המסדר הפרנציסקני

המסדר הפרנציסקני

מדינה	איטליה
מייסדים	פרנציסקוס מאסיזי
תקופת הפעילות	1209–2008 (כ־799 שנים)
www.ofm.org

סמל המסדר על אבן גיר אדומה מאסיזי שהובאה ממונטה סובסיו, אשר מעל אסיזי – סמל למבני הפרנציסקנים ברחבי תבל

לוח הקדשה פרנציסקני ברצפת קפלת ההלקאה בוויה דולורוזה בירושלים

וריאציה על סמל הפרנציסקנים, המופיעה על דלת בחומת כנסיית הביקור בעין כרם. הסמל מציג את השרוול שעל הזרוע האחת (=פרנציסקוס); והזרוע החשופה מצד שני (=ישו). מה שמאוד בולט הוא הזווית הלא טבעית של כפות הידיים, שנועדו להציג את הסטיגמטה – חורי המסמרים הן אצל ישו והן אצל פרנציסקוס. מעל הידיים, האות טאו שהייתה אהובה על פרנציסקוס בשל דמיונה לצלב.

מסדר הפרנציסקנים (בלטינית: Ordo Fratrum Minorum; מסדר האחים הקטנים) הוא מסדר קתולי אשר הוקם בשנת 1209 על ידי פרנציסקוס מאסיזי (1182–1226).

רקע היסטורי

פרנציסקוס היה בן העיר אסיזי שבאיטליה, בנו של סוחר בדים עשיר שסחר עם צרפת (מכאן שמו – פרנסיס "הצרפתי"). לאחר ששמע דרשה שהותירה בו רושם עז, החליט לתרום את כל הסחורה שהייתה בידו לכנסייה. החלטה נמהרת זו קוממה עליו את אביו, שבסוף עימות נישל אותו מירושתו. פרנציסקוס, בתגובה, נמלט לכנסייה ובה התפשט מבגדיו והצהיר שהוא אינו בנו של אביו יותר, אלא בנו של אביו שבשמיים. לאחר מכן טיפל במצורעים, עד שעל פי האגדה שמע בכנסייה את הפסוקים שהפכו להוראה המחייבת של חייו:

לֹא־תִקְחוּ זָהָב וְלֹא כֶסֶף וְלֹא נְחשֶׁת בַּחֲגוֹרֵיכֶם׃ וְלֹא תַרְמִיל לַדֶּרֶךְ וְלֹא שְׁתֵּי כֻתָּנוֹת וְלֹא נַעֲלַיִם וְלֹא מַטֶּה כִּי־רָאוּי לַפֹּעֵל דֵּי מִחְיָתוֹ׃ וְכָל־עִיר וּכְפָר אֲשֶׁר תָּבֹאוּ שָׁמָּה דִּרְשׁוּ מִי הוּא הָגוּן לָזֶה בְּתוֹכָהּ וְשָׁם שְׁבוּ עַד צֵאתְכֶם׃ וּבְבוֹאֲכֶם אֶל־הַבָּיִת שַׁאֲלוּ־לוֹ לְשָׁלוֹם׃ וְהָיָה אִם־הָגוּן הַבַּיִת יָבוֹא עָלָיו שְׁלוֹמְכֶם וְאִם־אֵינֶנּוּ הָגוּן שְׁלוֹמְכֶם אֲלֵיכֶם יָשׁוּב׃ וְכֹל אֲשֶׁר לֹא־יְקַבֵּל אֶתְכֶם וְלֹא יִשְׁמַע לְדִבְרֵיכֶם וִיצָאתֶם מִן־הַבַּיִת הַהוּא וּמִן־הָעִיר הַהִיא וּנְעַרְתֶּם אֶת־עֲפַר רַגְלֵיכֶם.

— הברית החדשה, הבשורה על-פי מתי, פרק י', פסוקים 9–14

בעקבות הדרשה החליט לחיות בעוני ודלות. עטוי במלבוש מחוספס וקשה, יחף וללא כסף, הוא החל להטיף לחרטה.

