יוסיף סטלין
 | |||||
| צילום מ-1942 | |||||
| לידה |
18 בדצמבר 1878 גורי, האימפריה הרוסית | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
5 במרץ 1953 (בגיל 74) מוסקבה, ברית המועצות  | ||||
| שם לידה |
יוֹסֵבּ בֶּסָריוֹנִיס דזֶה ג'וּרָ'אשׁווִילִי იოსებ ბესარიონის ძე ჯუღაშვილი | ||||
| מדינה |
ברית המועצות | ||||
| מקום קבורה |
 חומת הקרמלין, מוסקבה | ||||
| השכלה |
| ||||
| מפלגה | המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות | ||||
| בת זוג | |||||
| |||||
| |||||
| פרסים והוקרה | |||||
| |||||
| חתימה |
 | ||||
  | |||||
יוסיף ויסריונוביץ' סטלין (ברוסית: Иосиф Виссарионович Cталин, ⓘⒾ; בגאורגית: იოსებ ბესარიონის ძე ჯუღაშვილი, יוסיף ויסריונוביץ' ג'וגאשוילי; 18 בדצמבר 1878[1] – 5 במרץ 1953[2]) היה מנהיג ומדינאי סובייטי ממוצא גאורגי ושליטה השני של ברית המועצות. סטלין נבחר כמזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות ב-1922. מאז מות לנין ב-1924 ועד סוף שנות ה-20 סטלין חיזק בהדרגה את מעמדו כשליט יחיד של ברית המועצות, והנהיג את המפלגה הקומוניסטית ואת המדינה הסובייטית עצמה עד מותו.
סטלין תואר בתקשורת המערבית כאחד מגדולי העריצים של המאה העשרים ואחד מרוצחי ההמונים הגדולים בהיסטוריה, האחראי למותם של מיליונים. בעיני רבים מהרוסים ומהגיאורגים הוא נחשב למייסדה של ברית המועצות ונתפס כמדינאי דגול. סטלין הנהיג שלטון טרור רודני שהתבסס על פולחן אישיות רדיקלי ואופיין ברצף של חיסולי מתנגדים וכאלה שנחשדו כמתנגדים ("טיהורים"), כליאת מיליוני אנשים במחנות של עבודת כפייה ובמדיניות של קולקטיביזציה כפויה שהביאה למותם של מיליונים ברעב (מה שכונה "הולודומור"). בשיטות אלה הוא קידם תהליך של תיעוש בברית המועצות והפך אותה למעצמת-על קומוניסטית.
ב-1939 חתם סטלין על הסכם אי-התקפה עם גרמניה הנאצית, שעל פיו חולקה מזרח אירופה בין שתי המעצמות. לאחר הפלישה הגרמנית לברית המועצות ביוני 1941, הוא הנהיג את ברית המועצות בנחישות עד להשגת הניצחון הסופי על הנאצים. למרות אחריותו לתבוסות הנוראות שספג הצבא האדום בשלבים הראשונים של המלחמה בחזית המזרחית, מילא סטלין תפקיד מרכזי בגיוס משאביה של ברית המועצות לשם הבסת גרמניה הנאצית, ובניהול המלחמה נגדה. בעקבות הניצחון במלחמת העולם השנייה התקבע מעמדה של ברית המועצות, בהנהגתו, כאחת משתי מעצמות-העל המובילות בעולם בתקופת המלחמה הקרה.
נעוריו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
סטלין נולד בעיר גורי שבגאורגיה, אז חלק מהאימפריה הרוסית, בשם יוסיף ויסריונוביץ' ג'וגאשוילי. אביו, וִיסָריוֹן ג'וגאשוילי, שהיה סנדלר, נולד גם הוא בגורי למשפחה גאורגית שהייתה ידועה בשורשיה המרדניים. אמו, יקטרינה (קֶקֶה) גוולאדזה, נולדה למעמד הצמיתים ועבדה למחייתה כעוזרת בית. בילדותו נהגה האם לקרוא לו "סוֹסוֹ" (המקבילה הגאורגית ל"יוסי"). יוסיף היה הילד השלישי במשפחה, שני אחיו הראשונים מתו בינקותם ממחלות. עם הולדתו החליטה אמו לייעדו לכמורה כהוקרה לאלוהים על ששרד, ובילדותו היה נער מקהלה במסגרת הכנסייה האורתודוקסית-הרוסית (הכנסייה הפרבוסלבית).
אביו היה אלכוהוליסט, נהג להכות אותו ואת אמו, ובאחת הפעמים הטיח סטלין האב את בנו על הרצפה; כתוצאה מהחבלות סבל יוסיף מהפרשת דם בשתן במשך מספר ימים. מצבו של האב השיכור הידרדר, עד שאמו החלה להיאבק בו, ולבסוף אולץ האב לעזוב את הבית תוך שנפגע מעמדו (שכן החברה בגאורגיה היא פטריארכלית). האב חזר פעם אחת לעיירה, אך לא הצליח לשקם את מעמדו, ולאחר בריחה נוספת לא חזר עוד.
בילדותו הנהיג יוסיף ג'וגאשווילי חבורת ילדים מהעיר התחתית, שהתחרו עם ילדי העשירים מהעיר העילית. למרות כוחו הפיזי הדל ומחלות שונות (הוא חלה בילדותו באבעבועות שחורות והחלים, ידו השמאלית הייתה קצרה מהימנית, סבל מצליעה עקב תאונה שעבר בגיל 12, ועוד), הוא הצליח לגבש סביבו חבורת בריונים שסרו למשמעתו. בחבורה היו לו שלושה חברים קרובים במיוחד שביצעו בנאמנות את פקודותיו, ולהם המשיך לדאוג גם כעבור שנים, כשעלה לשלטון.
נותרו מכתבים רבים שכתב סטלין לאמו בלשון חמה ואוהבת.
הוא למד בבית ספר מקומי, סיים כראשון במחזור, וב-1894 היה לפרח כמורה של הסמינר הרוחני של טביליסי. בזמן לימודיו חווה כמה חוויות קשות, העיקרית שבהן הייתה לחזות בהוצאה להורג. המוסר הנוצרי האדוק הלך ונעשה לו זר, עד כדי תחושת אי נוחות.
משפחתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
סטלין נשא שתי נשים ונולדו לו שלושה ילדים, וכמנהגם של מנהיגים בולשביקים אימץ גם יתום של אחד מהנופלים במלחמה;[3] בנוסף לכך היה לו ילד מחוץ לנישואים.[4]
נישואיו הראשונים היו ליקטרינה סבאנידזה (1885–1907), אחותו של מהפכן בולשביקי מפורסם מגאורגיה. הם נישאו ב-1906, ונולד להם בן בשם יאקוב. יקטרינה מתה זמן קצר אחר כך בגאורגיה מטיפוס. שלוש שנים לאחר מותה, ב-1910, כשהיה בגלות בסיביר, פגש אלמנה צעירה, קוזאקובה, אצלה התגורר מספר חודשים, ונולד להם בן מחוץ לנישואין, קונסטאנטין קוזאקוב.
ב-1919 נישא סטלין בשנית לנדז'דה אללויבה (1901–1932). הוא הכיר אותה עוד בילדותה, ב-1911 בבית הוריה, כשסייעו לו בזמן שנרדף על ידי המשטר הצארי. סטלין אף התגורר זמן קצר בביתם ב-1917. לימים נמצאה נדיה ירויה בחדרה ב-9 בנובמבר 1932, למחרת חגיגות יום השנה החמישה-עשר למהפכת אוקטובר בקרמלין. בפרסום הרשמי נטען שמתה ממחלה פתאומית, אף כי מקובל לחשוב שהיא שמה קץ לחייה על רקע נישואים אומללים.
יאקוב יוסיפוביץ' ג'וגאשווילי (1907–1943), בנו הבכור, למד הנדסת חשמל ונישא ליוליה מלצר, רקדנית גרושה ממשפחה יהודית. הצבא האדום גייס אותו והוא שירת כקצין תותחנים. בעת פלישת הנאצים לברית המועצות במלחמת העולם השנייה הוא נפל בשבי הגרמנים בקרב סמולנסק, והוחזק במחנה הריכוז זקסנהאוזן. הגרמנים הציעו להחליפו בפלדמרשל פרידריך פאולוס שנפל בידי הרוסים, אך סטלין סירב והוא מת בשבי.
סבטלנה אלילויבה (סבטלנה סטלין, 1926–2011), בתה של נדיה (נדז'דה), עבדה כמורה וכמתורגמנית במוסקבה; היא למדה אנגלית והיסטוריה של ארצות הברית. בסוף שנות ה-60 היגרה לארצות הברית, מה שכצפוי גרם למבוכה רבה בצמרת השלטון הסובייטי. סבטלנה שינתה את שמה ל"לנה פיטרס", ופרסמה תחת שמה החדש הספר "מכתבים לידיד", כך שלא יקשרוה מיידית לאביה; היא קיבלה אזרחות אמריקאית, והתגוררה בוויסקונסין עד מותה בגיל 85.[5]
וסילי יוסיפוביץ' ג'וגאשווילי (1921–1962), בנו הצעיר של סטלין, אף הוא מאשתו נדיה, למד בבית ספר לתעופה והתגייס לחיל האוויר הסובייטי. במלחמת העולם שירת כטייס. הוא הודח מתפקידו האחרון כמפקד חיל האוויר באזור מוסקבה בדרגת לוטננט-גנרל, עקב תאונה אווירית ב-1952. אחרי מות אביו, הוא נעצר באשמת חשיפת סודות ביטחוניים ונידון לשמונה שנות מאסר, כפי הנראה מסיבות פוליטיות, על מנת שלא יאיים על יורשו של סטלין. בתום מאסרו הוחזר למוסקבה, נעצר שוב, ולבסוף הוגלה לעיר קאזאן, שם מת מאלכוהוליזם.
