ספר זכריה

ספר זכריה

תקופת התרחשות	שיבת ציון
סוגה	ספרי נבואה
מספר פרקים	14
מספר פסוקים	211
סדרת ספרים	נביאים (תרי עשר)
הספר הקודם	חגי
הספר הבא	מלאכי

ספר זכריה נמצא במקום האחד עשר בתרי-עשר, בין חגי למלאכי, והוא חלק מנביאים אחרונים.

הספר מכיל נבואות נחמה ועידוד במאמץ לשכנע את העם לבנות את בית המקדש השני, ומבטיח כי לאחר שיבנה המקדש יזכו שבי ציון בברכת ה׳. כמו כן ישנן נבואות אסכטולוגיות ואפוקליפטיות בנושאי אחרית הימים וקיצם של שונאי ישראל, המאופיינות בסמלים מעורפלים וסתומים, למשל ארבעת הסוסים או ארבע הקרנות (ראו להלן).

רקע היסטורי

שמונה עשרה שנים לאחר הכרזת כורש, עם ישראל מצא את עצמו במצב קשה: בית המקדש לא בנוי, העמים השכנים התנכלו לו והמצב הכלכלי היה בכי רע. התלהבותו של העם בראשית ימי שיבת ציון, הניכרת היטב מתחילת ספר עזרא, פגה זה כבר.

הנביא חגי נשלח אל העם במטרה לשלהב את הרוחות ולשכנע את העם וראשיו (זרובבל בן שלתיאל פחת יהודה ויהושע בן יהוצדק הכהן הגדול) שבניין בית המקדש לא רק אפשרי, אלא הכרחי כתנאי מקדים לפתרון כל בעיה אחרת הנצבת בפני העם. כעבור מספר חודשים, זכריה בן עדו הצטרף אל חגי, על מנת לסייע לו בפעולות השכנוע וההסברה. חגי וזכריה השיגו את מטרתם, ובית המקדש השני נבנה בשנת שש לדריווש (על פי עזרא, ה', א' - ב'). מקובל במסורת היהודית כי פעילותו הנבואית של זכריה נמשכה עוד כשנתיים לאחר שפסק חגי מלהתנבא.

החלק השני של הספר מכיל כמה נבואות ללא ציון תאריך מדויק, והוא יכול להשתייך לתקופתם של כל אחד מספרי תרי-עשר. חז"ל קבלו את החלוקה של תרי עשר, וראו בספר קורפוס אחד שלם, ואילו המחקר המודרני מספק הסברים שונים להבדלים בין החלקים (ראו להלן).

בעיית אחדותו של הספר

ספר זכריה נחלק באופן ברור וחד לשני חלקים. הראשון, בפרקים א'-ח', מכיל נבואות בשמו של זכריה (שמו נזכר בחלק זה ארבע פעמים) שבחלקן נמסר התאריך בה ניתנה הנבואה. בחלק השני, בפרקים ט'-י"ד, ישנם שני משאות (נבואות, נאומים) העוסקים באחרית הימים.

ההבדל בין שני החלקים בולט מבחינת התוכן, הסגנון, הרעיונות והרקע הכללי. חלקו הראשון כתוב בעיקרו בפרוזה יבשה, וחלקו השני - חלקו במקצב שירי (מרבית ט' - י"א, ג') חלקו בפרוזה שקולה (י"א, ד' - י"ג, עם כמה יוצאים מן הכלל) והשאר (י"ד) בפרוזה נרגשת לא-שקולה. אפשר למצוא נטייה לחזרות על מילים וקטעי פסוקים, למשל: "יִגְעַר ה' בְּךָ הַשָּׂטָן, וְיִגְעַר ה' בְּךָ, הַבֹּחֵר בִּירוּשָׁלִָם" (ג', ב'). המקצב, שברוב חלקי הספר אינו בולט כל כך, מופיע בספר באורך בינוני (ארבע או חמש מילים) בדרך כלל.

שפתו של החלק הראשון בספר דלה ומזכירה את לשונו של חגי, בן תקופתו של זכריה. היא בעלת כמה מאפיינים יוצאי-דופן, כגון שימוש בשורש י-צ-א חלף י-פ-ע (למשל: "וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא, וְהִנֵּה שְׁתַּיִם נָשִׁים יוֹצְאוֹת [כלומר: מופיעות] וְרוּחַ בְּכַנְפֵיהֶם" ה', ט'), או שימוש נרחב במילה "לֵאמֹר".

שמות החודשים מופיעים על פי מספרם מחודש ניסן, על פי המניין העברי הקדום בתורה ובנביאים, ולעיתים לצידו מופיעים שמותיהם הבבליים (תשרי, חשוון, וכו'), זאת בשונה מספר חגי שמציין רק את מניין החודשים העברי.

