המנדט הבריטי

המנדט הבריטי מטעם חבר הלאומים על פלשתינה (א"י)
The British Mandate of the League of Nations for Palestine
الانتداب البريطاني لعصبة الأمم من أجل فلسطين

דגל סמל
גבולות המנדט הבריטי על פלשתינה (א"י) ועל עבר הירדן, בשנת 1920 גבולות המנדט הבריטי על פלשתינה (א"י) בשנת 1946
ממשל
משטר	מנדט חבר הלאומים
ראש המדינה	הנציב העליון (מטעם ממשלת בריטניה)
שפה נפוצה	אנגלית, עברית, ערבית
עיר בירה	ירושלים (והעיר הגדולה ביותר)
גאוגרפיה
יבשת	אסיה
אזור זמן	UTC +2
היסטוריה
הקמה
מלחמת העולם הראשונה, הצהרת בלפור, כתב המנדט	11 בספטמבר 1922 (ב-1 ביולי 1920 החל השלטון האזרחי)
פירוק
הקמת מדינת ישראל (פירוק סופי)	15 במאי 1948
ישות קודמת	האימפריה העות'מאנית
ישות יורשת	מדינת ישראל ממלכת ירדן (מדינת חסות מצרית)
שטח בעבר	25,585.3 קמ"ר
כלכלה
מטבע	לירה ארץ ישראלית

היסטוריה של ארץ ישראל

לוח התקופות בארץ ישראל

המנדט הבריטי מטעם חבר הלאומים על פלשתינה (ארץ-ישראל), המוכר בעברית בשמות "המנדט הבריטי" או "המנדט", היה מנדט (ייפוי כוח, פיקדון) שקיבלה הממלכה המאוחדת מידי מדינות ההסכמה בוועידת סן רמו 1920, וקיבלה לכך תוקף נוסף מידי חבר הלאומים ב-1922. המנדט נועד, בין היתר, על מנת לסייע ליישוב היהודי ולהבטיח הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ברוח הצהרת בלפור ועל פי הנאמר בכתב המנדט. הבריטים שלטו בארץ ישראל מקיץ 1917 ועד חודש מאי 1948.

• "שלטון המנדט" הוא כינוי מקוצר לתקופת שלטון בריטניה בארץ ישראל, שהחל מתוקף המנדט שקיבלה מחבר הלאומים.
• "ממשלת המנדט" היא הממשלה הבריטית שפעלה בארץ מתוקף המנדט שקיבלה מחבר הלאומים, משנת 1923.
• "תקופת המנדט" היא התקופה שמכניסת הצבא הבריטי לארץ ישראל בקיץ 1917, ועד לסיום המנדט בחצות הלילה שבין 14 ו-15 במאי 1948.
• שטח המנדט מנהר הירדן ועד לים התיכון הוא 25,585.3 קילומטרים רבועים.
• פלשתינה (א"י) הוא השם הרשמי בעברית של הישות המדינית שהייתה בארץ ישראל המערבית תחת שלטון המנדט. באופן בלתי רשמי, מוכרת גם כ"ארץ ישראל המנדטורית".

רקע ומגמות

השלטון הבריטי בארץ ישראל החל כחלק ממלחמת העולם ה-1, בכניסת הצבא הבריטי לדרום הארץ והתקדמותו עד לכיבושה מידי הטורקים, במהלך 1917. בדצמבר 1917 הוכרז ממשל צבאי בריטי, במקביל להתייצבות קו החזית במרכז הארץ. הכוחות הבריטיים המשיכו צפונה וכבשו את הארץ כולה בקיץ 1918. ב-1 ביולי 1920 החל ממשל אזרחי בריטי בראשות "הנציב העליון" הראשון הרברט סמואל. 29 בספטמבר 1923 הוא המועד הרשמי בו ניכנס לתוקפו המנדט שקיבלה בריטניה מחבר הלאומים על ארץ ישראל.

אחת ממטרות שלטון המנדט הייתה יצירת תנאים שיאפשרו הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ברוח הצהרת בלפור ולפי הנאמר בכתב המנדט. למטרה זו חייב כתב המנדט את השלטון לאפשר עלייה של יהודים, לעודד את התיישבותם באמצעות הקצאת קרקעות מדינה. עם זאת, ממשלת המנדט הטילה מסיבות שונות הגבלות על עליית יהודים ועל רכישת הקרקעות על ידיהם, הגבלות שהחמירו בהדרגה עם השנים, על פי כללי "הספרים הלבנים". לפי ספרה של ג'ואן פיטרס "מאז ומקדם", אפשרה ממשלת המנדט, בהתעלמות מכוונת, את כניסתם הבלתי חוקית של ערבים רבים לארץ. המחלוקת בין ממשלת המנדט לתנועה הציונית בסוגיית היקף עליית היהודים לארץ העמיקה לאחר עליית השלטון הנאצי בגרמניה ב-1933, הספר הלבן מ-1939, והגיעה לשיאה אחרי תבוסת הנאצים ב-1945 על רקע השאיפה היהודית-הציונית להרחיב את היישוב היהודי בארץ ולקלוט את פליטי השואה.

ליחסי שלטון המנדט עם היישוב היהודי היו צדדים שונים. המנדט, שהתבסס על הצהרת בלפור, תרם לביסוס הנוכחות היהודית בארץ ישראל, שימש כחומת מגן שהגנה על היישוב היהודי הקטן במזרח התיכון, ואף אפשר קליטה מוגבלת של עולים יהודים ממזרח אירופה ומרכזה ערב מלחמת העולם השנייה ובמהלכה, בשעה שהתרחשה השואה. עם זאת, משעה שהחלו להתרחש מרידות כנגד השלטון הבריטי מצד התושבים הערבים ופרעות שהם ערכו בתושבים היהודים, במיוחד בשנים האחרונות לקיום המנדט, נראה היה שהבריטים מעדיפים את שמירת השקט והסדר בארץ יותר מאשר את קיום הוראות כתב המנדט לגבי הקמת בית לאומי ליהודים. לקראת סוף 1945, במחאה על מדיניות הבריטים, נוסדה תנועת המרי העברי שפעלה עד אוגוסט 1946, ובד בבד הורחבה פעילות ההעפלה. ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל שזומנה לחקור את סוגיית ארץ ישראל לאחר מלחמת העולם השנייה, פרסמה באפריל 1946 מסקנותיה, הקובעות שאין להקים מדינה דו-לאומית בשטח המנדט. כמו כן המליצה הוועדה לאשר רישיונות עלייה ל-100,000 פליטים יהודים לאחר מלחמת העולם השנייה עוד בשנת 1946. בריטניה דחתה את המלצות הוועדה וכדי למשוך זמן הציעה לארצות הברית את תוכנית מוריסון גריידי.

התפתחות היסטורית

בין השלטון העות'מאני ובין המנדט

כניעת ראש עיריית ירושלים ופמלייתו בפני הבריטים ב-9 בדצמבר 1917

ב-9 בדצמבר 1917 נכנע השלטון העות'מאני בירושלים בפני הבריטים, ויומיים לאחר מכן, ב-11 בדצמבר, קיבל את הכניעה הגנרל אדמונד אלנבי, מפקד הכוחות הבריטיים. לאחר ארבע מאות שנות שלטון עות'מאני, החלה תקופת השלטון הצבאי הבריטי בארץ ישראל. לפי נתוני הממשל הצבאי הבריטי, ב-1918 מנתה אוכלוסיית ארץ ישראל 512,000 מוסלמים, 66,000 יהודים ו-61,000 נוצרים.

לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה הוקם חבר הלאומים, שקיבל החלטה כי אומות שעדיין אינן מסוגלות לשלטון עצמי, תישלטנה בידי אומות מפותחות יותר, עד שניתן יהיה, בתהליך הדרגתי, להעביר את השלטון לידי התושבים המקומיים. גישה זו בוטאה בסעיף 22 לאמנת חבר הלאומים, שנחתמה בוועידת פריז ב-1919. לאחר מכן הוכנס סעיף זה אף לחוזה ורסאי שנחתם ב-28 ביוני 1919. המנדט על ארץ ישראל ספציפית, התייחס לעם היהודי כולו, ולא רק לאותם יהודים שהיו כבר תושבים מקומיים.

באפריל 1920 נפגשו נציגי המעצמות בוועידת סן רמו כדי לדון בדרכים ליישום סעיפים אלה ושם חולקו השטחים שנכבשו מידי העות'מאנים במלחמת העולם הראשונה: בריטניה קיבלה את המנדט על ארץ ישראל ועבר הירדן, במטרה ליישם את הצהרת בלפור "...תוך מתן אפשרות לעליית יהודים... ותוך עידוד התיישבות צפופה בארץ". עם זאת, סעיף 25 בכתב המנדט מציין כי בריטניה הייתה רשאית להוציא את עבר הירדן מתחום הבית הלאומי היהודי, וזאת מכיוון שהשטח נועד לפי תוכניתה להימסר לעבדאללה הראשון. באותה ועידה הוכר גם הקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ ישראל, והיהודים שישבו בארץ קיבלו נתינות ארץ-ישראלית.

