פידל קסטרו

פידל קסטרו
Fidel Castro

לידה	13 באוגוסט 1926 ביראן ,
פטירה	25 בנובמבר 2016 (בגיל 90) הוואנה,
שם לידה	Fidel Alejandro Castro Ruz
מדינה
מקום קבורה	בית הקברות סנטה איפיגניה
השכלה	אוניברסיטת הוואנה (ספטמבר 1950) Belen Jesuit Preparatory School (1945)
מפלגה	המפלגה הקומוניסטית של קובה
בת זוג	מירטה דיאס-בלארט (1948–1955) דליה סוטו דל ואיה (1980–2016)
נשיא קובה ה־15 2 בדצמבר 1976 – 24 בפברואר 2008 (31 שנים) → פולחנסיו בטיסטה ראול קסטרו ←
ראש ממשלת קובה ה־15 16 בפברואר 1959 – 2 בדצמבר 1976 (17 שנים)
מזכ"ל ארגון המדינות הבלתי-מזדהות ה־7 ו-23 10 בספטמבר 1979 – 6 במרץ 1983 (3 שנים) 16 בספטמבר 2006 – 24 בפברואר 2008 (שנה)
פרסים והוקרה
גיבור ברית המועצות (23 במאי 1963) Emblem of the Republic (2000) מסדר ההצטיינות האוקראיני, דרגה 1 (26 במרץ 2010) עיטור לנין (1986) פרס לנין לשלום (1961) כוכב ידידות העמים (1972) פרס השלום של קונפוציוס (2014) עיטור לנין (1963) מסדר קצאל (16 בפברואר 2009) Order of Timor-Leste (3 בדצמבר 2010) Order of Omar Torrijos Herrera (5 בינואר 2009) מסדר הכוכב היוגוסלבי הגדול (14 בספטמבר 1986) Bintang Mahaputera Adipurna (22 בינואר 1960) מסדר הו צ'י מין (8 בינואר 1989) מסדר הנילוס (5 בנובמבר 1959) מסדר אגושטיניו נטו (9 ביולי 1992) מסדר בליז (8 בפברואר 1999) מסדר הכתר של מלזיה (11 במאי 2001) מסדר ידידי אוליבר טמבו (27 במרץ 2009) מסדר הנסיך יארוסלאב הנבון, דרגה 1 (19 ביוני 2000) אות המסדר הכוכב של רומניה (26 במאי 1972) מסדר גאורגי דימיטרוב (17 במאי 1972) הצלב הגדול של מסדר פולוניה רסטיטוטה (24 באפריל 1973) עיטור המשחרר של ונצואלה (30 באוקטובר 2000) קולר של מסדר האריה הלבן (22 ביוני 1972) מדליה להנצחת 30 שנים לניצחון במלחמת המולדתה הגדולה 1941–1945 (9 במאי 1975) עיטור מהפכת אוקטובר (1976) עיטור לנין (1972) מסדר ההצטיינות של ג'מייקה (1977) מסדר ג'מייקה (16 באוקטובר 1977) מסדר קרל מרקס (12 באוגוסט 1986) אביר הצלב הגדול של המסדר הלאומי של מלי (13 ביולי 1998) מסדר ההצטיינות של דוארטה, סאנצ'ז ומלה (22 באוגוסט 1998) צווארון מסדר התקווה הטובה (4 בספטמבר 1998) מסדר קלמנט גוטוולד (10 ביולי 1986) הצלב הגדול של מסדר העיט האצטקי (1988) Order of Eduardo Mondlane, 1st class (8 בדצמבר 1988) הפרס הבין-לאומי לזכויות האדם על שם מועמר קדאפי העיטור הלאומי חוסה מרטי
חתימה

פידל אלחנדרו קסטרו רוס (בספרדית: Fidel Alejandro Castro Ruz;‏ 13 באוגוסט 1926 – 25 בנובמבר 2016) היה איש צבא ופוליטיקאי קובני. קסטרו היה מנהיג קובה משנת 1959, עת עלה במהפכה, עד 19 בפברואר 2008. הפך את מדינתו למדינה הקומוניסטית הראשונה בחצי הכדור המערבי. עד שנת 1976 החזיק בתואר ראש ממשלה, ואחריה בתואר נשיא מועצת המדינה ומועצת השרים.