בשל כל ההבדלים הללו, עם תחילת מחקר המקרא החדש הוטלו ספקות באשר לשייכות המקורית של החלק השני לספר זכריה, ועם התפתחות העיסוק בתנ"ך שלטת בעולם המחקר הדעה, כי החלק השני לא שייך לזכריה בן ברכיה אלא לנביא אחר, בן תקופה אחרת. הפרשנות המסורתית רואה בשני החלקים ככאלה שבאו ממקור אחד.

הגישה המחלקת

מאפיינים ומצדדים

בשלהי המאה ה-18 הוטלו ספקות ראשונים באשר לשייכות החלק השני לזכריה הנביא, ובשנת 1814 פרסם ברטולדט את דעתו, שמחבר הפרקים ט'-י"ד חי בתקופת פעילותם של ארבעת הנביאים הושע, ישעיה, עמוס ומיכה. דעה זו הפכה למרכזית במחקר, למשך רוב המאה ה-19. נעשו גם ניסיונות לתארך את הפרקים הללו לתקופות מעט מאוחרות יותר, לקראת סוף תקופת בית ראשון. בשנת 1881 ביסס ברנרד שטדה את הטענה, שחלקו השני של הספר משתייך לתקופה מאוחרת מזו של זכריה בן עדו, ודעה זו הפכה למקובלת - אם כי לא שלטת לחלוטין - בקרב החוקרים. הקיצוניים שבין החוקרים סוברים, כי הנבואות מגיעות עד לאמצע ואף סוף המאה השנייה לפני הספירה.

הטיעונים בעד החלוקה

הנבואות בחלקו הראשון של הספר נאמרות על רקע ימי שיבת ציון. הדבר ניכר מכל פרט: בראשן של חלק מן הנבואות ישנו תאריך מימי שיבת ציון; שמו של זכריה הנביא, שידוע (גם על פי ספר עזרא) כי פעל בימי שיבת ציון, מוזכר ארבע פעמים; בנבואות מופיעים שמות אנשים ומאורעות הידועים ממקורות אחרים מתקופת שיבת ציון, דוגמת זרובבל בן שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק או ייסוד בית ה'.

לעומת זאת, בחלק השני של הספר אין דבר המעיד באופן ברור על השתייכות לימי זכריה. אין תאריכים מפורשים, אין שמות אנשים מוכרים (למעט עוזיהו, כדמות היסטורית שאינה שייכת דווקא לימי הנבואה), ולא מתוארים מאורעות בצורה מפורשת. תחת זאת, ישנם משאות בעלי תוכן מעורפל, שניתן לפרשו לכיוונים שונים. הנבואות שבהם גדושות בסמלים, דבר המקשה מאוד על קביעת הרקע שבו נכתבו. זוהי כתיבה אופיינית לסוגת האפוקליפסה, כלומר קץ העולם המוכר ועלייתו של עולם חדש ואידיאלי.

גם בבחינה לשונית וסגנונית של שני החלקים ניתן למצוא הבדלים ניכרים. ישנם ביטויים המופיעים פעמים רבות רק באחד החלקים, ונעדרים כמעט כליל מן החלק השני. הצירוף "כה אמר ה'" חוזר בחלק הראשון תשע-עשרה פעמים, ובחלק השני רק פעם אחת. המילה "צבאות" חוזרת בחלק הראשון 44 פעמים ובחלק השני רק 9. המילה "לאמר" שבה ומופיעה עשרים ותשע פעמים בחלקו הראשון, אך בחלקו השני כלל לא נמצאת. המטבע "ביום ההוא" חוזר בחלק השני תשע-עשרה פעמים, אך בחלקו הראשון של הספר מסתפק בשלוש הופעות בלבד.

מבחינה סגנונית, בעוד בחלק הראשון יש פתיחה לחלק ניכר מהנבואות, בחלק השני יש רק מסגרת רופפת, וששת הפרקים ערוכים בשני קבצים הנפתחים בלשון "מַשָּׂא דְבַר-ה'" (ט', א'; י"ב, א'). החלק הראשון כתוב בפרוזה יבשה, והחלק השני - עשוי בעיקרו בסגנון שירי, שקול בחרוזים ובבתים. אם בחלקו הראשון של הספר מוזכרים רק שמותיהם של שני עמים (בבל ושנער), בחלק השני מוזכרים רבים אחרים.

על פי גישת החילוק מתעוררת השאלה - אם אכן שני החלקים שונים אחד מהשני, מדוע סודרו בקובץ אחד? כמה הצעות הוצעו לפתרון העניין. אחת מההצעות היא כי היה זה מפני דמיון בכמה מן הרעיונות שבשני הקבצים, או דמיון במליצות מסוימות ובלשון, הסיבה שבגינה טוענים המאחדים לצדקתם. בנוסף, הוצע כי אפשר ששם הנביא מחבר החלק השני היה גם זכריה.

