מרתה גרהם

מרתה גְרָהם
Martha Graham
לידה	11 במאי 1894; אלגני, ארצות הברית
פטירה	1 באפריל 1991 (בגיל 96); ניו יורק, ארצות הברית
מדינה	ארצות הברית
השכלה	דנישון (1923); תיכון סנטה ברברה ;
מעסיק	אוניברסיטת ניו יורק
בן או בת זוג	Erick Hawkins (4 בספטמבר 1948–1954)
פרסים והוקרה	מלגת גוגנהיים (1932, 1944, 1943); פרס הריקוד קאפצ'יו (1960); היכל התהילה הלאומי לנשים (2015); פרס מרכז קנדי (1979); מדליית החירות הנשיאותית (1976); דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת ברנדייס; המדליה הלאומית לאומנויות; עמיתת האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים; דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת הרווארד; מועצת מעצבי האפנה של אמריקה; Laurel Leaf Award ;
	marthagraham.org

מרתה גְרָהם (באנגלית: Martha Graham;‏ 11 במאי 1894 – 1 באפריל 1991) הייתה רקדנית וכוריאוגרפית אמריקאית, הנחשבת מחלוצות המחול המודרני.

גרהם פעלה כרקדנית וכוריאוגרפית למעלה מ-70 שנה. היא הייתה הרקדנית הראשונה שהופיעה בבית הלבן, ייצגה את ארצות הברית כשגרירה של תרבות וכן הוענקה לה מדליית החירות הנשיאותית - אחד משני העיטורים האזרחיים הגבוהים ביותר בארצות הברית.

ביוגרפיה

גרהם נולדה בפיטסבורג שבפנסילבניה בשנת 1894 להורים פרסביטריאנים אדוקים. כשהייתה בת 14, עברה עם משפחתה לסנטה ברברה שבקליפורניה. היא החלה להתעניין במחול לאחר שראתה הופעות של רות סנט דניס בשנות העשרה של המאה ה-20, אך רק בגיל 22 (1916) נרשמה לבית הספר למחול "דנישון" בלוס אנג'לס, שנוסד על ידי רות סנט דניס וטד שון, ונשארה שם עד 1923. ב-1922 גרהם הופיעה כאחת הרקדניות המצריות של שון בסרט אילם קצר בבימויו של הוגו רייסנפלד.

בשנת 1925 הפכה מדריכת מחול ב"בית הספר איסטמן למוזיקה ולתיאטרון" ברוצ'סטר שבניו יורק, בו ניהל רובן ממוליאן את בית הספר לדרמה. בין היתר השניים הפיקו סרט קצר בשני צבעים בשם "החליל של קרישנה", בהשתתפות תלמידי בית הספר. ממוליאן עזב את בית ספר זמן קצר לאחר מכן, וגרהם בחרה לעזוב גם כן, אף על פי שנתבקשה להישאר.

ואז החלה בדרכה העצמאית, בתמיכתו של לואיס הורסט, מלווה מוזיקלי שהכירה בזמן הלימודים ב"דנישון" ושברבות השנים הפך למדריך המוזיקלי שלה ולמאהבה. בשנת 1926 הקימה גרהם את להקת המחול "להקת המחול של מרתה גרהם" (The Martha Graham Dance Company), שמנתה רקדניות כמרתה היל, אנה סוקולוב, ג'יין דדלי, סופי מאסלו, ודורותי ברד. בלהקה זו פיתחה גרהם את סגנון התנועה המיוחד שלה, המזוהה בעיקר עם עקרון הכיווץ וההרפיה, וגיבשה את עולם הדימויים המקושר לסגנון זה, ברוח האמנות המודרנית של אותן שנים. בשנת 1927, הקימה גרהם את "מרכז מרתה גרהם למחול בן זמננו", שעם הלומדים בו נמנתה הברונית בת שבע דה רוטשילד.

בשנת 1932 יסדה גרהם במכללת בנינגטון את התואר הראשון במחול (bachelor of arts degree in dance). מאוחר יותר, בשנת 1951, נמנתה עם מקימי מחלקת המחול בבית הספר "ג'וליארד".

ב-1936 חיברה את יצירתה החשובה "Chronicle", שסימנה את תחילתה של תקופה חדשה באמנות במחול בת-זמננו. המחול עסק בנושאים כבדי משקל, בהשראת נפילת הבורסה ב-1929, השפל הגדול ומלחמת האזרחים בספרד, והגישם באופן דרמטי, תוך שהוא מתמקד בנושאים כמו בדידות ודיכאון, שהשתקפו בתלבושות ובתפאורת הבימה האפלים.

חיי הריקוד של גרהם דעכו אט אט במהלך שנות החמישים. יצירתה החשובה ביותר בתקופה מאוחרת זו הייתה "קליטמנסטרה" רחבת-ההיקף (יצירה הממלאת בארכה תכניה שלמה), שנוצרה בשנת 1958, למוזיקה של המלחין האמריקני יליד מצרים חלים א-דבע (אנ'), שהוצגה גם בישראל^[1].

