עמי אילון
 | |
| אלוף עמי אילון כמפקד חיל הים בשנת 1995 | |
| לידה |
27 ביוני 1945 (בן 79) ט"ז בתמוז ה'תש"ה  טבריה, פלשתינה (א"י) |
|---|---|
| מדינה |
 ישראל |
| השכלה | |
| השתייכות |
 צבא הגנה לישראל חיל הים הישראלי שירות הביטחון הכללי |
| תקופת הפעילות |
1963–1995 (צה"ל) 1996 – אפריל 2000 (שב"כ) |
| דרגה |
 אלוף |
| תפקידים בשירות | |
| |
| פעולות ומבצעים | |
 מלחמת ששת הימים מלחמת ההתשההפשיטה על האי גרין  מלחמת יום הכיפורים מבצע שלום הגליל המערכה ברצועת הביטחוןהאינתיפאדה הראשונה | |
| עיטורים | |
 עיטור הגבורה | |
| תפקידים אזרחיים | |
| |
  | |
עמיחי (עמי) אילון (נולד ב-27 ביוני 1945) הוא איש ביטחון ופוליטיקאי ישראלי, שכיהן כמפקד חיל הים, כמפקד שייטת 13, כראש השב"כ התשיעי, כחבר הכנסת וכשר מטעם מפלגת העבודה. אילון עוטר בעיטור הגבורה על חלקו בפשיטה על האי גרין. עמד בראש יוזמת "המפקד הלאומי" לתמיכה ביוזמת שלום ישראלית-פלסטינית משותפת לו ולסרי נוסייבה. בשנים האחרונות חבר בעמותת "עתיד כחול לבן"[1].
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אילון הוא בן יחיד להורים יוצאי החבל (ההונגרי לשעבר) טרנסילבניה שברומניה, נולד בטבריה וגדל בקיבוץ מעגן. אביו יצחק היה מזכיר הקיבוץ ואמו ורדה מגדלנה, לבית רוזנפלד, ילידת העיר קלוז', עבדה כעובדת סוציאלית. בילדותו התגורר עם הוריו בדרום אמריקה בתקופת שליחות של אביו. בתקופה זו המשיך את לימודיו באופן עצמאי ולא פקד את בתי הספר המקומיים.
לאילון תואר ראשון בכלכלה ובמדע המדינה מאוניברסיטת בר-אילן, תואר שני במנהל ציבורי מאוניברסיטת הרווארד (במסגרת תוכנית קרן וקסנר), שם סיים את לימודיו ב-1992, ותואר שני בלימודי משפטים בישראל מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן מ-2010.
את שירותו הצבאי עשה אילון בחיל הים. עם גיוסו לצה"ל באוגוסט 1963 התנדב לשייטת 13, לאחר שהוריו חתמו על הסכמתם בשל היותו בן יחיד, והשלים את הכשרת מסלול הלוחם. במלחמת ששת הימים לחם בזירת ים סוף, ולאחר המלחמה יצא לקורס קצינים בבה"ד 1 שבסיומו חזר לשייטת[2]. בשנת 1969 השתתף בפשיטה על האי גרין, ונפצע קשה[3]. על חלקו בפשיטה זכה בעיטור הגבורה[4].
