איגבו
 | |
| אוכלוסייה | |
|---|---|
35,000,000  | |
| דת | |
|
נצרות | |
  |
האִיגְבּוֹ (Igbo; מבוטא גם איבו, אבו[1][2][3] איבואנס[4] או היבו[5]) הם קבוצה אתנית שמקורה בדרום-מזרח ניגריה. הם דוברי שפת האיגבו (אנ'), אשר כוללת מספר שפות ודיאלקטים;[6] כיום דוברים מרבית בני האיגבו אנגלית בנוסף לשפתם המקורית בעקבות השליטה הבריטית באזור בתקופה הקולוניאליסטית.[7] האיגבו הם אחת הקבוצות האתניות הגדולות ביותר ורבות ההשפעה בניגריה.[8] עיקר בני שבט האיגבו כיום הם נוצרים.[9]
בעקבות תהליכי הגירה וסחר העבדים האטלנטי ניתן למצוא אוכלוסיית איגבו גם בקמרון ובגינאה המשוונית, וכן במדינות מחוץ לאפריקה. מספרם מחוץ לאפריקה אינו ידוע, אך רבים מבין האפרו-אמריקאים והאפרו-קריביים כיום הם צאצאי האיגבו.
באזורים הכפריים של אפריקה האיגבו הם חקלאים. התוצר הנפוץ ביותר שלהם הוא היאם, אשר מדי שנה נערכות חגיגות לרגל תקופת האיסוף שלו.[10] תוצרים חקלאיים אחרים כוללים את הקסאווה והטארו.[11]
לפני הקולוניאליזם הבריטי היו האיגבו מחולקים לקבוצות פוליטיות שונות. ניתן היה למצוא שונות בתרבות ובמנהגים של כל אחת מהקבוצות. החלוקה בין הקבוצות התבססה לרוב על פי שושלת משפחתית, שבטית או כפרית, או על פי הדיאלקט של שפת האיגבו. אף על פי שלרוב לא היו קיימות מדינות אשר ריכזו את הכוח הפוליטי, ניתן היה למצוא ממלכות או נסיכויות כדוגמת ממלכת נרי, אגבור ואוניטשה.[12] המערכת הפוליטית השתנתה באופן משמעותי במהלך הקולוניאליזם הבריטי. אזה (מלכים) הוכתרו על ידי הבריטים בהובלתו של פרדריק לוגרד כראשי שבטים.[13] תחת השלטון הבריטי מרבית בני האיגבו התנצרו. ספרו של צ'ינואה אצ'בה, מפולת באומואופיה הוא אחד מהיצירות הספרותיות הפופולריות ביותר המתארות את תרבות האיגבו.
לקראת מחצית המאה ה-20 התפתחה זהותם של בני האיגבו לידי זהות אתנית אחידה.[11] מספר קונפליקטים בין האיגבו למספר קבוצות אתניות אחרות הובילו לדומיננטיות של האיגבו במזרח ניגריה, להיפרדות מהמדינה ולהקמתה של ביאפרה. שלוש שנים לאחר הקמתה, לאחר מאבק בו נהרגו קרוב למיליון אזרחים, רובם ברעב,[14] נכנעה ביאפרה לניגריה וחזרה להיות חלק מהמדינה.[15]
אטימולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]קיימות מספר תאוריות לגבי מקור השם איגבו אך משמעות השם אינה ברורה לחלוטין עד היום.[16][17] מקור השם ככל הנראה סודני ונובע מהפועל "גבו".[17]
צ'ארלס קינגסלי מיק, מחבר חוק וסמכות בשבט ניגרי, מציע כי מקור הקבוצה בקבוצה האתנית השכנה איגלה וכי מקור שמה הוא מהמילה אוניגבו שמשמעותה בשפת האיגלה עבד.[18][19]
עד המאה ה-20 קראו המתיישבים הבריטים לאיגבו איבו. ניתן למצוא שם זה בשימוש, אך איגבו הוא השם המועדף על הקבוצה האתנית עצמה וניתן למצוא אותו במרבית הפרסומים עליה.[16][20] כיום יש למילה שלושה שימושים - שם השטח בו חייה מרבית אוכלוסיית האיגבו; את בני הקבוצה האתנית עצמם ואת שפת האם המדוברת על ידי הקבוצה האתנית.[21]