עוד קודם לכן, כבר ב-1916, הסכימו בריטניה וצרפת ב"הסכם סייקס–פיקו" על חלוקת אותם שטחים, מתוך הנחה שטורקיה תיאלץ לוותר, בתום מלחמת העולם, על כל שטחי האימפריה העות'מאנית. ועידת סן רמו שינתה את החלוקה על פי הסכם סייקס–פיקו במידה ניכרת: בריטניה לחצה לקבל שליטה בלעדית על ארץ ישראל, במטרה ליצור רצף טריטוריאלי של האימפריה הבריטית מן המפרץ הפרסי ועד למזרח הים התיכון. גבולות המנדט הסופיים נקבעו רק ב-1923, לאחר הכנסת תיקונים קטנים בתוואי הגבול.

תחילת תקופת המנדט

הנציב העליון הרברט סמואל מאזין לקריאת הכרזת המנדט הבריטי בארץ ישראל, 1922

חנוכת רחוב המלך ג'ורג' בירושלים בשנת 1924, אחד מהרחובות המרכזיים ביותר בעיר

מיל מנדטורי מ-1927, השנה בה הונהגה הלירה הארץ ישראלית. עד אז נעשה שימוש בלירה המצרית

ביולי 1920 ירש הממשל האזרחי הבריטי את סמכויות השלטון הצבאי. ב-1922 החליט חבר הלאומים להחיל מנדט על ארץ ישראל, לצורך הקמת בית לאומי לעם היהודי, באחריות בריטניה ככוח המנדטורי. שטח המנדט כלל את ארץ ישראל המערבית וכן את עבר הירדן המזרחי. כתב המנדט כלל את הצהרת בלפור במלואה. באותה שנה, הופרדה עבר הירדן מינהלית מארץ ישראל שממערב לירדן (שכונתה פלשתינה), לפי החלטתו של וינסטון צ'רצ'יל, שר המושבות הבריטי, שניסח נייר עמדה אשר כונה "הספר הלבן של צ'רצ'יל". טכנית נותרו "פלשתינה א"י" ו"עבר הירדן" תחת מנדט אחד, אך מבחינה אדמיניסטרטיבית, נוהלו בנפרד. ב-14 במאי 1923, באישור מועצת חבר הלאומים, על פי סעיף 25 של המנדט שאפשר לבריטים לנהל את עבר הירדן בלי זיקה להגשמת הצהרת בלפור, העניקה בריטניה אוטונומיה לעבר הירדן (במסגרת אמירות עבר הירדן תחת האמיר עבדאללה) והיא המשיכה להחזיק בשלטון על עבר הירדן במסגרת המנדט עד 1946.

שינוי טריטוריאלי נוסף בוצע ב-1923, כאשר הוחלפו אדמות באזור רמת הגולן שהיו תחת המנדט הבריטי, כנגד אדמות באזור מטולה שהיו תחת מנדט צרפתי.

מתחילת תקופת המנדט ועד לסיומו הייתה המערכת המנהלית הבריטית מורכבת בעיקר מאנשי השירות הקולוניאלי הבריטי המורגלים ליחסים שבין השליטים הקולוניאלים לבין מי שכונו "ילידים" (באנגלית: Natives). הבריטים חשו עצמם לרוב כנתונים "בין הפטיש לסדן": מצד אחד, המחויבות שנתנו לסייע בהקמת "בית לאומי ליהודים"; מצד שני, המחויבות הבריטית לפי הצהרת בלפור שלא לפגוע בזכויותיהן של הקהילות הלא-יהודיות בארץ וכן הצורך שלהם להתמודד עם התנגדות היישוב הערבי למפעל הציוני. חלק מההנהגה הייתה מסויגת בתמיכתה במטרות הציוניות, לדוגמה הנציב העליון הרולד מקמייקל ואנשי ממשל כגון ג'יימס פולוק, ארנסט ריצ'מונד ואדוארד קית'-רוץ'. לעומתם, אחרים אהדו את היישוב והתנועה הציונית, כמו הנציב העליון ארתור ווקופ, והקצינים וינדהאם דידס ולואיס אנדרוס.

התנגדות האוכלוסייה הערבית לעלייה

במהלך שנות ה-20 של המאה ה-20 נכנסו לארץ כמאה אלף עולים יהודים, וכששת אלפים מהגרים לא יהודים. העולים נקלטו בארץ על ידי תנועות מיישבות, שקיבלו לרשותן קרקעות - בתנאי שיעובדו על ידי יהודים, וישמשו לצורכי קליטת העלייה. הדבר גרם להתמרמרות בקרב האוכלוסייה הערבית. במקרים מסוימים רכישות קרקע גדולות, מבעלי קרקעות שישבו בחוץ לארץ, גרמו לסילוק התושבים הערבים, שעיבדו את האדמה כאריסים. תופעה זו גרמה להתנגדות רבה לעלייה בקרב הערבים בארץ.

על מנת להשקיט את הרוחות החליטה הממשלה הבריטית על מכסות לעלייה. הערבים והיהודים כאחד התנגדו להחלטה זו, כל צד מסיבותיו שלו. הערבים התנגדו משום שהמגבלות לא היו מספיק חמורות בעיניהם והעלייה נמשכה, והיהודים התנגדו מכיוון שההגבלות נראו מרחיקות לכת בעיניהם. המתחים התגלגלו לכדי מאורעות דמים, שבהם הותקפו ונרצחו יהודים ובריטים, בעיקר בשנים 1921, 1929, ובין 1936–1939. גל המאורעות האחרון כונה בעברית: "המרד הערבי", כיוון שכלל פעולות נרחבות נגד השלטון הבריטי, ביניהן השבתת נמלי הים.

המדובר, באופן כללי ביותר, בשלושה גלי אירועים שהולידו, כל אחד, ועדות חקירה, דו"חות רשמיים, ו"ספר לבן" משלו ("ספר לבן" - מסמך עמדה רשמי, בדרך כלל מטעם משרד המושבות הבריטי, הקרוי על שמו של שר המושבות):

• פרעות תרפ"א (התפרעויות בשנת 1921 של המון ערבי באזור יפו, בהן נרצחו 43 יהודים, בהם הסופר יוסף חיים ברנר, ונפצעו 140), הביאו להקמתה של "ועדת הייקראפט", ובעקבותיו "הספר הלבן הראשון".
• פרעות תרפ"ט (התפרעויות בשנת 1929 באזור ירושלים, שהובילו לחורבן היישוב היהודי בחברון ולהרוגים יהודים רבים), הביאו להקמתה של ועדת שו, שהביאה לדו"ח הופ-סימפסון, ובעקבותיו את "הספר הלבן של פאספילד".
• מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1936–1939), שהחלו ב-1936 עם המרד הערבי הגדול כנגד השלטון הבריטי, שארך כשלוש שנים. מאורעות אלו הביאו להקמתן של ועדת פיל, ובעקבותיה ועדת וודהד ואת "הספר הלבן של מקדונלד".

בתגובה למאורעות, הקים היישוב היהודי כמה ארגונים צבאיים, העיקרי שבהם, ההגנה, הוקם רשמית ב-1920, אך התגבשותו החלה לאחר מאורעות תרפ"ט 1929. הוא פעל בתקופות מסוימות בשיתוף פעולה עם השלטון הבריטי, ובתקופות אחרות באופן מחתרתי. האצ"ל והלח"י הוקמו במשך שנות השלושים, כתאים מחתרתיים של יהודים שהתנגדו לקו המדיני של הנהגת התנועה הציונית, ופעלו בעיקר בלוחמת גרילה. בשלהי תקופת המנדט פעלו הארגונים הללו כהתנגדות מזוינת לשלטון הבריטים, ובתקופה זו אף שיתפו פעולה ביניהם לזמן-מה. רוב הזמן פעל ארגון "ההגנה" נגד אצ"ל ולח"י.

ממשלת המנדט המשיכה לתמוך באופן עקרוני ברעיון ה"בית היהודי הלאומי", ומאות אלפי עולים נקלטו בארץ, אך עם התגברות מעשי האלימות והקונפליקטים בין יהודים לערבים, שרי המושבות הבריטים שנדרשו לעניין הטילו הגבלות שונות על היקף ממדי העלייה ועל היקף רכישת הקרקעות. כדי למנוע החרפה של הסכסוך הועלו הצעות שונות ליישוב המחלוקת בניסיון להשכין שלום בין יושבי הארץ. פתרון "החלוקה" הועלה לראשונה על ידי אנשי ועדת פיל, אך לאחר מכן נדחה כבלתי מעשי על ידי ועדת וודהד, ושר המושבות מקדונלד. הפתרון שמצא מקדונלד היה הקמת מדינה דו-לאומית על כל השטח של ארץ ישראל, תוך כדי הגבלות חמורות ביותר על העלייה. "הספר הלבן של מקדונלד" הוא המסמך מרחיק הלכת ביותר מבחינת ההבדלים בין מדיניות המנדט בפועל לבין הצהרת בלפור שעמדה בבסיסו.

בשנת 1936 היו בארץ ישראל 400,000 יהודים, כ-30% של האוכלוסייה.

המרד הערבי

ערך מורחב – המרד הערבי הגדול

לוחמים ולוחמות ערבים בתקופת המרד הערבי הגדול, 1938

אוטובוס בבעלות יהודית המכוסה במגנים נגד זריקת רימונים ואבנים, בסביבות 1936–1939

המרד הערבי הגדול היה מרד מאורגן של היישוב הערבי נגד השלטון הבריטי שפרץ בארץ ישראל בשנת 1936 ונמשך שלוש שנים עד לשנת 1939. המורדים האשימו את הבריטים בכך שהם מסייעים למטרות הציוניות. ביישוב היהודי כונתה תקופה זו בשם מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט.