ביוגרפיה

נעוריו ותחילת דרכו

פידל קסטרו נולד ב-13 באוגוסט 1926, בחוות הסוכר ביראן, במאיארי (Mayari), שבפרובינציית אוריינטה במזרח קובה, למשפחה אמידה: אביו, אנחל קסטרו אי ארחיס (Angel Castro), היה מהגר מספרד, ואמו, לינה רוס גונסאלס (Lina Ruz), הייתה הטבחית במשק ביתו. היו לו אחות בשם חואניטה ואח בשם רמון . קסטרו חונך בבתי ספר ישועים. בשנת 1945 למד משפטים באוניברסיטת הוואנה, ב-1950 סיים את לימודיו ופתח משרד עם שני שותפים.

קסטרו התכוון לעמוד לבחירות לפרלמנט הקובאני בשנת 1952 מטעם "המפלגה האורתודוקסית", אך הפיכה שהוביל הגנרל פולחנסיו באטיסטה (1973–1901 Fulgencio Batista Y Saldivar), שהדיח את השליט המכהן, קרלוס פריו סוקאראס (Carlos Prio Socarras), הובילה לביטול הבחירות. קסטרו הגיש תביעה כנגד באטיסטה על כי פעילותו מנוגדת לחוקה, אך תביעה זו נדחתה. בתגובה ארגן קסטרו ב-26 ביולי 1953 התקפה חמושה על מחנה הצבא מונקאדה, במחוז אוריינטה. כשהמונים מן המתקיפים נהרגו, וקסטרו נלקח בשבי, נשפט, ונדון לחמש-עשרה שנות מאסר. במשפטו נשא קסטרו נאום שבו טען כי "ההיסטוריה תזכה אותי". הוא שוחרר במהלך חנינה כללית במאי 1955, ויצא לגלות בארצות הברית ובמקסיקו.

המהפכה והעלייה לשלטון

קסטרו מבקר בארצות הברית, 1959

קסטרו שב לקובה עם מספר גולים אחרים, כאשר הוא מפליג ממקסיקו לקובה על סיפון היאכטה שאורכה 18 מטר, ה"גראנמה". הם נקראו "תנועת 26 ביולי". בשלב זה לא היה קסטרו עדיין קומוניסט או אף סוציאליסט. הוא הגדיר את עצמו ואת תנועתו כמאמינים ב"פילוסופיה ג'פרסונית". ומחויבים ל"נוסחת לינקולן" בדבר שיתוף הפעולה בין ההון לכוח העבודה. בשנת 1959 עוד ניתן היה לשמוע את קסטרו מתבטא בריאיון לעיתון "US News and World Report" כי אין לו "כל כוונה להלאים תעשיות כלשהן".

תנועת 26 ביולי פעלה לראשונה במחוז אוריינטה ב-2 בדצמבר 1956. רק שנים-עשר מהחברים המייסדים שרדו את הפעולה ונסוגו להרי סיירה מאסטרה, ומשם ניהלו מלחמת גרילה כנגד ממשלו של באטיסטה. בין הניצולים היו ארנסטו "צ'ה" גווארה, רופא צעיר ממוצא ארגנטיני, ראול קסטרו, אחיו של פידל, וקמילו סיינפואגוס. תנועתו של קסטרו צברה תמיכה עממית וגדלה לשמונה מאות איש. ב-24 במאי 1958 שלח בטיסטה שבעה-עשר גדודים כנגד התנועה ב"מבצע וראנו". אף על פי שהיו מועטים במספרם, נחלו צבאות קסטרו הצלחות שלוו בעריקה מאסיבית מצבאו של בטיסטה. ב-1 בינואר 1959 נמלטו באטיסטה והנשיא הנבחר קרלוס ריביירו אגוארו מן המדינה, וכוחותיו של קסטרו השתלטו על הוואנה.

