ההוראה היסודית היא "סוג של אריג" (הגדרה 2), וזו ההוראה הרווחת במקרא. כלי הקיבול (הגדרה 1) נקרא כך משום שבעת העתיקה הוא היה עשוי לרוב מאריג זה.
מקור המילה הוא כנראה פרוטו־שמי (מקבילות: אכדית שַׂקֻּ saqqu, ארמית סַק, סַקָּא[1]). בלשונות אירופה מצויות מילים רבות הדומות למילה זו בצליל ובמשמעות (יוונית σάκκος 'שַׂקוֹס'), ונראה שהמקור הראשוני לכולן הוא באחת מהשפות השמיות (השוו מצרית עתיקה 𓆷𓈎𓄜 šꜣq באותה משמעות), שהיוונים השאילו למילה σάκκος מהפיניקים[2] או אולי אפילו מעברית[3], משם לטינית saccus[4] ומשם שפות אירופה כמו אנגלית sac, sack, צרפתית sac.
(2:)בלשון חז"ל: ”סַקָּאִים“ (משנה, מסכת שבת – פרק יז, משנה ב) היו מתקיני השקים והבדים הגסים ששימשו לצרכי אבלות ומלבוש עניים.
ערך זה עוסק בשַׂק, אמתחת. לערך העוסק בשֵׁק, המחאה; ראו צ'ק.
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: שקים