גוש אמונים
 | |
| מדינה |
ישראל  |
|---|---|
| מייסדים |
הרב חנן פורת, בני קצובר, הרב מנחם פליקס |
| חברים | אורי אליצור, הרב משה לוינגר, דניאלה וייס ועוד |
| תקופת הפעילות |
1974–1983 (כ־9 שנים) |
| נוצר מתוך | התנועה למען ארץ ישראל השלמה |
  | |
גוש אמונים הייתה תנועה חברתית דתית-לאומית שקמה אחרי מלחמת יום הכיפורים ופעלה להקמת התנחלויות ביהודה ושומרון, בגולן, בחבל עזה ובסיני. התנועה קמה מתוך תפיסה דתית בעיקרה, אך בשנותיה הראשונות סחפה גם חילונים רבים, רובם חברים בהתיישבות העובדת ("חוג עין ורד").[1]
הקמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]התנועה קמה בידי תלמידיו של הרב צבי יהודה הכהן קוק, ראש ישיבת מרכז הרב ובנו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אשר עודד את תלמידיו לאחר המשבר של מלחמת יום הכיפורים לפעול ליצירת מפעל התיישבות ולהקמת התנחלויות בכל חלקי "ארץ ישראל השלמה", ובפרט ביהודה ושומרון, רצועת עזה, רמת הגולן וחצי האי סיני. זאת לאחר שמאז מלחמת ששת הימים ועד הקמתה לא הוקמו נקודות התיישבות חדשות ביהודה ושומרון, מלבד חידוש היישוב היהודי בחברון והקמתו מחדש של כפר עציון ואלון שבות. מדיניות זו של הרב צבי יהודה בוטאה על ידיו עוד טרם מלחמת ששת הימים, ומקורה באמונה כי יישוב הארץ כולה מהווה חלק מתהליך הגאולה, ותלמידיו - שחונכו לה על ידו לאורך שנים אלו, פעלו לאורה.[2]
התנועה קמה רשמית כחצי שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים, ב-7 בפברואר 1974 (ט"ו בשבט תשל"ד), בכינוס יסוד שנערך בביתו של הרב יואל בן נון באלון שבות.[3] במסמך הייסוד "גוש אמונים, תנועה לחידוש ההגשמה הציונית" - נכתב כי: "גוש אמונים קם מתוך מטרה ליצוק בשורה חדשה-ישנה בכלים ובדפוסים קיימים, כדי לשוב ולעורר מחדש להגשמה ציונית מליאה במעשה וברוח... תוך הכרה כי מקור החזון במורשת ישראל ובשורשי היהדות, ותכליתו - הגאולה השלימה לעם ישראל ולעולם כולו". לאחר כינוס היסוד פנו המשתתפים אל הרצי"ה קוק, ששמח על היוזמה וחיזק את המקימים.[4]
מספר חודשים לאחר מכן, בחודש סיוון, כינס הרצי"ה חמישה עשר רבנים מרחבי הארץ, חלקם בוגרי ישיבת מרכז הרב, לישיבה בביתו. הוא ישב בראש השולחן כשלצידו הושיב את הרב אברהם שפירא, ונאם על חשיבות ההתיישבות בארץ ישראל כמצווה דחופה שאף תרפא את העם מרפיון הרוח. הוא הסביר שחשוב שיהיה בה שיתוף עם כל חלקי העם.[5]
תנועת גוש אמונים כללה מועצה מצומצמת שעסקה בעניינים שוטפים, ומועצה מורחבת שהתוותה את הדרך וסיפקה לה גב פוליטי רחב. המנהיג הרוחני שלה היה הרב צבי יהודה הכהן קוק.
אבי שגיא ודב שוורץ[6] מנו ארבע הנעות להקמת התנועה:
- שיקום פוליטי של המחנה הדתי-ציוני שנדחק מאז הקמת המדינה ושלטון מפא"י למעמד שולי ולעיסוק בנושאי דת, ללא השפעה של ממש על החברה הישראלית.