הפעילות המחתרתית
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1899 הורחק יוסיף מהסמינר הרוחני של טביליסי אחרי שלא התייצב לבחינות, והחל בפעילות מחתרתית קומוניסטית בעיר בתומי, בדרום-מערב גאורגיה. סמוך לחג המולד של 1899 התקבל לעבודה בשירות המטאורולוגי, אך הצליח להחזיק בעבודה זו רק שלושה חודשים. זו הייתה העבודה היחידה שביצע סטלין אי פעם מחוץ למשרד. הוא היה אחד המהפכנים המצטיינים באזור והצליח לברוח ממאסרים רבים, תוך כדי הטעיית המשטרה החשאית – האוכרנה. באותה תקופה נהגו המהפכנים לאמץ שמות בדויים, ויוסיף בחר בשמו של גיבור ספרו של קזבגי "רוצח אב" – "קובה". השם ליווה אותו עד 1913, כששינה את שמו הגאורגי בעל הצליל הזר לשם רוסי: "סטלין", שפירושו "איש הפלדה". סטלין הושפע אז מאוד מחיבורו של לנין, "מה לעשות?", בו נמתחה ביקורת חריפה על אי העשייה של הקומוניסטים, ובו הציע לנין דרכי פעולה חדשות: העיקרית שבהן הייתה שאין צורך להמתין עד הבשלתו ורקבונו של הקפיטליזם כפי שדורש המרקסיזם. לטענת לנין, עימה הסכים סטלין, ברוסיה ניתן לקצר את המסלול באמצעות הפיכה אלימה שיחוללו קומץ מהפכנים, שמייצגים את האינטרסים של מעמד הפועלים. בהשפעת רעיונות לנין, ארגן אז סטלין שורה של הפגנות אלימות, כשבגדולה שבהן נהרגו 13 איש וכמה עשרות נפצעו.[6] לראשונה נעצר ב-5 באפריל 1902, ובעקבות כך הוגלה סטלין לסיביר.
השהות בכלא הרוסי הייתה אכזרית עבורו. לא רק שהכאת האסירים על ידי הסוהרים הייתה מקובלת – השלטונות אף עודדו יחס אכזרי כלפי הכלואים. בנוסף ליחס הסוהרים הקשה, סבל סטלין גם מנחת זרועם של האסירים הפליליים, ששהו אז בצוותא עם האסירים הפוליטיים, ובזכות כוחם הפיזי העדיף וארגונם יכלו להתעלל ולהשיג טובות הנאה מהאסירים הפוליטיים. אך סטלין, למרות ממדי גופו הממוצעים וכוחו הפיזי המועט, הצליח לכבוש את לב האסירים הפליליים, ועד מהרה הקיף את עצמו בחבורת בריונים שסרה למרותו. הסוהרים לא הקלו עימו, ויש עדויות שספג מהם מכות בקתות רובים, אך עמד בכך והצליח לשרוד.
בהיותו בכלא קיבל סטלין מכתב מלנין. לפי לאון טרוצקי, היה זה מכתב שרשרת מאת אשתו של לנין (קרופסקאיה) לכל תומכי בעלה, שכתבה בנוסח אחיד עם חתימה מצולמת של לנין. סטלין, שלא ידע זאת, חש רוממות רוח אדירה ובנובמבר 1903 ניסה לברוח מהמעצר, אך חזר מחמת הקור והיעדר ביגוד חם. לבסוף ברח ב-5 בינואר 1904, חזר לגאורגיה והמשיך שם בפעילות מחתרתית. שנה אחר כך פרצה מהפכת 1905. סטלין נמנע מלהשתתף בה, לא בפעילות פוליטית ולא בקרבות הרחוב.
בהמשך חזר סטלין לבאקו, הסתנן למפעל לזיקוק תוצרי נפט, והחל בפעילות מהפכנית בקרב הפועלים. הוא ארגן במקום שביתות רבות וגרם לתסיסה רבה. הוא הצליח לחמוק ממאסר שנתיים שנגזר עליו, ובתקופה זו התחתן עם יקטרינה (קאטו) סבאנידזה.
בהמשך עלה בידיו שוב לברוח, נתפס, גורש שנית לסיביר ונמלט שוב. הדבר חזר על עצמו מספר פעמים עד 1917 כשפרצה מהפכת פברואר; שלטון הצאר הופל וסטלין שוחרר סופית. לפי גרסאות שונות[דרוש מקור] הבריחות הקלות של סטלין, שמונה כחבר בוועד המרכזי של המפלגה הבולשביקית ב-1912, נבעו מכך שהיה סוכן כפול שפעל גם בשירות האוכרנה. לטענה זו לא נמצאו הוכחות חד–משמעיות, כיוון שתיעוד המודיעים המשטרתיים נשרף בתחילת ההפיכה הקומוניסטית.
ממהפכת אוקטובר ועד מות לנין
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם שחרורו מהכלא לאחר מהפכת פברואר 1917, מונה סטלין לעורך הביטאון הבולשביקי "פראבדה", לצידו של לב קמנייב. סטלין לא בלט ושמר על פרופיל נמוך, ואף שיתף פעולה עם השמאל המתון כדי להתקרב לסובייט פטרוגרד שהוקם ב-27 בפברואר והיה תחת שליטתם. באותה העת הסובייטים (מועצות הפועלים והאיכרים) היו בעלי כוח רב, וללא תמיכתם יכלה הממשלה הזמנית ליפול תוך ימים. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שבנוסף לנציגי הפועלים, הסובייט כלל גם נציגי חיילים מהצבא. הנציג הבולט ביותר של הסובייט – קרנסקי, ממפלגת ה-SR – קיבל מושב בין שרי הממשלה הזמנית. סטלין שיחק באותה עת משחק כפול: אף שהתייצב לצד דורשי הפשרה וחלוקת השלטון עם השמאל המתון, דאג להימנע מלעמוד בחזית המאבק כדי שלא להתעמת עם לנין הגולה, שהתנגד לכך.
לאחר משבר יולי, במהלכו היה סטלין בעיקר איש קשר בין פטרוגרד ללנין, תוך שדאג לו למקומות מסתור שונים, התחוללה ההפיכה הבולשביקית באוקטובר. תחת הנהגתו של לנין, ששב לרוסיה בחסותה ובמימונה של גרמניה, נכבשה פטרוגרד בידי הבולשביקים, וסטלין מונה לקומיסר הפוליטי של הצבא האדום. בתפקיד זה נשלח להגן על העיר צאריצין, ולהבטיח אספקת תבואה ממנה במלחמת האזרחים ברוסיה. העיר נקראה לאחר מכן על שמו, סטלינגרד.[7]
סטלין המשיך להתקדם תוך שקיבל על עצמו תפקידים ביצועיים ומנהליים שונים, בראשם את תפקיד הקומיסר לענייני לאומים, עד שמונה ב-3 באפריל 1922 המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, תפקיד אותו הפך לבעל העוצמה הגדולה ביותר במדינה. ריכוז כוח זה בידיו היה לצנינים בעיני לנין, שלקה באותה עת בראשו בסדרה של אירועי שבץ, וכוחו לא עמד לו כדי לבלום את הידיד שהפך ליריבו. צוואת לנין (אנ') המכילה ביקורת חריפה על סטלין, הועלמה ולא הובאה לידיעת הציבור, בין השאר גם כי יריביו של סטלין להנהגה – ביניהם קמנייב, זינובייב ולאון טרוצקי – זכו בה לקיתונות של ביקורת. בצוואה כתב לנין: "סטלין הוא גס מדי, וחסרון זה הוא ללא נשוא אצל אדם המכהן כמזכיר כללי....לכן, מציע אני לחברים שימצאו דרך לסלק את סטלין מתפקיד זה וימנו תחתיו אדם אחר – סובלני, נאמן ומנומס יותר, שייתן את דעתו על צורכי החברים ויהיה פחות קפריזי."[8]
עלייתו לשלטון
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר מות לנין ב-1924, הוקם "טריאומוירט" של סטלין, קמנייב וזינובייב, שהתיימרו לייצג זרם מרכזי במפלגה – כנגד לאון טרוצקי משמאל, ובוכרין מימין. בתקופה זו נטש סטלין את המדיניות הבולשביקית המסורתית שגרסה מהפכה בינלאומית, לטובת מדיניות של "סוציאליזם בארץ אחת". בזאת מצא לו יריב משמעותי בטרוצקי, שהאמין ב"מהפכה מתמדת" בינלאומית. ב-1928 ביסס סטלין את מעמדו כראשון בין שווים בהנהגת המפלגה, ושנה לאחר מכן הצליח להגלות את טרוצקי לטורקיה. ב-1929 הוא הצליח לדחוק גם את בוכרין הימני, תוך שהוא מטיף לקולקטיביזציה ולתיעוש מהיר. כך הצליח לבסוף לבסס שליטתו במפלגה, ובברית המועצות. עם זאת, סטלין עדיין לא הרגיש שמעמדו חזק דיו כדי לצאת באופן גלוי כנגד גורמי האופוזיציה שנותרו בהנהגת המפלגה. לראיה, הוא עמד כנראה מאחורי רצח סרגיי קירוב, מזכיר המפלגה בלנינגרד (ב-1934) כשהפופולריות שלו איימה עליו, אך מעולם לא הודה בכך. הוא אף עמד בראש טקס ההלוויה הממלכתי שנערך לקירוב.
המדיניות הכלכלית והקולקטיביזציה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – תוכנית החומש
בסוף שנות ה-20 החליט סטלין לבטל את ה"תוכנית הכלכלית החדשה" נא"פ שהנהיג לנין ואשר אפשרה יוזמה פרטית מצומצמת. במקום לתת לאיכרים תמריצים עבור הגדלת התפוקה החקלאית, החליט סטלין לכפות עליהם להצטרף לחוות קולקטיביות בבעלות המדינה. במקביל, החל בתוכניות שאפתניות לתיעוש המדינה. כדי לתעש במהירות את ברית המועצות, הוא הגה בסוף שנות ה-20 את תוכניות החומש, שהראשונה בהן החלה בשנת 1928. שתי תוכניות החומש הראשונות התבצעו במלואן והשלישית הופסקה באמצע עקב הפלישה הגרמנית לברית המועצות ב-1941. תוכניות החומש נועדו להגדיל את היכולת התעשייתית של ברית המועצות, והתמקדו בעיקר בתעשייה הכבדה. הן נאכפו ביד ברזל על תושבי ברית המועצות, והגשמת יעדיהן עלתה במחיר חייהם של מיליוני בני אדם.[9] היו אלו תוכניות שאפתניות מאוד, שניסו לגרום לתיעוש מהיר של ברית המועצות על בסיס כלכלי רעוע. המהפכה התעשייתית ברוסיה החלה כבר במאה ה-19, אך לפני פרוץ המהפכה הבולשביקית היא עדיין פיגרה בהרבה אחרי מעצמות המערב. קצב התיעוש המהיר בתקופת שלטונו של סטלין הפך את ברית המועצות למעצמה תעשייתית, שיכלה להתחרות במדינות תעשייתיות מובילות באירופה, כמו גרמניה. הדרך לביצוע תוכניות החומש הייתה ריכוז מירב המשאבים של המדינה בתוכניות התיעוש, תוך התעלמות מהצרכים של האזרחים הסובייטים הפשוטים, ופגיעה בתעשיות הקלות שנועדו לספק את צורכיהם. מדיניות הקולקטיביזציה נועדה, בין השאר, לחסוך בידיים עובדות בחקלאות, ובכך לאלץ את המוני האיכרים לעבור לערים ולהפוך לפועלי תעשייה, כדי להאיץ את התיעוש של ברית המועצות.