בתחילה תפקידו הרשמי של קסטרו היה "השליח הראשי של הנשיא לכוחות המזוינים והמפקד העליון של צבא 26 ביולי". אולם הוא היה השליט בפועל, ואחרי שראש הממשלה הזמנית חוזה מירו קרדונה התפטר ב-14 בפברואר, התמנה קסטרו כראש ממשלה ב-16 בפברואר 1959.

קסטרו היה המזכיר הכללי הראשון של המפלגה הקומוניסטית של קובה מאז שהונהג תפקיד זה בשנת 1965.

תחילת שלטונו

בחודשים הראשונים אחרי המהפכה בקובה, שלטון קסטרו הדגיש את השימוש בפרויקטים חברתיים לשיפור רמת החיים של קובה. הושם דגש רב על החינוך, ובמהלך 30 החודשים הראשונים לממשלת קסטרו נפתחו יותר כיתות לימוד מאשר ב-30 השנים לפני שלטונו. מערכת החינוך היסודי הקובני הציעה תוכנית ללימוד עבודה, עם מחצית מהזמן שהתלמידים שהו בכיתה, והחצי השני בפעילות פרודוקטיבית. שירותי הבריאות הולאמו והורחבו, כאשר מרכזי בריאות כפריים ומרפאות עירוניות נפתחו ברחבי האי כדי להציע סיוע רפואי חינם. חיסונים אוניברסליים נגד מחלות ילדות הופעלו, ושיעורי תמותת תינוקות הופחתו באופן דרמטי. חלק שלישי של תוכנית חברתית זו היה שיפור התשתית. במהלך ששת החודשים הראשונים של ממשלת קסטרו, 600 ק"מ של כבישים נבנו ברחבי האי, בעוד 300 מיליון דולר הוצאו על פרויקטים של מים ותברואה.

למעלה מ-800 בתים נבנו מדי חודש בשנים הראשונות של הממשל במאמץ לקצץ בחוסר קורת גג, ואילו תינוקיות ומעונות יום נפתחו לילדים ומרכזים אחרים נפתחו עבור נכים וקשישים.

בתחילה הכירה ארצות הברית בממשלתו של קסטרו, אך החיכוכים עם ארצות הברית הובילו עד מהרה למדיניות של הלאמת רכוש של תאגידים אמריקנים (במיוחד "חברת הפירות המאוחדת") ותשלום פיצויים המבוססים על שומות מס מימי בטיסטה, שהחברות הצליחו להנמיך באופן מלאכותי. קסטרו ביקר בבית הלבן באפריל 1959, ונפגש עם סגן הנשיא ריצ'רד ניקסון. נראה שהנשיא אייזנהאואר לא התייחס אליו באופן רציני, ובאמתלה של משחק גולף השאיר לסגנו לברר את טיבו של האיש. מדיניותו של קסטרו בשאלת ההלאמה הותירה בוושינגטון חשדות שמדובר בקומוניסט אשר יכרות ברית עם ברית המועצות. לאחר הפגישה אמר ניקסון כי קסטרו הוא "נאיבי" אך לא בהכרח קומוניסט.

בפברואר 1960 חתמה קובה על הסכם לרכישת נפט מברית המועצות. כאשר בתי הזיקוק בבעלות ארצות הברית בקובה סירבו לזקק נפט זה, הם הולאמו, והתוצאה הייתה ניתוק היחסים הדיפלומטיים עם ארצות הברית. לחרדתו של ממשל אייזנהאואר, הלכו היחסים בין קובה וברית המועצות והתהדקו. אמנות שונות נכרתו בין קסטרו והנשיא ניקיטה חרושצ'וב, וקובה החלה לקבל סיוע כספי וכלכלי מברית המועצות.

