דרום תימן
| |||
 | |||
| המנון לאומי | אל-ג'ומהוריה אל-מותחדה | ||
|---|---|---|---|
| ממשל | |||
| משטר | רפובליקה עממית | ||
| ראש המדינה | נשיא תימן | ||
| נשיא תימן |
עבד אל-פתאח אסמאעיל (1978–1980) (מזכיר כללי) עלי נאסר מוחמד (1980–1986) (מזכיר כללי) עלי סאלם אל-ביד (1986–1990) (מזכיר כללי) קחטאן מוחמד א-שעבי (1967–1969) (הנשיא הראשון) חיידר אבו בכר אל עטאס (1986–1990) | ||
| ראש הרשות המבצעת | ראש ממשלה | ||
| ראש ממשלה |
פייסל א-שעבי (1969) מוחמד עלי היית'ם (1969–1971) עלי נאסר מוחמד (1971–1985) חיידר אבו בכר אל עטאס (1985–1986) יאסין סעיד נעמאן (1986–1990) | ||
| שפה נפוצה | ערבית | ||
| עיר בירה | עדן | ||
| רשות מחוקקת |
Supreme People's Council  | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | חצי האי ערב, אסיה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | המלחמה הקרה | ||
|
הכרזת עצמאות חברות באו"ם אימוץ החוקה |
30 בנובמבר 1967 14 בדצמבר 1967 31 באוקטובר 1978 | ||
| פירוק | איחוד תימן | ||
| תאריך | 22 במאי 1990 | ||
| ישות קודמת |
Audhali, Protectorate of South Arabia, Al-Busi | ||
| ישות יורשת |
 תימן | ||
| דמוגרפיה | |||
| דת | אסלאם | ||
| כלכלה | |||
| מטבע | דינר דרום תימני | ||
| שונות | |||
| קידומת בין־לאומית | 969 | ||
  | |||
דרום תימן הייתה רפובליקה עממית ששכנה בדרום חצי האי ערב, בין ים סוף והסולטנות של מסקט ועומאן. היא התקיימה משנת 1967 ועד 1990, כשאז התאחדה עם צפון תימן והוקמה הרפובליקה של תימן. בין השנים 1967–1970 היא נקראה רפובליקת תימן העממית ובין 1970–1990 – רפובליקת תימן הדמוקרטית העממית.
שטחה של דרום תימן היה 332,970 קמ"ר, והיא גבלה בצפון תימן, בסעודיה ובסולטנות של מסקט ועמאן. הגבול המסומן היחיד היה עם צפון תימן. בסוף קיומה מנתה אוכלוסייתה כ-1,300,000 איש, העיר העיקרית בה הייתה עדן, ועיר הבירה הייתה מדינת אל שעב ("עיר העם"), הסמוכה לעדן. את רוב הכנסותיה קיבלה דרום תימן מנמל עדן ומבתי הזיקוק.
דרום תימן הורכבה מהמושבה לשעבר עדן, ושטחי החסות הבריטיים, המערבי והמזרחי של עדן, דהיינו "פרוטקטורט עדן" (אנ') (כולל אלה שלא הצטרפו ב-1962 לפדרציה של דרום ערב (אנ')), וגם האיים פרים, קאמראן וסוקוטרה, השוכנים מול חופיה של עדן. שטח החסות המזרחי של עדן היה רובו מדבריות והרים צחיחים.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]עדן וסביבתה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1799 השתלטה בריטניה לזמן קצר על האי פרים שבמצר באב אל מנדב, על מנת למנוע מנפוליאון לעבור דרך המצרים. עדן עברה לידי נשיאות בומביי עד לשנת 1932. בשנת 1932 עברה השליטה על עדן לידי המושל הכללי של הודו. תחת חוק ממשלת הודו, 1935 פוצלו מהודו השטחים הלא־הודיים ועדן הפכה ב־1937 למושבת כתר בריטית, ושטח העורף של עדן קיבל את השם "שטחי החסות המערבי והמזרחי של עדן", מהם הורכבה דרום תימן.
בראשית שנות ה-50 הציע משרד המושבות לכונן בשטח החסות המערבי של עדן פדרציה, שתהיה לאחר מכן חברה בחבר העמים הבריטי. ההצעה נתקלה בהתנגדות מצד המנהיגים השבטיים, שהתייחסו באי רצון להתערבותה של בריטניה. לאחר מלחמת סיני (1956–1957) הציעו הבריטים שוב לכונן פדרציה, שתיהפך לאחר מכן למדינה ערבית עצמאית שתהיה קשורה עם בריטניה רק על ידי חוזה. הסולטאנים קיבלו את הצעת בריטניה. בשנת 1959 כוננו 6 סולטאנויות את "הפדרציה של האמירויות הערביות של הדרום", ומספר סולטנויות ואמירויות נוספות הצטרפו אליה. בשנת 1963 שונה שמה ל"פדרציה של דרום ערב" (Federation of South Arabia).