בשנת 1965, כאשר עברה הברונית בת שבע דה רוטשילד לישראל, וייסדה את להקת המחול "בת שבע", היא קראה לגרהם, ידידתה הקרובה משכבר הימים, וזו הפכה למנהלת הראשונה של הלהקה, הכשירה את דור הרקדנים הראשון בה ויצרה כמה יצירות עבורה. הופעת המחול האחרונה של גרהם הייתה בסוף שנות השישים, ומאז ואילך התמקדה גרהם בכוריאוגרפיה. גרהם המשיכה בעבודתה זו עד סמוך למותה מדלקת ריאות, בגיל 96.

חיים אישיים

בשנת 1948, נישאה גרהם לאריק הוקינס, רקדן ראשי בלהקתה. בתחילה לא רצתה להינשא, אך נאותה לעשות כן לאחר שמונה שנים של חיים משותפים. הוא עזב את להקתה ב-1951 והם התגרשו ב-1954.

פרסים והוקרה

בשנת 1976 הוענקה לגרהם מדליית החירות הנשיאותית על ידי נשיא ארצות הברית ג'רלד פורד. בשנת 1998, העניק המגזין "טיים" לגרהאם את תואר "רקדנית המאה" ומנה אותה עם האנשים החשובים ביותר במאה העשרים.

להקת מרתה גרהם

הלהקה שהקימה המשיכה לפעול לאחר מותה. אך בצוואתה, גרהם השאירה את הזכויות ביצירות שלה למנהל הלהקה רון פרוטאס. אך הוא נקלע למחלוקת עם דירקטוריון הלהקה וסירב לאפשר לה לבצע את עבודותיה של גרהם. בנוסף הלהקה סבלה מקשיים כלכליים ובמשך עשור פעלה באופן חלקי בלבד. הלהקה חזרה לפעול באופן מלא בשנת 2004, לאחר שזכתה בתביעה נגד פרוטאס. בשנת 2005 מונתה ג'נט איילבר, תלמידתה של גרהם, למנהלת האמנותיית של הלהקה^[2]. בנובמבר 2011 ביקרה הלהקה בישראל וביצע שלוש יצירות^[3].

באוקטובר 2012, במהלך הוריקן סנדי, ספגה הלהקה פגיעה קשה כשהסטודיות שלה ומחסני התפאורה והתלבושות הוצפו והיא חזרה לפעילות מלאה רק לאחר שנה וחצי^[4].

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מרתה גרהם בוויקישיתוף

אתר האינטרנט הרשמי של מרתה גרהם (באנגלית)
פרטים על מרתה גרהם בארכיון רנה שינפלד, בספרייה הלאומית
מידע על מרתה גרהם בקטלוג הספרייה הלאומית
מרתה גרהם, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
מרתה גרהם, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
MarthaGrahamDance.org אתר מרכז מרתה גרהם למחול מודרני
מרתה גראהם ב-"הבימה", הארץ, 16 בפברואר 1956
מאמר על מרתה גרהם ופועלה מאתר אקרופוליס החדשה
רות אשל, להקת בת-שבע - העשור הגראהמי - יומני מחול, באתר יומני מחול, ‏2 בספטמבר 2018, במקור מתוך מחול עכשיו, גיליון 11, נובמבר 2004, עמ' 7–23.
הניה רוטנברג, "להקת בת שבע – לומדים ורוקדים גראהם." באתר קולות המחול, 31 באוקטובר 2014.
מרתה גרהם ולהקת המחול שלה בישראל, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים, 1962
מרתה גרהם (1894-1991), דף שער בספרייה הלאומית
מרתה גרהם, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
מרתה גרהם, באתר MusicBrainz (באנגלית)

הערות שוליים

^ חיים גמזו, הכוריאו־דרמה של מארתה גראהם: קליטמנסטרה, הארץ, 12 בספטמבר 1958
^ אלעד סמורזיק, עדיין מתחוללת, באתר הארץ, 1 בנובמבר 2011
^ רות אשל, צעדים בוני אמון, באתר הארץ, 6 בנובמבר 2011
טל לוין, עכבר העיר, געגועים למרתה גרהם: פגי ליימן ממשיכה את המסורת, באתר הארץ, 26 באוקטובר 2011
^ שיר חכם, כך התגברה להקת מרתה גרהם על הוריקן סנדי, באתר הארץ, 9 במרץ 2014

[1] חיים גמזו, הכוריאו־דרמה של מארתה גראהם: קליטמנסטרה, הארץ, 12 בספטמבר 1958

[2] אלעד סמורזיק, עדיין מתחוללת, באתר הארץ, 1 בנובמבר 2011

[3] רות אשל, צעדים בוני אמון, באתר הארץ, 6 בנובמבר 2011
טל לוין, עכבר העיר, געגועים למרתה גרהם: פגי ליימן ממשיכה את המסורת, באתר הארץ, 26 באוקטובר 2011

[4] שיר חכם, כך התגברה להקת מרתה גרהם על הוריקן סנדי, באתר הארץ, 9 במרץ 2014

[1]

[2]

[3]

[4]