המרד הערבי כלל פעולות איבה אלימות כנגד היהודים בארץ באותה תקופה - יהודים נורו בזמן שעבדו, נסעו וטיילו, וגידולים חקלאיים רבים נשרפו. כמו כן כלל המרד סדרה של תקיפות כלפי כוחות בריטים שהבולטת בהן הייתה רציחתו של לואיס אנדרוס, מושל הגליל בספטמבר 1937. סך הכול נהרגו ונרצחו בפעולות המרד כ-400 יהודים ו-262 בריטים. באותו זמן נהרגו אלפי ערבים-פלסטינים כתוצאה מפעולות הנגד של הבריטים והיהודים, אך גם בשל סכסוכים פנים-ערביים. אלפים נוספים נעצרו.

היישוב היהודי היה חלוק בשאלה התגובה - הלהשיב מלחמה שערה או להבליג. מנהיגות היישוב החליטה על מדיניות ההבלגה, הקוראת ליהודים לא להגיב במעשי אלימות ובמעשי נקם ללא הבחנה בנוסח "עין תחת עין", אלא לעשות כל מאמץ לפגוע רק באשמים ולא לשפוך דם נקי באוכלוסייה הערבית. מדיניות זו לא הייתה מקובלת על האצ"ל. עם גבור המאורעות, ההנהגה הציונית שינתה את מדיניותה והחליטה על תגובות חריפות יותר: התפתחה שיטת לחימה של "יציאה מן הגדר" על מנת לתקוף את הכנופיות הערביות בבסיסם. ארגון "ההגנה" הקים יחידה ניידת בשם "הנודדת", שלאחר מכן התפתחה ל"פלוגות השדה", אשר הגנו על היישובים מפני הכנופיות עוד לפני הגיעם ליעד וביצעו מארבים, מרדפים ופשיטות על בסיסי הפורעים.

במקביל, החל שיתוף פעולה עם הבריטים בהקמת פלגות הלילה המיוחדות באימונו של אורד וינגייט, שכונה "הידיד", אשר טמנו מארבים ופשטו על מרכזי כנופיות ערביות. נוסף לפלוגות הלילה גויסו יהודים כשוטרים מיוחדים ליחידות הנוטרים, בהם למשטרת היישובים העבריים, שפעלה להגנת היישובים העבריים.

מלחמת העולם השנייה

בזמן מלחמת העולם השנייה שהו חיילים בריטים רבים בארץ ישראל ששימשה כמקום אספקה והתארגנות לכוחות הבריטים שלחמו באזור המזרח התיכון. הבריטים חששו שארץ-ישראל כמו שכנותיה נמצאת בסכנת פלישה של הכוחות הגרמניים שהתקדמו בתוך צפון-אפריקה. על היישוב היהודי בארץ עברו מאתיים ימי חרדה עד שהצליחו הבריטים בקרב אל עלמיין בנובמבר 1942 להדוף את הצבא הנאצי שהגיע עד מצרים.

כמו ברוב העולם הערבי, לא הייתה אחדות דעים בקרב הערבים שחיו בשטח המנדט בשאלה באיזה צד לתמוך במלחמת העולם השנייה. רבים הצטרפו לצבא הבריטי, אך אחרים, בהנהגתו של המופתי הירושלמי חאג' אמין אל-חוסייני תמכו בגרמניה, על מנת לשחרר את ארץ ישראל מהשליטה הציונית היהודית והבריטית, כפי שהם ראו את מצב הדברים אז. ב-25 בנובמבר 1941 הכריז המופתי (שבשלב זה גורש מהארץ על ידי הבריטים) על ג'יהאד כנגד כוחות בעלות הברית, ובילה את זמנו ביוגוסלביה הכבושה בידי הנאצים. היישוב היהודי לעומת זאת התייצב לימין הבריטים. ה"כלל" שטבע דוד בן-גוריון היה: "עלינו לעזור לבריטים במלחמתם כאילו אין ספר לבן, ועלינו לעמוד נגד הספר הלבן כאילו אין מלחמה". הוקמה הבריגדה היהודית שהייתה חטיבה במסגרת הצבא הבריטי והמוסדות המאורגנים לא רק שעודדו את הגיוס אלא ניסו לכפות אותו באמצעות לחץ חברתי (מי שלא התגייסו ולא נשאו "תעודת פטור מגיוס" הוכרזו "משתמטים"). בתחילה גם ארגון האצ"ל שיתף פעולה עם הבריטים במלחמה ומפקדו דוד רזיאל נהרג בשליחות הבריטים בעיראק. לאחר בואו של מנחם בגין לארץ שינה האצ"ל את מדיניותו והכריז על "מרד" מוצהר במנדט הבריטי בפברואר 1944, והחל לבצע התקפות כנגד מטרות בריטיות שונות על מנת להביא לסילוק שלטונם מארץ ישראל. צעדים אלו עוררו התנגדות רבה בקרב ראשי המוסדות הנבחרים של היישוב ושל התנועה הציונית, ובראשם בן-גוריון, שפתחו במאבק ציבורי בניסיון לאלץ את האצ"ל והלח"י (שכונו "הפורשים") ולקבל את מרות המוסדות שייצגו את הרוב הגדול של היישוב ושל התנועה הציונית ולחדול מפעולות אלה. שיא המאבק היה הסזון בו שיתפו פעולה עם הבריטים במאבקם בארגונים, כולל הסגרת חבריהם לבריטים.

שלהי המנדט

1945 - תל אביב רחוב אלנבי פטרולים בריטיים

הנציב העליון אלן גורדון קנינגהם מושבע לתפקידו, ירושלים, נובמבר 1945

עוצר בתל אביב בזמן "מבצע כריש", 1946

שוטרים בריטיים בודקים עוברים ושבים ברחוב בירושלים, בתקופת המנדט הבריטי על ארץ ישראל, 1947

גרפיטי: "הלאה האימפריאליזם האנגלי!", שנותר עד ימינו על קיר בית יהודיוף-חפץ בשכונת הבוכרים בירושלים (צולם ב-2007)

שני בולים מנדטוריים נפוצים ובהם דימוי של מגדל דוד וחותמת של מדינת ישראל מתאריך ט' באייר תש"ח, 18 במאי 1948. גם לאחר הקמת המדינה המשיכו בשימוש בבולי המנדט מכיוון שאספקת הבולים החדשים, בולי דואר עברי, לא הגיעה לכל חלקי הארץ

ממשלת המנדט פרסמה חוקים ותקנות מפעם לפעם וחלקם קובצו אל ספרים כרוכים, כגון "Laws of Palestine"

קצת לאחר תום המלחמה, באוגוסט 1945 הוקמה בבריטניה ממשלת לייבור בראשותו של קלמנט אטלי. כשר החוץ כיהן ארנסט בווין. תקווה גדולה התעוררה ביישוב. ראשי מפלגה זו הביעו בעבר התנגדות למדיניות הספר הלבן והציפייה הייתה שמדיניות זו תשתנה. בווין הכזיב את המקווים בקובעו שיש להמשיך במדיניות זו שכן יש להתחשב בדעת הקהל הערבית.

בסוף ינואר 1946 הוקמה ועדה נוספת לחקירת שאלת ארץ ישראל. בניגוד לוועדות המלכותיות הקודמות, שהיו על טהרת הבריטים, ועדה זו כללה שישה בריטים ושישה אמריקנים (ומכאן כינויה: "הוועדה האנגלו-אמריקנית"). לוועדה היו שני יושבי ראש, בריטי ואמריקאי. בחודש מרץ הגיעה הוועדה לירושלים וגבתה עדויות מנציגים יהודים וערבים. בין נציגי היישוב היו ד"ר חיים ויצמן ודוד בן-גוריון. אך הוועדה קיימה מגעים בלתי רשמיים גם עם נציגי הרוויזיוניסטים. ממצאיה, שכללו שני דוחות, אחד מכל יושב ראש, הוגשו ב-20 באפריל 1946. עיקר המלצותיה היו:

• מתן 100,000 רישיונות עלייה ("סרטיפיקטים") לפליטים יהודים מאירופה.
• ביטול "חוק הקרקעות" המגביל רכישת קרקעות על ידי יהודים בארץ ישראל.
• לא תוקם מדינה יהודית או ערבית. המנדט הבריטי ימשיך לשרור עד ששני העמים הניצים יגיעו ליחסי שלום ביניהם, ולאחר מכן תקום מדינה דו-לאומית, שבה יחלקו היהודים והערבים את השלטון באופן שווה.
• שני העמים, בייחוד היישוב היהודי המאורגן, ישתפו פעולה עם שלטונות המנדט ויפרקו את הכוח המזוין מנשקו (דרישה שהופנתה בעיקר כלפי היהודים).

כל הצדדים דחו את המלצות הוועדה, לרבות הבריטים. הם הציעו לאמריקנים את תוכנית מוריסון-גריידי ובה הצעה לחלק את הארץ לקנטונים אוטונומיים בכפוף לשלטון בריטי, ולצמצם מאוד את האזור להתיישבות יהודית.