ב-17 באפריל 1961, יומיים לאחר שמפציצי B-26 הנושאים סימול קובני מזויף הפציצו את קובה, ויום לאחר שקסטרו תיאר את מהפכתו כ"סוציאליסטית" הנחיתה ארצות הברית מהלומה כושלת על קובה, הקרויה "הפלישה למפרץ החזירים". בהוראת מנהל הסוכנות אלן דאלס, ובאישורו של הנשיא ג'ון פ. קנדי, נחת מדרום להוואנה (על חוף המכונה "מפרץ החזירים") כוח של כ-1,400 גולים קובניים שמומנו, אומנו והודרכו על ידי ה-CIA, סוכנות הביון המרכזית של ארצות הברית. סוכנות הביון הניחה כי הפלישה תצית ניצוץ של התנגדות עממית לקסטרו, אך זו לא באה. הגולים שנחתו על החוף נתפסו, וברגע האחרון הורה קנדי שלא לסייע להמשך הפלישה (בכוחות צבא אמריקנים). שתי ספינות אספקה אמריקניות הוטבעו על ידי מטוס קובני. תשעה אנשים הוצאו להורג, ואילו השאר שוחררו כעבור כמה שנים לאחר משא ומתן מתיש עם ארצות הברית. תוצאת הפעולה היא כי קסטרו, אשר פיקד על הלחימה באופן אישי, הוסיף ליוקרתו ושמר על מעמדו.

מאוחר יותר באותה השנה, בנאום לאומה ב-2 בדצמבר, הכריז קסטרו כי הוא מרקסיסט-לניניסט, ושקובה מאמצת את הקומוניזם. במהלך שנות השישים נמשכו ניסיונות אמריקניים להתנקש בחייו של קסטרו או להפיל את משטרו. האחראי על ביטחונו של קסטרו ומפקד שומרי הראש שלו מנה יותר מ-600 ניסיונות התנקשות בקסטרו שנכשלו. גולים קובניים ניסו לחקות את פעולתו של קסטרו עצמו, ויצרו חבורות אלימות שפעלו במיוחד בסיירה דה אסקמבריי, אזור הררי מרוחק בסמוך לעיר טרינידד.

בעת משבר הטילים

ערך מורחב – משבר הטילים בקובה

לפי זכרונותיו של חרושצ'וב, הגה המנהיג הסובייטי את הרעיון כי יש להציב טילים בקובה כהרתעה מהמשך הפעולות התוקפניות של ארצות הברית כנגד האי, במהלך נופש בחצי האי קרים בשנת 1962. לאחר שהתייעץ עם אנשי צבאו, נפגש חרושצ'וב עם משלחת קובנית בראשות ראול קסטרו בחודש יולי על מנת לתאם את הפרטים. הוסכם לפרוס טילי R-12 "דווינה" גרעיניים לטווח בינוני על אדמה קובנית. מטוס ריגול אמריקני גילה את בניית אתרי הטילים ב-15 באוקטובר 1962, לפני שהטילים נפרסו. ארצות הברית ראתה בהתקנת טילים גרעיניים סובייטיים במרחק של 90 מייל דרומית למיאמי פעולה תוקפנית ואיום על ביטחונה הלאומי.

משבר הטילים בקובה החל בכך שארצות הברית הכריזה בפומבי ב-22 באוקטובר כי גילתה את הטילים, והטילה מצור ימי על קובה. במכתב אישי לחרושצ'וב ב-27 באוקטובר 1962 המריץ קסטרו את חרושצ'וב להכות מכת מנע גרעינית על ארצות הברית אם זו תפלוש לקובה, אך חרושצ'וב דחה גישה זו. מפקדים של הצבא הסובייטי בקובה עצמה הוסמכו להשתמש בנשק גרעיני טקטי נגד כוחות ארצות הברית, אם אלו יפלשו.

לאחר כמה ימים מורטי עצבים, הסתיים המשבר בכך שחרושצ'וב הסכים להסיג את הטילים בתמורה להתחייבות אמריקנית לא לפלוש לקובה, וארצות הברית הסכימה להסיר טילים אמריקניים שהוצבו בטורקיה. אחרי התפוגגות המתח נותרו היחסים בין ארצות הברית לקובה עוינים במיוחד, וה-CIA המשיך במאמציו להפיל את משטרו של קסטרו. עד היום נחשב קסטרו לאדם שנוי במחלוקת. יש האומרים שהוא גיבור, ויש האומרים שאין הוא טוב מקודמו, בטיסטה, ושהוא אחראי לנפילת קובה.

לאחר המשבר

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ב-10 בספטמבר 1973, בסופה של ועידת אלג'יר, הודיע קסטרו על ניתוק היחסים עם מדינת ישראל.