תיארוך החלקים על פי הגישה המחלקת

בין הנימוקים להקדמת החלק השני לימי בית ראשון:

• אזכור המעצמות מצרים ואשור (י"א, י' - י"א), המעיד כי מעצמות אלו היו קיימות בתקופה בה נאמרה הנבואה.
• נראה שהנבואה בחלק השני יוצאת כנגד עבודה זרה בקרב עם ישראל ("כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ-אָוֶן, וְהַקּוֹסְמִים חָזוּ שֶׁקֶר, וַחֲלֹמוֹת הַשָּׁוְא יְדַבֵּרוּ, הֶבֶל יְנַחֵמוּן", י', ב'; וראו עוד י"ג, ב'), אך מימי שיבת ציון כבר לא היה איום של עבודה זרה.
• הנביאים מבצעים מעשים מוזרים שנועדו למשוך תשומת לב (ראו י"א, ד' - י"ד; י"ג, ג' - ו'), שכמוהם עושים הנביאים של ימי בית ראשון, אך לא ידוע לנו על נביאים מימי הבית השני שעשו כן.
• הרב והחוקר זאב יעבץ הציע, על פי ברייתא בסדר עולם רבה, שלחז"ל הייתה מסורת, על פיה פעל הנביא מחבר הפרקים ט' - י"ד בימי הושע, ישעיה, עמוס ומיכה: "הרי הוא אומר 'וְנַסְתֶּם גֵּיא-הָרַי, כִּי-יַגִּיעַ גֵּי-הָרִים אֶל-אָצַל וגו'' (זכריה, י"ד, ה'), 'חֲזוֹן, יְשַׁעְיָהוּ בֶן-אָמוֹץ וגו'', 'דְּבַר-ה' אֲשֶׁר הָיָה אֶל-הוֹשֵׁעַ וגו'', 'דִּבְרֵי עָמוֹס אֲשֶׁר-הָיָה וגו'', 'דְּבַר-ה' אֲשֶׁר הָיָה, אֶל-מִיכָה הַמֹּרַשְׁתִּי וגו'' - מלמד, שכולן נתנבאו בפרק אחד" (פרק כ'). לכאורה, אין סיבה שהברייתא תצטט את הפסוק מחלקו השני של זכריה, כשהיא עוסקת בתקופת ארבעת הנביאים הללו, ואפשר לראות בכך הוכחה למסורת כזו.

בין הנימוקים לאיחור ימי החלק השני מימיו של זכריה בן עדו:

• הפסוק "כִּי-דָרַכְתִּי לִי יְהוּדָה קֶשֶׁת מִלֵּאתִי אֶפְרַיִם, וְעוֹרַרְתִּי בָנַיִךְ צִיּוֹן עַל-בָּנַיִךְ יָוָן" (ט', י"ג) מציג את בני יוון כאויבים של עם ישראל - מצב שהתרחש בפועל רק מאות שנים אחרי זכריה, ושאי אפשר היה לצפות אותו בימיו. בנימוק זה אוחזים הסוברים, כי נבואה איננה קיימת. לדעת המאמינים בנבואה, אין הוא מוכיח דבר.
• קיומה של גלות גדולה, במצרים ובארץ אשור (למחזיקים בגישה זו, 'אשור' היא רק שם ארכאי לממלכה או המדינה הנמצאת באזור אשור - סוריה או פרס, כמו בעזרא, ו', כ"ב) כפי שנראה מן י', ח' - י'.
• מכמה פסוקים נראה, כי בשעת חיבור הנבואות, בית דוד אינו בעל חשיבות גדולה כל כך והוא עומד לצד בית לוי ומשפחות נוספות (י"ב, י"ב - י"ד ועוד).

הגישה המאחדת

מאפיינים ומצדדים

חז"ל לא הבדילו בין שני חלקי ספר זכריה. פעמים שהם אף מצטטים מן החלק השני של הספר ומייחסים את הדברים במפורש לזכריה בן עדו, למשל: "...כבר נתנבא עליך זכריה בן עדו: 'פְּתַח, לְבָנוֹן, דְּלָתֶיךָ - וְתֹאכַל אֵשׁ בַּאֲרָזֶיךָ' (זכריה, י"א, א')" (תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ל"ט, עמוד ב'; כך גם בתלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צ"ט, עמוד א'). אף פרשנות המקרא המסורתית החל מימי הביניים ועד היום נהגה לראות בספר זכריה יצירה העשויה מקשה אחת. על פי דעה זו, פתיחת החלק השני שבפרק ט' היא מעין "ייעוד לאחרית-הימים, עת תרדנה הממלכות מגדולתן והכל יקבלו עליהן את עול מלכות ה'".