זהות שבטית ואתנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]עד השליטה הבריטית במערב אפריקה, קשה היה להגדיר את בני האיגבו כקבוצה בעלת זהות אתנית אחת. גם כיום מורכבת הקבוצה ממספר רב של זהויות קהילתיות ושבטיות.[17] החוקר אלכסנדר קס. בירד, שחקר את כתביו של אולאודה אקווינו משנת 1789 טוען שמקור הזהות האתנית של האיגבו נובע מסחר העבדים האטלנטי.[22]
בדומה לקבוצות אתניות רבות מאפריקה שמדרום לסהרה, זוהו בני האיגבו כשבט.[23] צ'ינואה אצ'בה וחוקרים אחרים איתגרו גישה זו בגלל ההקשרים השליליים של השבטיות וערערו על ההגדרה של שבטיות עצמה.[23] הצעתם הייתה כי האיגבו צריכים להיקרא אומה בדומה לצ'רוקי וליפנים, אף על פי שאין להם מדינת לאום מוכרת משל עצמם.[23][24]
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקור
[עריכת קוד מקור | עריכה]ממצאי חרס מ-4500 לפני הספירה לערך הם בעלי דמיון לכלי חרס מאוחרים יותר של בני האיגבו שנמצאו בנסוקה כמו גם כלי חרס וכלים שנמצאו באיבגאווה השכנה. לפי מסורת שבט האומרי, הגיעו האיגבו מעמק אנמברה.[26]
קיימות ראיות לפיהן האיגבו ושכניהם הם צאצאי קבוצת הפרוטו-קוואה, שהגיעו מאזור האגמים הגדולים ורכס הרי הירח שבמזרח ובמרכז אפריקה והתיישבו במישורי הסהרה הפוריים.[27] תהליך המידבור של הסהרה אילץ חלק מקבוצות הקוואה לנדוד דרומה לאזור הצפוני של הניז'ר והבנואה ולהקים את ממלכת נוק.[28]
חלק מבני הקוואה היגרו דרומית למפגש הנהרות והקימו בהמשך את תרבויות האגילה, אידומה, יארובה, איגבו וככל הנראה גם את תרבות התיב. אזורי ההתיישבות הראשונים של הקוואה באיגבולנד הם האזורים הצפוניים (נסוקה, אפיקפו, אווקה ואורלו). בשנת 5000 לפני הספירה לערך נדדו חלק מיושבי אזור האורלו דרומה, מזרחה, וצפונית מזרחית. באותה עת נדדו בני האווקה מערבה מעבר לנהר הניז'ר והתפתחו להיות קבוצת האיגבו המוכרת כיום כאניומה.[29] האיגבו חולקים קשרי שפה עם הביני, האיגלה, היארובה והאידומה.[30]
ממלכת נרי
[עריכת קוד מקור | עריכה]העיר נרי נחשבת כייסוד של תרבות האיגבו.[31] נרי ואגולרי נמצאות בשטח השבט האומארי ועל פי המיתולוגיה האיגבואית, באזור זה נוצרה התרבות. האומארי טוען כי הם השושלת הישירה של האב הפטריארכלי של האיגבו - ארי. מוצאו של ארי אינו ידוע, אך הוא מתואר כייצור שמיימי שנשלח על ידי צ'וקוו (האל).[32] הוא מתואר כראשון שארגן את שבט האנאמברה.[32][33]
עדויות ארכאולוגיות מעידות כי ההגמוניה הנרית באיבגולנד החלה במאה התשיעית.[34] טקסי קבורה רשמיים נעשו במאה העשירית. ארי, המייסד של האיגבו, הגיע לאזור ב־948.[35] האזה (מלך) הראשון של נרי, איפיקואנים, מלך ישירות אחרי ארי. לפי המסורת שבעל פה, שלטונו החל בשנת 1043.[36] על פי מקור אחר קיימת סברה שאיפיקואנים שלט מאוחר יותר בסביבות שנת 1225.[37]
מיתולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפי אמונתם השבטית והרוחנית של בני האיגבו נקרא האל הראשי צ'וקוו. הוא ברא את העולם וכל הטוב שבו ומשמש כאל השמש. צ'וקוו מזוהה גם עם הגשם, אילנות וצמחים אחרים.