- שיקום ציוני-חלוצי - המחנה הדתי-ציוני לא השתתף באופן משמעותי בתנועת ההתיישבות טרם הקמת המדינה ובניו התבוננו בקנאה במעשים החלוציים של הפלמ"ח והתיישבות חומה ומגדל, שגם אם שיתפו דתיים, היו מפעלים חילוניים. אנשי גוש אמונים נהנו מתמיכתם של אנשי חוג עין ורד של ההתיישבות העובדת בגוש אמונים, אותו ראו כממשיך רוחם ודרכם החלוצית.
- זיקה רגשית ואידאולוגית לאדמה ושאיפה רומנטית "לחונן רגבי עפרה" של ארץ ישראל, תוך ניצול הזדמנות היסטורית להגשים את ערכי הפועל המזרחי לשיבה אל אדמת האבות ולעבדה, שהתבטאו בכתבים שנלמדו ב"בני עקיבא".
- הנעה דתית משיחית - יישוב הארץ כפרק בציר הזמן המיתי מגלות לגאולה, ברוח תורת הרב צבי יהודה קוק ואביו הרב אברהם יצחק הכהן קוק.
שנים ראשונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]תנועת גוש אמונים קמה כקבוצה בתוך המפלגה הדתית-לאומית, המפד"ל, ממנה נפרדה במהרה מתוך כוונה להרחיב את שורות התנועה ולכלול בהן גם חילונים התומכים בדרכה.[7] פעילות גוש אמונים החלה בהפעלת לובי בכנסת ובהפגנות נגד נסיגות טריטוריאליות ישראליות, ובכלל זאת הסכמי ההפרדה בגולן. עד מהרה התפתח דפוס מאבק חדש סביב נושא ההתנחלות בשטחים שנתונים במחלוקת. כך התיישבו במאי 1974 אנשי הארגון בבונקר בקוניטרה. גרעין זה הקים בהמשך את היישוב קשת.[8] בהמשך הוקם גרעין 'אלון מורה' שנועד להתיישב באתר הקרוב ביותר לעיר שכם. לאחר שב-3 ביוני 1974 הקים יצחק רבין ממשלה חדשה, שלח לו מזכיר הגרעין, בני קצובר, מכתב שבו הודיע שחברי הגרעין נחושים לעלות להתיישב באזור שכם. חברי הגרעין חששו ממסע הדילוגים של מזכיר המדינה האמריקני הנרי קיסינג'ר, שדרש נסיגות ישראליות מהשטחים שנכבשו בששת הימים בתמורה להפסקת האש בחזית הסורית והמצרית.[9]
הניסיון להתיישב בשומרון היה המאבק הגדול והמתוקשר של תקופת ראשיתה של גוש אמונים. ניסיון ההתנחלות הראשון של "גרעין אלון מורה" נעשה בט"ו בסיוון תשל"ד (5 ביוני 1974), יחד עם הרב צבי יהודה הכהן קוק בחווארה (ארבעה קילומטרים מדרום לשכם) שם הכריזו על הקמת 'אלון מורה'. גם בניסיונות הבאים להתיישב בשומרון נעשה שימוש בשם זה. עם חברי הגרעין באו עוד כמאה אנשים, בהם חברי הכנסת אריאל שרון, גאולה כהן וזבולון המר. תוך שעה הוקמו 16 אוהלי בד. כעבור זמן קצר הגיעו נציגי צה"ל והחל משא ומתן. הוצע לגרעין לעבור למחנה קדום. בקרב חברי הגרעין התעורר ויכוח אם לקבל את הצעת הפשרה. בהתייעצות עם הרב צבי יהודה קוק הוחלט לא לקבלה. בעקבות כך פונו המתנחלים כשהם מתנגדים בצורה פסיבית.[10] שבע פעמים נעשו שם ניסיונות התיישבות, שלא אושרו על ידי הממשלה והורדו על ידי הצבא.[7]