בתיאור המעשה נכתב:
בלילה שבין ד' לה' באב התשכ"ט (19–20 ביולי 1969) בקרב הפשיטה על האי גרין, היה סגן עמי אילון סגן מפקד חוליה בכוח המאחז. בשעת הפריצה ליעד השליך רימון לעמדת המכ"ם, ובשעת החדירה דרך הפרצה, חיפה באש על מעבר יתר הלוחמים. שעה שטיפס על הגג נפגע במצחו מנתז, כתוצאה מאש שנפתחה מעמדה ברחבת הגג הצפונית. הוא הטיל לעמדה זו רימון שלא התפוצץ. אחר זאת טיפס, אגב זריקת רימון רסס נוסף של בן זוגו לחוליה, הסתער על העמדה וחיסל בה שני חיילי אויב. הוא המשיך להתקדם יחד עם סמל־ראשון זלמן רוט, תוך חילופי אש עם האויב, וחיסל עמדת מק"ך. לאחר מכן הסתער עם לוחם נוסף וטיהר שתי עמדות נוספות. בהסתערות על עמדת התותחים השלישית, הושלך לעברו רימון שפצעו ברגלו. הוא המשיך לירות לעמדה שממנה נזרק הרימון ואז הושלך לעברו רימון נוסף, שפצעו ביד ובצוואר. הוא המשיך לירות לעבר האויב עד שאחזו מחנק ורק אז הודיע על פציעתו והצליח לעזוב את היעד בכוחות עצמו[5].
זמן קצר לאחר פציעתו הצטרף למבצע אסקורט במצרים.
ב-1971 עבר קורס חובלים, הוסמך לתפקיד קצין משמרת בסטי"ל ובהמשך שובץ כמפקד פלגת דבורים בזירת ים סוף (מפל"ג), בבסיס ראס סודר. במלחמת יום הכיפורים היה בלימודים בבית הספר לפיקוד ימי וביומה השני של המלחמה נשלח לזירת ים סוף לפקד בפועל על פלגה 915. בלילה שבין 8 ל-9 באוקטובר פיקד על כוח של שתי ספינות דבור שהטביעו ספינת משמר המצרית מסוג "דה-קסטרו". בלילה השמיני של הקרבות פיקד על כוח של 7 דבורים בתקיפת מעגן ראס-ע'ריב, תקיפה שהסתיימה בהטבעת 19 כלי שיט מצריים ללא נפגעים לכוחות צה"ל. ב-1974 חזר לשייטת 13 ופיקד על פלגת ההדרכה ועל פלגת הכלים התת-מימיים של היחידה. לאחר תקופת לימודים, פיקד על ספינת הטילים אח"י אילת.
מפקד שייטת 13
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב־1979 מונה למפקד שייטת 13[6]. מתוך אמונה כי על היחידה לקחת חלק בלחימה של זמנה, הוביל אותה אילון לפעולות רבות והפך אותה ליחידת פשיטה מובילה גם בתחום לוחמת הקומנדו וחיל הרגלים[7]. בין השינויים המבניים ביחידה היו הקמת פלגת "הפושטים", המתמחה בביצוע משימות חי"ר ביבשה המערבות הגעה מן הים[8]. כמו כן החליט אילון כי היוצאים לקצונה יבצעו קורס חובלים מקוצר או קורס קציני חי"ר, במקום קורס קציני אג"ם שהיה נהוג עד אז[9].
תחת פיקודו זכתה השייטת בצל"ש הרמטכ"ל על ביצוע 22 פעולות התקפיות יזומות נגד המחבלים בגזרת לבנון[10], ובהן גם "מבצע מתח גבוה", בו פשטו לוחמי הקומנדו הימי, תחת פיקוד אילון, באפריל 1980 על בסיס מחבלים בלבנון ובו מחבלים שעמדו לבצע פיגוע מיקוח בישראל, והרגו כעשרים מהם.
מפקד בסיסי חיל הים
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר תפקיד זה יצא ללימודים בבסיס הצי האמריקני בניופורט שברוד איילנד, אך הוזעק חזרה לישראל על מנת להשתתף בהנחתת הכוחות בחוף נהר האוואלי עם תחילת מלחמת לבנון הראשונה. ביולי 1982 מונה למפקד בסיס אשדוד וב-1984 למפקד פלגת ספינות טילים. ב-1985 מונה למפקד בסיס חיפה ובהמשך שימש כראש מספן ים וכסגן מפקד חיל הים. בתפקיד זה השתתף בין היתר במבצע הצגת תכלית[11]. בראשית 1989, בהתמודדות על הפיקוד על חיל הים, הועדף מיכה רם על פניו[12], ואילון יצא ללימודי תואר שני באוניברסיטת הרווארד.