משטרו של סטלין כפה על האיכרים קולקטיביזציה של החקלאות. התוכנית נועדה להחליף את החקלאות הכפרית המסורתית, שהתבססה על משקים קטנים שהשתמשו באמצעים פרימיטיביים לעיבוד האדמה, בחקלאות ריכוזית, המאורגנת בחוות גדולות, קולחוזים או סובחוזים, המשתמשים באמצעים מודרניים, כדי שניתן יהיה לייצר מזון באופן יעיל יותר. בפועל גרמה התוכנית להרס מעמד האיכרים בעלי הרכוש (שכונו "קולאקים"), לירידה דרסטית ברמת החיים של האוכלוסייה בברית המועצות בכלל והאוכלוסייה הכפרית בפרט, עד כדי גרימת רעב המוני, ולהתנגדות אלימה לשלטון הסובייטי בקרב האיכרים.
סטלין האשים את ה"הקולאקים" בירידה בייצור המזון, וכינה אותם פרזיטים קפיטליסטים שארגנו התנגדות לקולקטיביזציה. הם דוכאו בשיטות אכזריות תוך הכרזת מדיניות חיסול מעמד הקולאקים תוך הרג והגליה למחנות עבודה במזרח הרחוק כמו באזור קולימה הידוע לשימצה. הגדרת המילה "קולאק" התרחבה מהוראתה המקורית – בן מעמד האיכרים האמיד, לכל מי שהתנגד לקולקטיביזציה או נחשד כמתנגד לה, הגדרה שכללה אנשים רבים שהיו רחוקים מלהיות עשירים.
הקולקטיביזציה הכפויה גרמה לרעב המוני באזורים רבים והביאה למותם של מיליונים[9] בשנים 1932 ו-1933, במיוחד באגן הוולגה התחתון באוקראינה (הולודומור). דובר אף על קניבליזם כתוצאה מן הרעב.[10]
הטיהורים הגדולים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – הטיהורים הגדולים
בשנות השלושים של המאה ה-20 השיג סטלין כוח כמעט אבסולוטי כנגד מתנגדיו במפלגה הקומוניסטית ויריביו האידאולוגיים. למעשה הצליח סטלין לחסל פיזית את רוב אנשי הוועד המרכזי של המפלגה שהיו בזמנו של לנין (עד שבפרוץ מלחמת העולם השנייה נותרו רק שניים מהם, ויאצ'סלב מולוטוב וסטלין עצמו), ולמעלה ממחצית הצירים לוועידה המרכזית של המפלגה שהתכנסה בינואר 1934. האמצעים כנגד קורבנות אלו נעו מהגליה למחנות עבודה במזרח הרחוק, עד להוצאה להורג, או התנקשות כבמקרה של טרוצקי או רצח סרגיי קירוב. מאות אלפי אנשים נעצרו לפי "סעיף 58" שאסר על "פעילויות אנטי סובייטיות",[11] ורבים חששו לחייהם ולחירותם.
סטלין נעזר במנגנון טרור גדול ומסועף של משטרה חשאית שנקראה בתחילתה צ'ה קה ולאחר מכן לסירוגין או גה פה או, נ.ק.ו.ד. וק.ג.ב.. בראשה עמדו גנריך יגודה, אשר הוצא להורג באשמת "טרוצקיזם" בשנת 1938, ולאחר מכן מחליפו יז'וב, ולבסוף לברנטי בריה.
חלון הראווה של הטיהורים הגדולים, היו משפטי הראווה, שכונו משפטי מוסקבה שנוהלו על ידי התובע אנדריי וישינסקי, אשר לאחר מכן שימש במגוון תפקידים, לרבות שגריר ברית המועצות באו"ם. במשפטים אלו הוכרחו גדולי הקומוניזם והמהפכה כזינובייב, קמנייב ובוכרין להתוודות על "פשעים" שלא ביצעו, על קשר כנגד הקומוניזם, לרוב בשיתוף מעצמה זרה כבריטניה, קשר שכלל גם ניסיון לרציחתו של סטלין. לאחר הווידוי הוצאו הנשפטים להורג.
השפעה הרסנית הייתה למשפטים אלו על הצבא האדום. עד שנת 1938 הוצאו להורג רוב אנשי הקצונה הבכירה, ובראשם המפקד המרשל מיכאיל טוכאצ'בסקי. המדובר היה בטיהור של מאות קצינים,[12] עד לדרגת מפקד פלוגה. הנזק ירד ממש עד לבסיס הצבא, והפך את הצבא האדום לגוף ענקי, אך מסורבל ונטול יכולת לפעולה עצמאית. הדבר בא לידי ביטוי במלחמה הרוסית פינית שבה סבל הצבא הסובייטי אבדות כבדות ובשלבים הראשונים של הפלישה הגרמנית לברית המועצות, שבה הובס הצבא הסובייטי ונאלץ לסגת משטחים נרחבים של ברית המועצות. חולשות הצבא נבעו מפיקוד לקוי, פוליטיזציה של הצבא ושרשרת פיקוד לקויה.
מדיניות החוץ עד פלישת גרמניה לברית המועצות
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך שנות השלושים צפה סטלין מהצד בהתחמשותה ובהתעצמותה של גרמניה הנאצית תחת שלטונם של אדולף היטלר והמפלגה הנאצית. עם זאת, עד אוגוסט 1939, ניהלה ברית המועצות מדיניות חוץ אנטי פשיסטית ואנטי נאצית. היא סיפקה סיוע ישיר ועקיף לרפובליקה הספרדית במהלך מלחמת האזרחים בספרד כנגד כוחותיו של פרנקו, שקיבלו סיוע מאיטליה וגרמניה הנאצית, וניסתה לגבש ברית צבאית עם מעצמות המערב, במאמץ לבלום את שאיפות ההתפשטות של היטלר (בין השאר, במהלך משבר הסודטים ב-1938). מצד שני, הוראת הקומינטרן למפלגה הקומוניסטית בגרמניה, שלא לפעול בשיתוף פעולה עם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית במאבק כנגד הנאצים, סייעה לכיבוש השלטון בגרמניה על ידי המפלגה הנאצית.
בחודש מאי 1939, החליף סטלין את שר החוץ שלו, מקסים ליטבינוב, אדם מתון בעל נטייה פרו מערבית מסוימת, בויאצ'סלב מולוטוב. מהלך זה בישר על תחילת השינוי במדיניות החוץ הסובייטית כלפי גרמניה הנאצית. אולם, עד אוגוסט 1939 המשיכה ברית המועצות לנהל משא ומתן עם משלחת אנגלית-צרפתית, במטרה לגבש ברית צבאית בין הצדדים, שתכוון נגד גרמניה הנאצית, למקרה שהאחרונה תתקוף את פולין. המשא ומתן לא הניב תוצאות, בשל סרובה של ממשלת פולין לאפשר לצבא הסובייטי לעבור דרך שטחה, כדי לתקוף את גרמניה ממזרח, וכן בשל חוסר האמון של הנהגת ברית המועצות ברצינות כוונותיהן של בריטניה וצרפת לתקוף את גרמניה במקרה שהאחרונה תתקוף את פולין.
ב-23 באוגוסט 1939, הגיע שר החוץ הגרמני יואכים ריבנטרופ לביקור במוסקבה, וחתם על "הסכם אי התקפה" (שנודע בשם הסכם ריבנטרופ–מולוטוב) בין גרמניה הנאצית לברית המועצות, במסגרתו הסכימו שני הצדדים לחלק ביניהם את אירופה המזרחית לאזורי השפעה. ההסכם סימן תפנית חדה במדיניות ברית המועצות כלפי גרמניה הנאצית. סטלין כרת ברית עם היטלר, שהיה עד אז הגרוע באויביו. אדם שנשבע (במסגרת ספרו "מיין קאמפ") לכבוש את ברית המועצות, לשעבד את אוכלוסייתה, להשמיד את האלמנטים "הנחותים מבחינה גזעית" ולעקור את השיטה הקומוניסטית מן השורש. הסיבה העיקרית לתפנית במדיניות הסובייטית כלפי גרמניה, ולחתימת הסכם ריבנטרופ–מולוטוב, הייתה חששו של סטלין, שלאחר כיבוש פולין על ידי הנאצים, ברית המועצות תהפוך ליעד הבא של הצבא הנאצי, ותמצא את עצמה לבד במערכה כנגד גרמניה. הוא חשב, שמעצמות המערב חותרות לבודד את ברית המועצות, ולהסיט את שאיפות ההתפשטות של היטלר כלפיה. לכן הוא החליט להקדים תרופה למכה. סיבה נוספת לחתימת הברית עם הנאצים הייתה שאיפתו של סטלין לספח חלקים ממזרח אירופה לברית המועצות, בין השאר, במטרה ליצור "אזור חיץ" בינה לבין האימפריה הנאצית.