ניסיונם הכושל האחרון של הבריטים היה בין סוף שנת 1946 לתחילת 1947. הם ניסו לכנס ועידה כוללת של התושבים בארץ ישראל (יהודים וערבים), מדינות ערב, ממשלת בריטניה וארצות הברית. הוועידה נפגשה פעמיים אבל ללא נציגים מתושבי הארץ, הן המנהיגות היהודית והן המנהיגות הערבית סירבו לקיים את הוועידה.

בחזית המאבק חלה החרפה. הכרזתו של בווין על המשך מדיניות הספר הלבן הביאה בעקבותיה גל מעשי גרילה נגד הבריטים. המחתרות העבריות התאחדו לתנועת המרי העברי אשר פעולתה הנודעת כ"ליל הגשרים" ביוני 1946, בוצעה במחאה על הגבלת מספר העולים לארץ והסירוב להעניק את 100,000 הסרטיפיקטים. בעקבות פעולה זו ואחרות פשטו כוחות בריטים (ב"שבת השחורה", 29 ביוני 1946) על אתרים ומקומות ישוב בארץ, עצרו רבים ממנהיגי היישוב, חיפשו ומצאו נשק מוסתר.

בהמשך אותה שנה, במה שהוגדר כמחאה על המדיניות הבריטית שלא להתיר עלייה של פליטים יהודים לארץ, פוצץ האצ"ל את מלון המלך דוד בירושלים. בניין המלון שימש מרכז אדמיניסטרטיבי של ממשלת המנדט ומפקדת הכוחות הבריטיים בארץ. בפיצוץ נהרגו 92 בני אדם, חלק גדול מהם אזרחים יהודים, ערבים ובריטים, שעבדו במקום כפקידים או הגיעו למקום כדי להסדיר את ענייניהם, עקב סירוב המפקד הבריטי לפנות את הבניין לאחר הודעה טלפונית של האצ"ל. בעקבות הפיצוץ פתחו הבריטים ב"מבצע כריש", במטרה לחסל את המחתרות בארץ ישראל. האירוע עורר זעם רב גם בקרב היישוב היהודי, והביא את "ההגנה" לסיים את התקופה הקצרה של שיתוף פעולה עם אצ"ל ולח"י.

תגובה אחרת, מתונה יותר של היישוב, הייתה ארגון מבצעי העפלה שבהם הוסעו לארץ ישראל כשבעים אלף יהודים. רובם נתפסו בחופי הארץ ונשלח למחנות מעצר בקפריסין (שהייתה אז מושבה בריטית). הפגנות ענק לביטול הספר הלבן התקיימו בכל ערי הארץ. במקרה אחד - המקרה של אוניית המעפילים אקסודוס (שכונתה גם "יציאת אירופה תש"ז") - שבשנת 1947 החליטו הבריטים להחזיר את האונייה לצרפת כאמצעי הרתעה. צרפת סירבה לתת לאונייה לעגון בנמליה, ולפיכך הובלה האונייה אל מחנות העקורים בגרמניה שהיו בשליטת בעלות-הברית.

חוסר השקט הביטחוני בארץ העצים את הקולות בבריטניה שדרשו להעביר את כל הנושא לטיפול מוסדות האו"ם. ייתכן שבריטניה קיוותה לקבל גושפנקה מן האו"ם להמשיך את שלטון המנדט כפי שהוא, אבל הבריטים לא הוציאו מכלל אפשרות כי העברת ההחלטה לאו"ם יכולה גם להביא לסיום המנדט. בבריטניה היו רבים שהאמינו כי על המדינה להתרכז בענייניה הפנימיים, ולעזוב חלקים מהמושבות מעבר לים אשר גוזלות משאבים כלכליים רבים ואינן מביאות תועלת מרובה.

החלטת האו"ם על חלוקת הארץ ותום תקופת המנדט

נוסח עברי מודפס של החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר

אלן גורדון קנינגהם עוזב בסירה את ארץ ישראל, 14 במאי 1948

הדגל הרשמי של ממשלת המנדט, שהורד מהתורן ב-1948 עם יציאת הנציב האחרון מישראל

הבריטים, שהיו נתונים בין הדרישות הסותרות של היהודים והערבים בנוגע לגורל הארץ, החליטו לבסוף להעביר את ההחלטה לארגון האומות המאוחדות. להחלטה זו היו מספר סיבות: לאחר מלחמת העולם השנייה נקלעה בריטניה למשבר פיננסי חמור כתוצאה מהאבדות הקשות בנפש וברכוש שספגה במהלך המלחמה. מושבותיה מעבר לים היוו נטל כלכלי על קופת המדינה, והנסיגה מהן נועדה לחסוך בהוצאות החזקת הפקידות והצבא שם, ולהחזיר לבריטניה כוח אדם שיתרום לשיקום החברה ושוק העבודה הבריטי. ההחלטה על יציאת הבריטים מארץ ישראל הייתה חלק מתהליך כולל ונרחב של התפרקות הקולוניאליזם הבריטי לאחר מלחמת העולם השנייה. האימפריה הבריטית החלה בתהליך הדרגתי של התפנות מרצון, ובתוך פרק זמן קצר עזבה בריטניה את הודו (1947), בורמה (מיאנמר), ציילון (סרי לנקה) ומקומות נוספים בשליטתה. בארץ ישראל היו קרוב למאה אלף חיילים ואנשי מינהל בריטים, ובנוסף, פעילות המחתרות והתמשכות הסכסוך היהודי-ערבי, יחד עם בעיית הפליטים היהודים המאיסו על הבריטים את השהות בארץ. כך או כך, לאחר המלחמה, הבריטים תכננו לעזוב את הארץ ולהכריז על סיום המנדט, וחיפשו דרך מכובדת לעשות זאת, תוך גרימת נזק מזערי לעצמם ולתושבי הארץ.

להיסטוריונים מאיר זמיר ועזרא נשרי דעה אחרת על האינטרסים של הבריטים במזרח התיכון ועל התוכנית הבריטית בתש"ח, וכפועל יוצא על פעולותיהם בשטח.

מאיר זמיר טוען כי בה בעת שהמדיניות הבריטית הרשמית של מפלגת הלייבור בראשות קלמנט אטלי הייתה התנתקות מפלשתינה-א"י, כחלק ממגמת הדה קולוניזציה, פעל אילטיד קלייטון כנציגם הבכיר של גופי המודיעין הבריטי במזרח התיכון, במה שנודע מאוחר יותר על ידי חוקרים כ"תוכנית קלייטון", לשימור וביצור ההגמוניה האימפריאלית של בריטניה במזרח התיכון, אל מול האיום הסובייטי המתפתח לאחר מלחמת העולם השנייה. כפועל יוצא של האסטרטגיה הזאת שקד קלייטון על הקמת שתי קואליציות פלישה ערביות לארץ ישראל במחצית השנייה של 1947 ותחילת 1948 לסיכול תוכנית החלוקה ונגזרותיה - עלייה יהודית של פליטי השואה.

עזרא נשרי מסכים עם זמיר על התוצאה של המדיניות הבריטית. אולם, בדוקטורט בשנת 2016, ובספרו בשנת 2019, על בסיס קריאת מסמכי ארכיון בריטיים, הראה כי המהלכים הבריטיים שהביאו לפלישת צבאות ערב במלחמת השחרור נקבעו בהחלטות ראשי ממשלת הלייבור בלונדון ולא היו סטייה של אנשי המודיעין והצבא במזרח התיכון מהמדיניות הרשמית. למעשה, ביולי-אוגוסט 1947 גברה בממשלת הלייבור ידה של קבוצת בווין (על קבוצת אטלי), שדרשה, דווקא על רקע פינויה של הודו, את חיזוק האחיזה הבריטית במזרח התיכון. על רקע זה יש להבין את פעילותו של קלייטון באזור בכפוף לבווין ולשר ההגנה.

משנראה כי המנדט מתקרב לסיומו, ניסה ארגון האומות המאוחדות, כיורשו של חבר הלאומים, לפתור את המתיחות האתנית שהלכה וגברה בארץ בין תושביה היהודים והערבים. על מנת לבחון את פתרון הבעיה, מינה האו"ם ועדה מיוחדת לעניין ארץ ישראל - ועדת אונסקופ, אשר כללה נציגים מארצות שונות. כדי לתת להחלטות אופי נייטרלי, לא הייתה מיוצגת בה אף אחת מן המעצמות הגדולות. ועדת אונסקופ בחנה שתי הצעות מרכזיות. לפי הראשונה בהן, המאמצת את עקרון החלוקה שנוסח לראשונה במסקנותיה של ועדת פיל, ארץ ישראל הייתה עתידה להתחלק לשתי מדינות, ערבית ויהודית, כשהבירה, ירושלים וסביבותיה, תהיה תחת מנדט בינלאומי. ההצעה השנייה הייתה ליצור מדינה פדרלית דו-לאומית. רוב אנשי הוועדה תמכו בהצעה הראשונה, שנודעה בשם תוכנית החלוקה, וזו אומצה על ידי מליאת האו"ם, על מנת שתיושם עם סיום המנדט. עצם התמיכה הספיקה לממשלת בריטניה להחליט ב־20 בספטמבר 1947 על יציאה מארץ ישראל. ההחלטה, החלטה 181, התקבלה על ידי האו"ם ב-כ"ט בנובמבר (29 בנובמבר) 1947. ב־4 בדצמבר החליטה ממשלת בריטניה כי המנדט יתום ב־15 במאי 1948.

