חוחובה
 חוחובה
| |
|---|---|
| |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | צומח |
| מערכה: | צמחים וסקולריים |
| סדרה: | ציפורנאים |
| משפחה: | Simmondsiaceae |
| סוג: | Simmondsia |
| מין: | חוחובה |
| שם מדעי | |
 Simmondsia chinensisשניידר, 1907 | |
| |
חוחובה (שם מדעי: Simmondsia chinensis; שם עממי: Jojoba) הוא שיח שמוצאו ממדבריות סונורה ומוהאבי בדרום קליפורניה, אריזונה ואזורי מקסיקו השכנים להן.
גובהו של השיח מגיע ל-3–4 מטרים, עם עלווה צפופה. העלים מנוגדים ואובאליים, באורך 2–4 ס"מ וברוחב 1.5–3 ס"מ, מעובים בצבע אפור ירוק.
הפרחים קטנים, ירקרקים-צהבהבים וללא עלי כותרת. כל צמח הוא חד-מיני, משמע זכר או נקבה, אך קיימים הרמאפרודיטים נדירים ביותר. הפרי הוא דמוי בלוט באורך 1–2 ס"מ ומכיל זרע קשה חום כהה שתכולת השמן בו כ-50%.
שיח החוחובה הוא דו-ביתי.
גידול החוחובה ושימושיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
את החוחובה מגדלים בין היתר להפקת השמן (המכונה "שמן חוחובה") מזרעיה. השמן מתייחד בכך שיש בו שרשרות ישרות ארוכות ביותר (C40–C46) של אסטר ללא טריגליצרידים, מה שהופך אותו דומה יותר בתכונותיו לשומן העור מאשר שמנים צמחיים אחרים, תכונה מועילה לשימוש קוסמטי. שמן חוחובה דומה בתכונותיו לשמן לווייתנים ומהווה תחליף לו.
השמן ניתן לזיקוק משום שהוא חסר ריח וצבע ועמיד לחימצון, במצב זה הוא משמש לרוב כחומר לחות בקרמים או שמן נושא לבישום. שמן חוחובה משמש גם לייצור ביודיזל, תוסף לדלק למכוניות ושמן סיכה של מכניקה עדינה, בגלל היותו חומר שימון המתפרק טבעית.
מגדלים חוחובה במספר אזורים מדבריים בעולם וביניהם ישראל, ארגנטינה, מקסיקו, פרו, אוסטרליה, ברזיל, פראגוואי, דרום אפריקה וארצות הברית[1]. בישראל פועלת התאגדות מגדלי החוחובה, ומשרד החקלאות מפעיל את "מיזם החוחובה"[2]. בדרך כלל מטעי החוחובה הם ביחידות גידול גדולות של אלפי דונמים כדוגמת "חצרים", אך ישנם גם משקים מושביים קטנים כ"משק מוזס" בכפר רתמים. גידול החוחובה בישראל התאפשר הודות למחקרים שביצעה פרופסור עליזה בנציוני במכון לחקר הנגב ששייך לאוניברסיטת בן-גוריון[דרוש מקור]. הצמחים הראשונים הובאו לישראל למכון לחקר הנגב ב-1961 ולאחר מאמצי מחקר שארכו כ-25 שנים, פותחו זנים ונמצאו דרכי ריבוי שהפכו את ישראל ליצרנית שמן החוחובה הגדולה בעולם, עם נתח שוק של 40%.[דרוש מקור]
רוב שטחי החוחובה בישראל, כ-25,000 דונם, נמצאים בנגב ומושקים בעזרת טפטפות תוך ניצול מים מטוהרים, המופקים משפכים ונאגרים במאגרים מיוחדים. מדינת ישראל נמצאת במקום הראשון בעולם בהפקת יבולי חוחובה[2], ואחריה ארצות הברית וארגנטינה. מטעי חוחובה פרוסים מכפר רתמים בדרום ועד נתיב הל"ה בשפלה[דרוש מקור].
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- חוחובה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- חוחובה, באתר ITIS (באנגלית)
- חוחובה, באתר NCBI (באנגלית)
- חוחובה, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
- חוחובה, באתר Tropicos (באנגלית)
- חוחובה, באתר GBIF (באנגלית)
- חוחובה, באתר The Plant List (באנגלית)
- חוחובה, באתר IPNI (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Jojoba - The Gold of Desert
- ^ 1 2 עמוס דה וינטר, לגלות את החוחובה מחדש, קו למושב, 11 באפריל 2019