הסכם ריבנטרופ–מולוטוב כלל התחייבות הדדית, שאף צד לא יתקוף את משנהו, וישמור על נייטרליות במקרה של הצטרפות צד שלישי למלחמה. סעיף זה בהסכם הבטיח את עורפו של היטלר במהלך פלישת צבאו לפולין, ולאחר מכן במהלך פלישת הצבא הנאצי לנורווגיה, דנמרק, ארצות השפלה וצרפת ב-1940. ההסכם כלל גם נספח סודי, במסגרתו חילקו שני הצדדים את פולין ואת המדינות הבלטיות ביניהם. הוא מהווה עד היום דוגמה לציניות עילאית במערכת היחסים הבינלאומית.
ב-1 בספטמבר 1939, פרצה מלחמת העולם השנייה בפלישה הגרמנית לפולין. ב-17 בחודש הצטרף הצבא האדום למלחמה נגד פולין ופלש לשטח פולין המזרחית. שני הצדדים נפגשו בקו שהוסכם עליו מראש, תוך שהם מחלקים את פולין ודנים את אוכלוסייתה לשנים של סבל ושיעבוד.
בשנת 1943 גילו הנאצים ב"יער קאטין", ליד סמולנסק, קברים המוניים ובהם גופותיהם של יותר מ-22,000 קצינים פולנים, שנפלו בשבי הסובייטי במהלך הפלישה לפולין, ונרצחו בפקודת סטלין מאוחר יותר.[13] מכונת התעמולה הנאצית מיהרה לעשות שימוש בסיפור הטבח במטרה לגרום לקרע בין ברית המועצות לבעלות בריתה המערביות, ללא הצלחה יתרה. סטלין הכחיש בתוקף את מעורבות ברית המועצות בטבח, וברית המועצות טענה שהקצינים הפולנים נורו על ידי הנאצים עצמם ב-1941. לאחר שהאזור נכבש מחדש על ידי הצבא האדום, הקימו הסובייטים ועדת חקירה, כדי לאשש את גרסתם לגבי טבח יער קאטין. לאחר פירוק ברית המועצות הודו הרוסים, בפעם הראשונה, באחריותם לטבח, ומדובר באחד מפשעי המלחמה הגדולים להם אחראי סטלין.
עם כיבושה של פולין התפנה סטלין לפעול לסיפוח שטחים נוספים לברית המועצות, הפעם בגבולה הצפוני. הוא דרש מממשלת פינלנד להסכים לסיפוח שטח קטן יחסית מצפון-מערב ללנינגרד לברית המועצות, בטענה שקרבת הגבול הפיני אל העיר, מהווה איום על העיר השנייה בחשיבותה בברית המועצות, וכן לפיקוח סובייטי על מפרץ פינלנד. לאחר שהפינים סירבו לדרישותיו, הוא פתח במלחמה נגדה בדצמבר 1939, והקים ממשלת בובות קומוניסטית פרו-סובייטית, שנועדה לתפוס את מקומה של ממשלת פינלנד. אולם במהלך מלחמת החורף נגד פינלנד נחשף גודל הנזק שנגרם לצבא האדום כתוצאה מהטיהורים שערך סטלין בצמרת הפיקוד שלו. ההתקדמות הסובייטית בפינלנד הייתה איטית ביותר, אל מול התנגדות עזה ויעילה של הצבא הפיני הקטן, והצבא האדום ספג שורת מפלות קשות בשלבים הראשונים של המלחמה. רק לאחר כשלושה חודשים של לחימה, במסגרתה ספג הצבא האדום מאות אלפי נפגעים, הצליחו כוחותיו לפרוץ את קו מנרהיים, וההנהגה הפינית נאלצה להסכים לחתום על הסכם הפסקת אש, במסגרתו קיבלה פינלנד את הדרישות הטריטוריאליות של ברית המועצות, אך שמרה על עצמאותה. על אף שסטלין השיג בסופו של דבר את יעדי המלחמה, "מלחמת החורף" חשפה את חולשתו של הצבא האדום לעין כל.
בעקבות הביצועים הכושלים של הצבא הסובייטי בפינלנד, והכיבוש המהיר של צרפת וארצות השפלה על ידי הצבא הנאצי בקיץ 1940, הבין סטלין שצבאו עדיין אינו מוכן להתמודד כנגד הצבא הגרמני, ועשה הכל על מנת להרוויח זמן, כדי לבנות מחדש את הצבא האדום ולהכין אותו למלחמה נגד גרמניה, שנראתה בלתי נמנעת. הוא ניהל מדיניות פייסנית ולעיתים אף מתרפסת כלפי גרמניה, כדי לא לתת להיטלר עילה כלשהי לפתוח במלחמה נגד ברית המועצות, ושכנע את עצמו, שיצליח לדחות את המלחמה נגד גרמניה לפחות עד שנת 1943. כתוצאה מכך, הוא דחה על הסף את כל ההתרעות המודיעיניות, שקיבל ממקורות שונים, ביחס להכנות הגרמניות למתקפה על ברית המועצות ולא נקט בהכנות צבאיות נאותות כדי להתמודד עם הפלישה הגרמנית הצפויה. ב-22 ביוני 1941, בשעות הבוקר המוקדמות, פרצו כוחות הוורמאכט לברית המועצות, במסגרת מבצע ברברוסה, והפתיעו לחלוטין את סטלין ואת כוחות הצבא האדום באזורי הגבול. אין ספק, שסטלין אחראי במידה רבה לשורת התבוסות הנוראות שספג הצבא הסובייטי בחודשים הראשונים של הפלישה הגרמנית, עקב התעלמותו מכל ההתרעות על הפלישה הגרמנית הצפויה, וסרובו לאשר לערוך את ההכנות המתחייבות לקראת אפשרות זו, למרות כל תחינות הפיקוד העליון של הצבא האדום, ובראשו הרמטכ"ל, גאורגי ז'וקוב.
במלחמת העולם השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילת הפלישה הגרמנית לברית המועצות לא נשמע קולו של סטלין למספר ימים, ואת ההודעה לציבור על פרוץ המלחמה נתן מולוטוב בנאום ברדיו. רק לאחר כשבועיים התעשת סטלין, וב-3 ביולי 1941, נשא נאום רדיופוני ידוע לעם הסובייטי, שיש המשווים אותו לנאום "דם, יזע ודמעות" של צ'רצ'יל. הנאום נפתח בפנייה אישית וישירה, בלתי אופיינית לסטלין, לחיילים ולאזרחים הסובייטים: "חברים, אזרחים, אחים ואחיות, לוחמי הצבא והצי! אני דובר אליכם, חברי!", וביסס את מנהיגותו של סטלין, ואת מעמדו הציבורי כמושיע הלאומי. סטלין לא דיבר כמנהיג קומוניסטי, אלא כפטריוט רוסי, ממשיכם של המצביאים הידועים מיכאיל קוטוזוב ואלכסנדר סובורוב, והציג את המלחמה כמלחמה פטריוטית של העם הרוסי כנגד פולש זר. בשלב זה, כאשר הכוחות הנאציים חדרו עמוק לשטח ברית המועצות והצבא הסובייטי ספג תבוסות נוראות, פולחן האישיות של סטלין, שעד אז הוכתב מלמעלה, הפך לאותנטי. התחושה בקרב הציבור הסובייטי הייתה, שרק מנהיג חזק כמו סטלין, מסוגל להוציא את ברית המועצות מן המצב הנואש שאליו נקלעה.
עם זאת, המצב הצבאי המשיך להיות קשה והכוחות הנאציים המשיכו בהתקדמותם. בראשית ספטמבר 1941 הטיל הצבא הגרמני מצור על לנינגרד. הניתוק מברית המועצות ומניעת העברת מזון וציוד גרמו לרעב המוני שבו נספו מאות אלפי אנשים.[14] באוקראינה כותרו כוחות גדולים של הצבא האדום והושמדו. בראשית אוקטובר 1941 פתח הצבא הגרמני במתקפה על מוסקבה והגיע עד למרחק קצר מהעיר. ב-16 באוקטובר פרצה בהלה המונית במוסקבה, בעקבות שמועות על פריצת כוחות גרמניים לעיר. פקידים ממשלתיים ומקורבים לשלטון החלו להימלט ממוסקבה, והממשלה הסובייטית הועברה לעיר קויבישב, שממזרח למוסקבה. אך סטלין עצמו החליט להישאר במוסקבה, כדי להפגין את ביטחונו בכך שהעיר לא תיפול לידי הגרמנים, ותוך זמן קצר התייצבה החזית והתקדמות הצבא הגרמני הואטה ולאחר מכן נבלמה. מאות אלפים מתושבי מוסקבה גויסו למאמץ להקים ביצורים וטבעות הגנה מסביב לעיר ובתוכה, והפיקוד הסובייטי הזרים תגבורות חזקות לעזרת כוחות הצבא האדום במרחב מוסקבה. הדוגמה האישית שנתן סטלין, בסירובו לנטוש את מוסקבה, מילאה תפקיד חשוב בחיזוק כושר העמידה של תושבי מוסקבה וחיילי הצבא האדום שהגנו על העיר. ביום המהפכה (7 בנובמבר) בשנת 1941 נשא סטלין נאום, שזכה לכינוי נאום "רוסיה הקדושה" בתחנת הרכבת התחתית במוסקבה "מייקובסקי". לאחר מכן הוא סקר את המצעד, בו השתתפו אלפי חיילים וטנקים רבים, שחלקם הגיעו היישר מהחזית סביב מוסקבה, וחזרו ללחימה מיד לאחר מכן. בראשית דצמבר פתחו כוחות הצבא האדום באזור מוסקבה במתקפת נגד גדולה, הסבו מפלה קשה לקבוצת ארמיות מרכז הגרמנית, ואילצו אותה לסגת מאות ק"מ מערבה. הניצחון הסובייטי בקרב מוסקבה היה התבוסה המשמעותית הראשונה שספג הוורמאכט במלחמה, והיווה נקודות מפנה חשובה במערכה הצבאית בחזית המזרחית במלחמת העולם השנייה.