הסוכנות היהודית, אשר תפקדה כממשלה-בפועל של היישוב, תמכה בתוכנית, וכך גם רוב היהודים. עד היום מציינים במדינת ישראל את כ"ט בנובמבר, יום קבלת ההחלטה באו"ם, בתור יום שמחה, וכאחד התאריכים החשובים בתולדות העם היהודי. לעומת זאת, התוכנית נדחתה על ידי ההנהגה הערבית, ועל ידי רובו המוחלט של הציבור הערבי. דחיית התוכנית הייתה מלווה במאבק מזוין כנגד היישוב היהודי מצד הארגונים הערביים המקומיים שנעזרו בכוחות מתנדבים מארצות ערב. המאבק כלל פיגועים ובעיקר מלחמה על צירי התחבורה. בשלב מאוחר יותר, עם חדירת כוחות מתנדבים מארצות ערב השכנות, נעשו גם ניסיונות השתלטות על יישובים. מאבק מזוין זה, שהיה עדיין מוגדר כמלחמת אזרחים, והתגובות לו מצד הציבור היהודי, היוו את ראשיתה של מלחמת העצמאות.

חלק מן הציבור היהודי, כמו אנשי הארגון הצבאי הלאומי שבראשות מנחם בגין, דחה את תוכנית החלוקה. אך דעה זו הייתה במיעוט ורוב היישוב קיבל אותה בחגיגות. מנגד, לאחר הצהרת גרומיקו בעצרת האו"ם, תמך הפלג הערבי של התנועה הקומוניסטית בארץ (שהיה, כמו הפלג היהודי, עושה דברה של ברית המועצות) בתוכנית החלוקה. בין התומכים המובהקים ממפלגה זו היה אמיל חביבי.

הבריטים שנמנעו בהצבעה על תוכנית החלוקה, בחרו לא לשתף פעולה עם ועדת החמישה שהוקמה בידי האו"ם, כדי לאפשר העברה מסודרת של המנדט הבריטי לידי היהודים והערבים, ועמל ארגוני ופקידותי רב ירד לטמיון. עם ראשית מלחמת העצמאות ופרוץ מעשי האיבה בין הערבים ליהודים לאחר החלטת החלוקה, המשיכו הבריטים להילחם בהעפלה, והקפיאו כספים של הסוכנות היהודית, שהיו מופקדים בבנקים באנגליה. בפברואר 1948 הודיעה בריטניה על הוצאת הלירה הארץ ישראלית מגוש הסטרלינג.

הן היהודים והן הערבים האשימו את הבריטים בכך שהם מסייעים לצד השני, אך למעשה התדלדלות כוחותיהם גרמה לכך שמעורבותם בשמירת הסדר פחתה והלכה והם התרכזו בהגנה על עצמם. כך למשל, כוחות צבא ההצלה ערכו ניסיונות לכיבוש טירת צבי בפברואר 1948 ומשמר העמק באפריל, תוך שימוש בתותחים. מצד שני, לא מנעו הבריטים את כיבוש הערים המעורבות: טבריה, צפת וחיפה וכן את כיבושם של כפרים ערביים רבים, בידי היהודים, והתערבו מעט רק ביפו. למעשה, הם התרכזו יותר ויותר בשמירת צירי הפינוי, והתערבו רק משאלה עמדו בסכנה, לדעתם. בכל זאת, לעיתים מצאו עצמם הבריטים מעורבים בתקריות אש שונות משני הצדדים. בחודשים ינואר-מאי 1948 נהרגו 144 בריטים.

הבריטים החליטו לסיים את המנדט בשעת חצות שבין 14 במאי ל-15 בו, כאשר הנציב העליון הוריד את דגל בריטניה בנמל חיפה. ביומו האחרון של המנדט הבריטי, ב-14 במאי 1948 הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל, ופרסם צווים ראשונים להחלת השלטון החדש החל מחצות הלילה.

גם לאחר סיומו הרשמי של המנדט המשיכו הבריטים להחזיק במובלעת צבאית סביב לאזור חיפה במחנות באזור א-טירה, קריית מוצקין, מחנה המעצר בעתלית, בסיס רמת דוד, שדה התעופה חיפה ונמל חיפה. אחרוני החיילים הבריטים עזבו את המובלעת שבצפון הארץ ב-30 ביוני 1948. כן פינו הבריטים ציוד וחיילים למחנות באזור רפיח, משני עברי גבול ארץ ישראל ומצרים, אותם סיימו לפנות עד 26 ביולי.

המנדט ופעולות איבה כנגד יהודים

שלטונות המנדט הבריטי היו צריכים להתמודד מול פעולות איבה שגורמים שונים בשני הצדדים, יהודים וערבים, נקטו כלפיהם בתקופות שונות. שני הצדדים טענו כי הבריטים משתפים פעולה עם הצד השני, ועוינים כלפיהם. הערבים טענו כי הבריטים הביאו את היהודים לארץ כחלק ממדיניותם האימפריליסטית. היהודים טענו כי הבריטים לא עושים די למימוש הצהרת בלפור. ספר ההגנה מציג את טענות הצד היהודי: ”עמדתה הרשמית של הממשלה הבריטית לגבי המאבק בין היהודים לבין הערבים הייתה של נייטרליות. אולם נייטרליות זו הראתה פנים שוחקות לערבים וזעומות ליהודים”. הבריטים סגרו את שערי הארץ מצד הים, משם הגיעו בעיקר מעפילים יהודים, ”לעומת זאת היו גבולות הארץ עם מדינות ערב - גבולות היבשה - פתוחים למעשה למעברן של כנופיות, שבאן לעזרת הערבים הארץ-ישראלים, ולהברחת נשק.”

במשטרת המנדט שירתו בריטים שהגיעו מעבר לים לצידם של מתגייסים מקומיים, יהודים וערבים. עם פרוץ מעשי האיבה בין הצדדים, התפוררה בהדרגה המסגרת המשותפת. היו אף מקרים בהם ערבים ערקו מהמשטרה הבריטית כדי לקחת חלק בפעולות טרור נגד יהודים. היו גם מקרים בהם יהודים התחפשו לשוטרים בריטים וביצעו פעולות חבלה נגד האוכלוסייה הערבית.

לפחות ארבע התקפות טרור באמצעות מכוניות תופת כנגד אזרחים יהודים בוצעו תוך זמן קצר, בין 1 בפברואר 1948 ל-23 במרץ 1948.

המחתרות העבריות ייחסו לשוטרים בריטיים מעורבות ישירה בשתיים מן המתקפות:

• ב-1 בפברואר התפוצצה מכונית תופת ברחוב הסולל (לאחר קום מדינת ישראל: רחוב החבצלת) ליד בניין העיתון הפלסטיין פוסט, עיתון יומי בבעלות יהודית בשפה האנגלית. הבניין נהרס, מכונות הדפוס עלו באש, ורבים נפצעו. מחקירת האירוע הסיקה הנהגת היישוב כי שוטרים ערבים בריטיים היו מעורבים.
• ב-22 בפברואר 1948 נערך הפיגוע ברחוב בן-יהודה, שבו התפוצצה מכונית תופת ברחוב בן יהודה, וגרמה למותם של 58 אנשים ולפציעתם של 130. את הפיגוע ערכו עריקים מהצבא הבריטי, בתמורה לתגמול כספי שהובטח להם על ידי חאג' אמין אל-חוסייני.

ב-29 בפברואר 1948 פרקו הבריטים את נשקם של לוחמי ההגנה בבית החרושת "היוצק" (פרשת היוצק) במבואות תל אביב וסמוך לאחר מכן, נרצחו עשרה מהם על ידי ערבים.

המעמד המשפטי

נוסחו של כתב המנדט הכיר בקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ ישראל וחזר על עקרונות הצהרת בלפור שעיקרן הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. כתב המנדט אושר על ידי חבר הלאומים ב-24 ביולי 1922, ובו נקבע, בין היתר, כי "אף שטח ארץ-ישראלי לא יינתן לצמיתות או בחכירה לממשלתה של מעצמה זרה כלשהי ולא יושם באופן כלשהו תחת שלטונה", וכי "ממשלת ארץ-ישראל תעודד... התיישבות צפופה של יהודים על קרקע, לרבות אדמות מדינה ואדמות שוממות שאינן דרושות למטרה ציבורית".

שמה הרשמי של הארץ

השלטון הבריטי קבע כי שמה הרשמי של הארץ באנגלית יהיה "Palestine", בהתאם למסורת אירופית רבת שנים של שימוש בשם זה שראשיתה בפרובינקיה סוריה-פלשתינה הרומית. כמו כן הוחלט כי השמות בעברית ובערבית יהיו הגרסאות המסורתיות של השם הלטיני Palaestina בשפות אלו, בהתאמה: "פלשתינה" בפ"א דגושה, ו"فلسطين" (פילסטין) בפ"א רפויה. ברם, ההנהגה היהודית העדיפה את השם "ארץ ישראל" וביקשה שהארץ תיקרא במסמכים מנדטוריים רשמיים כתובים עברית בשם זה, ולפיכך נקבע כפשרה שהשם הרשמי בעברית יהיה "פלשתינה (א"י)". ההנהגה הערבית טענה כי פשרה זו מנוגדת לתנאי המנדט ודרשה כי גם לשם הערבי הרשמי יתווסף מונח ערבי מסורתי (כגון "סוריה הדרומית"), אך הבריטים דחו דרישה זו.

