לינדה אוונס
 | |
| לינדה אוונס בשנת 2012 | |
| לידה |
18 בנובמבר 1942 (בת 82) הרטפורד, קונטיקט, ארצות הברית |
|---|---|
| שם לידה |
Linda Evenstad  |
| מדינה |
ארצות הברית |
| תקופת הפעילות | 1960–1997 (כ־37 שנים) |
| מקום לימודים |
בית הספר התיכון הוליווד |
| בן או בת זוג |
|
| פרסים והוקרה | פרס גלובוס הזהב |
| http://www.lindaevansofficial.com | |
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
לינדה אוונס (באנגלית: Linda Evans; נולדה ב-18 בנובמבר 1942) היא שחקנית טלוויזיה אמריקאית, זוכת פרס גלובוס הזהב. ידועה בעיקר בזכות גילום דמותה של קריסטל קרינגטון בסדרת הטלוויזיה "שושלת".
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]השנים הראשונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]אוונס נולדה בשם לינדה אוונסטד (Linda Evenstad) בהרטפורד, קונטיקט, השנייה מבין שלושה ילדים לזוג הורים שהיו רקדנים מקצועיים. אוונסטד היה שמה של החווה הקטנה בעיירה בנורווגיה, ממנה היגרו הוריו של סבא של אוונס לארצות הברית בשנת 1884. כשאוונס הייתה בת 6 חודשים, הוריה עברו מהרטפורד לצפון הוליווד שבלוס אנג'לס. כשהחלה את קריירת המשחק שלה שינתה את שם משפחתה לאוונס.
קריירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אוונס החלה את הקריירה כשחקנית בהופעות אורח במספר סדרות טלוויזיה בשנים 1960–1962. ב-1964 שיחקה בסרט "משפחת קאלוויי לצידו של ברנדון דה ווילד. ב-1965 קיבלה לראשונה תפקיד קבוע, בסדרת המערבון של רשת ABC "העמק הגדול". אוונס גילמה את דמותה של אודרה ברקלי במשך ארבע עונות הסדרה, עד לסיומה ב-1969. במהלך שנות השבעים של המאה ה-20 המשיכה להופיע בטלוויזיה, בעיקר בתפקידי אורח. היא הופיעה במספר סדרות בלשיות, כגון "תיקי רוקפורד", "מאניקס", "מקלאוד" ו"מקמילן ואשתו". ב-1976 קיבלה תפקיד קבוע בסדרת הריגול "האנטר", לצדו של ג'יימס פרנצ'יסקוס, שירדה מהמרקע לאחר 13 פרקים בלבד.
ב-1980 לוהקה אוונס לגלם את קריסטל קרינגטון, אשתו של איל הנפט בלייק קרינגטון (בגילומו של ג'ון פורסיית'), באופרת הסבון לפריים טיים של אהרון ספלינג, "שושלת". הסדרה יועדה להיות התשובה של רשת ABC לסדרה המצליחה של רשת CBS "דאלאס". "שושלת" עלתה לשידור בינואר 1981. בתחילה היא דשדשה בטבלאות המדרוג, אך לאחר שהשחקנית הבריטית ג'ואן קולינס הצטרפה לסדרה והחלה לגלם בה את דמותה של אלקסיס קרינגטון התככנית והמרשעת, נתוני המדרוג החלו להשתפר והגיעו לשיא בעונת 1984–1985, אז דורגה הסדרה במקום הראשון בנתוני הצפייה בארצות הברית, כשהיא גוברת על "דאלאס". מיליוני צופים ברחבי העולם עקבו אחר היריבות והקרבות הבלתי פוסקים בין קריסטל לאלקסיס, ואוונס וקולינס הפכו לשתיים מכוכבות הטלוויזיה המפורסמות ביותר של העשור. אוונס עזבה את הסדרה ב-1989, באמצע עונתה התשיעית והאחרונה, ולאחר שהשתתפה ב-209 פרקים. על גילום דמותה של קריסטל קרינגטון זכתה אוונס בפרס גלובוס הזהב ב-1982, והייתה מועמדת לפרס 4 פעמים נוספות (בשנים 1986–1983). כמו כן הייתה מועמדת לפרס אמי ב-1983, וזכתה חמש פעמים ברציפות בפרס בחירת הקהל (People's Choice Awards), בשנים 1982–1986. בשנים 1981–1983, במקביל להופעתה בסדרה "שושלת", השתתפה אוונס גם בשישה פרקים בסדרה "ספינת האהבה".
לאחר "שושלת", אוונס לא הרבתה לשחק, והופיעה רק במספר מועט של מיני סדרות וסרטי טלוויזיה. היא הקדישה את זמנה לנושאי כושר ופתחה רשת קטנה של מכוני כושר. ב-1991 חזרה לגלם את דמותה של קריסטל קרינגטון במיני סדרה בת שני חלקים "שושלת: האיחוד". לאחר מכן הופיעה בשלושה סרטי טלוויזיה, ופרשה סופית ממשחק ב-1997. ב-2009 השתתפה בתוכנית המציאות הבריטית "מטבחי הגיהנום", וזכתה בה.
ב-2021 הופיעה בסרט הקולנוע שירת הברבור.
לאוונס יש כוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד, הממוקם בשדרת הוליווד מס' 6,834.
חייה האישיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]אוונס הייתה נשואה פעמיים. בעלה הראשון היה השחקן והמפיק ג'ון דרק, לו הייתה נשואה משנת 1968 עד שנת 1974. דרק עזב אותה לטובת בו דרק, שהייתה צעירה ממנו ב-30 שנים. נישואיה השניים של אוונס היו לאיש הנדל"ן סטן הרמן, לו הייתה נשואה משנת 1976 עד שנת 1981. ב-1989 החלה לנהל מערכת יחסים עם הפסנתרן והמלחין הידוע יאני, שנמשכה עד שנת 1998. אין לה ילדים.
אוונס הופיעה במגזין "פלייבוי" בשנת 1971, בעידודו של בעלה דאז. תמונותיה פורסמו שוב ב-1982, לאחר שזכתה לתהילה עולמית בעקבות הסדרה "שושלת".
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של לינדה אוונס
לינדה אוונס, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
לינדה אוונס, באתר AllMovie (באנגלית)
לינדה אוונס, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
לינדה אוונס, באתר MusicBrainz (באנגלית)
לינדה אוונס, באתר Discogs (באנגלית)- ניר סלונים, יומני קרינגטון: מה קרה לכוכבי "שושלת"?, באתר מאקו, 7 באוגוסט 2011
- רלי כהן, קפה עם לינדה אוונס, באתר "Onlife", 16 בינואר 2012