למרות העוינות של מעצמות המערב כלפי סטלין וברית המועצות, הן נחפזו להתייצב לצד ברית המועצות מיד לאחר תחילת הפלישה הנאצית, וצרפו אותה למחנה בעלות הברית. וינסטון צ'רצ'יל נשא נאום בפרלמנט, בו אמר כי על אף שבמשך עשרים וחמש שנים לא היה מתנגד חריף ממנו לקומוניזם, הרי שכעת מדובר במלחמתו של העם הרוסי, עם האיכרים והפועלים, מול הצבא הנאצי הבא לשעבדם ולהשמידם. במלחמה זו חובתם של העמים הדמוקרטיים להתייצב לצד ברית המועצות ולסייע למלחמתה נגד התוקפנות הנאצית.[15] נאום זה סימן את ראשית הברית בין בריטניה לברית המועצות, שנמשכה עד לסוף המלחמה. בשנים 1941–1945 קיבלה ברית המועצות סיוע צבאי מאסיבי מהממלכה המאוחדת ומארצות הברית, שכלל סוגים שונים של ציוד צבאי, וכן חומרי גלם לתעשייה ומזון משומר, ומילא תפקיד משמעותי בהשגת הניצחון הסובייטי על גרמניה הנאצית.
סטלין, שהגזים מאוד בהערכת ההשפעה של המפלה הגרמנית בקרב מוסקבה, התעקש להורות לצבאו להמשיך במתקפה באזור מוסקבה בכל מחיר, למרות התנגדות הפיקוד העליון של הצבא האדום (הסטאבקה), ולפתוח בשורת מתקפות חדשות נגד כוחות הציר, במטרה להשלים את תבוסתם ואת שחרור שטחי ברית המועצות, שנכבשו על ידם. המתקפות הללו, שלא הוכנו כהלכה, התישו את כוחות הצבא האדום, וגרמו להם אבדות כבדות, מבלי שהביאו להישגים משמעותיים. הצבא הגרמני בחזית המזרחית התאושש תוך זמן קצר, ובאביב 1942 עבר שוב למתקפה. רק לאחר שהצבא הסובייטי ספג שורה של תבוסות קשות באביב ובקיץ 1942 (בהם קרב חרקוב השני, המערכה במרחב וורונז'-וורושילובגרד, המצור על סבסטופול ועוד) ונאלץ לסגת משטחים נרחבים בדרום רוסיה, החל מאזן הכוחות הצבאי לנטות לטובת ברית המועצות. נקודות המפנה העיקריות במערכה הצבאית בחזית המזרחית היו הניצחונות הסובייטיים בקרב סטלינגרד בחורף 1942/1943, ולאחר מכן בקרב קורסק בקיץ 1943. בשלב זה של המלחמה החל סטלין לחשוב קדימה על עיצוב מחדש של מפת אירופה שלאחר המלחמה. מטרתו הייתה לא רק לשחרר את שטחי ברית המועצות מידי הנאצים, אלא גם להשתלט על חלק גדול ככל האפשר מאירופה, כדי להפוך את ברית המועצות לכוח הדומיננטי ביבשת, ולמעצמה עולמית מובילה. במסגרת זו פלש הצבא הסובייטי למדינות הבלקן החל מקיץ 1944, והשתלט עליהן בזו אחר זו לאחר קרבות קשים כנגד צבאות מדינות הציר.
לוועידת יאלטה, שנערכה בראשית 1945, שנועדה לדון בסדר העולמי החדש לאחר תום המלחמה, ובחלוקת אירופה וגרמניה בין מעצמות המערב וברית המועצות, הגיע סטלין בעמדת כוח. הצבא הסובייטי השתלט על רוב שטח פולין ומדינות הבלקן, והגיע למרחק קצר מבירת גרמניה, ברלין. בנוסף לכך, הממשל האמריקני היה מעוניין מאוד להשיג את הסכמת סטלין לכניסת ברית המועצות למלחמה כנגד יפן, במטרה להקל על הכנעת יפן, להביא לסיום המלחמה בזירה הפסיפית ולחסוך בנפגעים אמריקנים. אף על פי שקיימת טענה שמצבו הבריאותי הלקוי של נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט, שהגיע לוועידה כשהוא חולה ומותש, הקל על סטלין להשיג ממנו לגיטימציה להשתלטות ברית המועצות על אירופה המזרחית, נראה שלמעצמות המערב לא הייתה ברירה מעשית אלא להכיר במציאות שנוצרה בשטחים, שנכבשו על ידי הצבא האדום. סטלין אמנם התחייב במהלך ועידת יאלטה לערוך בחירות דמוקרטיות בכל המדינות שנכבשו על ידי צבאו במזרח אירופה, אך לא הייתה לו כל כוונה לקיים את הבטחתו. עם סיום המלחמה שלטה ברית המועצות למעשה על כל מדינות אירופה המזרחית, הקימה משטרי בובות קומוניסטיים במזרח גרמניה, פולין, רומניה, הונגריה, צ'כוסלובקיה, ובולגריה, וסיפחה אותן למה שנודע אחר כך בשם "הגוש הסובייטי". צ'רצ'יל תיאר את המצב שנוצר באירופה לאחר תום מלחמת העולם השנייה, באומרו כי מסך ברזל ירד על אירופה.
גם בעיצומה של המלחמה נמשך הטרור הפנימי הסטליניסטי במלוא עוזו. מאות אלפי חיילים, שהואשמו בפחדנות מול פני האויב, או בחוסר נאמנות פוליטית, נשלחו לגדודי עונשין, שהיו מוצבים באזורים המסוכנים ביותר בחזית. "יחידות חסימה" של האן.קה.וו.דה. הוצבו בעורפם של כוחות לא אמינים אלה הלוחמים בחזית על מנת למנוע נסיגה, ולהבטיח את נאמנותם לצבא האדום. תפקידן של "יחידות חסימה" היה לעצור חיילים שעזבו מרצונם את שדה הקרב, ולשלוח אותם חזרה לחזית, או למשפט צבאי במקרים מסוימים. בשלבים הראשונים של המלחמה גם הוצאו להורג לא מעט קצינים בכירים, שנכשלו במילוי תפקידם לדעת סטלין, כאמצעי הרתעה והפחדה.
חמור מכך היה יחסו של סטלין כלפי מיליוני החיילים הסובייטיים, שנפלו בשבי הנאצי בשלבים הראשונים של המלחמה בחזית הסובייטית.[16] מאות אלפי שבויים, ששרדו את השבי הנאצי האכזרי, ושוחררו בתום המלחמה לא התקבלו בברכה, אלא בחשדות ובמעצרים. אנשים אלו נחשבו כבוגדים, ונחשדו בחוסר נאמנות לשלטון הסובייטי, ולכן חלקם נשלחו לאחר המלחמה ל"חינוך מחדש" במחנות עבודת הכפייה בגולאגים. נאמן לגישה זו, סירב סטלין להצעות הנאצים לשחרר את בנו יאקוב ג'וגאשווילי, שנפל בשבי הגרמני, בתמורה לשבויים גרמנים בכירים, והאחרון נרצח על ידי הנאצים בשבי.
ברית המועצות אמנם הפכה למעצמה עולמית בעקבות ניצחונה על גרמניה הנאצית, אך המחיר שהיא נדרשה לשלם עבור הניצחון במלחמה היה עצום. למעלה מ-30 מיליון חיילים ואזרחים סובייטים נספו במהלך המלחמה, עשרות מיליונים סבלו מפציעה או נכות, והאזורים המערביים של ברית המועצות, שנכבשו על ידי הצבא הנאצי, נחרבו כמעט לחלוטין, ונדרשו שנים רבות להשלמת מלאכת השיקום. לסטלין היה חלק באחריות לאבדות הנוראות בנפש, שספגה ברית המועצות במהלך המלחמה, לעיתים קרובות שלא לצורך, עקב הזלזול המוחלט שלו בחיי אדם, והטעויות הקשות שהוא ביצע בתקופה שקדמה ל"מבצע ברברוסה" ובשלבים הראשונים של המלחמה נגד גרמניה הנאצית.
לאחר המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר המלחמה התפנה סטלין לנקמה באויבים מבפנים. עמים שלמים, כגון גרמני הוולגה (אנ') בסראטוב או הטטרים (אשר גורשו מקרים) והצ'צ'נים, הוגלו מבתיהם ונשלחו למזרח הרחוק. זה היה מסע של טיהור אתני שזרע את זרעיהן של בעיות אתניות ולאומיות מהן סובלת רוסיה עד היום.
מבחינת יחסי החוץ הפכה רוסיה למעצמה, ובשנת 1949 ערכה את הניסוי הגרעיני ראשון שלה בפצצת "RDS-1", שהיה יריית הפתיחה במלחמה הקרה.
מבחינה פנימית הציג עצמו סטלין כמנהיג המלחמתי הדגול, שהוליך את ברית המועצות להישג אדיר, הציל אותה מן הגרמנים וניצח במלחמה. הטרור הפנימי נמשך, אך לא הגיע לשיאים אליהם הגיע בשנות השלושים.
מותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – מותו של יוסיף סטלין
ב-1953, ב־1 במרץ בלילה, אמר סטלין לשומרי ראשו שהם חופשיים לפני שהלך לישון. פעולה חריגה ביותר שכן ידוע שהיה בודק את שומרי ראשו בלילות ומוודא שהם ערניים. בשעות הצהריים עדיין לא נשמע קול מלשכתו ובערב הזעיקו השומרים המבוהלים את חברי הפוליטביורו לביתו. חרושצ'וב הגיע עם בריה ומלנקוב שהיו הבכירים הקרובים ביותר לסטלין באותה תקופה. שומרי הראש אמרו כי סטלין שכב על הרצפה שרוי בשתן של עצמו. היה זה רק בבוקר למחרת שחזרו חברי הפוליטביורו והזעיקו צוות רופאים, הרופאים ניסו לטפל בסטלין אך לאחר ארבעה ימים, ב־5 במרץ, נאלצו לקבוע את מותו משבץ.
לאחר מותו זכה סטלין להלוויה ממלכתית מפוארת. מאות אלפי אנשים הגיעו לראות את גופתו, עשרות ואולי אף מאות בני אדם נהרגו עקב הצפיפות הרבה באותו היום בבית האיגודים, שם הוצב ארונו.[17] לאחר כמה ימים הועלה ארונו על עגלה לכיכר האדומה ושם נישאו הספדים לכבודו.