ארבע ישויות מדיניות נוספות סירבו להצטרף לפדרציה זו וכוננו את "מדינת החסות של דרום ערב" (Protectorate of South Arabia) שהייתה מורכבת מסולטנות כווייטי של שיהר ומוכאלה, הסולטנות כתירי של סיון (בחצרמוות), הסולטנות מהרי בקישן וסוקוטרה עם וסולטנות ואחידי ביר עלי. לפדרציה של דרום ערב מונה "נציב עליון" במקום מושל.
הלאומנים היו לא מרוצים, ודרשו התקדמות מהירה יותר לקראת עצמאות מוחלטת וחיסול החסות הבריטית. רובם האמינו שאלימות והתקוממות הם הדרכים היחידות להשגת מטרותיהם. ארגון המורדים הראשון שהוקם בשנת 1951 בסולטנות של לחג', הייתה הליגה הדרום ערבית, בהנהגת מוחמד עלי אל ג'פרי ושייחאן אל חבשי ובתמיכת מצרים. בעקבות המהמפכה בממלכת תימן ב-1962, העבירה מצרים את תמיכתה לארגון חדש ומלחמתי יותר מהליגה הדרום ערבית - ה-נל"פ ("החזית הלאומית לשחרור דרום תימן הכבושה"), שנוסדה בשנת 1963, והונהגה על ידי קחטאן אל שעבי. ב-14 באוקטובר 1963 הכריז אל שעבי על "מאבק מזוין" נגד הפדרציה ונגד נוכחות בריטית כלשהי. לאחר מכן עבר המוקד הראשי של המורדים לעיר עדן.
בפברואר 1965, ניסה הנציב העליון הבריטי לפייס את המורדים והזמין את עבד אל קאווי מכאווי, מנהיג האופוזיציה במועצה המחוקקת להרכיב את ממשלת עדן. אך פעילות המורדים גברה, מכאווי תמך בהם תמיכה גלויה, ובספטמבר 1965 פיטר הנציב העליון את מכאווי, את הממשלה ואת המועצה המחוקקת, ביטל את החוקה ושלט באמצעות צווים. מכאווי יצא לגלות מרצונו.
מורדים רבים באו מקרב המיעוט התימני, שהיה למחצית מתושבי העיר, והיה חסר זכות בחירה. כמעט 25,000 ממיעוט זה היו חברים בקונגרס האיגודים המקצועיים של עדן (אטיו"ס) שבהנהגת עבדאללה אל אצנאג'.
בין 1964 ל-1967 גברו פעולות המורדים במידה רבה. מתחילת שנות ה-60 הועלתה הבעיה הדרום-ערבית באו"ם, בעיקר על ידי מדינות ערב, שאף אחת מהם לא הכירה בפדרציה (הליגה הערבית הוקיעה את הפדרציה כ"יצור כפיו של האימפריאליזם והקולוניאליזם הבריטי"). ועדה מיוחדת באו"ם לענייני קולוניאליזם ("ועדת ה-24"), ואחר כך העצרת הכללית של האו"ם, אישרו בשנת 1963 דו"ח שטען כי חלקים גדולים של אוכלוסיית דרום ערב מתייחסים באי רצון למשטר הקיים וכי הפדרציה מיועדת להאריך את השלטון הבריטי באזור.
התייעצויות בריטיות פדרליות שנערכו בשנת 1964 הסתכמו בהבטחה בריטית להעניק עצמאות, לפנות את דרום ערב ולמסור את השלטון לפדרציה. בשנת 1965 קיבלה העצרת הכללית של האו"ם החלטה שקראה לעריכת בחירות ואישרה את "הזכות שאינה ניתנת לשלילה של העם [הדרום ערבי] להגדרה עצמית ולחופש משלטון קולוניאלי" ודרשה "הרחקה מיידית ומוחלטת של הבסיסים הבריטיים". החלטה דומה נתקבלה בשנת 1966. בריטניה קיבלה את החלטות האו"ם בפברואר 1966, בהצהרה שתבצע את הפינוי עד ל-1968, והסכימה לצורה כלשהי של השגחת או"ם על התהליך של בחירות והגדרה עצמית.