כחודש לאחר מכן, ב-25 ביולי, עלו פעילי גוש אמונים וחברי-כנסת (בהם שרון ואהוד אולמרט, לימים שניהם יכהנו כראשי ממשלת ישראל), לתחנת הרכבת הנטושה סבסטיה. גם ראש האופוזיציה, מנחם בגין, הגיע למקום והצהיר כי "אין ממשלה שיש לה זכות למנוע מיהודי להתיישב בכל מקום בארץ ישראל".[11] הממשלה הציבה להם אולטימטום של 4 ימים להתפנות ולאחר שפקע הם פונו בכוח על ידי צה"ל.[12] באוגוסט 1974 הוקם "גרעין שילה" שפעל להקמת כפר תעשייתי בשילה.[13]
באוקטובר 1974 ביצע גוש אמונים "מבצע התנחלות" נרחב, שכלל ניסיונות התנחלות בו זמנית במספר מקומות, תוך מספר ימים: בוואדי קלט,[14] ביריחו,[15] במעלה אדומים,[16] בנבי סאלח,[17] בתל שילה,[18] במסחה, בבעל חצור ובעין סיניא.[19] צה"ל פינה את המתנחלים מכל האתרים.
באפריל 1975 הותר לפלוגת־עבודה של "גרעין שילה" ללון במחנה הצבאי הירדני הנטוש סמוך לעין יברוד לצורך עבודה עבור קבלן שהועסק על ידי משרד הביטחון בהר בעל חצור הסמוך. הגרעין הודיע שאין מדובר בניסיון התנחלות.[20] בהמשך הפך המקום להתנחלות עפרה.[21]
ניסיונות נוספים להתיישב בסבסטיה נעשו במהלך 1975 (ב-5 וב-19 במרץ וב-25 בנובמבר), ובכולם פונו המתיישבים ביום שבו הגיעו למקום. ב-30 בנובמבר 1975, חנוכה תשל"ו, עלו אלפי אנשים למקום. רובם הלכו לצורך כך קילומטרים ברגל. בניסיון זה הצליחו אנשי גוש אמונים ותומכיהם הרבים להישאר בתחנה במשך עשרה ימים. ב-8 בדצמבר הוצעה פשרה על ידי המשורר חיים גורי והשר ישראל גלילי, שיותר לגרעין אלון מורה להתגורר במחנה הצבאי קדום, הסמוך לסבסטיה. שני הצדדים הסכימו, ולימים הפך מחנה "קדום" ליישוב "קדומים".[22]
לאחר המהפך
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-19 במאי 1977, יומיים לאחר שהליכוד ניצח בבחירות לכנסת, הכריז מנהיגו, מנחם בגין, בעת שביקר את "גרעין אלון מורה" בסמוך למחנה קדום, ש'בקרוב יהיו הרבה אלוני מורה'. אף על פי כן, בשל לחצי הממשל האמריקני וכדי למנוע פגיעה בשיחות השלום עם מצרים, לא מיהרה הממשלה ליישם מדיניות כזו.[23] אנשי גרעין אלון מורה, שביקשו לעבור ליישוב קבע, החלו בפעולות מחאה, ובשיאן ניסו להתיישב בחווארה בספטמבר 1978.[24][25] ב-7 בינואר החליטה ועדת השרים לענייני ביטחון לראות בגרעין אלון מורה "מועמד להתנחלות בעתיד הקרוב". לאחר ויכוח בעניין, אישרה הממשלה ב-3 ביוני 1979 את התיישבות הגרעין סמוך לכפר רוג'ייב, מדרום מזרח לשכם. ב-5 ביוני 1979 חתם מפקד אזור יהודה ושומרון, תת-אלוף בנימין בן אליעזר, על צווים לתפיסת שטח של כ-800 דונמים ולאחר יומיים עלו המתיישבים למקום.[26][27] בעקבות עתירה לבג"ץ נגד שימוש בקרקעות מופקעות של תושבי רוג'ייב לצורך הקמת התיישבות, פסק בית המשפט כי ההפקעה אינה חוקית[28] והממשלה החליטה להעביר את היישוב אלון מורה למקומו הנוכחי בהר כביר.