לאחר מותו של סטלין, הצטייר נרטיב דו-ממדי בעיתונות הישראלית. מצד אחד, עיתוני קול העם ועל המשמר הציגו את סטלין כאישיות נעלה, כגיבור-עם, כשמש העמים, כמבשר השלום העולמי וכמדינאי־על. מצד שני, שאר העיתונים הציגו את הישגיו המדיניים והשפעתו הרבה, כמו גם את הדרכים הרצחניות שבאמצעותן חתר להישגים.[18]
מותו של סטלין גרם לזעזוע רב בעולם הקומוניסטי. פולחן האישיות הסתיים רק שנים לאחר מותו, בוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית, בה הוקעו פשעיו בידי חרושצ'וב ב"נאום הסודי". הפצת תוכן הנאום חוללה שבר וזעזוע בקרב הקומוניסטים בעולם.
בשנים הראשונות שלאחר מותו הייתה גופתו החנוטה של סטלין מוצבת לצד גופתו של לנין במאוזוליאום של לנין במוסקבה. לאחר שמחליפו, ניקיטה חרושצ'וב, צבר כוח פוליטי די הצורך, וכחלק מקמפיין הדה-סטליניזציה שלו, בצעד סמלי הוצאה גופתו של סטלין ב-31 באוקטובר 1961 בלילה ונקברה בקבר רגיל בבית הקברות של חומת הקרמלין.
מורשתו ודעותיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מדיניותו של סטלין על כל מאפייניה – רציחות, רעב המוני, הגליות למזרח, מחנות עבודה כפויה ועוד – אחראית למיליוני קורבנות בנפש. המספר המדויק אינו ידוע, ונתונים רשמיים לא פורסמו על ידי ממשלת ברית המועצות בשנים שלאחר מותו. יש המעריכים את המספר בין שמונה לעשרים מיליון קורבנות, בהתבסס על מפקדי אוכלוסין שנערכו בשנים 1926 עד 1939. לפי הערכה עדכנית של טימותי סניידר[19] מדובר ב-2 עד 3 מיליון קורבנות. בהתבסס על כל זאת, היחס ההיסטורי המקובל אליו הוא כאל רודן אכזר ורוצח המונים, עד כדי כך שבשנות ה-80' עשה ההיסטוריון הגרמני ארנסט נולטה שימוש בטענת היותו של סטלין "רוצח המונים" כדי להסיר מגרמניה הנאצית את האחריות הבלעדית למלחמת העולם השנייה.[20] עם זאת, יש כאלה שרואים אותו עד היום כמנהיג דגול, ותמונתו מופיעה לעיתים בהפגנות הן של מפלגות סטליניסטיות והן של לאומנים רוסים ברוסיה המודרנית.
סטלין והיהודים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
סטלין, כמו שותפיו למפלגה הסוציאל-דמוקרטית (רסדר"פ), נדרש לשאלת הלאומים, למרות שלפי הפרשנות שנקטו בה במפלגתו לגבי הסוציאליזם, לאומיות עומדת בסתירה לפרוגנוזה שכן הבעיה החברתית היא מעמדית ותו לאו. הסיבה לכך הייתה שבפועל האוכלוסייה ברוסיה הורכבה מ-194 קבוצות אתניות, וכי רוסים אותנטיים היוו רק 44% ממנה.[21] יהודים היו אמנם רק אחת מיני אינספור קבוצות אתניות, אך מקומם בקרב כל סוגי המהפכנים (מיהודים סוציאליסטים כמו טרוצקי שהתכחשו ללאומיותם, ועד יהודים סוציאליסטים כמו ולדימיר מדם שראו בזכויות לאומיות ליהודים תנאי למימושה של מהפכה) בלט מאוד. הסוגיה רק נהייתה מורכבת יותר בהתחשב בעובדה שיהודים סוציאליסטים שפעלו בפולין (כמו יוסף קרוק) ראו עצמם גם כמהפכנים סוציאליסטים וגם כתומכים בעצמאות פולין. זה היה הרקע לכך שב-1912 פרסם סטלין מאמר על הלאומיות, בו טען כי לדעתו היהודים אינם נחשבים כ"לאום".[22] טיעוניו של סטלין לא התקבלו על ידי רבים כולל במפלגתו, וכשנה מאוחר יותר, פרסם לנין מאמר באותו הנושא, ובו קבע כי זכות ההגדרה העצמית שמורה לכל עם, כולל אלו שנמצאים במקומות מושבם במעמד של מיעוט.[23]
על רקעה של אותה הבעיה בדיוק – שאלת מקומם של מיעוטים בכלל ושל המיעוט היהודי בתוך כך – החליט סטלין לאפשר בשנות ה-30 הקמת אזור יהודי אוטונומי בבירוביג'ן, ליד הגבול הסיני. הסיבות העיקריות להקמתו היו: רצונו של השלטון הסובייטי לתת מראית עין של מענה לשאיפות הלאומיות של היהודים במסגרת ברית המועצות, ולא בארץ ישראל (הציונות נתפסה אז כאיום על האידאולוגיה הקומוניסטית); והשאיפה למשוך יהודים להתיישב באזור נידח ומרוחק על גבול ברית המועצות, במטרה לאכלס אזור זה ולחזק את האחיזה הסובייטית שם. בסופו של דבר האזור נשאר מאוכלס ברובו של ידי רוסים ואוקראינים ומיעוט יהודי. שפותיו הרשמיות היו יידיש ורוסית.
במהלך מלחמת העולם השנייה פתחה ברית המועצות את שעריה והעניקה מקלט למאות אלפי פליטים יהודים. לאחר הפלישה הנאצית למערב פולין ב-1939 ברחו יהודים רבים משם לאזורים המזרחיים של פולין, שסופחו לברית המועצות. עם תחילת המתקפה הנאצית על ברית המועצות ב-1941, נמלטו מאות אלפי יהודים מהאזורים המערביים של המדינה, שנכבשו על ידי הצבא הגרמני, לאזורים מרוחקים של ברית המועצות, שלא נמצאו בסכנת כיבוש, ולרפובליקות האסייתיות. היהודים אף קיבלו עדיפות בתור לנסיעה ברכבות, שפינו אזרחים מהאזורים שנמצאו בסכנת כיבוש נאצי, במסגרת "פקודת הרכבות" הידועה של סטלין. לא היה זה מקלט אידיאלי, משום שרבים מהפליטים היהודים נשלחו לעבודות כפייה ורובם חיו בתנאים קשים וסבלו ממחסור במזון בתקופת המלחמה. אך הוא בוודאי היה עדיף על החלופה של הישארות תחת השלטון הנאצי. ניתן לומר שיחסה של ברית המועצות כלפי הפליטים היהודים היה הומני בהשוואה למדינות רבות אחרות, שנעלו שעריהן בפני פליטים יהודים.
ייתכן כי סטלין היה נגוע באנטישמיות, אך יחסו כלפי היהודים בברית המועצות לא התאפיין מלכתחילה בשנאה יוקדת כמו זו של הנאצים, וכמה מעוזריו, כמו גנריך יגודה, היו יהודים.[24] הייתה קיימת טענה, שיחסו השלילי של סטלין כלפי היהדות נבע מהאידאולוגיה המרקסיסטית, שיצאה נגד כל הדתות. אין זה נכון לומר, שהוא היה אנטי יהודי יותר מאשר אנטי-נוצרי. המשטר הסובייטי ניהל מאבק נחוש נגד הכנסייה הנוצרית אורתודוקסית ברוסיה, לא היסס להרוס ולפוצץ כנסיות ידועות ורדף באכזריות אנשי דת נוצרים. כך גם נגד האסלאם. מאבקו הרצחני של סטלין כנגד כל מי שלא הלך או לא נראה שהלך בתלם, הקשה על החוקרים למצוא ראיות לכך, שהוא פגע באנשים מסוימים עקב היותם יהודים. לתקופה ארוכה לא מעט אישים בולטים מצמרת השלטון הסובייטי היו ממוצא יהודי. חלקם הגדול אומנם מצאו את מותם במהלך ה"טיהורים" שערך סטלין, אך קשה לענות על השאלה אם נהרגו בגלל יהדותם, או בשל החשדנות החולנית שאפיינה את סטלין כלפי אקדמאים ופעילים קומוניסטים שונים בני לאומים שונים.
בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, דווקא אחרי תקדים השואה של יהודי אירופה, ארגן סטלין שני מסעות הסתה אנטישמיים, שגבו קורבנות בנפש בקרב אישים בולטים בציבור היהודי בברית המועצות ויצרו אווירה עוינת במיוחד כלפי הציבור היהודי. מסעות אלו השתלבו במדיניות הדיכוי של המשטר הסטליניסטי בכל תחומי חיי התרבות והאקדמיה בברית המועצות. להבדיל מהמסעות המקומיים נגד אליטות של התרבויות הלאומיות במדינות שונות של ברית המועצות, המסעות נגד האקדמאים היהודים, כמו הסופרים בשפה יידיש (בולטים מביניהם הוצאו להורג ב-12 באוגוסט 1952), הרופאים, מסע חשיפת השמות היהודים מלידה של מפורסמים ששינו את שמותיהם לשמות רוסיים, לווו בהסתה שהתפשטה בתקשורת ובמסגרת סניפי המפלגה ובמקומות העבודה בכל שטחי ברית המועצות. העילות הרשמיות היו המאבק בקוסמופוליטיות ה"בורגנית" ובציונות. אקדמאים יהודים הואשמו האשמות שוא בקשרים עם החוגים ה"אימפריאליסטיים" במערב, באופן ספציפי הרופאים היהודים שכונו "צבועים בחלוקים לבנים" – הואשמו בניסונות לרצוח את מנהיגי ברית המועצות ובראשם סטלין. המסעות נגד האינטליגנציה היהודית בשנותיו האחרונות של סטלין, שהתרחשו אחרי תקדים השואה של יהודי אירופה, לבשו אופי אנטישמי מובהק והציתו שנאה בעם נגד היהודים. חלק מהציבור התחיל לחשוש למשל מלפנות לטיפול לרופאים יהודים. לולא מותו של סטלין ייתכן שמסעות המעצרים, הגירוש והוצאות להורג נגד היהודים היו ממשיכים ומסכנים את קיום הציבור היהודי כולו. בהשראתו של סטלין גם במדינות מזרח אירופה בשם המאבק בציונות התחילו מסעות של סילוק עסקנים ומנהיגים קומוניסטים יהודים והוצאתם להורג. לצידם נעצרו והוצאו להורג גם מנהיגים לא יהודים של המפלגות האחיות. אולם בשנות ה-1950 המגמה בברית המועצות וגם במדינות הלוויין ב"מחנה הקומוניסטי" הייתה צמצום נוכחותם של יהודים בצמרת המפלגה ובמקומות השפעה על מנת לנסות לחזק את הזדהות העם עם המפלגה השלטת.