במהרה הצטרף אליו בן עירו, ברנרדו די קווינטוואלה , אשר תרם את כל כולו לעבודה. בתום שנה הגיעו מספר חברי האחווה ל־11 איש. הם התגוררו בבית מצורעים נטוש ליד אסיזי, אך בילו חלק ניכר מזמנם במסעות דרך האזור ההררי של אומבריה, בעודם עליזים ושרים ובכל זאת משפיעים עמוקות על שומעיהם בתוכחתם הרצינית. חייהם היו נזיריים, אף שמנהגים אלו כנראה לא קבועים בחוק הראשון שפרנציסקוס קבע, שמכיל רק אוסף של קטעים מקראיים המדגישים את חובת העוני והדלות. חברי האחווה לא עבדו, ומתוך עיקרון מודע של השפלה, הם התקיימו אך ורק מקיבוץ נדבות.

למרות הדמיון הברור בין עיקרון זה לבין העקרונות הקנאיים של מאמיניו של פייר ולדו, הצליחה האחווה מאסיזי לקבל את אישורו של האפיפיור אינוצנטיוס השלישי, בעיקר בשל כישרונו הפוליטי של פרנציסקוס עצמו, ויכולתו לשכנע את האפיפיור שאינו מהווה איום, אלא יתרון. האפיפיור קיווה שנזירים עניים שנאמנותם נתונה לכנסייה הקתולית יסייעו למאבק בכתות המינות שקראו תיגר על הכנסייה בשל עושרה המופלג והתרחקותה מרעיונותיו הרדיקליים של ישו עצמו. ואמנם, הפרנציסקנים עשו לכנסייה שירות תעמולתי גדול, אך גם היו ליסוד חתרני.

גרגוריוס התשיעי, בעת היותו חשמן, התיידד עם פרנציסקוס ואהד את המסדר. כאשר התמנה כאפיפיור גדלה השפעת המסדר. גרגוריוס נקט צד במאבק בין שני הזרמים של המסדר והוא חייב את הפרנציסקנים להחזיק ברכוש שבו השתמשו, בניגוד מפורש לצוואתו של פרנציסקוס.

בניגוד לנזירים אחרים, הרשה התקנון הפרנציסקני לנזירים לשוטט בערים ובכפרים ולא להסתגר במנזר. במסדר היו חברים גם עמאים, שלא עברו הכשרה נזירית או סמיכה לכמורה, אך הם הורשו להטיף (המסדר פיתח שיטות הטפה חדישות ויעילות ואף מדריכי הטפה לנזירים נודדים). חברי המסדר התנכרו לעולם הזה ופירשו באופן מילולי ביותר את הוראתו של ישו לא להתכונן ליום המחר ("הבשורה על-פי מתי", פרק ו'). בספר הסיפורים של המסדר מסופר שפרנציסקוס אפילו לא הרשה למבשלים להשרות עדשים ליום המחר בשל הוראתו של ישו. קנאות זו הציגה את המסדרים האחרים באור לא מחמיא, ואף שפרנציסקוס שב והכריז על נאמנותו לכנסייה, הייתה במעשיו ביקורת על עושרה של הכנסייה ועל כוחה הפוליטי הרב.

אחיו של המסדר מאופיינים בשמחתם ובחיצוניותם הצנועה. סיפורים רבים מתארים את אהבתו של פרנציסקוס לכל מה שברא האל. במיוחד ידוע הסיפור על הפעם שפרנציסקוס הטיף לציפורים, כדי לגאול את נשמתן. סצנה זו מונצחת גם בציורי הקיר של ג'וטו בכנסייה באסיזי.

אחד ממאפייניו הייחודיים של פרנציסקוס היה הדוגמה האישית. פרנציסקוס נחשב בעיני חסידיו לישו השב בשנית. אמונה זו שאבה חיזוק מנבואותיו של יואכים מפיורה, שניבא עידן חדש של חסד בתקופה זו. פרנציסקוס הקפיד על תעניות וצומות תכופים, סירב להחליף את גלימתו והביא על עצמו מחלות רבות. בחייו סירב פרנציסקוס אף להקים כנסייה למסדר, והסתפק בכנסייה זעירה בעיר אסיזי (לאחר מותו הוקמה על הכנסייה הזעירה כנסייה גדולה ובה ציורים ידועים של ג'וטו).