לאחר נפילת ברית המועצות

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

פידל קסטרו בשנת 1978

עמדותיו ודעותיו

היחסים עם קנדה ועם אליוט טרודו

ב-1976 ביקר בקובה פייר אליוט טרודו, ראש ממשלת קנדה. היה זה הביקור הראשון של מנהיג מערבי מכהן מאז משבר הטילים. טרודו הגיש לקובה סיוע בסך ארבעה מיליון דולר אמריקניים, והלווה עשרה מיליון דולר נוספים. בנאומו הצהיר טרודו "יחי ראש הממשלה והמפקד פידל קסטרו. תחי הידידות הקובנית-קנדית".

טרודו וקסטרו המשיכו בידידותם אף לאחר שהקנדי סיים את תפקידו. טרודו ביקר בקובה מספר פעמים בשנות השמונים והתשעים. קסטרו ביקר במונטריאול בשנת 2000 על מנת להשתתף בהלוויית טרודו.

אפשרויות הגירה מקובה

ב-28 במרץ 1980 חצה אוטובוס של מבקשי מקלט מדיני את שער שגרירות פרו בהוואנה. בתוך 48 שעות שטף זרם של 10,000 מבקשי מקלט את השגרירות. קסטרו הכריז ב-20 באפריל, כי כל אחד יוכל לעזוב בספינה ממפרץ מריאל בהוואנה. גולים קובנים החלו לשוט לכיוון מריאל במה שנקרא "שייטת החופש". לפי משמר החופים האמריקני נמלטו ממולדתם 124,776 קובנים, עד שקסטרו הורה על סגירת נמל מריאל ב-26 בספטמבר. על אף שרוב הנמלטים אכן היו מבקשי מפלט מדיני, מעריכים שזו הייתה דרכו של קסטרו להיפרד מ-20,000 פושעים פליליים, חולי נפש והומוסקסואלים.

דת

קסטרו היה אתאיסט, ולא נהג על פי הדת הקתולית מאז ילדותו. האפיפיור יוחנן העשרים ושלושה נידה את קסטרו ב-3 בינואר 1962, בהתאם לצו שהוציא פיוס ה-12, האוסר על קתולים לתמוך בממשלים קומוניסטיים. מבחינת קסטרו, אשר זה מכבר התנער מערכיו הקתוליים, לא הייתה לאירוע זה כל משמעות, ואיש לא ציפה לכך שאירוע זה ישפיע עליו באופן אישי. הנידוי כוון אל אנשי קובה, בתקווה להפחית את תמיכתם. לא נראה כי נידוי זה נחל הצלחה מבחינה זו.

יחסיו עם האפיפיור יוחנן פאולוס השני היו טובים במקצת. בתחילת שנות התשעים של המאה ה-20 הסכים קסטרו להפחית את המגבלות על הדת, ואף לאפשר לקתולים מאמינים להצטרף אל המפלגה הקומוניסטית. ב-1998 אירח קסטרו את האפיפיור בביקורו בקובה, והיה זה האפיפיור הראשון שביקר באי. יוחנן פאולוס השני הביע בביקור זה ביקורת, הן על המשטר הקומוניסטי והן על האמברגו האמריקני.

בשנת 1994 אישר קסטרו ביקור של הרב ישראל מאיר לאו, הרב הראשי לישראל דאז. היה זה הביקור היחיד של נציג ישראלי רשמי, והוא אושר משום שהרב בא כנציג הדת. הרב לאו התקבל בחום, הציג את בעיית השבויים, דן בבעיות דת ליהודים בקובה (כשרות, קבורה, ועוד) ואף העביר מסר של ידידות מראש הממשלה יצחק רבין.

ביקורתו של קסטרו על ארצות הברית

קסטרו נשאר מבקר קולני של ארצות הברית, במיוחד בנוגע לאמברגו שזו הטילה על קובה, ולניסיונותיה למוטט את ממשלו עד סוף ימיו. הוא גינה את הדרך שבה מנצלת ארצות הברית את המדינות המתפתחות, ואף את מדיניות הבריאות של ארצות הברית כלפי אזרחיה. קסטרו גם גינה את מדיניות ההגירה של ארצות הברית, המגבילה את הנסיעה של קובנים גולים לבקר את משפחתם בקובה. קסטרו היה בין הטוענים כי מדיניות הארצות המפותחות כלפי חובות הארצות המתפתחות, היא גורם מרכזי בפיגורן הכלכלי של ארצות אלו.