באפריל 1967 הגיעה לעדן משלחת מטעם האו"ם לשהייה של 3 שבועות לשם התייעצויות בנוגע לארגון הבחירות. אך היא עזבה לאחר כמה ימים בגלל פעולות המורדים וסכסוך השלטונות הבריטיים והפדרליים. שני ארגוני המורדים העיקריים (פלוסי ו-נל"פ), סירבו להיפגש עם המשלחת, בגלל שהיא לא רצתה לוותר על מגעים עם סולטאנים. משלחת האו"ם, בעצם, לא מילאה שום תפקיד בעיצוב האירועים. בפברואר 1967, חזר והצהיר שר החוץ של בריטניה, כי בריטניה תעזוב את דרום ערב עד 1968, תעביר את השלטון לממשלה הפדרלית, ותעזור לה בתמיכה כלכלית וצבאית.
ב-5 בספטמבר 1967 נאלצה בריטניה להודות בהתמוטטות המשטר הפדרלי ולהכיר בלאומנים כקבוצה שעימה תנהל את המשא ומתן. בנובמבר של אותה השנה, היא הכריזה שהיא תנהל את המשא ומתן רק עם נל"פ. שיחות המשא ומתן נערכו בז'נבה, והוחלט שהעצמאות תוענק לדרום ערב ב-29 בנובמבר 1967 בחצות. המדינה החדשה נקראה "הרפובליקה העממית של דרום תימן", וקחטאן אל שעבי היה לנשיאה, מפקד הצבא שלה וראש הממשלה הראשון שלה.
דרום תימן לאחר הקמתה
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם הקמתה של דרום תימן, היא התקבלה כחברה באו"ם (בעקבות החלטה 243 של מועצת הביטחון של האו"ם) ובליגה הערבית.
המצב בדרום תימן התערער במשך השנה הראשונה לעצמאותה. היו לה מעט משאבים כלכליים משלה. הסיוע הבריטי שהובטח להם היה דל, והופסק לאחר זמן קצר בשל סכסוכים בלתי פוסקים. הנכס הכלכלי היחיד שלה, נמל עדן, הועמד בסכנה על ידי סגירת תעלת סואץ על ידי מצרים בעקבות מלחמת ששת הימים. באותו הזמן נאבקו בינם לבין עצמם סיעות מתונות ושמאלניות-קיצוניות בתוך הנל"פ על השלטון, דבר שגרם לאי יציבות ולשתי מרידות-נפל במהלך 1968. ביוני, 1969 הדיחה הפיכה את הנשיא קחטאן אל-שעבי וממשלתו, והחליפה אותם במועצת נשיאות וממשלה שמאלנית קיצונית יותר בראשות מוחמד עלי חיית'ם וסאלם רביע.
במשך השנים הראשונות הללו נעשה ניסיון לחסל את המערכת השבטית המסורתית על ידי ביטול הסולטאנויות הקודמות וחלוקה מחדש של דרום תימן ל-6 מחוזות חדשים. הסולטאנים ומנהיגי סא"ל ו"פלוסי" נרצחו, נכלאו או נדונו למוות ורכושם הוחרם. נוסף על חטאי העבר שלהם, הם הואשמו במזימות קשר ובניסיון של מרד נגד המדינה, בעצה אחת עם ערב הסעודית ו"האימפריאליסטים".
היחסים בין דרום תימן לצפון תימן היו מתוחים. היחסים של דרום תימן עם ערב הסעודית היו עוינים, וערב הסעודית לא הכירה בדרום תימן, ומהר מאוד החל סכסוך גבולות. היחסים עם מצרים היו קורקטיים אך באופן מסויג. כשדרום תימן ביקשה סיוע, נתנה לה מצרים עזרה מועטה בלבד. אך סיוע כלכלי ובעיקר צבאי ניתן על ידי ברית המועצות, אליה הלכה והתקרבה דרום תימן. כמו כן, התפתחה מערכת יחסים הדוקה בין דרום תימן לסין, שגם היא העניקה סיוע לדרום תימן. ב־1969 הכריזה דרום תימן על ניתוק היחסים בינה לבין ארצות הברית. דרום תימן, בממשלה השמאלנית, הכירה במזרח גרמניה, כדי לבטא את נטיותיה השמאלניות.
דרום תימן נקטה ביחס אנטי-ישראלי מובהק ואיימה לסגור את מצרי באב אל מנדב לכלי שיט ישראליים.
בשנת 1990, לאחר סיום המלחמה הקרה, התבצע איחוד בין שתי המדינות ("דרום תימן" ו"תימן") למדינה אחת הנקראת "הרפובליקה של תימן". ב־1994 פרץ עימות בין הדרום לצפון כאשר תנועה בדלנית לעצמאות הדרום התמרדה אך דוכאה במהירות בידי הצפון.