בשנים 1977–1978 הכינו במזכירות גוש אמונים "הצעה לתוכנית להתיישבות ביהודה ושומרון בקיץ תשל"ז" בהתאם לתוכנית זו התארגנו גרעיני התיישבות. העלייה לנקודות שנקבעו בתוכנית בוצעה במסגרת "מבצע 12 הגרעינים". ההתנחלויות היו: מצפה יריחו, נווה צוף, בית אל, שילה, שבי שומרון, גבעון, שא-נור, קרני שומרון, בית חורון, תקוע, חרס (אריאל) ואלון מורה. בינואר 1978 (א' בשבט תשל"ח) התיישב בתל שילה "גרעין שילה" של גוש אמונים, כמחנה חפירות ארכאולוגיות.[29][30] המעשה גרם למתיחות ביחסי ישראל וארצות הברית ופגע במשא ומתן לשלום עם מצרים שהתנהל אז.[31] הנשיא ג'ימי קרטר הודיע שהתנחלות נוגדת את החוק הבין-לאומי. בפברואר 1978 אמר ראש הממשלה מנחם בגין לשגריר ארצות הברית בישראל, סמואל לואיס, שמדובר בחפירה ארכאולוגית.[32] "גרעין שילה" נשאר במקום, שהפך להתנחלות שילה.
בשנת 1978 הוכנה "תוכנית אב להתיישבות ביהודה ושומרון 1978". הכנת התוכנית בוצעה על ידי צוות ממזכירות גוש אמונים. התוכנית כללה: קווים כלליים להתיישבות בכל רחבי הארץ, כנקודת מוצא לתוכנית האב. מגמות מנחות בתכנון. דרכי הביצוע לתוכנית. תוכנית פיזית. ושלבי ההגשמה עם תוכנית לארבע שנים ראשונות. ויעדים ל-25 שנה.
בשנות ה-80 של המאה ה-20 חדל "גוש אמונים" להתקיים כגוף רשמי. חלק מחבריו השתלבו במפלגות ימין כגון התחייה, המפד"ל ומולדת, והקימו ארגונים כמו מועצת יש"ע.
הצלחת אנשי גוש אמונים להקים התיישבות יהודית בשומרון תוך קביעת עובדות בשטח, למרות התנגדות הממשלה. בהמשך אימצה הממשלה מדיניות של הקמת התנחלויות בשטחי יהודה ושומרון.[33]
פעילים, תומכים ומתנגדים
[עריכת קוד מקור | עריכה]מנהיגי התנועה במשך שנים רבות היו הצעירים שלמדו בישיבת "מרכז הרב" או בחברון. מנהיגות זו הייתה מתנדבת, גברית כולה בשלביה ההתחלתיים. בין מנהיגיה ופעיליה הבולטים ניתן לציין את חברי הכנסת הרב חנן פורת, הרב אליעזר ולדמן, ניסן סלומיאנסקי, צביקה סלונים, גרשון שפט, הרב משה לוינגר, הרב דניאל שילה, יעקב כץ (כצל'ה), הרב מנחם פרומן, הרב יואל בן נון, הרב חיים שטיינר, הרב חיים דרוקמן, בני קצובר, הרב מנחם פליקס, דניאלה וייס ובעלה אמנון וייס, הרב יהודה חזני, מאיר הרנוי, הרב יוסי ארציאל, ד"ר שמואל ברוך זקס, אורי אליצור ויצחק ערמוני.