במרץ 2007 תקף קסטרו את מדיניות הדלק של ארצות הברית המתעתדת לעבור לדלקי ביומאסה. לטענתו, השימוש ביבולי מזון לצורך הפקת דלק יגרום למותם של שלושה מיליארד איש כתוצאה מרעב.

שלטונו

מדיניותו הכלכלית

קסטרו השיג שליטה על כלכלת ארצו בכך שהלאים את התעשייה, החרים רכוש בבעלות גורמי פנים וגורמי חוץ, וגרם לקולקטיביזציה של החקלאות. קובנים רבים נמלטו מן הארץ, במיוחד למיאמי שבפלורידה, שם ייסדו מרכז גדול לפעולות כנגד קסטרו ומשטרו. בגלל האמברגו שהטילה ארצות הברית הפכה קובה לתלויה בסובסידיות שהתקבלו מברית המועצות ומארצות הגוש המזרחי, שהגיעו לרבע מן התוצר הלאומי הגולמי של האי. בהתאם, היו לפירוק ברית המועצות ב-1991 השפעות מרחיקות לכת לרעה על כלכלת האי.

הסנקציות הכלכליות האמריקניות, שכללו איסור על תיירים אמריקנים לבקר בקובה, הוכרזו על ידי תומכיו של קסטרו כגורם למצוקתה הכלכלית של קובה. תומכי האמברגו משיבים שארצות הברית היא האומה היחידה שהטילה אמברגו על קובה, ושקובה חופשית לסחור עם כל אומה אחרת. בה בעת מנסה ארצות הברית למנוע מחברות זרות להרוויח מרכוש קובני שהולאם והיה במקורו אמריקני, ומגבילה את יחסי המסחר שלה עם אומות קטנות המקיימות יחסי מסחר עם קובה.

קובה היא יעד התיירות השני בפופולריות שלו באיים הקריביים (לאחר הרפובליקה הדומיניקנית), דבר המספק לקובה מטבע חוץ נחוץ. הקובנים מקבלים סכומים גדולים של מטבע חוץ (עד 850 מיליון דולר לשנה) מקובנים אמריקנים השולחים עזרה לקרוביהם באי. קובה מקבלת את תצרוכת האנרגיה שלה מוונצואלה בתמורה לאספקת רופאים קובנים. ביחסים אלו יש כדי פיצוי לקובה על פירוק ברית המועצות.

בראשית המאה ה-21 השקיע קסטרו מאמצים במחקרים ביו-טכנולוגיים על מנת לתמוך בכלכלת ארצו, ולהתגבר על המחסור במוצרים רפואיים מחו"ל. הישגים קובניים בתחום זה גרמו לחששות בדבר ייצור נשק ביולוגי. בשנת 2002 ביקר בקובה נשיא ארצות הברית לשעבר, ג'ימי קרטר, כדי לבדוק אתרים קובנים להנדסה גנטית. מאז הרוויחה הכלכלה הקובנית הן מייצוא של טכנולוגיה רפואית והן מ"תיירות בריאות".

שירותי הבריאות

שירותי בריאות ניתנים לכל בקובה. שיעורי תמותת ילודים הם בין הנמוכים באזור, שירותי הבריאות הם באיכות גבוהה, וכל הקובנים מקבלים חלב בחינם עד הגיעם לגיל 6. מלבד בידור, משדרת הטלוויזיה הקובנית הרצאות ברמת קולג' לאוכלוסייה הבוגרת. לאור הכרה בהישגים אלו קיבל קסטרו ב-4 באפריל 1988 את עיטור "הבריאות לכל" מארגון הבריאות העולמי.