שיא זיהויו עם ישו היה לקראת מותו, כאשר שב ממקום ההתבודדות שלו באסיזי האמינו חסידיו שהוא נושא סטיגמטה – סימני הצליבה על כפות ידיו, כפות רגליו וצד בטנו. חסידיו של פרנציסקוס אמרו שבשל צניעותו סירב להודות בכך, אך מיד לאחר מותו מיהרו להפיץ את הבשורה. פולחן האישיות של פרנציסקוס הוא חסר תקדים בימי הביניים, ומעמדו כגיבור הוביל לחיזוק מעמדו של פולחן הקדושים ושל ז'אנר חיי הקדושים.

ויקארים

ערך מורחב – ויקאר

עוד בחייו של פרנציסקוס היה לו ממלא מקום, ששימש כראש המסדר בפועל כאשר פרנציסקוס יצא למסעותיו. בשנים 1212–1221 היה הוויקאר פייטרו קטאני(גר').

לאחר מותו של פרנציסקוס ב-3 באוקטובר 1226 ועד למינויו של המזכיר הכללי הראשון, התמנה אליאס מקורטונה כוויקאר. אליאס היה על פי המסורת הנזיר הראשון שהצטרף אל פרנציסקוס לאחר שנוסד המסדר.

מזכירים

לכל אחד מראשי המסדר היה מזכיר (להבדיל מהמזכיר הכללי, שהיה תוארו של ראש המסדר אחרי מותו של פרנציסקוס). המזכיר הראשון, שהיה גם הכומר המוודה של פרנציסקוס היה האח ליאו. אחרי מותו של פרנציסקוס, היה ליאו ממובילי הזרם הספיריטואלי (אלו שבחרו בדרך העוני) ובכך התנגד לזרם שהוביל המזכיר הכללי אליאס – שהדיח אותו מהתפקיד.

מזכירים כלליים

לאחר מותו של פרנציסקוס עמדו בראש המסדר מזכירים כלליים.

• המזכיר הכללי הראשון, החל ב-30 במאי 1227, היה ג'ובאני פארנטי
• המזכיר הכללי השני, בשנים 1232–1239, היה אליאס מקורטונה (שלפני כן היה ויקאר). האפיפיור הדיח אותו מתפקידו כראש המסדר והוא בנה לעצמו ולאנשים שנותרו נאמנים לו, בזיליקה חדשה ליד קורטונה.
• המזכיר הכללי השלישי היה אלברטו מפיזה, נבחר ב-1239 ונפטר ב-1240
• המזכיר הכללי הרביעי היה אימון מפרוורשם שכיהן בין 1240–1244
• המזכיר הכללי החמישי היה קרסצנטיוס מיזי, כיהן בשנים 1244–1247
• המזכיר הכללי השישי היה ג'ובאני מפארמה, כיהן בשנים 1247–1257
• המזכיר הכללי השביעי היה בונוונטורה הקדוש, כיהן בשנים 1257–1274
• המזכיר הכללי השמיני היה ניקולס הרביעי, כיהן בשנים 1274–1279 והיה האפיפיור הפרנציסקני הראשון.

המסדר לאחר מות פרנציסקוס

נזירים פרנציסקנים בתלבושתם המסורתית – גלימה חומה וחבל סביב מתניהם

בתום עשורים ספורים עוררה קנאותם של הפרנציסקנים ויכוח גדול, שהוכרע רק לאחר מותו של פרנציסקוס. עיקר הוויכוח נסוב על סירובם להחזיק ברכוש. אמנם, כל הנזירים ויתרו על רכוש כיחידים, אך למעשה נהנו מ"עוני קיבוצי", ולעיתים קרובות היה מנזרם עשיר למדי. הפרנציסקנים דחו הסדר זה, והשתמשו בנכסים שנרשמו על שם הכנסייה. עם התחזקות המסדר, הורה גרגוריוס התשיעי לחייב את הפרנציסקנים להחזיק ברכוש שבו השתמשו, בניגוד מפורש לצוואתו של פרנציסקוס. החלטה זו פיצלה את המסדר הפרנציסקני, והטהרנים שבמסדר נרדפו כמינים.