טיעונים בעד האיחוד

דעות שונות הוצעו כדי לפתור את הבעיה, ובין השאר: השוני התוכני נובע מהשוני הנושאי, שעוסק באחרית הימים ועל כן מתאפיין בלשון ונושאים שונים; שני חלקי הספר שייכים לנביא אחד שכתב את החלק הראשון בצעירותו ואת השני בזקנותו, או שמסיבה לא ידועה אחרת שינה את סגנונו; הנבואות בספר נאמרו על ידי נביא מימי הבית הראשון ונאמרו מחדש על ידי זכריה, במטרה לחדש את הרעיונות שנאמרו בהם ולהתאימם לתקופתו; פרקים ט' - י"ד אינם מקשה אחת, והם שייכים לכמה נביאים שפעלו בתקופות שונות, בהם מוקדמים ובהם מאוחרים; ועוד. יחד עם ההבדלים, ישנם צדדים רבים משותפים לשני חלקי הספר מבחינה רעיונית.

תוכן

ספר זכריה נפתח בכותרת "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי, בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ, הָיָה דְבַר-ה' אֶל-זְכַרְיָה בֶּן-בֶּרֶכְיָה בֶּן-עִדּוֹ הַנָּבִיא לֵאמֹר". לאחר מכן באה פתיחה, שורת משאות (נבואות או נאומים), נבואת נחמה כללית, ואחר כך שני משאות בפרקים ט'-י"א; י"ב-י"ד.

נבואת פתיחה (א', א' - ו'):

בנבואת הפתיחה לספרו מזכיר זכריה לשומעים את "הנביאים הראשונים", ותובע מהם: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, שׁוּבוּ נָא מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים ומעליליכם (קרי: וּמַעַלְלֵיכֶם) הָרָעִים - וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא-הִקְשִׁיבוּ אֵלַי, נְאֻם-ה'".

מראות (א', ז' - ו', ח')

חלק זה של הספר כולל בתוכו בעיקר כמה (שמונה, ויש אומרים שבעה) חזיונות סתומים שרואה זכריה, ובצידם הסבר - סתום אף הוא בחלק מהמקרים - מפי "המלאך הדובר". תאריך מופיע בחיזיון הראשון בלבד, וקשה לקבוע את זמנם של שאר החזיונות. רש"י בפתיחת פירושו על זכריה אומר כי "נבואת זכריה סתומה היא מאד, ואין אנו יכולים לעמוד על אמירת פתרונו". מבחינת מדרגת הבנת הנביא את מראות הנבואה, זכריה עומד בתפר בין הנביאים שראו והבינו מיד במה מדובר, כגון ירמיה, עמוס ועוד, לבין דניאל המקבל יחד עם דיבור "איש" אליו פירוש של מלאך, כאשר זכריה רואה מראות אלהיים ומקבל פירושם ממלאך.