האלה אַלָה (אנ'), הנחשבת לפעמים לאשתו ולפעמים לבתו של צ'וקוו, היא אחת מהאלים האהודים. היא אלת הפוריות וגם אלת המוות, ובכך שולטת על ראשית החיים ועל סופם.
אלים אחרים כוללים את אהה נג'וקו, אלת היאם של הנשים החקלאיות המגדלות אותה.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- איגבו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
איגבו (עם אפריקני), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Lovejoy, Paul (2000). Identity in the Shadow of Slavery. Continuum International Publishing Group. p. 58. ISBN 0-826-44725-2.
- ^ Floyd, E. Randall (2002). In the Realm of Ghosts and Hauntings. Harbor House. p. 51. ISBN 1-891-79906-1.
- ^ Cassidy, Frederic Gomes; Robert Brock Le Page (2002). A Dictionary of Jamaican English (2nd ed.). University of the West Indies Press. p. 168. ISBN 9-766-40127-6.
- ^ Equiano, Olaudah (1837). The Interesting Narrative of the Life of Olaudah Equiano. I. Knapp. p. 27.
- ^ Obichere, Boniface I. (1982). Studies in Southern Nigerian History: A Festschrift for Joseph Christopher Okwudili Anene 1918-68. Routledge. p. 207. ISBN 0-714-63106-X.
- ^ Fardon, Richard; Furniss, Graham (1994). African languages, development and the state. Routledge. p. 66. ISBN 0-415-09476-3. נבדק ב-2009-04-12.
- ^ Ogbaa, Kalu (1999). "Cultural Harmony I: Igboland - the World of Man and the World of Spirits". Understanding Things Fall Apart. Greenwood Publishing. p. 106. ISBN 0-313-30294-4.
- ^ Williams, Lizzie (2008). Nigeria: The Bradt Travel Guide. Bradt Travel Guides. p. 32. ISBN 1-841-62239-7.
- ^ UCHENDU, EGODI (1 בינואר 2010). "BEING IGBO AND MUSLIM: THE IGBO OF SOUTH-EASTERN NIGERIA AND CONVERSIONS TO ISLAM, 1930s TO RECENT TIMES". The Journal of African History. 51 (1): 63–87. doi:10.1017/s0021853709990764. JSTOR 40985002.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Agwu, Kene. "Yam and the Igbos". BBC Birmingham. נבדק ב-2008-11-24.
- ^ 1 2 "Igbo". Britannica Online Encyclopedia. נבדק ב-2009-02-01.
- ^ Miers, Suzanne; Roberts, Richard L. (1988). The End of slavery in Africa. Univ of Wisconsin Press. p. 437. ISBN 0-299-11554-2.
- ^ Dibua, Jeremiah I. (2006). Modernization and the Crisis of Development in Africa. Ashgate Publishing. p. 59. ISBN 0-754-64228-3. נבדק ב-2008-12-19.
- ^ רצח העם בביאפרה אתר הוועד למאבק ברצח עם
- ^ Forsythe, Frederick (2006). Shadows: Airlift and Airwar in Biafra and Nigeria 1967–1970. p. 1. ISBN 1-902-10963-5.
- ^ 1 2 Udeani, Chibueze (2007). Inculturation as Dialogue: Igbo Culture and the Message of Christ. Rodopi. p. 7. ISBN 9-042-02229-9.
- ^ 1 2 3 Levinson, David; Timothy J O'Leary (1995). Encyclopedia of World Cultures. G.K. Hall. p. 120. ISBN 0-816-11815-9.