לאחר הקמת האינקוויזיציה תפסו הפרנציסקנים מקום חשוב ברדיפת מינים. המסדר הוקם מלכתחילה כדי להיאבק במינות, וברבות השנים ניצל את ניידותם של הנזירים הקבצנים למטרות חקירה והטפה בשירות האינקוויזיציה. תפקיד זה הקנה לחברי המסדר עוצמה ויוקרה רבים.

עם התבססות המסדר ועליית יוקרתו, הצטרפו אליו חסידים רבים. תנועה המונית זו הכניסה למסדר גם חסידים רבים שלא התאימו לרוחו המקורית. פרנציסקוס זילזל בהשכלה – הוא עצמו ידע לטינית בסיסית למדי, ולא עסק בפלפול סכולסטי אלא בחיי מעשה. ממשיכיו, לעומת זאת, בפרט ברוח התקנון שתיקן ראש המסדר השביעי, בונוונטורה הקדוש ב-1260, תפסו מקום מרכזי בין המלומדים של האוניברסיטאות.

ברבות השנים תפסו הפרנציסקנים גם מקום בתעמולה קנאית נגד יהודים, מומרים וקבוצות שוליים אחרות, כמו זונות. בספרד היה לפרנציסקנים ולהטפתם האנטישמית חלק בחיזוק האינקוויזיציה הספרדית ורדיפת האנוסים (אף על פי שבמהלך מרבית שנותיה של האינקויזיציה שלטו בה הדומיניקנים).

משמעות סמל המסדר

בראש הסמל, מעל המגן, מוצגת היונה המוכתרת המסמלת את רוח הקודש. בחלקו העליון של המגן מוצג הצלב הלטיני (שהציר האנכי שלו ארוך מצירו האופקי) ותחתיו שתי ידיים מצולבות עם סימני הסטיגמטה – יד עירומה היא ידו של ישו ויד עטויה גלימה היא ידו של פרנציסקוס הקדוש. בחלקו התחתון של המגן מוצג הצלב המרובע, הקרוי "צלב ירושלים". צלב זה התנוסס על אניותיהם של הצלבנים. מתחת למגן מצולבים ענף זית, המסמל את השלום וענף תמרים הבא להזכיר את ענפי הדקלים בהם התקבל ישו בכניסתו לירושלים.

משמורת ארץ הקודש

ערך מורחב – משמורת ארץ הקודש

משמורת ארץ הקודש היא הפרובינציה של המסדר הפרנציסקני, הכוללת, לבד מארץ ישראל, גם את סוריה, לבנון, ירדן, מצרים, קפריסין ואת האי רודוס שביוון. ייחודה של משמורת ארץ הקודש הוא בכך שהיא גם זו המקיימת את הנוכחות הנוצרית-קתולית ואת השמירה על המקומות הקדושים בארץ הקודש. בראש המשמורת ניצב הקוסטוס, ומרכזה שוכן ברובע הנוצרי בירושלים.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא המסדר הפרנציסקני בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של המסדר הפרנציסקני (באיטלקית)
• אמנון כהן, ‏'לא ירשת ולא גירשת' – יהודי ירושלים וגירוש הפראנציסקנים מ'הר ציון', קתדרה 22, ינואר 1982
• סילביה שיין, ‏הפראנציסקאנים בעלי ה'קוסטודיה' ויהודי ירושלים בשלהי ימי הביניים, קתדרה 19, אפריל 1981
• דוד יעקבי, ‏הפרנציסקאנים, היהודים ובעיית הר-ציון במאה הט"ו – עיון מחודש, קתדרה 39, אפריל 1986, עמ' 51–70
• יהושע בן אריה, ‏המוסדות הזרים לארכאולוגיה ולחקירת ארץ-ישראל בתקופת המנדט, חלק ב, קתדרה 93, ספטמבר 1999, עמ' 122 (פעילות ארכאולוגית של המכון הפרנציסקני לחקר המקרא)
• המסדר הפרנציסקני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• פרנציסקנים, דף שער בספרייה הלאומית