התמיכה בגוש אמונים הייתה רחבה ונעה במעגלים שונים: במעגל הקרוב היה מחנה הציונות הדתית. הדתיים היו הרוב בהפגנות שארגנה התנועה ובצעדות המרובות שהתקיימו ברחבי יהודה ושומרון. במעגל השני היו חילונים. בין התומכים הבולטים הייתה נעמי שמר. בשלבי הקמת התנועה היו תומכים גם מקרב חברי קיבוצים וקבוצות שמאל.[7] גם ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון נמנה בתחילה עם תומכיה הבולטים של התנועה, אולם, בסוף דרכו הפוליטית, לאחר שיזם וביצע את תוכנית ההתנתקות, הפך ליריב פוליטי מר של ציבור המתנחלים.
כבר בראשית דרכה של התנועה, היא נתקלה בהתנגדות נרחבת לפעילותה, הן בקרב המנהיגות הלאומית, הן בקרב אינטלקטואלים ואנשי שמאל, והן בקרב פלסטינים בשטחים שבהם החלה התנועה להתיישב. בין המתנגדים לתנועה היה ראש הממשלה יצחק רבין, שכינה ב-1975 את אנשיה 'סרטן בגופה של הדמוקרטיה הישראלית' ו'סחטנים'.[34] הטיעונים המנומקים נגד התנועה גובשו שיטתית בעיקר בהמשך הדרך, למשל על ידי תנועת שלום עכשיו שקמה בשנת 1978. בין הטיעונים הללו בלטה הטענה שגוש אמונים יוזמת התיישבות בעלת אופי קולוניאליסטי מנשל, וכי היא חלק אינטגרלי מכיבוש בעל חוקיות מפוקפקת וללא גיבוי בין-לאומי.[7] נוסף על כך, כבר מראשיתה התנועה לא זכתה לתמיכה מלאה בתוך מחנה הציונות הדתית. היא יצאה נגד המנהיגות הוותיקה של המפד"ל, וזו התייחסה לגוש אמונים בחשדנות. בתוך הציונות הדתית נשמעו אפוא קולות חריפים נגד גוש אמונים, כתופעה מזיקה ליהדות ולמסורתה. ביקורת מרכזית על התנועה מתייחסת לתפיסת השלמות המשיחית: הוגי גוש אמונים פסלו את האפשרות של גאולה חלקית עבור חלק מהעם, ובכך העמידו את ציבור תומכיהם בפני "מבחני אמונה" חוזרים ונשנים בכל פעם שהיה נדמה שיש נסיגה בתהליך הגאולה[דרושה הבהרה]. ישעיהו ליבוביץ מתח ביקורת זו במלוא החריפות. הוא ראה בגוש אמונים גורם שפגע פגיעה עקרונית במהותה הבסיסית של היהדות, וניבא כי כאשר תפקע "הבועה המשיחית", יעזבו המאמינים את הארץ או ילכו לחפש משיח אחר. קול ביקורתי זה נותר בשוליים ולא השפיע רבות על ההתלהבות שבה התקבלה התנועה בחוגים שונים של הציבור הישראלי.[7]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- גדעון ארן, קוקיזם: שורשי גוש אמונים, תרבות המתנחלים, תאולוגיה ציונית, משיחיות בזמננו, הוצאת כרמל, ירושלים תשע"ג 2013
- חגי הוברמן, כנגד כל הסיכויים: שנות התיישבות ביש"ע, הוצאת ספריית נצרים, 2008
- מיכאל פייגה, "עד שהראש ישבור את הקיר: ראשית דרכה של תנועת "גוש אמונים"" בתוך צ. צמרת וח. יבלונקה (עורכים), העשור השלישי: תשכ"ח-תשל"ח, הוצאת יד יצחק בן צבי, 2008, עמ' 343–360.