חקיקה ומשפט

ערך מורחב – מערכת המשפט בתקופת המנדט הבריטי

שלטונות המנדט החילו מערכת חוקים שהתבססה הן על המג'לה והן על דבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922. סימן 46 קבע כי במקרה שאינו מוסדר בחקיקה העות'מאנית, ישפטו בתי המשפט בהתאם למשפט המקובל ודיני היושר האנגליים. במהלך השנים הוציא הנציב העליון פקודות בתחומים שונים אשר החליפו את החוקים העות'מאנים.

מערכת החוקים הייתה אחידה עבור כל האזרחים והתושבים בפלשתינה-א"י (למעט כוחות השלטון הבריטיים שהיו כפופים למערכת חוקים מקבילה).

הוקמה רשת בתי משפט, שבעיקרה נותרה זהה גם אחרי קום המדינה. בתי המשפט בישראל המשיכו אף לשפוט על פי החוקים המנדטוריים, אלא אם אלו הוחלפו או תוקנו בידי מועצת המדינה הזמנית או מאוחר יותר הכנסת. עד היום קיימות תקנות מימי המנדט בחוק הישראלי, כגון חלקים נרחבים מהחוקים לשעת חירום.

השלטון האזרחי

את השלטון האזרחי בפלשתינה (א"י) ניהלו הבריטים על פי "חוק השיפוט לארצות נכר" האומר כי "דבר המלך במועצה" בהתייחסו לפלשתינה (א"י) הוא האסמכתא השלטונית והתקנות שתוקנו על פיו הן הכללים והנורמות, כלומר החוקים על פיהם יוסדרו היחסים בין השלטון לאזרחים ובין האזרחים לבין עצמם.

דוגמה לתעודת התאזרחות, יולי 1939 - משה ואסתר שינבוים מהעיר ולודמירז, פולין

תעודת ההתאזרחות נשאה את הכותרת "ממשלת פלשתינה (א"י) - דבר המלך בנוגע לנתינות הפלשתינאית (אי"ת), 1925" מי שקיבל תעודת התאזרחות "יהנה (תהנה) מכל הזכויות המדיניות והזכויות האחרות הכח וההנחות, ויהא (תהא) חייב (ת) בכל החובות והאחריות, ממש כנתין (ה) פלשתינאי (ת) (א"י) מלדה ויחשב (ותחשב) לנתין (ה) פלשתינאי (ת) (א"י) מלדה בכל המובנים".

ממשלת המנדט הוציאה לאור עיתון רשמי אשר היה קרוי "העיתון הרשמי של ממשלת פלשתינה (א"י)". העיתון כלל מידע על פעילות ממשלת המנדט בארץ-ישראל. מחירו היה 30 מיל. (בשנת 1937)

• 
  כריכת דרכון של נתין ארץ ישראלי מתקופת המנדט, שעליה כתוב "British Passport" ו"Palestine"
• 
  דרכון של נתין ארץ ישראלי מתקופת המנדט. הדרכון כולל כיתוב בעברית - "פספורט מאת הנציב העליון של הוד מלכותו לפלשתינה (א"י)"
• 
  תעודת זהות מנדטורית של הרב יצחק כדורי. הסעיף המקביל לסעיף ה"לאום" בתעודות הזהות הישראליות הוא כאן הסעיף Race שכוונתו הוא "קבוצת מוצא".
• 
  תעודת זהות של יהודיה (רחל אוני) מימי סוף המנדט. החותמת "נשיאת תעודת זהות זו אינה יוצרת בשום פנים זכות למגורים חוקיים בארץ ישראל" נועדה למנוע לגיטימציה למעפילים השוהים בארץ באופן לא חוקי.
• 
  דרכונה המנדטורי של גברת דבורה דיין, אמו של משה דיין
• 
  ממשלת פלשתינה (א"י) - דבר המלך בנוגע לנתינות הפלשתינאית (אי"ת), 1925. תעודת התאזרחות של משה ואסתר שינבוים, 1939.
• 
  ויזה מנדטורית למשפחה יהודית (אברהם ג'רסי ומשפחתו) להיכנס לארץ ישראל (פלשתינה). הויזה אושרה לנסיעה אחת בלבד ובתוקף עד לסוף אותה השנה, 1933, חתומה על ידי נציבות המנדט הבריטי, סלוניקי.

הנציב העליון

ערך מורחב – הנציב העליון

ראש ממשל המנדט נקרא הנציב העליון. הנציב העליון הראשון היה היהודי הרברט סמואל. סגנו וממלא מקומו של הנציב העליון כונה המזכיר הראשי של ממשלת המנדט ובתפעול השוטף היה אחראי על כל הפעילות האדמיניסטרטיבית השלטונית. הנציב העליון היה בא כוחו של המלך, ובכך מונה לעמוד בראש השלטון, הן הצבאי והן האזרחי. מעשית היה כפוף למשרד המושבות הבריטי ולשר המושבות כנציגו של המלך. סמכות הנציב העליון כללה הוצאת צווים, פקודות ותקנות שנועדו להסדיר את השלטון ואת חיי האזרחים. בנוסף, היה הנציב הסמכות למינוי שופטים.

אריח מימי המנדט, המשמר את שמו של ג'ון צ'נסלור. לאחר קום מדינת ישראל שונה שם הרחוב לרחוב שטראוס בירושלים.

רשימת הנציבים העליונים:

1. סר הרברט סמואל (1920–1925)
2. הלורד הרברט פלומר (1925–1928)
3. ג'ון צ'נסלור (1928–1931)
4. ארתור ווקופ (1931–1938)
5. הרולד מקמייקל (1938–1944)
6. ג'ון ורקר, הוויקאונט השישי מגורט (לורד גורט) (1944)
7. אלן גורדון קנינגהם (1945–1948)

חלוקה מנהלית

החלוקה המנהלית למחוזות ונפות בתקופת המנדט

תפרוסת היישוב היהודי בשנת 1947

בתקופת המנדט חולקה הארץ למחוזות שגבולותיהם השתנו לעיתים. החלוקה האחרונה שנערכה בשנת 1946 קבעה שישה מחוזות ו-16 נפות:

מחוז הגליל נפת צפת נפת עכו נפת טבריה נפת נצרת נפת ביסאן (בית שאן) מחוז חיפה נפת חיפה

מחוז שומרון נפת ג'נין נפת טולכרם נפת שכם מחוז לוד נפת יפו נפת רמלה

מחוז ירושלים נפת ירושלים נפת רמאללה נפת חברון מחוז עזה נפת עזה נפת באר שבע

כל מחוז נוהל על ידי מושל המחוז (District Commissioner) שהיה לרוב קצין בצבא הבריטי. כל נפה נקראה על פי העיר המרכזית בה, ונוהלה בידי עוזר מושל המחוז (Assistant District Commissioner) שנעזר בקצין המחוז (District Officer). הקצין האזורי היה ערבי או יהודי, לפי הרוב האתני שהרכיב את אוכלוסיית הנפה.

האוכלוסייה בזמן המנדט

בשנת 1922 ערכו הבריטים את מפקד אוכלוסין 1922 של ארץ ישראל שהיה ראשון בתקופת שלטונם. האוכלוסייה מנתה 752,048 נפשות, מהן 589,177 מוסלמים, 83,790 יהודים, 71,464 נוצרים, ו-7,617 בני דתות אחרות. אחרי מפקד אוכלוסין 1931 של ארץ ישראל, גדלה האוכלוסייה ל-1,036,339 אנשים, מהם כ-750,000 מוסלמים, 175,000 יהודים, וכמאה אלף נוצרים. לא נערכו מפקדים נוספים, אולם שלטונות המנדט הכינו בתחילת 1946 אומדן של האוכלוסייה בסוף שנת 1945, סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל, האומדן התבסס על רישומי לידות, פטירות, והגירה. עם זאת, מרכיבים רבים, כהגירה בלתי ליגאלית (יהודית וערבית), ניתן היה להעריך רק בקירוב. לפי אומדן זה מנתה האוכלוסייה בארץ בשנת 1945 כ-1,750,000 אנשים, מתוכם למעלה מ-1,000,000 מוסלמים, למעלה מ-550,000 יהודים, וכ-135,000 נוצרים.

86% מהעולים היהודים שעלו לארץ ישראל בתקופת המנדט הגיעו אליה מאירופה.