- ^ Meek, Charles Kingsley (1937). Law and Authority in a Nigerian Tribe: A Study in Indirect Rule. Oxford University Press. p. 1.
- ^ Shelton, Austin J. (1971). The Igbo-Igala Borderland; Religion & Social Control In Indigenous African Colonialism. lower section of page: State University of New York Press (Albany). p. 6. ISBN 0-873-95082-8. נבדק ב-2008-12-24.
- ^ Uchem, Rose N. (2001). Overcoming Women's Subordination in the Igbo African Culture and in the Catholic Church: Envisioning an Inclusive Theology with Reference to Women. Universal-Publishers. p. 37. ISBN 1-581-12133-4.
- ^ Nzekwe, Amauchechukwu Anselm (2007). Silent Resistance: High School Dropouts Among Igbo-Nigerian Children. AuthorHouse. p. 159. ISBN 1425984282.
- ^ Brettell, Caroline (2007). Constructing Borders/crossing Boundaries. Lexington Books. p. 27. ISBN 0-739-11569-3.
- ^ 1 2 3 Achebe, Chinua (2000). Home and Exile. Oxford University Press US. p. 4. ISBN 0-195-13506-7.
...Igbo people would score very poorly indeed on the Oxford dictionary test for tribe... Now, to call them a nation... This may not be perfect for the Igbo, but it is close.
- ^ Minahan, James (2002). Encyclopedia of the Stateless Nations: S-Z. Greenwood Publishing Group. p. 762. ISBN 0-313-32384-4.
- ^ Apley, Apley. "Igbo-Ukwu (ca. 9th century)". The Metropolitan Museum of Art. נבדק ב-2008-11-23.
- ^ Elizabeth, Isichei (1976). A History of the Igbo People. London: Macmillan. ISBN 0333185560.; excerpted in "Cultural Harmony I: Igboland — the World of Man and the World of Spirits", section 4 of Kalu Ogbaa, ed., Understanding Things Fall Apart (Westport, Conn.: Greenwood Press, 1999; ISBN 0313302944), pp. 83–85.
- ^ "Atlas of the Human Journey". The Genographic Project. נבדק ב-2009-01-10.
- ^ Davis, Kenneth C. (2005). Don't know much about mythology: everything you need to know about the greatest stories in human history but never learned. HarperCollins Publishers. p. 401. ISBN 0-060-19460-X.
- ^ Obi, T. J. Desch (2008). Fighting for honor: the history of African martial art traditions in the Atlantic world. University of South Carolina Press. pp. 52–70. ISBN 1-570-03718-3.
- ^ Eades, Jeremy Seymour (1980). The Yoruba today. Cambridge University Press Archive. p. 4. ISBN 0-521-22656-2.
- ^ Griswold, Wendy (2000). Bearing Witness: Readers, Writers, and the Novel in Nigeria. Princeton, N.J: Princeton University Press. p. XV. ISBN 0-691-05829-6.
- ^ 1 2 Uzukwu, E. Elochukwu (1997). Worship as Body Language. Liturgical Press. p. 93. ISBN 0814661513.
- ^ Isichei, Elizabeth Allo. A History of African Societies to 1870. p. 246. ISBN 0521455995. נבדק ב-2008-12-13.
- ^ Hrbek, Ivan; Fāsī, Muḥammad (1988). Africa from the Seventh to the Eleventh Century. London: Unesco. p. 254. ISBN 92-3-101709-8.
- ^ Lovejoy, Paul (2000). Identity in the Shadow of Slavery. Continuum International Publishing Group. p. 62. ISBN 0-826-44725-2.
- ^ Onwuejeogwu, M. Angulu (1981). Igbo Civilization: Nri Kingdom & Hegemony. Ethnographica. ISBN 0-905-78808-7.
- ^ Chambers, Douglas B. (2005). Murder at Montpelier: Igbo Africans in Virginia (illustrated ed.). Univ. Press of Mississippi. p. 33. ISBN 1-578-06706-5.