• מראה ראשון (א', ז' - י"ז): במראה זה מתאר זכריה: "רָאִיתִי הַלַּיְלָה, וְהִנֵּה-אִישׁ רֹכֵב עַל-סוּס אָדֹם, וְהוּא עֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים אֲשֶׁר בַּמְּצֻלָה, וְאַחֲרָיו סוּסִים אֲדֻמִּים, שְׂרֻקִּים וּלְבָנִים". מלאך ה' מפנה שאלה אל ה': "עַד-מָתַי אַתָּה לֹא-תְרַחֵם אֶת-יְרוּשָׁלִַם וְאֵת עָרֵי יְהוּדָה, אֲשֶׁר זָעַמְתָּה זֶה שִׁבְעִים שָׁנָה?", וה' עונה ב"דְּבָרִים טוֹבִים דְּבָרִים נִחֻמִים". המלאך מצטט עבור זכריה את דברי ה': "לָכֵן, כֹּה-אָמַר ה', שַׁבְתִּי לִירוּשָׁלִַם בְּרַחֲמִים: בֵּיתִי יִבָּנֶה בָּהּ... עוֹד תְּפוּצֶנָה עָרַי מִטּוֹב, וְנִחַם ה' עוֹד אֶת-צִיּוֹן, וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלִָם".
• מראה שני (ב', א' - ד'): "וָאֶשָּׂא אֶת-עֵינַי", מספר זכריה, "וָאֵרֶא וְהִנֵּה אַרְבַּע קְרָנוֹת". לשאלתו עונה המלאך, כי "אֵלֶּה הַקְּרָנוֹת אֲשֶׁר זֵרוּ אֶת-יְהוּדָה, אֶת-יִשְׂרָאֵל וִירוּשָׁלִָם", ייתכן שאלו כלי המשחית שהכו בירושלים בשעת חורבנה, אך גם למילה זו הוצעו פירושים נוספים. אז באים ארבעה חרשים, שמטרתם "לְיַדּוֹת אֶת-קַרְנוֹת הַגּוֹיִם הַנֹּשְׂאִים קֶרֶן אֶל-אֶרֶץ יְהוּדָה לְזָרוֹתָהּ", כלומר, לפגוע באויבי שבי ציון. ישנן דעות הסוברות כי אף שהקרנות מייצגות את האויב שפגע בירושלים בחורבן, כשבעים שנים טרם נבואת זכריה, בכל זאת כוונת המראה הזה היא נגד צרי יהודה שפעלו בתקופתו של זכריה נגד העלייה ונגד בניין ירושלים ובית המקדש. פרשנים בכל דור פירשו את הנבואה כמכוונת נגד אויבי ישראל העכשוויים.
• מראה שלישי (ב', ה' - ט'): "וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא, וְהִנֵּה-אִישׁ, וּבְיָדוֹ חֶבֶל מִדָּה; וָאֹמַר: אָנָה אַתָּה הֹלֵךְ? וַיֹּאמֶר אֵלַי: לָמֹד אֶת-יְרוּשָׁלִַם, לִרְאוֹת כַּמָּה-רָחְבָּהּ וְכַמָּה אָרְכָּהּ" ואז מבטיח ה': "פְּרָזוֹת תֵּשֵׁב יְרוּשָׁלִַם, מֵרֹב אָדָם וּבְהֵמָה בְּתוֹכָהּ; וַאֲנִי אֶהְיֶה-לָּהּ, נְאֻם-ה', חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב, וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ".
• דברי נחמה שבין המראות (ב', י' - י"ז): לאחר שלושת החזיונות הראשונים ישנם כמה פסוקי נחמה, שבהם ניכרת התלהבותו של הנביא: "הוֹי הוֹי, וְנֻסוּ מֵאֶרֶץ צָפוֹן, נְאֻם-ה'!... הוֹי צִיּוֹן, הִמָּלְטִי, יוֹשֶׁבֶת בַּת-בָּבֶל!". הגיעה שעת הכושר לצאת מן הגלות, ולהשיב את המצב לכפי שהיה לפני החורבן ואף טוב ממנו.
• מראה רביעי (ג'): יהושע הכהן הגדול, עומד למשפט, בעוון לא ברור ("וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים, וְעֹמֵד לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ"), והשטן משמש כקטגור שלו. אולי מדובר בנשיאת נשים נכריות, ואולי יהושע מייצג כאן את כלל האומה ואת עוונותיה. ה' גוער בשטן לבל יעשה רע ליהושע. לזה מובטח, ש"אִם-בִּדְרָכַי תֵּלֵךְ וְאִם אֶת-מִשְׁמַרְתִּי תִשְׁמֹר, וְגַם-אַתָּה תָּדִין אֶת-בֵּיתִי, וְגַם תִּשְׁמֹר אֶת-חֲצֵרָי - וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה (כנראה: בין המלאכים)". הבגדים הצואים שהיו עליו מופשטים ממנו והוא מולבש בגדים חדשים וצניף טהור.

"מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל-רֹאשָׁהּ, וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ... וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ, אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל-שְׂמֹאלָהּ". סמל מדינת ישראל, אשר משערים שיצירתו הושפעה על ידי המראה החמישי של זכריה הנביא, אך אולי יש כאן רק צירוף-מקרים.

• מראה חמישי (ד'): זכריה רואה "מְנוֹרַת זָהָב... וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ... וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ, אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ". מתברר שזכריה איננו מבין את פשר המראה, ואז מסביר המלאך: "זֶה דְּבַר ה' אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי". בהמשך באים דברי עידוד לזרובבל ("מִי-אַתָּה הַר-הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל? לְמִישֹׁר!... יְדֵי זְרֻבָּבֶל יִסְּדוּ הַבַּיִת הַזֶּה וְיָדָיו תְּבַצַּעְנָה", ז', ט'). מתבאר, כי שני הזיתים על ימין המנורה ועל שמאלה מייצגים את "שְׁנֵי בְנֵי-הַיִּצְהָר, הָעֹמְדִים עַל-אֲדוֹן כָּל-הָאָרֶץ" (י"ד). מקובל לבאר שבני היצהר הם זרובבל ויהושע.
• מראה שישי (ה', א' - ד'): במראה זה רואה זכריה מגילה עפה, אָרְכָּהּ עֶשְׂרִים בָּאַמָּה, וְרָחְבָּהּ עֶשֶׂר בָּאַמָּה (כלומר גדולה מכל בעל חיים שמעורו עושים קלף למגילות) והיא מכילה קללה על הגונב (אפשר שהכוונה לגונב מאתר ההקמה של בית המקדש) ועל הנשבע בשם ה' לשקר.
• מראה שביעי (ה', ה' - י"א): המלאך הדובר אומר לזכריה לשאת את עיניו ולראות דבר מה, ומסביר לו ש"זֹאת הָאֵיפָה הַיּוֹצֵאת". המפרשים התקשו בהסבר ביטוי זה, אך נראה שזה כלי או סל גדול, ולו מכסה עופרת כבד. "וְהִנֵּה כִּכַּר עֹפֶרֶת נִשֵּׂאת, וְזֹאת אִשָּׁה אַחַת, יוֹשֶׁבֶת בְּתוֹךְ הָאֵיפָה", האישה מייצגת את הרשעה, המנסה לברוח מן האיפה, אך המלאך מונע ממנה לעשות כן: "וַיַּשְׁלֵךְ אֹתָהּ אֶל-תּוֹךְ הָאֵיפָה, וַיַּשְׁלֵךְ אֶת-אֶבֶן הָעוֹפֶרֶת אֶל-פִּיהָ" (ח'). לאחר שהאישה נמצאת בתוך האיפה החתומה, מופיעות שתי נשים בעלות כנפיים כְּכַנְפֵי הַחֲסִידָה ולוקחות את האיפה לארץ שנער (בבל).