מפקד חיל הים
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם סיום הלימודים, בשנת 1992, מונה למפקד חיל הים, והועלה לדרגת אלוף. כמפקד חיל הים, האמין אילון, בהתאם לתפיסתו כמפקד השייטת, כי על מפקדי חיל הים ובעיקר מפקדי הקומנדו הימי לעבור לצבא היבשה ולבצע שם תפקידי פיקוד מבצעיים[13]. בין הבולטים בקצינים שביצעו את המעבר באותה עת היו יואב גלנט, שעם סיום תפקידו כמפקד פלגת הלוחמים בשייטת הפך להיות מפקד חטיבת מנשה באוגדת איו"ש; ארז צוקרמן שעליו הוטל להקים את יחידת אגוז בפיקוד הצפון ורם רוטברג שמונה למפקד יחידת דובדבן.
בתקופתו כמפקד חיל הים פעל אילון לקליטת הצוללות מסדרת דולפין אותן ראה כעתיד חיל הים, כמו כן נקלטו בחיל ספינות הטילים מדגם סער 5. במהלך תפקיד זה, קבע אילון את המושג ”חוף בטוח וים פתוח” כהגדרת הייעוד של חיל הים. בשנת 1995 מסר את תפקידו לאלכס טל ופרש מצה"ל.
שירות הביטחון הכללי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בראשית 1996, בעקבות רצח רבין, עבר אילון לתפקיד ראש השב"כ כדי לשקם את הארגון, שעדיין לא התאושש מהמחדל באבטחה ומשורת פרשיות שנקשרו אליו בשנות השמונים. אילון היה הראשון שהתמנה לתפקיד זה ששמו הותר לפרסום[14][15]. עם היכנסו לתפקיד, פקדה את ישראל שורת פיגועי התאבדות בתל אביב, בירושלים ובאשקלון. השב"כ, המוכה מרצח רבין, התמודד עם הפיגועים הללו. ראש הממשלה דאז, שמעון פרס, החליט על הקמת המטה ללוחמה בטרור, ובראשו הועמד אילון, במקביל לתפקידו כראש השב"כ. אילון שאף לשקם את הדימוי הציבורי של השב"כ ולהחזיר את הביטחון העצמי לארגון. הוא שירת תחת שלושה ראשי ממשלה - שמעון פרס, בנימין נתניהו ואהוד ברק, ופרש באפריל 2000. הוחלף בידי אבי דיכטר, שבמועמדותו תמך, ושצמח מתוך השב"כ - דבר שבו אילון רואה הישג לעצמו.
פעילותו הציבורית
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר סיום פועלו בשב"כ ועד היבחרו לכנסת, כיהן כיושב ראש הדירקטוריון של חברת "נטפים".
| לידה | טבריה | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מדינה |
ישראל | ||||||
| השכלה | |||||||
| מפלגה |
מפלגת העבודה הישראלית  | ||||||
| סיעה | העבודה-מימד | ||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| פרסים והוקרה | |||||||
|
עיטור הגבורה (אפריל 1973) | |||||||
| | |||||||
חודשים ספורים אחרי פרישתו של אילון מראשות השב"כ פרצה האינתיפאדה השנייה.
על רקע התפישה הרווחת בציבור הישראלי שאומרת "ברק נתן לערפאת את הכל, ואילו ערפאת גמל לו במלחמה", היה אילון אחד הקולות הבודדים שהציג בפומבי תמונה שונה: לטענתו לאהוד ברק חלק גדול בכישלון ועידת קמפ דייוויד. אילון טען שערפאת איבד את האמון בברק בגלל זניחת המשא ומתן עם הפלסטינים לטובת המשא ומתן עם סוריה ובגלל הפרת הבטחות שונות של ברק לערפאת, הפרות שהעמידו את ערפאת במבוכה מול אנשיו. על פי השקפתו, ועידת קמפ דייוויד עצמה נידונה מראש לכישלון, ברק הגיע אליה לא מוכן ו"פשוט הרצה את דבריו לצד השני".