קסטרי נפגש עם נשיא ברזיל, לואיז אינסיו דה סילבה, ספטמבר 2003

ממשלת ארצות הברית דוחה את הטענות על שיפור והישגים במשטר קסטרו וטוענת כי "קובה במקרה הטוב שומרת על ההישגים שכבר הושגו בחינוך ובבריאות"^{[דרוש מקור]}.

התקשורת הקובנית מדגישה את הניגוד בין הילדים הקובנים הבריאים ובין ילדים השקועים בסמים ובזנות הגרים בבוגוטה, בלוס אנג'לס, בבואנוס איירס, וילדי הרחוב בפרו ובברזיל. ואכן אין כמות משמעותית של ילדי רחוב בקובה.

כ-20,000 רופאים נשלחו על ידי קסטרו למדינות שונות בעולם לספק עזרה ליותר משישים מדינות.

תומכיו טוענים כי מנהיגותו של קסטרו נותרה בלתי מעורערת בגלל דאגתו לשיפור ברמת החיים של התושבים. מתנגדיו טוענים כי הדבר הוא בשל שיטות אכזריות של דיכוי וכפייה.

תומכי הממשל טוענים כי מערכת החינוך והבריאות בקובה התקדמה רק לאחר המהפכה ב-1959, וכי תוחלת החיים בקובה פחותה רק במעט מזו שבארצות הברית.

מתנגדי משטר קסטרו טוענים שעל אף ששיעור תמותת התינוקות בקובה הוא מן הנמוכים באמריקה הלטינית, כך היה הדבר גם בטרם עלה קסטרו לשלטון, ואז הייתה קובה במקום השלושה עשר בעולם בקריטריון זה. מדדים אחרים, כתוחלת חיים ממוצעת שעלתה מ-60 שנה בעת הלידה בשנת 1959 ל-76.13 בראשית המאה ה-21, מראים כי אכן חל שיפור ברמת החיים בקובה.

מוסכם על הכול כי קובה אכן התפתחה בשדה פיתוח התרופות. לקובה תיק פטנטים רפואיים משמעותי משלה, והיא מתאמצת לשווק את מוצריה הרפואיים ברחבי העולם.

חינוך והנחלת הקריאה

חינוך ניתן לכול בקובה. הסטטיסטיקה של אונסק"ו מאשרת כי שיעור יודעי הקריאה והכתיבה בקובה הוא בין הגבוהים באמריקה הלטינית.

קובה התקדמה גם בתחום הנחלת הקריאה. מסע הקריאה של קסטרו התמקד באזורים כפריים ששיעור יודעי קרוא וכתוב בהם היה נמוך. בנאום בשנת 1960 בפני האומות המאוחדות הכריז קסטרו כי "בעוד חודשים מספר תהיה קובה המדינה הראשונה באמריקה שתוכל לומר כי אין בה אדם אחד שאינו יודע קרוא וכתוב". כ-270,000 מורים וסטודנטים נשלחו לאורכה ולרוחבה של קובה ללמד את הבורים. בשנת 1961 ירד שיעור האנאלפביתים בקובה מ-20% ל-4%. אנשים שסיימו את הקורס נתבקשו לשלוח מכתב לפידל קסטרו. מוזיאון הקריאה והכתיבה בהוואנה מציג 700,000 מכתבים מסוג זה.

זכויות האדם

קסטרו בסמוך לאנדרטת חוסה מארטי, ספטמבר 2003

משטרו של קסטרו הואשם בפגיעה בזכויות האדם, לרבות עינויים, מאסר שרירותי, משפטים לא הוגנים, ועונש מוות ללא משפט. נטען כי בארבעים שנות משטרו הוצאו להורג אלפי אנשים ללא משפט.

קבוצות כ"אמנסטי אינטרנשיונל" וכ-"Human Rights Watch" מבקרות את הצנזורה, את היעדר חופש העיתונות בקובה, ואת ההוצאה אל מחוץ לחוק של כל התארגנות פוליטית שאינה במסגרת המפלגה הקומוניסטית, וכתוצאה ממנה היעדרן של בחירות חופשיות ודמוקרטיות.

קסטרו רואה בכל אלו צעדים מוצדקים נגד מאמצי ארצות הברית להפיל את משטרו, וטוען כי אלו המכנים עצמם "פעילי זכויות האדם" הם סוכנים של הממשל האמריקני. מסמכים מראים כי ארצות הברית אכן נהגה בטקטיקה זו בעבר.