ארבע המרכבות מנבואת זכריה, גוסטב דורה

• מראה שמיני (ו', א' - ח'): במראה זה, הסתום ביותר מבין המראות, מופיעות ארבע מרכבות הרתומות לסוסים אדומים, שחורים, לבנים, וכן "סוּסִים בְּרֻדִּים אֲמֻצִּים" [צבע שנוי במחלוקת]" (ב' - ג'). המלאך הדובר מסביר, כי "אֵלֶּה אַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם יוֹצְאוֹת מֵהִתְיַצֵּב עַל-אֲדוֹן כָּל-הָאָרֶץ" (ה'), ומפרט לאן יוצאת כל מרכבה. כוונת המלאך לא ברורה ונחלקו בה המפרשים.

מעשה העטרות (ו', ט' - ט"ו)

ה' מצווה את זכריה לקחת מאנשים מסוימים כסף וזהב על מנת להכין מהם עטרות ולשים בראש יהושע בן יהוצדק. בעת פעולה זו מצטווה זכריה לומר דברי עידוד ("הִנֵּה-אִישׁ צֶמַח שְׁמוֹ, וּמִתַּחְתָּיו יִצְמָח, וּבָנָה אֶת-הֵיכַל ה'... וְהוּא-יִשָּׂא הוֹד, וְיָשַׁב וּמָשַׁל עַל-כִּסְאוֹ; וְהָיָה כֹהֵן עַל-כִּסְאוֹ, וַעֲצַת שָׁלוֹם תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם". י"ב - י"ג).

שאלת הצומות (ז' - ח')

בשנת ארבע לדריווש מגיעים אנשים מן הגולה אל זכריה ושואלים האם עליהם לצום בתעניות על החורבן. זכריה עונה תשובה ארוכה ומפורטת הכוללת תיאור ההיסטוריה של עם ישראל, תוכחה ודרישה לקיום מצוות, ובעיקר דברי נחמה לעולים. תשובתו לאנשים השואלים האם עליהם לצום היא, שלה' אין חפץ בצום שלהם, והוא נובע מהחלטה של בני אדם. ה' מעוניין בדְבָרִים, אֲשֶׁר קָרָא בְּיַד הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים, נביאי בית ראשון. אנשי ימי בית ראשון צוו "מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ, וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו. וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם גֵּר וְעָנִי אַל-תַּעֲשֹׁקוּ, וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אַל-תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם" (ז', ט' - י'), אך הם מיאנו להקשיב, וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל, מֵאֵת ה'. על כן הייתה הגולה והארץ הייתה לשמה. לעומת זאת, אומר ה', כעת "שַׁבְתִּי אֶל-צִיּוֹן וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם" (ח', ג').

ה' מבטיח ש"עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם, וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים, וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ" (ד' - ה'). בהמשך מבטיח ה' שמיום יֻסַּד בֵּית-ה' יהיה טוב הרבה יותר: המצב הכלכלי ישתפר ויהיה שלום בארץ. ה' מצווה: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ: דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ, אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם, וְאִישׁ אֶת-רָעַת רֵעֵהוּ אַל-תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם, וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל-תֶּאֱהָבוּ" (ט"ז - י"ז).

בסופה של חטיבה זו ישנה נבואה (כ' - כ"ג) המזכירה את נבואות אחרית הימים של ישעיהו ומיכה: "וּבָאוּ עַמִּים רַבִּים וְגוֹיִם עֲצוּמִים, לְבַקֵּשׁ אֶת-ה'" בירושלים, ו"עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם ...הֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר: נֵלְכָה עִמָּכֶם, כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם" (כ"ג).

משאות'(ט' - י"ד)

חלק זה של הספר מכיל שני קובצי נבואות אשר נפתחים שניהם במילים "מַשָּׂא דְבַר-ה'". קבצים אלו עוסקים במגוון נושאים ובעיקר באחרית הימים (על ההבדל ביניהם לחלקו הראשון של הספר ראו לעיל). לשונם של המשאות עמומה ורבו בהם הפירושים.