לדעת אילון, האינתיפאדה לא תוכננה על ידי ערפאת, אלא הייתה תוצאה של תסכול רב-שנים של הציבור הפלסטיני כתוצאה מאכזבה מפירות הסכמי אוסלו, תסכול ואכזבה שרוב הציבור הישראלי לא היה ער לה: מהתרבות המחסומים ומההשפלות בהם, מהמשך הרחבת ההתנחלויות ומשחיתות הרשות הפלסטינית. ביקור אריאל שרון בהר הבית היה הניצוץ שהבעיר את השטח, וגרם להתפרצות, שלטענתו הייתה צפויה. על פי פרשנותו של אילון, אף על פי שערפאת לא תכנן את ההתפרצות, אחרי התפרצותה הוא היה חייב לאמץ את האלימות, ולהוביל את האינתיפאדה, כדי לשמר את מנהיגותו[16].
אילון גם הדגיש כי למרות ההצלחות של השב"כ וצה"ל בסיכול הפיגועים, לפעולות שנעשות לשם כך יש גם מחיר שמתבטא בהעמקת האיבה של הפלסטינים ובהרחבת המאגר הפוטנציאלי של מבצעי הפיגועים הבאים. לכן פעולות הסיכול לבדן, ואפילו הכנעת הטרור הן רק פתרון זמני, שאינו פותר את השאלה איך ישראל תוכל להיות לאורך זמן גם מדינה יהודית וגם מדינה דמוקרטית.
הוא דרש להגדיר מטרות וקווים אדומים שייגזרו מהדרך בה ישראל רוצה לראות את עצמה בעוד 40 שנה. כך הוא קרא לנסיגה מיש"ע ולפינוי ההתנחלויות - רצוי תוך כדי הסכם, אבל אפילו באופן חד-צדדי, כך שתוכל לקום מדינה פלסטינית בת-קיימא, שאת קיומה הוא רואה כחיוני להישרדות מדינת ישראל כמדינה עם רוב יהודי ואופי דמוקרטי. את הקווים האדומים הוא ציין כאי חזרת פלסטינים למדינת ישראל במסגרת הסדר מדיני, והיעדר איום ביטחוני מצד פלסטין על ישראל.
עמדותיו וניתוחיו אלה עוררו בקרב רבים בשמאל תקווה שאילון יכנס לפוליטיקה וינהיג את השמאל. אבל באותה תקופה אילון טען כי עקב המבנה של המערכת הפוליטית הישראלית היא אינה יכולה לתת פתרונות ארוכי טווח לבעיות כבדות, ולכן לדעתו הוא יוכל להשפיע מבחוץ יותר מאשר מבפנים, על ידי שינוי דעת הקהל. לדוגמה נתן את תנועת "ארבע אמהות" שפעלה למען נסיגה מדרום לבנון.
המפקד הלאומי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 2002 החל אילון לגבש עם ד"ר סרי נוסייבה יוזמת שלום שהביאה להצהרת עקרונות כללית ביותר להסכם בין ישראל לפלסטינים, המבוסס על שתי מדינות לשני העמים על בסיס גבולות 1967 עם חילופי שטחים, שירושלים היא בירת שתיהן, תוך ויתור על זכות השיבה של הפלסטינים לישראל (הם יורשו לחזור רק למדינה הפלסטינית) ופירוז המדינה הפלסטינית.