תומכי קסטרו אף טוענים כי מצב זכויות האדם בקובה הוא טוב יותר מכל מדינה אחרת באמריקה הלטינית, ובמיוחד אלו הנשלטות על ידי משטרים צבאיים הנתמכים בידי ארצות הברית. עם חזרתן של ארצות רבות באמריקה הלטינית אל הדמוקרטיה, נהוג לחשוב כי טענה זו היא שגויה. תומכי קסטרו טוענים אף כי בכל מקרה מצב זכויות האדם תחת שלטון קסטרו טוב בהרבה מזה שהיה תחת שלטון קודמו, בטיסטה.

פרישתו מהתפקיד

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

אחרי הניתוח שעבר בבטנו בשנת 2006 החליט קסטרו להעביר את סמכויותיו כנשיא קובה לאחיו-סגנו, ראול קסטרו. בסופו של דבר הכריז קסטרו בפברואר 2008 כי הוא לא יתמודד בבחירות על תפקיד הנשיא, בהן נבחר אחיו הצעיר, ראול. למרות זאת, הוא הודיע שימשיך להיות פעיל כחבר פרלמנט וימשיך לכתוב מאמרים פוליטיים. באפריל 2011 פרש פידל קסטרו מכל תפקידיו במפלגה הקומוניסטית הקובנית באופן רשמי. קסטרו נפטר בשנת 2016, בגיל 90.

דמותו

קסטרו התנגד לפולחן אישיות של אדם חי. על כן בניגוד למנהיגים רבים בעולם השלישי, הציג הדואר הקובני את דיוקנו של קסטרו על בול דואר רק פעמיים. נעשו מאמצים גדולים בהרבה לעודד את פולחן גיבור העצמאות הקובני חוסה מארטי, וגיבורי המהפכה כצ'ה גווארה.

קסטרו נהג להופיע בציבור לרוב כשהוא לבוש מדים. הוא היה ידוע בנאומיו הארוכים, שנמשכו שעות רבות, וכללו מידע רב והתייחסויות היסטוריות.

לקריאה נוספת

• עופר ריחני – "המהפכנים הגדולים בהיסטוריה" תל אביב. הוצאת סטימצקי 2018
• פידל קסטרו ואיגנסיו רמונט, פידל אוטוביוגרפיה, ידיעות ספרים, 2007. (הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

• פידל קסטרו, ברשת החברתית Goodreads
• פידל קסטרו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• איך הפך פידל קסטרו למנהיג קובה?, באתר אנציקלופדיה אאוריקה
• ק.ס. קארול, שיחה עם קסטרו, מצפן, גיליון 38, 10 באוקטובר 1967, מתורגם מהשבועון הבריטי "ניו סטייטסמן", 22.9.67.
• עדי שורץ, איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא, באתר הארץ, 10 באוגוסט 2006
• שי אילן‏, סוף עידן: פידל קסטרו התפטר, באתר וואלה, 19 בפברואר 2008
• יואב קרני, האיש שגנב דעת, ואחר כך גנב ארץ. הֱיֵה שלום, קוֹמאנדאנטֶה, בבלוג "יואב קרני בוושינגטון"
• אלי אשד, גן העדן המורעל: חמישים שנות פידל קסטרו והמהפכה קובנית בספרות העברית, בבלוג "היקום של אלי אשד"
• ירון אביטוב, ימיו האחרונים של פידל קסטרו, בבלוג "היקום של אלי אשד"
• הקלטות של פידל - הסרט המלא, באתר ynet
• שלמה פפירבלט, פידל קסטרו, המהפכן הקומוניסטי ששלט בקובה כ-50 שנה, מת בגיל 90, באתר הארץ, 26 בנובמבר 2016
• גדעון קוץ, "בילדותי חשבו שאני יהודי": הרגעים ההיסטוריים שלי עם קסטרו. באתר מעריב, 30 בנובמבר 2016
• פידל קסטרו, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• פידל קסטרו (1926-2016), דף שער בספרייה הלאומית