- עדית זרטל ועקיבא אלדר, אדוני הארץ: המתנחלים ומדינת ישראל 2004-1967, הוצאת כנרת, 2004
- חגי סגל, אחים יקרים, כתר הוצאה לאור, ירושלים, 1987
- מיכאל פייגה, שתי מפות לגדה: גוש אמונים, שלום עכשיו ועיצוב המרחב בישראל, ספריית אשכולות, מכון לוי אשכול; הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשס"ג.[35]
- דני רובינשטין, מי לה' אלי: גוש אמונים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1982
- גרשון שפט, גוש אמונים: הסיפור מאחורי הקלעים, ספריית בית אל, 1985
- צבי רענן, גוש אמונים, הוצאת ספרית פועלים, 1980
ספרות יפה
- חגי סגל, התנחלות דמה, ספריית בית אל, 1991
- מאיר הרנוי, הזמן האפור הוצאת לוני כהן 1990, המתנחלים מעריב בשנת 1994, הזמן הכתום 2007
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- רשימת מאמרים על גוש אמונים באתר רמב"י
- רשימת פרסומים על גוש אמונים באתר הספרייה הלאומית
- לאחר ניסיון העלייה הראשון: "יום קרב ארוך" ליד שכם, מעריב, 6 ביוני 1974 המשך
- דוד חרמץ, בימים שאריק הוביל לסבסטיה, באתר ערוץ 7, 26 בפברואר 2004
- יאיר שלג, מסבסטיה ועד מגרון, באתר הארץ, 11 במרץ 2004
- עמוס שוקן, חיסולה ההכרחי של הדמוקרטיה, באתר הארץ, 25 בנובמבר 2011
- ארכיון אוסף גוש אמונים, בספרייה הלאומית
- מידע על גוש אמונים בקטלוג הספרייה הלאומית
- עושה קולות - ספינת השידורים של גוש אמונים, חדשות, 23 באוקטובר 1988
גוש אמונים, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ברית התנועה הקיבוצית שוללת הפגנות של התנחלות, דבר, 28 באוקטובר 1974
- ^ ישראל לנדרס, חומר נפץ לאומי־דתי, דבר, 4 באוגוסט 1974
- ^ עקיבא אלדר, עדית זרטל, אדוני הארץ: המתנחלים ומדינת ישראל 1967-2004, אור יהודה: דביר, 2004, עמ' 267-268
- ^ שמחה רז, משמיע ישועה: על הרב צבי יהודה קוק, עמ' 367
- ^ "משמיע ישועה" על הרצי"ה קוק, עמוד 367
- ^ אבי שגיא ודב שוורץ, "בין חלוציות ללימוד תורה: זווית אחרת", מאה שנות ציונות דתית - היבטים רעיוניים, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן תשס"ג עמ' 73-74
- ^ 1 2 3 4 5 מיכאל פייגה, "עד שהראש ישבור את הקיר: ראשית דרכה של תנועת "גוש אמונים"" בתוך צ. צמרת וח. יבלונקה (עורכים), העשור השלישי: תשכ"ח-תשל"ח, יד יצחק בן צבי, 2008, עמ' 360-343
- ^ אהרן דולב, המתנחלים שלא פונו, מעריב, 18 באוקטובר 1974
- ^ פרופ' מוטי ענברי היהדות המשיחית מתמודדת עם פשרות טריטוריאליות – הוצאת אוניברסיטת קיימברידג' ריאיון עם תומר פרסיקו
- ^ יוסף ולטר, "יום קרב ארוך" ליד שכם: 100 מתנחלים פונו ע"י צה"ל, מעריב, 6 ביוני 1974
- ^
יעל גרינפטר, העלייה לסבסטיה, באתר הארץ, 24 באפריל 2015