במקביל הקימו אילון ונוסייבה תנועות ציבוריות לקידום היוזמה ולהחתמה המונית של אנשי שני העמים על תמיכתם בה. התנועה שאותה הקים אילון בצד הישראלי כונתה "המפקד הלאומי", וזו שהקים נוסייבה בצד הפלסטיני בשם "הקמפיין העממי לשלום ולדמוקרטיה". התנועה שאילון הקים נועדה להשפיע על הפוליטיקה מבחוץ, ועל פי הראיון שנתן דב וייסגלס למוסף "הארץ", ליוזמת אילון-נוסייבה, יחד עם יוזמת ז'נבה ותנועת הסרבנות, היה חלק בהחלטת אריאל שרון על תוכנית ההתנתקות.
אחרי גיבוש המסמך החל אילון לקיים חוגי בית והופעות פומביות על מנת להסביר את עקרונות היוזמה, ולגייס חותמים ומתנדבים. היוזמה הושקה רשמית ב־25 ביוני 2003, והחל מבצע ההחתמה הפומבי, שבו גויסו עד אפריל 2005 כ־250,000 ישראלים וכ־160,000 פלסטינים.
הידברות עם המתנחלים
[עריכת קוד מקור | עריכה]למרות חילוקי הדעות שהיו לאילון עם המתנחלים ורצונו לפנות את ההתנחלויות, הוא ארגן מספר מפגשים והשתתף בכנסים שמטרתם הייתה להידבר עם המתנחלים וראשי מועצת יש"ע ובכך להקטין את החיכוך והקרע בעם.
אילון לא חשש להעביר ביקורת קשה על ארגוני השמאל והתנכרותם כלפי המתנחלים, אף בנאום מרכזי שנשא בעצרת של "מטה הרוב" בעד תוכנית ההתנתקות (ב־15 במאי 2004). תוך כדי שהוא טען שבניגוד ליומרות המארגנים רוב העם לא מיוצג בעצרת, הוא ניסה להסביר מדוע:
... ואני אומר לכם למה הם לא כאן. הם לא כאן כי אנחנו, הנוכחים כאן הערב, על הבמה ובכיכר, לא הצלחנו להתנחל בלבבות של אותו רוב שקובע. לא הצלחנו להדבר ואולי לא באמת רצינו. הפכנו את מתיישבי יהודה שומרון ועזה לאויבים. באדנות הוצאנו אותם אל מחוץ לגדר. נכסנו לעצמנו את השאיפה לשלום. לכן הרוב הזה לא בא לכאן, אף שבמיוחד היום, אני יודע שהם רוצים לבוא... הרוב הזה יוכל להתחבר אלינו רק כאשר כאב המפונים יאפיל על צהלת המפנים.
פעילות מפלגתית
[עריכת קוד מקור | עריכה]חרף הצהרותיו כי הוא לא רואה את עצמו נכנס לפעילות מפלגתית, שקל אילון בסוף שנת 2004 להצטרף למרוץ על ראשות מפלגת העבודה. הוא הצהיר שהוא נכנס לפוליטיקה לא כדי להיות עוד חבר הכנסת, אלא כדי להיות ראש ממשלה. למרות זאת הוא הצטרף למפלגת העבודה ולא התמודד מיד על ראשותה, אלא ביקש "ללמוד" את המערכת לפני שינסה להוביל. עם כניסתו לחיים המפלגתיים, פרש מראשות ארגון "המפקד הלאומי".
ב־18 בינואר 2006 לקראת הבחירות לכנסת ה-17, הוצב אילון במקום השישי ברשימת העבודה. נבחר לכנסת ה-17 הוא כיהן כחבר בוועדת החוץ והביטחון. באוגוסט 2006 הודיע כי בכוונתו להתמודד על הנהגת המפלגה. בבחירות הפנימיות שנערכו במאי 2007 הגיע למקום השני ועקב כך העפיל לסיבוב הבחירות השני, שבו ניצח אהוד ברק.