כלכלה בתקופת המנדט

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

התארגנות היישוב היהודי בזמן המנדט

תקופת המנדט הייתה תקופה של עיצוב היישוב היהודי והתארגנותו. היישוב היה מאורגן כך, שעם תום תקופת המנדט, היו רבים מהמוסדות הנדרשים לצורך פעולתה של מדינה עצמאית כבר קיימים ופועלים מזה שנים. המדובר במספר סוגי מוסדות:

• מוסדות נבחרים – בשנת 1927 אושרו המוסדות היהודים הנבחרים בשם הקיבוצי "כנסת ישראל". המדובר היה בשלושה מוסדות – "אספת הנבחרים" מעין פרלמנט של יהודי הארץ. "הוועד הלאומי" – הזרוע המבצעת של אספת הנבחרים, ו"הרבנות הראשית". גופים אלו עסקו בכל אותם נושאים הדרושים להסדרת חיי היום יום, כגון סעד, חינוך, תרבות ושירותי דת.
• הסוכנות היהודית – על פי הצהרת בלפור, הממשלה הבריטית תקיים מגעים עם "סוכנות ראויה" של יהודי העולם. בשנת 1929 הוקם גוף ייצוגי ששמו "הסוכנות היהודית", אשר איחד כמה גופים קיימים כגון "ועד הצירים", "המשרד הארצישראלי", "הוועד הפועל הציוני" ועוד. הסוכנות היהודית פעלה במיוחד בתחומי העלייה, הקליטה וההתיישבות, והייתה מעין "משרד החוץ" של המדינה שבדרך.
• ההסתדרות – בשנת 1920 הוקמה "ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל". תפקידה של זו היה כפול. ראשית, שימשה כאיגוד מקצועי חזק לעובד היהודי. שנית, יצרה מקורות תעסוקה, וגופים כלכליים רבים כחברות בנייה, חברת ביטוח, הוצאה לאור של עיתון ועוד, שהיו דרושים לפיתוח המדינה, וליצירת מקומות תעסוקה. כן דאגה ההסתדרות לרווחת העובדים (באמצעות "משען") ולבריאותם (באמצעות קופת חולים כללית).
• ההגנה – על אף תפקידן ההיסטורי החשוב של המחתרות האחרות, עיקר התרומה לבניין הכוח הצבאי של המדינה שבדרך הייתה של מחתרת "ההגנה", שהיוותה את אבן הבניין העיקרית ממנה נבנה צבא ההגנה לישראל לאחר קום המדינה.

מורשת השלטון הבריטי

דרך בריטית ישנה שנסללה באזור מדבר יהודה. ניתן לראות את אבני התמך האופייניות לשיטה הבריטית.

הבריטים שלטו בארץ למעלה משלושה עשורים והשאירו חותם ברור על אופייה וגם על דמותה של מדינת ישראל לעתיד לבוא. השפעה זו באה לידי ביטוי במספר תחומים:

• תשתיות – הבריטים השקיעו משאבים רבים בתשתיות תחבורתיות שאפשרו ניעות משופרת ברחבי הארץ וחיבורה לארצות השכנות; הפיתוח העניק להם יתרון שלטוני ואסטרטגי בארץ, ובאמצעותו סופקה תעסוקה לתושבים. במיוחד ניכרה בנייה של תשתיות תעבורה בפתחן של הערים הגדולות תל אביב וירושלים והרחבת מסילות ברזל ופיתוח מערכת רכבות. חותמו של הפיתוח הבריטי ניכר בעשורים הראשונים של מדינת ישראל, למשל בנמל חיפה שנשאר נמלה המרכזי של ישראל עד הקמת נמל אשדוד.
• סדרי שלטון ומשפט – הבריטים הנהיגו מערכת שלטון מסועפת הבנויה על עקרונות ניהול וארגון מודרניים. מדינת ישראל ירשה הרבה מעקרונות המשפט המנדטורי האנגלי לתוך מערכת המשפט שלה לאחר קום המדינה, כולל החקיקה בתחום התכנון והבנייה, שהחלה בארץ-ישראל עם כינון המנדט.
• פיתוח ירושלים – הבריטים קבעו את ירושלים כבירת הארץ, כהמשך להיותה בירת סנג'ק ירושלים העות'מאני ולהיותה בירת ממלכת ירושלים בתקופת הצלבנים, והשפיעו על עיצוב נופה לדורות, כאשר תיקנו את התקנה המחייבת לבנות בניינים מצופי אבן בירושלים.
• צה"ל – מיקום בסיסי צה"ל, כגון תל השומר וצריפין, מקורו בבסיסים בריטיים שהוקמו במקום; וכן חלק נכבד מהקצינים הבכירים ביותר בצה"ל לאחר הקמתו רכשו את עיקר ניסיונם הצבאי במסגרת הצבא הבריטי, ועובדה זו הביאה להשפעת המורשת הבריטית על עיצוב דפוסיו של הצבא החדש.

חללי האימפריה הבריטית בארץ ישראל

במהלך כיבוש סיני וארץ ישראל ובשנות המנדט הבריטי איבדה האימפריה הבריטית 14,493 חיילים: 12,197 - ממלחמת העולם הראשונה, ועוד 2,296 מתום מלחמת העולם הראשונה, עד תום המנדט הבריטי על ארץ ישראל.

לפי נתוני "הוועדה האימפריאלית", הממונה על הנצחת זכרם של חיילי האימפריה הבריטית, עולה כי מספר חללי המלחמה (1914–1918) שנקברו בבתי הקברות הצבאיים הוא 12,197: מזה 75% בריטים, 6% מהראג' הבריטי ו-6% מאוסטרליה וניו זילנד.

עוד קבורים בבית הקברות 1,025 חיילים שמתו בפעילות בלתי-מלחמתית.

בקפלות זיכרון הוצבו לוחות זיכרון ל-3,647 חללי מלחמת העולם הראשונה ועוד 28 לוחות זיכרון לאלה שמתו לאחר מכן. סך הכול הונצחו 13,350 חללי מלחמה. יוצא כי חלק מהחללים שנקברו בבתי הקברות הונצחו גם בקפלות שהיו רק בבתי הקברות בירושלים וברמלה.

בבתי הקברות הוטמנו גם חיילים בריטיים שנהרגו לאחר מלחמת העולם הראשונה, בין השאר בזמן המרד הערבי הגדול, וכתוצאת מפעולות תנועת המרי העברי ובמלחמת העולם השנייה - סך הכול 2,296 חללים, מתוכם 1,933 בריטים. מבין הסך הכולל היו 561 חיילים שמתו בפעילות בלתי-מלחמתית.

ראו גם

• גבול הצפון
• כתב המנדט
• דבר המלך במועצה על ארץ ישראל
• פרשת היוצק
• ירושלים בתקופת המנדט הבריטי

לקריאה נוספת

מקורות

• דב יוסף, השלטון הבריטי בארץ ישראל – פרשת כישלונו של משטר, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, תש"ח-1948. (הספר בקטלוג ULI)
• צבי גרינברג, קץ המנדט הבריטי על ארץ ישראל, בין כלכלה קורסת ליומרות מדיניות, הוצאת רסלינג, 2019. (הספר בקטלוג ULI)

מחקרים והדרכה

• אבי בראלי ונחום קרלינסקי (עורכים), כלכלה וחברה בימי המנדט 1918–1948 (עיונים בתקומת ישראל, סדרת נושא, 2), הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע, תשס"ג. (הספר בקטלוג ULI)
• גדעון ביגר, מושבת כתר או בית לאומי, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשמ"ג 1983. (הספר בקטלוג ULI)
• יהושע בן אריה (עורך), מורשת המנדט הבריטי, ירושלים: יד בן-צבי, 2003
• דוד גרוסמן, האוכלוסייה הערבית והמאחז היהודי: תפרוסת וצפיפות בארץ ישראל בשלהי התקופה העות’מאנית ובתקופת המנדט הבריטי, הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשס"ד 2004.
• רוברט שרשבסקי, אבשלום כץ, ישראל קולת, חיים ברקאי, ימי המנדט הבריטי 1917–1948, (בסדרה: "מאה שנה ועוד עשרים"), תל אביב: הוצאת ספרית מעריב, 1968
• קובי כהן-הטב, לתור את הארץ – התיירות בארץ-ישראל בתקופת המנדט הבריטי, ירושלים: יד בן-צבי, 2007
• הדרה לזר, המנדטורים - ארץ ישראל, 1940–1948, ירושלים: הוצאת כתר, 1990
• משה ליסק (עורך), תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל מאז העלייה הראשונה, תקופת המנדט הבריטי, ירושלים: האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, תש"ן 1989-תשס"ט 2009
• ג'ואן פיטרס, מאז ומקדם – מקורות הסכסוך היהודי ערבי על א"י, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2002
• יעקב ראובני, ממשל המנדט בא"י – ניתוח היסטורי מדיני, רמת גן: הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשנ"ג.
• תום שגב, ימי הכלניות - ארץ ישראל בתקופת המנדט, ירושלים: הוצאת כתר, 1999
• גבריאל כהן, הקאבינט הבריטי ושאלת ארץ-ישראל אפריל-יולי 1943, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד ואוניברסיטת תל אביב, תשל"ו 1976
• ישעיהו פרידמן, מיתוס של כפל ההבטחות: בריטניה, הערבים והציונות, 1915–1920, קריית שדה בוקר: מכון בן-גוריון לחקר ישראל, הציונות ומורשת בן-גוריון, 2004
• שמואל דותן, פולמוס החלוקה בתקופת המנדט, יד יצחק בן-צבי, תש"מ 1980
• שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, משרד הביטחון, תשמ"ב, 1982
• אלי א. הרץ, ארץ זו היא ארצי, המנדט על פלשתינה (א"י), ההיבטים החוקיים של זכויות היהודים, 2008
• רבקה ירמיאש, כנפי האימפריה, כישלון חיל האוויר הבריטי במאבק בטרור ובגרילה ובהגנה על המנדט הארץ-ישראלי, הוצאת כרמל, 2018
• אברהם בן מאיר, בשלהי המנדט הבריטי: כיצד התגבשה החלטת ממשלת בריטניה לסיים את שלטונה בארץ ישראל, הוצאת ספרי צמרת, 2019