בשנת 1943 הקימה קבוצה של אנשי רוח יהודים, ביוזמתו של לברנטי בריה, את "הוועד היהודי האנטי פשיסטי". לוועד זה היה תפקיד תעמולתי חשוב בזמן המלחמה, בקרב היהודים בעולם שנקראו לעזור לברית המועצות במאמץ המלחמתי נגד הנאצים. אולם לאחר המלחמה פעילותם במערב בשרות ברית המועצות התחילה לשמש כתירוץ בניית תאוריית קונספירציה נגדם, במיוחד, אחרי שמדינת ישראל שקמה כמדינה דמוקרטית ב-1948 נחלה אכזבה על ידי קשריה עם המערב. סטלין התחיל אולי שוב פעם לחשוש מהלאומיות היהודית שהתעוררה אחרי השואה והקמת מדינת ישראל. כתוצאה מכך, בשנת 1948 נרצח בתאונה מפוברקת יושב ראש הוועד היהודי האנטיפשיסטי, השחקן היהודי שלמה מיכאלס, ואנשי הוועד נעצרו, נשלחו למאסר ונרצחו בחלקם ב-1952, במה שנודע כ"ליל המשוררים הרצוחים" (הוצאתם להורג של "הרוגי המלכות הסובייטים"). פעולות אלו לוו במסע הסתה נגד "גורמים קוסמופוליטיים", כשהכוונה בכך היא ליהודים. בשנים 1947–1948 החליט המשטר הסובייטי של סטלין לתמוך בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, כאשר הם העריכו, שזה תואם את האינטרסים הגלובליים של ברית המועצות. בשנים 1947–1949 העניקו ברית המועצות ומדינות הגוש הסובייטי תמיכה מדינית בלתי מסויגת להקמת מדינת ישראל ולביסוסה. תמיכת הגוש הסובייטי איפשרה את קבלת תוכנית החלוקה על ידי עצרת האו"ם, והעניקה סיוע רב ערך לתנועה הציונית ולמדינת ישראל במאבקים המדיניים שהם ניהלו במהלך מלחמת העצמאות. ברית המועצות גם איפשרה למדינות בגוש הסובייטי להעניק סיוע צבאי חיוני ליישוב היהודי ולמדינת ישראל במהלך המלחמה. כמו כן בשנים 1948–1951 בהסכמת ברית המועצות השלטונות המקומיים עודדו את עליית יהודי רומניה ובולגריה לישראל. המדיניות הסובייטית כלפי המדינה היהודית בראשית דרכה לא נבעה מ"אהבת מרדכי". ההנהגה הסובייטית חתרה לנצל את חלוקת א"י, ואת המלחמה הישראלית-ערבית, כדי להחליש את הנוכחות הצבאית ואת ההשפעה של בריטניה במזרח התיכון, לערער את היציבות של המשטרים הערביים השמרניים באזור, ולהקל על חדירת השפעה קומוניסטית לתוכו.[25] ב-6 בנובמבר 1948, יום מהפכת אוקטובר, שלח דוד בן-גוריון לסטלין מברק ברכה חם.[26] בתחילת שנות ה-50 כבר כינה אותו "חם גרוזיני", לזעמם של ראשי מפ"ם.[27]
בחודש ינואר 1953, בעלילת משפט הרופאים, נעצרו רופאים יהודים רבים והואשמו כי זממו להרעיל את הנהגת המדינה. היה ברור כי לא רק גורל הרופאים עומד על הכף, אלא כי המדובר בתחילת סדרת פעולות אנטישמיות שעלולות להביא לאסון. כפי הנראה, מותו של סטלין שבא כשלושה חודשים לאחר מכן מנע מסע אנטישמי רחב היקף, שהיה כבר בשלבי תכנון סופיים ולקראת ביצוע.[28]
לאחר מות סטלין התאבלו עליו גורמים רבים בשמאל הישראלי, ובעיתון מפ"ם "על המשמר" סוקרו חייו באהדה כולל פרסום מודעת אבל על מותו.[29] המפלגה אף ערכה ביום מותו אספת אבל, בה נאם חבר הכנסת מרדכי בנטוב.[30] רק לאחר שנחשפו פשעיו על ידי חרושצ'וב ב-1956, הסתייגו ממנו אותם גורמים.
סטלין וחיי המדע, התרבות והאמנות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בימי סטלין הגיע פולחן אישיותו לממדי ענק. רבים הסופרים והמשוררים, הקולנוענים והאמנים, שיצרו יצירות המהללות את דמותו. העיתונות פרסמה רק דברי תעמולה המשבחים אותו, ודיוקנו ניבט מכל פינה.
עם זאת, סטלין לא הסתפק בכך, ודרש שליטה של ממש בכל תחומי החיים. ידוע יחסו המיוחד, למשל, לסופר מיכאיל בולגקוב יוצר יצירת המופת האמן ומרגריטה. סטלין, שאהב אותו במיוחד על מחזהו "ימי הטורבינים", שיחק איתו משחק של חתול ועכבר, כאשר נתן לו משרה שהבטיחה את קיומו מחד גיסא, ושמר עליו בימי הטיהורים, ומאידך גיסא, מנע בעדו לצאת אל מחוץ למדינה, על מנת ליצור באופן חופשי. שיחת טלפון אישית מסטלין לבולגקוב שינתה את חיי בולגקוב, כשממובטל – הוא הפך למנהל אמנותי באחד מתיאטרוני מוסקבה. מבחינת סטלין היה זה מעשה פוליטי מחושב, כדי להפיץ את הסיפור על סטלין רחב הלב שהציל את בולגקוב, ובדרך זו להתחבב על האליטה האינטלקטואלית. "משחק" דומה שיחק גם עם הפסנתרנית מריה יודינה.
סטלין חילק את תחום המדע למדע "בורגני" או "דקדנטי", ולמדע "סוציאליסטי" או "מתקדם". לחלוקה זו לא היה בסיס מדעי של ממש, ולא הייתה שונה בהרבה מהחלוקה שנהגה בגרמניה באותה תקופה בין מדע "ארי" ומדע "יהודי". גישה זו השפיעה לרעה על ההתקדמות המדעית ברוסיה, לדוגמה: התעקשותו של סטלין על גרסה של לאמארקיזם, שקודמה על ידי הביולוג טרופים ליסנקו, שלפיה הגורם להתפתחות המינים אינו התורשה אלא הסביבה. התעקשות זו תקעה את מדעי הביולוגיה בברית המועצות הרחק מאחור למשך שנים. לא היה זה ויכוח תאורטי בלבד; כל מי שהתנגד לליסנקו ולשליטתו במדע הביולוגיה, או שחקר את התפתחות המינים דרך התורשה, הסתכן ממש במעצר, בהגליה או בהוצאה להורג.
עיטורים ומדליות
[עריכת קוד מקור | עריכה]יוסיף סטלין עוטר בשלל מדליות ועיטורים. אשר את רבים מהם העניק לעצמו או גרם לכך שיוענקו לו.
| שם העיטור | מספר זכיות |
|---|---|
| עיטור הניצחון | 2 |
| עיטור לנין | 3 |
| עיטור הדגל האדום | 3 |
| עיטור סובורוב (דרגה ראשונה) | 1 |
| גיבור הרפובליקה העממית של מונגוליה | 1 |
| שם המדליה | מספר זכיות |
|---|---|
| "20 שנה לייסוד הצבא האדום" | 1 |
| על השתתפותו בהגנת מוסקבה | 1 |
| על ניצחון הצבא האדום במלחמת העולם השנייה | 1 |
| על ניצחון הצבא האדום נגד יפן | 1 |
| 800 שנה לעיר מוסקבה | 1 |
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- סיימון סבאג מונטיפיורי, תרגום: מנשה ארבל, סטלין הצעיר, הוצאת דביר, 2010
- סיימון סבאג מונטיפיורי, תרגום: מנשה ארבל, סטלין חצר הצאר האדום, זמורה ביתן ויבנה, 2006
- אדוארד רדזינסקי, סטלין, ספרית מעריב, 2005
- סלבוי ז'יז'ק (עורך), סטלין: על המטריאליזם ועל הלשון, הוצאת רסלינג, 2003
- יצחק דויטשר, סטלין: ביוגרפיה פוליטית, כתבים, 1951
- ריצ'רד אוברי, הדיקטטורים, עם עובד, 2006
- יהושע רובנשטיין, הימים האחרונים של סטלין, ידיעות ספרים, 2019.
- לואיס פישר, יוסף סטאלין - חייו ומותו, נ' טברסקי, 1953.
- סטיבן קוטקין, Stalin: Paradoxes of Power, 1878-1928; Stalin: Waiting for Hitler, 1929-1941. הוצאת פנגווין, 2014 ו-2017.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
יוסיף סטלין, ברשת החברתית Goodreads
יוסף ויסריונוביץ' סטלין (1878-1953), דף שער בספרייה הלאומית- הספרים של יוסיף סטלין, באתר "סימניה"
- שמעון גלבץ, המפלצת מדברת, באתר "האייל הקורא", מאמר על ספרו של ריצ'רד לורי "האוטוביוגרפיה של סטלין"
- ציטוטים מפורסמים של יוסיף סטלין, באתר "בין המירכאות"
- סיימון סבג מונטיפיורי, סטלין – חצר הצאר האדומה, בעברית, באתר כנרת זמורה-ביתן דביר
- לילי גלילי, להתראות סטלין, באתר הארץ, 16 בספטמבר 2005
- אניטה שפירא, "סטאלין הצעיר" ו"סטאלין: חצר הצאר האדום" מאת סיימון סבאג מונטיפיורי | וזרח השמש, באתר הארץ, 26 במאי 2010
- ה. ג'. וולס, "במערכת קפיטליסטית המדינה תמיד שבויה בידי הכלכלה", באתר כלכליסט, 3 ביוני 2014 - ריאיון עם סטלין
עופר אדרת, להציל את סטלין: הסוציופת שידע להקסים, באתר הארץ, 22 בנובמבר 2014
לנין, סטלין וגורל היהודים ברוסיה הסובייטית, ריאיון עם מתתיהו מינץ בערוץ YouTube של מיזם "אישי רחוב", 13 באוגוסט 2015- יוסיף סטלין, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- יוסיף סטלין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- רפי מן, העולם בחרדה: סטלין מת!, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, מרץ 2022
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ תאריך הלידה המובא הוא על־פי הלוח הגרגוריאני, המקובל בימינו. לפי הלוח היוליאני שנהג ברוסיה בתקופת הולדתו של סטלין, יום לידתו הוא 6 בדצמבר 1878. במשך שנים רבות התקבע כתאריך לידתו ה-21 בדצמבר 1879 (9 בדצמבר לפי הלוח היוליאני), אך גילוי רישומי הלידה המקוריים של סטלין הפריכו הנחה זו.