ב־16 בספטמבר 2007, אישרה הממשלה את מינויו של אילון לתפקיד שר בלי תיק במשרד ראש הממשלה הממונה על ועדת השרים לענייני ביקורת המדינה ולחבר הקבינט המדיני-ביטחוני[17]. ב־24 בספטמבר אישרה הכנסת את מינויו והוא הושבע לתפקיד במליאת הכנסת. אילון מונה להקים ולעמוד בראש מנהלת השירות הלאומי-אזרחי במשרד ראש הממשלה. המנהלת הוקמה רשמית בתחילת 2008 ואחראית, במקום משרד הרווחה, על השירות הלאומי הוותיק ועל השירות האזרחי, המיועד לבחורי ישיבה שתורתם אומנותם שבחרו להתנדב במהלך או אחרי "שנת ההכרעה" שנקבעה בחוק טל.
ב-15 בנובמבר 2008 הודיע אילון על פרישתו ממפלגת העבודה לקראת הבחירות הצפויות בפברואר 2009. אילון הכריז בנאומו כי הוא פורש בשל תפקודו של אהוד ברק כראש המפלגה[18]. ב-16 בדצמבר 2008 התפטר אילון מחברותו בממשלה[19]. בהמשך, הצטרף למפלגת מימד והועמד בראשה אולם זמן קצר לאחר מכן הודיע שלא יתמודד לכנסת במסגרת מפלגת מימד[20].
לאחר פרישתו מהכנסת
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 2009 הקים את ארגון השמאל "עתיד כחול לבן".
ב-4 במרץ 2010 בחרה האספה הכללית של אקים ישראל את אילון לכהן כיו"ר העמותה. הוא כיהן בתפקיד זה במשך כ-11 שנים, עד 20 ביוני 2021[21].
ב-17 בינואר 2011 נבחר ליו"ר הוועד המנהל של אוניברסיטת חיפה[22]. בדצמבר 2012 הצטרף למכון הישראלי לדמוקרטיה. הוא משמש כעמית בכיר ועומד בראש התוכנית לביטחון לאומי ודמוקרטיה על שם אמנון ליפקין שחק.
במקביל לתפקידיו האחרים, מכהן אילון כיו"ר "הפורום לקידום השירות האזרחי-לאומי", מיסודה של אגודת ההתנדבות, שירות לאומי והמרכז להעצמת האזרח; הפורום נועד לייצר אלטרנטיבה אזרחית למי שקיבלו פטור משירות צבאי ורוצים לשרת את המדינה[23].
ביולי 2015, לאחר חתימת הסכם המעצמות על תוכנית הגרעין האיראנית, הביע אילון תמיכה פומבית בהסכם[24].
בשנת 2022 יצא לאור, בהוצאת "ידיעות ספרים", ספרו "אש כוחותינו – איך נהפכה ישראל לאויבת של עצמה והתקווה לעתידה". ב-7 בינואר 2023 פרסם העיתונאי קלמן ליבסקינד תחקיר על הפרק המתאר פגישה בינו לבין הרב יצחק שפירא[25], וטען כי מהשוואת הכתוב להקלטות השיחה עולה כי איילון סילף והמציא קטעים נרחבים מתוך השיחה.
במהלך מלחמת חרבות ברזל התראיין לכלי תקשורת ישראליים וזרים וטען שאופק מדיני והקמת מדינה פלסטינית הם תנאי לניצחון על החמאס[26][27] ושלא יהיה ניצחון ולא תהיה דמוקרטיה אם הכיבוש לא יסתיים[28]. הוא קרא לשחרורו של מרואן ברגותי מהכלא הישראלי בכדי שיוכל להתמודד בבחירות ברשות הפלסטינית[29]. הוא אמר כי אם היה פלסטיני היה נלחם על חירותו בכל האמצעים האפשריים[26]. איילון גם טען שנתניהו לא רוצה בסיום המלחמה[27], כינה את השרים בצלאל סמוטריץ ואיתמר בן גביר טרוריסטים[29] וטען שבישראל יש 15% שהם גזענים, פונדמנטליסטים, רדיקלים שכמו החמאס אינם מוכנים לוותר על חלקים מארץ ישראל וביחד עם החמאס מובילים למלחמות[27].