• Isaiah Friedman, Palestine, a Twice-promised Land? The British, the Arabs & Zionism 1915-1920, I: New Brunswick, Transaction Publishers, 2000, 411 pp.
• Jacob Metzer, The Divided Economy of Mandatory Palestine (Cambridge Middle East Studies), Cambridge University Press, 1998, 275 pp.
• Barbara J. Smith, The Roots of Separatism in Palestine: British Economic Policy, 1920-1929, Syracuse University Press, Syracuse, 1993, 181 pp.
• Eliezer Tauber, Military resistance in late mandatory Palestine: the Activities of the Jewish and Arab Military Organizations as reflected in the reports of high commissioner general sir Alan Cunningham, Ramat-Gan: Bar-Ilan University Press, 2012

מאמרים

• אסף לחובסקי, החינוך המשפטי בארץ-ישראל המנדטורית, עיוני משפט כ"ה, 2001, עמ' 191–342
• יצחק גיל-הר, ‏הפרדת עבר-הירדן המזרחי מארץ-ישראל, קתדרה 12, תמוז תשל"ט, יולי 1979, עמ' 47–69
• אריה ל' אברני, ‏המאבק עם ממשלת המנדט על קרקעות המדינה, קתדרה 12, יולי 1979
• שילה הטיס-רולף, ‏מדיניות הפיתוח הכלכלי של סר הרברט סמואל הלכה וביצוע בשנה הראשונה לכהונתו כנציב עליון (1920/1921), קתדרה 12, יולי 1979
• מיכאל כהן ועמיצור אילן, ‏דיון: ההחלטה על יציאת הבריטים מארץ ישראל, קתדרה 15, אפריל 1980
• גדעון ביגר, ‏קביעת הגבול המזרחי של ארץ-ישראל המנדטורית, קתדרה 20, יולי 1981
• ענת בר-כהן, "חקיקה במרחב קולוניאלי: ביטויי המדיניות המנדטורית בחקיקת התכנון הפיזי בארץ ישראל", קרקע 63, תשס"ז, עמ' 52–77 (הקישור אינו פעיל)
• נחום גרוס, ‏המדיניות הכלכלית של הממשל הבריטי המנדטורי בארץ-ישראל, קתדרה 24, יולי 1982, עמ' 153–180; המדיניות הכלכלית של הממשל הבריטי המנדטורי בארץ-ישראל (המשך), קתדרה 25, ספטמבר 1982, עמ' 135–168
• גדעון ביגר, ‏המיבנה התעשייתי של ערי ארץ-ישראל ונפותיה בראשית תקופת המנדט, קתדרה 29, ספטמבר 1983, עמ' 79–112
• גבריאל שפר, ‏עקרונות הפרגמאטיזם הבריטי: הערכה-מחדש של המדיניות הבריטית כלפי ארץ-ישראל בשנות השלושים, קתדרה 29, ספטמבר 1983, עמ' 113–144
• קנת ו' שטיין, ‏התפתחויות בכלכלה הכפרית הערבית בארץ ישראל (1917–1930) ומשמעויותיהן החברתיות והפוליטיות, קתדרה 41, אוקטובר 1986, עמ' 133–154
• אליקים רובינשטיין, ‏יהודים וערבים בעיריות ארץ-ישראל (1933-1926) – ירושלים וערים אחרות, קתדרה 51, אפריל 1989, עמ' 122–147
• גדעון ביגר ודוד גרוסמן, ‏צפיפות האוכלוסין בכפר המסורתי בארץ-ישראל, קתדרה 63, אפריל 1992, עמ' 108–121
• רחל אלבוים-דרור, ‏ממשלת המנדט והחינוך העברי: תגובות היישוב לקולוניאליזם תרבותי, קתדרה 75, אפריל 1995, עמ' 93–120
• דב גביש, ‏המאמץ הבריטי להצלת מסמכי הטאבו בשנת 1948, קתדרה 77, אוקטובר 1995, עמ' 109–123
• דפנה צמחוני, ‏ממשלת המנדט ומעמד העדות הדתיות בארץ-ישראל, קתדרה 80, יוני 1996, עמ' 150–174
• מעין הס-אשכנזי, ‏ההגירה הערבית אל השרון בתקופת המנדט, קתדרה 116, יולי 2005, עמ' 103–116
• מאיר אביזוהר, יציאת הבריטים: דיון ביקורתי על היסטוריוגרפיה מצמצמת, עיונים בתקומת ישראל 2, 1992, עמ' 214–244א
• איתמר עצמון, כשבגרוש היה חור, מדיניות ממשלת המנדט בעניין עיצוב מטבעותיה והתגובות הפוליטיות ביישוב העברי והערבי לנוכח צביונם, מתוך "הצד השלישי של המטבע", סגולה, נובמבר 2011

ספרות יפה

• חיים שנהב, המנדט ושברו – על אהבה ובגידה, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2007

קישורים חיצוניים

• יורדים מהבמה, נאמן למקור, הספרייה הלאומית
• ארץ ישראל, דף שער בספרייה הלאומית
• מידע על המנדט הבריטי בקטלוג הספרייה הלאומית
• כתב המנדט (באנגלית)
• קטלוג הפקדות הגופים המנדטוריים (גופי שלטון המנדט הבריטי על פלשתינה-א"י), באתר ארכיון המדינה
• תערוכה "מאה שנה להקמת המנדט הבריטיתː שנים ראשונות", באתר ארכיון המדינה
• צילומים מתקופת המנדט הבריטי בארכיון שיכון ובינוי (סולל בונה)
• גלעד כרמלי, תיעוד נדיר בצבע: כך נראתה ארץ ישראל לפני כ-100 שנה, באתר ynet, 6 בספטמבר 2021
• קץ המנדט: מבט מבריטניה ועל בריטניה, הערוץ האקדמי מיסודה של אוניברסיטת חיפה
• החיים בתקופת המנדט הבריטי, מתוך "פרויקט עדות"
• שלמה אביצור, ‏ארץ ישראל במעגל הנפט, מערכות גיליון מחנות, ינואר 1940
• ההצבעה באו"ם על סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל, 29 בנובמבר 1947
• מאיר זמיר, חשיפה: המודיעין הבריטי עודד את הפלישה של צבאות ערב לישראל ב-1948, באתר הארץ, 12 בספטמבר 2014
• מוטי גולני, הבריטים לא ניסו לחרחר מלחמה, באתר הארץ, 17 בספטמבר 2014
• דורון חלוץ, הבריטים התחילו? הקשר בין המנדט לביורוקרטיה של הכיבוש, באתר הארץ, 23 באפריל 2015
• יובל נח הררי, יובל נח הררי מציע נקודת מבט חדשה על גירוש הבריטים מישראל, באתר הארץ, 12 באפריל 2013
• נעמה ריבה, תודה על לא כלום: הנזקים התכנוניים של המנדט הבריטי עדיין כאן, באתר הארץ, 1 במאי 2017
• יוחאי בן גדליה, החתונה שלא הייתה - על נישואים פיקטיביים בימי המנדט הבריטי, במגזין להיסטוריה סגולה
• נדב שרגאי, מאפלה לאור גדול, באתר ישראל היום, 1 בדצמבר 2017
• אלבום הקורפורל - תצלומים של ארץ-ישראל בין השנים 1937–1938, במאגר האוספים הדיגיטליים בספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
• אלבום "מצפה" שחברי המושבה האמריקנית העניקו להרברט סמואל ב-1925 ואשר מציג את כינון המנדט, באתר ארכיון המדינה
  • ארכיון המדינה, אלבום התמונות הנדיר שניתן במתנה לנציב הרברט סמואל, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 06.02.2018
• קישור לפרסום באתר ארכיון המדינה: "אוספים ופרסומים על תקופת המנדט הבריטי
• תצלומים של דייוויד דאגלס דאנקן (David Douglas Duncan), 1946 | חשיפת סליק נשק בקיבוץ | חייל בריטי ויהודי חרדי בירושלים | ספינות מעפילים | רחוב במזרח ירושלים לאחר פשיטה של אצ"ל על סניף בנק ערבי
• אריה דובנוב, איבדו את המנדט, הזמן הזה, מכון ון ליר בירושלים, נובמבר 2022
• כתבות ומאמרים על המנדט הבריטי, מתוך בלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית.
• קץ המנדט, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן
• עדי חשמונאי, בגיל 80 פלוס, שני תושבי הצפון חשפו קו ביצורים בריטי נגד הנאצים, באתר הארץ, 3 במאי 2024

גבולות המנדט הבריטי

• משה דוד הר (עורך), יצירתה של "ארץ - ישראל המאנדאטורית" : חלק א', באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• מפה מפורטת של ארץ ישראל בתקופת המנדט, באתר הפלסטיני "PalestineRemembered" - לתשומת לב: המפה נושאת את חתימותיהם של משה דיין וקולונל אחמד צדקי אל-ג'ונדי ראש משלחת ירדן לשיחות רודוס שחתמו עליה בעת השיחות על הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות
• הווארד גריף, ‏זכויותיו המשפטיות וריבונותו של העם היהודי על ארץ ישראל לפי המשפט הבינלאומי, נתיב מאי 2003
• פינוי הכוחות הבריטיים עם תום תקופת המנדט, חיפה, ארכיון הסרטונים של AP
• פינוי הכוחות הבריטיים עם תום תקופת המנדט, ירושלים, ארכיון הסרטונים של AP