שכתוב ההיסטוריה

שכתוב ההיסטוריה הוא סוג של רוויזיוניזם היסטורי שמטרתו היא עיוות ההיסטוריה הכתובה מתוך מטרה להכחיש אירועים שהתרחשו, לגמד פשעים או להמעיט בחשיבותם ובהשפעתם, מתוך כוונה פוליטית או אידאולוגית. מונח זה נקרא באנגלית negationism.

משכתבי ההיסטוריה משתמשים בשיטות שאינן לגיטימיות במחקר היסטורי מקובל. הם עשויים, למשל, להציג מסמכים מזויפים כאמיתיים, להסיק ממחקרים מסקנות שאינן תואמות את המחקר, לבצע מניפולציה של נתונים סטטיסטיים כך שיתמכו בנקודת המבט שלהם, או לתרגם במכוון באופן שגוי טקסטים משפות אחרות.

במדינות מסוימות, כגון גרמניה, שכתוב של אירועים היסטוריים מסוימים מוגדר כעבירה על החוק.

דוגמאות בולטות לשכתוב ההיסטוריה:

• הכחשת השואה.
• הכחשת רצח העם הארמני.
• הכחשת רצח העם הצ'רקסי.
• הטענה לפיה ההולודומור לא היה מדיניות מכוונת של יוסיף סטלין, אלא תופעת טבע.
• הכחשת הטענה לפיה הרעב הגדול בסין הוא תוצאה של מדיניות הקפיצה הגדולה קדימה.
• הכחשת מאורעות כיכר טיאנאנמן.

מטרות

בדרך כלל שכתוב ההיסטוריה נעשה לשם השפעה רעיונית או פוליטית. ההיסטוריה היא משאב חברתי התורם לעיצוב זהות לאומית, תרבות וזיכרון ציבורי. משכתבי ההיסטוריה מנסים להכתיב זהות חברתית שונה, שתתאים להקשרים הפוליטיים, החברתיים והאידאולוגיים שלהם.

כמו כן משתמשים בשכתוב ההיסטוריה להשפעה פוליטית. לדוגמה, בשנים 1917 עד 1991 קודמה בברית המועצות האידאולוגיה הקומוניסטית, ובשירות המפלגה הקומוניסטית עבדו היסטוריונים שתפקידם היה לשכתב את ההיסטוריה בהתאם לקו המפלגתי.

טכניקות שכתוב

משכתבי ההיסטוריה מיישמים את שיטות המחקר ההיסטוריות המקובלות על מנת להטעות את הקורא. על מנת לתמוך בגרסה השקרית, משכתב ההיסטוריה משתמש במסמכים כוזבים כמקורות אמיתיים, מציג סיבות לפיהן לכאורה אסור לסמוך על המסמכים המקוריים, מביא ציטוטים שהוצאו מהקשרם ההיסטורי, מזייף סטטיסטיקות, ומתרגם במכוון טקסטים משפות אחרות באופן מוטעה. בדרך כלל עבודתם מתפרסמת כחלק מהדיון ציבורי המאפשר הבעת דעות ופרשנויות שונות על אירועים היסטוריים. מטרתם של משכתבי ההיסטוריה היא לשלול את ההיסטוריה העובדתית והמתועדת על מנת להוביל את הקורא למסקנה אידאולוגית מסוימת, לכן היא בעצם משמשת ככלי לתעמולה. מאמרי שכתוב ההיסטוריה מתפרסמים בעיקר בצהובונים, ולא בכתבי עת מדעיים המוודאים את המידע באמצעות ביקורת עמיתים.

בין הטכניקות שבהן נוקטים משכתבי ההיסטוריה נמנות:

• הונאה: דיסאינפורמציה, זיוף מידע, הסתרת האמת והדגשת השקר כדי להשפיע על דעת הקהל בנוגע לאירוע היסטורי כלשהו.
• הכחשה: ניסיון לטעון שהעובדות אינן נכונות, בפרט במקרים של פשעי מלחמה. הכחשת השואה גם היא כמובן סוג של הכחשה.
• זילות: ניסיון לגמד אירועים היסטוריים על ידי השוואתם לאירועים אחרים, פחות חמורים, או ניסיון לשפוט את האירועים בקנה מידה מוסרי מקל. הטריוויאליזציה של השואה היא זילות מסוג זה.

המעמד החוקי של שכתוב ההיסטוריה

במדינות רבות, בהן הולנד וגרמניה, הכחשת השואה נחשבת לעבירה פלילית. במדינות אחרות, כמו צ'כיה ואוקראינה, הכחשה או מזעור של פשעי השלטון הקומוניסטי נחשבים לעבירה פלילית. מועצת אירופה מגדירה עבירות מסוג זה כך: "הכחשה, מזעור, אישור או הצדקה של רצח עם או פשע נגד האנושות."

במדינות רבות מוגדרים פשעי שנאה האסורים בחוק, ולעיתים שכתוב ההיסטוריה נחשב לפשע כזה.

שכתוב ההיסטוריה בספרות

ברומן של ג'ורג' אורוול "1984", ממשלת אוקיאניה מיישמת תהליך מתמשך של שכתוב ההיסטוריה, כך שהיא תמיד תתאים לקו הפוליטי של מפלגת השלטון. כאשר פורצת מלחמה בין אוקיאניה לאירואסיה, כלי התקשורת (העיתונים, הקולנוע והטלוויזיה) משוכתבים כך שמצטיירת תמונה לפיה אוקיאניה הייתה מאז ומתמיד במצב מלחמה עם אירואסיה. כאשר המלחמה מסתיימת, כלי התקשורת משוכתבים מחדש, באופן שמתאר מצב של שלום בין אוקיאניה ואירואסיה, הנלחמות במשותף נגד אויב שלישי.

גיבור הספר, וינסטון סמית, עובד ב"משרד האמת", ואחראי לביצוע השכתוב ההיסטורי המתמשך. הוא מציין ביומנו: ”מי ששולט בהווה, שולט בעבר. מי ששולט בעבר, שולט בעתיד.” אמרה זו ממחישה את המטרה האידאולוגית של משכתבי ההיסטוריה.

סופר גרמני בשם פרנץ קורובסקי יצר חלק ניכר מהתעמולה הצבאית של הנאצים. לאחר תום מלחמת העולם השנייה הוא כתב ספרים רבים בהם טען שהנאצים נהגו באנושיות וברגישות והכחיש פשעי מלחמה שנעשו על ידי הוורמאכט. בספריו הוא בדה עדויות ראיה על זוועות שבוצעו לכאורה על ידי בעלות הברית, ובייחוד תיאר את ההפצצות האוויריות על קלן ודרזדן כניסיון מתוכנן לבצע רצח עם באוכלוסייה אזרחית.

קישורים חיצוניים

• שמעון כהן, איך הפכו את אברהם אבינו למוסלמי, ריאיון עם איתמר צור, באתר ערוץ 7, 8 במאי 2016
• איתמר צור, מפלסטין ועד דאעש: אמנות השכתוב, 11 באפריל 2016