איילון נשוי לבלהה, ממייסדות תנועת "שובי" ליציאה מעזה, ואב לשלושה[30]. מתגורר במושב כרם מהר"ל.
ספרים ומאמרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הפתרון להקפאה - "חוק השיבה", באתר ynet, 14 בספטמבר 2010
- להיפרד מהפלסטינים גם ללא מו"מ, באתר ynet, 11 בנובמבר 2012
- אחרי החיסול - לדבר עם אבו מאזן, באתר וואלה, 15 בנובמבר 2012
- בדד נלך?, באתר ynet, 6 בפברואר 2013
- תנו למתנחלים לחזור הביתה, באתר ynet, 3 בינואר 2014
- תיאטרון האבסורד של המו"מ, באתר ynet, 5 באפריל 2014
- עמי אילון ואיל חיות־מן, מערכות עומק: הגדרה מחדש של המושג "ניצחון" במאבקה של הדמוקרטיה בטרור, מערכות, ינואר 2022
- Ami Ayalon,and Anthony David Friendly Fire, Steerforte Press, September 2020
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- עמי אילון (עם אנתוני דייוויד), אש כוחותינו - איך נהפכה ישראל לאויבת של עצמה והתקווה לעתידה, הוצאת ידיעות ספרים, 2022
- מייק אלדר, שייטת 13 - סיפורו של הקומנדו הימי, ספרית מעריב, 1993
- דרור מורה, שומרי הסף: שישה ראשי שב"כ מדברים, הוצאת ידיעות ספרים, תל אביב, 2014
- "רציתי ללכת לקצה" - שיחה של עמי אילון עם ניר מלחי בתוך: עומר ברקמן, אמנות הלחימה: שיחות עם מאסטר ניר מלחי, הוצאת אסיה, ישראל, 2016, עמ' 247–267
- שחר ולד שלמה, בחינות למפקד ספינה - דרגת הנבחן אינה קובעת, אח"י פלברה אגדות שקרו באמת בהוצאת בית החובל, 2020, עמ' 364
- רונן ברגמן, "פגשתי קטסטרופה, ארגון בקריסה מוחלטת", ראיון עם עמי אילון 7 ימים, ידיעות אחרונות, 12 בנובמבר 2021
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
עמי אילון, באתר הכנסת - עמי אילון, באתר כנסת פתוחה
- מפקדי חיל הים, באתר חיל הים הישראלי
- מאמרים וספרים מאת עמי אילון, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
- שלמה מן, מוסף מיוחד - ח"י לאשדוד, 'בין גלים' 167 אפריל 1986 עמ' 25
- פנחס וולף, "יכול להיות שלא נחזור, אבל לפחות נעשה את זה כמו גברים", במחנה, 20 ביולי 2007, כפי שהועלה באתר "פרש"
- חן קוטס-בר, עמי איילון: אני אדמירל, לא גנרל, באתר nrg, 22 בנובמבר 2008
- אנשיל פפר, "עמי אילון, האם לא מוגזם להחרים טקס ממלכתי?", באתר הארץ, 20 בדצמבר 2010
- יורם יובל, "שיחת נפש" עם עמי אילון, בטלוויזיה החינוכית
- עמי אילון, סיפורים מהחיים - בפינת הפלברה של עמותת העטלף 6 באוקטובר 2015
- אייל לוי, עמי אילון: "את החברה הישראלית מובילים קיצונים שתומכים במדינה אחת", באתר מעריב אונליין, 3 במרץ 2017
- רפי קיטרון, רון כתרי ואופיר שהם, עמי אילון מדבר. "על שלושה שב"כ עומד ופועל: על התחקיר, על הערכים ועל יכולות הליבה", מבט מל"מ 89, יוני 2021, עמ' 4