משא ראשון:

• נבואות על ארם, צור, צידון ופלשת (ט', א' - ח'): בעתיד יעברו העמים הללו ויושבי הערים הנ"ל תמורות: חלק מהם ישמדו ("וַתִּבֶן צֹר מָצוֹר לָהּ... הִנֵּה ה' יוֹרִשֶׁנָּה, וְהִכָּה בַיָּם חֵילָהּ, וְהִיא בָּאֵשׁ תֵּאָכֵל" ג' - ד') והאחרים יראו, ייראו ויתקרבו אל ה'. כתוצאה מכך, יחיה עם ישראל בשלום.
• המלך שיבוא לציון (ט', ט' - י'): "גִּילִי מְאֹד בַּת-צִיּוֹן, הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם! הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ, צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא, עָנִי וְרֹכֵב עַל-חֲמוֹר, וְעַל-עַיִר בֶּן-אֲתֹנוֹת". בעקבות בואו של המלך (שנוטים לפרשו כמלך המשיח) יהיו שלום ושלווה בארץ.
• המלחמה בגויים (ט', י"א - י"ז; י', א' - ז'): לפני הגאולה תהיה מלחמה בגויים שבה ינצחו אנשי יהודה ואפרים.
• שיבת העם לארצו (י', ח' - י"ב): "וַהֲשִׁבוֹתִים מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאַשּׁוּר אֲקַבְּצֵם, וְאֶל-אֶרֶץ גִּלְעָד וּלְבָנוֹן אֲבִיאֵם וְלֹא יִמָּצֵא לָהֶם" (י').
• קינה על העצים החזקים (י"א, א' - ג'): העצים החזקים יושמדו ויישרפו. אולי הכוונה למנהיגי העם, שאליהם מכוון גם המשל הבא, ואולי לעמים חזקים.
• משל הרועים (י"א, ד' - י"ז): משל לא ברור. ככל הנראה עיקרו ביקורת על ההנהגה הכושלת של העם. הנביא מצֻווה תחילה לרעות את "צאן ההריגה", שרועיהן ובעליהן פשעו במשימתם עד כה ולא הגנו או שמרו עליהן. הנביא מספר שלקח שני מקלות, "לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים, וָאֶרְעֶה אֶת-הַצֹּאן" (ז'). לאחר מכן מסופר על שלושת הרועים שהכחיד ה' בחודש אחד, כשהכוונה, כך נראה, לשלושה מנהיגים שמתו בתקופה קצרה (נעשו ניסיונות לזהות מנהיגים אלו עם מנהיגים מתקופות שונות). אחר כך נשבר הנביא ואומר: "לֹא אֶרְעֶה אֶתְכֶם; הַמֵּתָה תָמוּת, וְהַנִּכְחֶדֶת תִּכָּחֵד, וְהַנִּשְׁאָרוֹת תֹּאכַלְנָה אִשָּׁה אֶת-בְּשַׂר רְעוּתָהּ. וָאֶקַּח אֶת-מַקְלִי, אֶת-נֹעַם, וָאֶגְדַּע אֹתוֹ: לְהָפֵיר אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-כָּל-הָעַמִּים" (ט' - י'). לבסוף מבטיח ה', "הִנֵּה-אָנֹכִי מֵקִים רֹעֶה בָּאָרֶץ: הַנִּכְחָדוֹת לֹא-יִפְקֹד, הַנַּעַר לֹא-יְבַקֵּשׁ, וְהַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא יְרַפֵּא. הַנִּצָּבָה לֹא יְכַלְכֵּל, וּבְשַׂר הַבְּרִיאָה יֹאכַל, וּפַרְסֵיהֶן יְפָרֵק" (ט"ז).

משא שני:

• מלחמה על ירושלים (י"ב): מתוארת מלחמה על ירושלים, בהשתתפות "כל גויי הארץ", יהודה ויושבי ירושלים. מובטח ניצחונם של אנשי יהודה וירושלים, בעזרתו של ה': "בַּיּוֹם הַהוּא אָשִׂים אֶת-אַלֻּפֵי יְהוּדָה כְּכִיּוֹר אֵשׁ בְּעֵצִים, וּכְלַפִּיד אֵשׁ בְּעָמִיר, וְאָכְלוּ עַל-יָמִין וְעַל-שְׂמֹאול אֶת-כָּל-הָעַמִּים סָבִיב... וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, אֲבַקֵּשׁ לְהַשְׁמִיד אֶת-כָּל-הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל-יְרוּשָׁלִָם" (ו' - ט'). ה' ישפוך 'רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים' על משפחות מסוימות ביהודה - משפחות בית-דוד, בית-שמעה (כנראה אחי דוד), בית נתן (כנראה הנביא נתן) ומשפחות הכהנים - וזה יגרום למספד גדול בירושלים, מספד שיתרחש "מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת לְבָד", דהיינו, כל משפחה (או מעמד, או בית אב) תספוד בנפרד (י-יד). לא ברור על מי המספד, ייתכן שמדובר באישיות ספציפית: "אֵת אֲשֶׁר-דָּקָרוּ וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל-הַיָּחִיד וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל-הַבְּכוֹר" (י2).
• טיהור הארץ מעבודה זרה ונבואת שקר (י"ג, א' - ו'): "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא... אַכְרִית אֶת-שְׁמוֹת הָעֲצַבִּים מִן-הָאָרֶץ, וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד. וְגַם אֶת-הַנְּבִיאִים וְאֶת-רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן-הָאָרֶץ" (ב'). נביאי השקר לא ינבאו עוד.
• העונש לאנשים ולרועים הרעים, וגורלם הטוב של הטובים (י"ג, ז' - ט'): הרועים הרעים ייענשו בחרב, ושני שלישים מן העם "יִכָּרְתוּ יִגְוָעוּ; וְהַשְּׁלִשִׁית יִוָּתֶר בָּהּ"; יש סוברים שקטע זה הוא המשך של תיאור המלחמה על ירושלים בפרק י"ב.
• הקרב האחרון על ירושלים (י"ד): באחרית הימים תהיה מלחמה גדולה על ירושלים בהשתתפות כל הגוים. לאחר שתלכד העיר, יתערב ה' במלחמה, "וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב. וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם-הַהוּא עַל-הַר הַזֵּיתִים אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם, מִקֶּדֶם, וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים מֵחֶצְיוֹ מִזְרָחָה וָיָמָּה, גֵּיא גְּדוֹלָה מְאֹד. וּמָשׁ חֲצִי הָהָר צָפוֹנָה וְחֶצְיוֹ-נֶגְבָּה" (ג' - ד'). כתוצאה מהמלחמה יהיה ה' למלך על כל הארץ, וְיָשְׁבָה יְרוּשָׁלִַם לָבֶטַח. הגוים הנותרים מהמלחמה יעלו מדי שנה לחוג את חג הסוכות. אז, הכול יהיה מוקדש לבית ה' ולעבודתו.

רעיונות מרכזיים

בגלל הקושי בפרשנות ספר זכריה, קשה לקבוע בנחרצות מהם הרעיונות המופיעים בו.

כבמרבית ספרי הנביאים, גם בספר זכריה ישנה הטפה ודרישה לחזרה בתשובה, הן בחלק הראשון, למשל: "שׁוּבוּ אֵלַי, נְאֻם ה' צְבָאוֹת - וְאָשׁוּב אֲלֵיכֶם, אָמַר ה' צְבָאוֹת" (א', ג'), והן בחלק השני, אך שם הדרישה מובלעת ומופנית בעיקרה לחלקים מסוימים בעם.

זכריה ניסה בנבואותיו לעודד את שבי הגולה לבנות את בית המקדש השני, והבטיח, שלאחר בניין הבית המצב הכלכלי והלאומי ישתפרו פלאים: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר הֱיִיתֶם קְלָלָה בַּגּוֹיִם, בֵּית יְהוּדָה וּבֵית יִשְׂרָאֵל - כֵּן אוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם, וִהְיִיתֶם בְּרָכָה; אַל-תִּירָאוּ, תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם!" (ח', י"ג).

לפחות בחלק מהמראות בספר, מביא זכריה "דְּבָרִים טוֹבִים דְּבָרִים נִחֻמִים" (א', י"ג) כדי לעודד את העם. הוא שואל: "מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת?" (ד', י'), בתגובה, כך נראה, לתחושת הכישלון של שבי ציון בני ימיו, שהתמודדו עם קשיים כלכליים, ביטחוניים ונוספים.

בעיקר בחלקו השני, אך גם בראשון, מבטיח ספר זכריה לגוים הרעים עונשים כבדים, ומצייר עתיד שבו ישב עם ישראל בשלווה בארצו, והגוים מסביב ירצו בקרבתם של אנשי ישראל, מרצון או מאונס, ויעבדו את ה': "בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם, וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר: נֵלְכָה עִמָּכֶם, כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם" (ח', כ"ג), או "וְהָיָה, כָּל-הַנּוֹתָר מִכָּל-הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל-יְרוּשָׁלִָם, וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה, לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת, וְלָחֹג אֶת-חַג הַסֻּכּוֹת" (י"ד, ט"ז).

לקריאה נוספת

• T. K. Cheyne, "The Origin of the Book of Zechariah", The Jewish Quarterly Review, Oct., 1888, Vol. 1, No. 1 (Oct., 1888), pp. 76–83

• בן-ציון לוריא, "אחד הוא ספר זכריה", בית מקרא 36, א (תשנא) 74-79
• ניסן אררט, "לשאלת אחדותו של ספר זכריה", בית מקרא 40, ג (תשנה) 267-275

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ספר זכריה בוויקישיתוף

• ספר זכריה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ספר זכריה, באתר אוצר הספרים היהודי השיתופי
• בנימין אופנהיימר, העדות ההיסטורית של ספרי חגי וזכריה, באתר מט"ח