- ^ דני רובינשטיין, מחבואים בהתנחלות, דבר, 19 בספטמבר 1974
- ^ יוסף וקסמן, חברי גרעין המבקשים להתנחל בשילה משוכנעים: "הפעם תאשר הממשלה" יפגשו היום עם גלילי, מעריב, 11 באוגוסט 1974
- ^ 200 מתנחלים בוואדי קלט כותרו על"ידי כוח צה"ל, דבר, 11 באוקטובר 1974
- ^ יוסף וקסמן, פונו המתנחלים שנאחזו בשני מקומות ביריחו, מעריב, 14 באוקטובר 1974
- ^ דני רובינשטיין, בקריאות טלפון גויסו 5,000 המתנחלים, דבר, 10 באוקטובר 1974
- ^ ישראל הראל,יוסף ולמר, יוסף וקסמן, יוסף צוריאל, המשך - אחרי מאבק ממושך סולקו המתנחלים מנבי צאלח: קצין צה"ל: 16 חיילים נפצעו, אחד הועבר לבית־חולים, מעריב, 10 באוקטובר 1974
- ^ דני רובינשטיין, יינקטו צעדים תקיפים יותר נגד המתנחלים, דבר, 15 באוקטובר 1974
- ^ מתנחלים פונו ממסחה, בעל חצור ועין סיניא, מעריב, 17 באוקטובר 1974
- ^ יוסף וקסמן, אנשי גוש אמונים לנים בלילות בשטח התנחלות שילה, ליד רמאללה מושל רמאללה הסכים להשארותם - לאחר שהוסבר לו כי "אין מדובר בנסיון התנחלות * הצעירים מועסקים בבעל־חצור, מעריב, 28 באפריל 1975
פלוגת עבודה של "אמונים" לנים בבעל חצור, דבר, 29 באפריל 1975 - ^ אהרון דולב, בתחבולות תעשה לך יישוב, מעריב, 15 באפריל 1977
- ^ יאיר שלג, מסבסטיה ועד מגרון, באתר הארץ, 2 במרץ 2004
- ^ עידו דיסנצ'יק, ארצות הברית מגנה נסיון ההתנחלות ליד שכם: "צעד זה יזיק לתהליך השלום", מעריב, 5 ביוני 1979
- ^ יוסף ולטר, בגוש אמונים מבטיחים נעשה חיים קשיים לממשלה, מעריב, 28 בדצמבר 1978
- ^ יוסף ולטר, גרעין אלון מורה שוקל החרפת המאבק, מעריב, 2 בינואר 1979
- ^ יוסף ולטר, ההחלטה על אלון מורה תביא להפקעת 800 ד' אדמות פרטיות, מעריב, 4 ביוני 1979
- ^ יוסף צוריאל, אלון מורה יאוכלס תור חודשיים, מעריב, 11 ביוני 1979
- ^ בג"ץ 390/79 עזת מחמד מוסטפא דויקאת, ו-16 אחרים נגד ממשלת ישראל ואחרים, ניתן ב-22 באוקטובר 1979
- ^ "חפירות שילה תמו", דבר, 24 בדצמבר 1978
- ^ נבדקת הקמת ישוב־קבע באזור שילה, דבר, 30 ביולי 1978
- ^ ואשינגטון תמהה: התיהפך שילה "לקדום של בגין", דבר, 1 בפברואר 1978
- ^ בגין ללואיס: אין הפרת הבטחות, דבר, 2 בפברואר 1978
- ^ יוסף וקסמן, תוכנית החטיבה להתיישבות הוצגה אתמול מיליון תושבים תוך שלושים שנה, מעריב, 5 באוקטובר 1981
- ^ אורית שוחט, סרטן בגופה של הדמוקרטיה, באתר הארץ, 3 בנובמבר 2005
- ^ ביקורת: אורי רם, אין גבול, הארץ, מוסף ספרים, 11 ביוני 2003, באתר הוצאת מאגנס; גדעון ארן, מיהם העכשוויסטים האמתיים? על מרחב וזיכרון בישראל, על 'גוש אמונים' ועל 'שלום עכשיו' ועל המחקר המשווה ביניהם, קתדרה 117, אוקטובר 2005, עמ' 150-139.