- ^ מרשל סטלין מת - מלנקוב ראש ממשלת ססס"ר, דבר, 8 במרץ 1953
- ^ מונטיפיורי, סטלין - חצר הצאר האדום, עמ' 36 (הערת שולים)
- ^ מונטיפיורי, סטלין - חצר הצאר האדום, עמ' 56
- ^ Josef Stalin's daughter Lana Peters dies at 85, באתר CBS News, 28 בנובמבר 2011 (באנגלית)
- ^ סיימון סבאג מונטיפיורי, סטלין הצעיר, 2011
- ^ ב-1961 שונה שם העיר פעם נוספת, ומאז היא קרויה ווֹלגוֹגרָד
- ^ סטלין כאדם, כמנהיג וכמצביא, משה בר-צבי, 1999
- ^ 1 2 קציעה טביביאן, מסע אל העבר: המאה העשרים, בזכות החירות, 1999
- ^ כתבה באתר ה-BBC
- ^ Communism: A History (Modern Library Chronicles) by Richard Pipes, pg 67
- ^ הספר השחור של הקומוניזם: פשעים, טרור, דיכוי" - מאת סטפן קורטואה, ניקולס וורת', ג'אן-לואי פאן, אנדריי פסקובסקי, קרל ברטוסק וג'אן-לואי מרגולין הוצאת אוניברסיטת הרווארד, 1999
- ^ Institute of National Remembrance, Decision to commence investigation into Katyn Massacre, Institute of National Remembrance (באנגלית אמריקאית) אתר המוסד לזיכרון לאומי של פולין
- ^ Glantz, David (2001), The Siege of Leningrad 1941–44: 900 Days of Terror, Zenith Press, Osceola, WI
- ^ וינסטון צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה, כרך שלישי, "הברית הגדולה", הוצאת עם הספר, 1961, עמ' 309
- ^ Soviet Prisoners of War: Forgotten Nazi Victims of World War II, HistoryNet, 2006-06-12 (באנגלית אמריקאית) מאמר באתר history.net
- ^ 7.3 Stalin's personality cult - Vagif Samadoghlu, www.azeri.org מאמר מאת הסופר האזרבייג'ני ווג'יף סמגולו
- ^ ברק בר-זוהר, "בַּאבוד רשעים": על מותם של בניטו מוסוליני, אדולף היטלר ויוסיף סטלין בעיתונות העברית., קשר 60, 2023, עמ' 180-202
- ^ מי הרג יותר? היטלר או סטאלין? באתר New York Review of Books (באנגלית)
- ^ יפתח המאירי, פולמוס ההיסטוריונים הגרמנים, באתר מגמתי - יד ושם, 2005
- ^ ס.א. סמית, המהפכה ברוסיה, תל אביב, ידיעות אחרונות, 2008, עמ' 38
- ^ יוסף ו. סטלין, Marxism and the National Question, www.marxists.org, 1913 (באנגלית, מתורגם מרוסית)
- ^ יוסף קרוק, תחת דגלן של שלוש מהפכות - כרך ב', תל אביב מחברות לספרות, 1970, עמ' 185
- ^ סבר פלוצקר, היהודים של סטלין, באתר ynet, 19 בדצמבר 2006
- ^ יעקב רואי, יחסי ישראל-ברית המועצות 1947-1954 (עבודת דוקטוראט, אוניברסיטת ירושלים, 1972)
- ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ב, פרק ח, עמ' 820; עמ' 1090, הערה 27.
- ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ב, פרק יד, עמ' 929.
- ^ תגובות חריפות בעולם ובישראל לעלילות מוסקבה, דבר, 15 בינואר 1953
- ^ העולם המתקדם אבל על מותו של י. וו. סטאלין, על המשמר, 8 במרץ 1953
- ^ מ. שמריהו, מפ"ם ערכה אספת אבל, מעריב, 8 במרץ 1953
 המלחמה הקרה 
| ||
|---|---|---|
| ברית המועצות • הגוש המזרחי • ברית ורשה | ארצות הברית • הגוש המערבי • נאט"ו | ||
| שנות ה-40 | מבצע מהדק נייר • ההתנגדות האנטי-קומוניסטית בפולין • שיטת הסלמי • משבר איראן • מלחמת האזרחים הסינית • מלחמת הודו-סין הראשונה • מלחמת האזרחים ביוון • מצב החירום המלאי • הפיצול היוגוסלבי-סובייטי • הסגר על ברלין • בריחת המוחות מגרמניה המזרחית | |
| שנות ה-50 | מלחמת קוריאה • בהלת הלבנדר • המרד המזרח גרמני • משפטי פראג • הפיצול האלבני–סובייטי • המרד ההונגרי • משבר סואץ • משבר הספוטניק • משבר ברלין השני • ויכוח המטבח • הפיצול הסיני-סובייטי • מלחמת וייטנאם | |
| שנות ה-60 | משבר קונגו • משבר מטוס הריגול U-2 • מלחמת האזרחים בגואטמלה • הפלישה למפרץ החזירים • משבר הטילים בקובה • מלחמת האזרחים של צפון תימן • האביב של פראג • הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה | |
| שנות ה-70 | ביקור ניקסון בסין • מלחמת יום הכיפורים • משבר האנרגיה העולמי • מבצע מוקינגברד • המהפכה האתיופית • מלחמת האזרחים באנגולה • מבצע קונדור • מבצע טוקאן • מלחמת האזרחים במוזמביק • מלחמת אוגדן • סכסוך לוב–צ'אד • מלחמת אפגניסטן | |
| שנות ה-80 | החרם על אולימפיאדת מוסקבה • החרם על אולימפיאדת לוס אנג'לס • יוזמת ההגנה האסטרטגית • אייבל ארצ'ר 83 • תקרית הנגיחות בים השחור • אירועי כיכר טיין-אן-מן • סתיו העמים • נפילת חומת ברלין • מהפכת הקטיפה • המהפכה הרומנית • הפיקניק הפאן-אירופי | |
| שנות ה-90 | איחוד גרמניה מחדש • איחוד תימן • התפרקות צ'כוסלובקיה • התפרקות ברית המועצות • התפרקות יוגוסלביה • תקרית הטיל הנורווגי | |
| מושגי יסוד | הגוש המזרחי • הגוש המערבי • מסך הברזל • קומוניזם • קפיטליזם • מרוץ חימוש • המרוץ לחלל • מלחמה גרעינית • השמדה הדדית מובטחת • הקו החם מוסקבה-וושינגטון • המלחמה הקרה השנייה | |
| מדיניות | דוקטרינת טרומן • תורת הבלימה • מקארתיזם • דוקטרינת אולבריכט • דוקטרינת הלשטיין • דוקטרינת ברז'נייב • דוקטרינת אייזנהאואר • דטאנט • אוסטפוליטיק • דוקטרינת רייגן • גלאסנוסט • פרסטרויקה • דוקטרינת סינטרה | |
| דיפלומטיה | פגישות בין מנהיגי בעלות הברית במלחמת העולם השנייה • ועידת טהראן • ועידת יאלטה • ועידת פוטסדאם • הסכמי פריז ולונדון • הסכמי הלסינקי • סאל"ט • האמנה למניעת ניסויים גרעיניים • פסגת מלטה | |
| כלכלה | תוכנית מרשל • קומקון • הנס הכלכלי בגרמניה • הקהילה הכלכלית האירופית | |
| ארגונים | נאט"ו • ברית ורשה • CIA • ק.ג.ב. • שטאזי • ברית בגדאד • המדינות הבלתי-מזדהות • תנועת "סולידריות" בפולין | |
| גרמניה | חומת ברלין • ברלין המערבית • ברלין המזרחית • הגבול בין גרמניה המערבית לגרמניה המזרחית • צ'ק פוינט צ'ארלי • מחנה המעבר מריינפלדה • אני ברלינאי • מר גורבצ'וב, הפל חומה זו! | |
| רשימת ערכים מלאה | ||
| בקרת זהויות |
|
|---|
- יוסיף סטלין
- אישים הקבורים בבית הקברות של חומת הקרמלין
- אנשי השנה של המגזין טיים
- אתאיסטים רוסים
- מנהיגי רוסיה שמתו במהלך כהונתם
- חברי הפוליטביורו של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות
- גאורגים
- אנשי הצבא האדום במלחמת האזרחים ברוסיה
- מרשלים סובייטים
- מבצעי הטיהורים הגדולים
- רוסים במלחמת העולם השנייה
- פוליטיקאים במלחמת העולם השנייה
- גיבורי העמל הסוציאליסטי
- מעוטרי גיבור ברית המועצות
- מקבלי עיטור לנין
- מקבלי עיטור הדגל האדום
- מקבלי עיטור סובורוב
- חנוטים
- מקבלי עיטור הניצחון
- רוסים אנטי-אמריקאים
- מהפכנים רוסים
- גנרליסימו
- מזכ"לי המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות
- אישים שהונצחו על בולי רומניה
- אישים שהונצחו על בולי ברית המועצות
- משפחת סטלין
- ילידי 1878
- סובייטים שנפטרו ב-1953