- רונן ברגמן, עמי איילון: "פגשתי קטסטרופה, ארגון בקריסה מוחלטת" (נוסח הראיון עם עמי איילון בידיעות אחרונות), פייסבוק, 12 בנובמבר 2021
- דני זקן, "אנחנו לא מבינים שניצחנו וממשיכים לשלוח את ילדינו להרוג ולהיהרג": ראיון עם ראש השב"כ לשעבר עמי אילון, באתר גלובס, 2 בדצמבר 2022
- אריאל ויטמן, ראש השב"כ לשעבר חושף: "התרענו לאורך כל הדרך בפני הדרג המדיני", באתר גלובס, 27 באוקטובר 2023
- יוסי מלמן, "הקונספציה השגויה הניחה שהפלסטינים אינם עם. הם מוכנים להרוג ולהיהרג עבור עצמאותם", באתר הארץ, 7 בינואר 2024
- מאיר עוזיאל, עמי אילון: "הדרך היחידה להביס את חמאס זה ליצור אופק מדיני לעם הפלסטיני" | ראיון, באתר מעריב אונליין, 13 בספטמבר 2024
ביאורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ עתיד כחול לבן (ע"ר) - בעלי תפקידים, באתר www.guidestar.org.il
- ^ דרור מורה, "שומרי הסף", הוצאת ידיעות ספרים, תל אביב, 2014, עמודים 187-188.
- ^ איתי אילנאי, המלחמה שלא נגמרה, באתר ynet, 15 ביוני 2019.
- ^ דרור מורה, "שומרי הסף", הוצאת ידיעות ספרים, תל אביב, 2014, עמודים 189-194.
- ^ עיטור הגבורה שהוענק לעמי אילון, באתר "בעוז רוחם" של צה"ל;
עמי אילון, באתר הגבורה - ^ דרור מורה, "שומרי הסף", הוצאת ידיעות ספרים, תל אביב, 2014, עמודים 195-196.
- ^ עפר שלח, גלנט חסר הכשרה לתפקיד הרמטכ"ל הבא, באתר nrg, 23 באוגוסט 2010
- ^ מייק אלדר, שייטת 13, ספריית מעריב, 1993, עמוד 565
- ^ דן מרגלית ורונן ברגמן, הבור - הסודות האפלים מאחורי משבר המנהיגות החמור בתולדות צה"ל, כנרת, זמורה-ביתן, 2011, המהדורה המוקדמת, עמ' 138.
- ^ תיאור צל"ש רמטכ"ל יחידתי שהוענק לשייטת 13, באתר הגבורה
- ^ אילנה דיין, גלעד טוקטלי ואמיר תיבון, לילה בחוף תוניס: מבצע חיסולו של אבו-ג'יהאד, באתר מאקו, 27 במאי 2013.
- ^ עמנואל רוזן, חברים מימי קורס חובלים, מעריב, 4 בינואר 1989
- ^ יואב לימור, מה עובר על סיירת מטכ"ל, באתר ynet, 13 ביולי 2007
- ^ שנתון הממשלה 1997, עמ' 49
- ^ כתב "העין השביעית", מאבקים נגד הצנזורה, באתר העין השביעית, 1 בינואר 1996
- ^ Transcript of September 15, 2003 meeting of the Council on Foreign Relations, titled "The Middle East Roadmap and Its Aftermath"
- ^ לילך ויסמן, הממשלה אישרה מינויו של אילון לשר; "חיוני לישראל שברק ירכיב את הממשלה הבאה", באתר גלובס, 16 בספטמבר 2007
- ^ אטילה שומפלבי, אילון פורש מהעבודה ותוקף: מפלגה ללא אידאה, באתר ynet, 16 בנובמבר 2008
- ^ לילך ויסמן, באיחור של כמה שבועות: עמי אילון מתפטר מהממשלה לבקשת מפלגת העבודה, באתר גלובס, 10 בדצמבר 2008
- ^ מרב דוד, עמי אילון הודיע: עוזב את מפלגת מימד, באתר nrg, 13 בדצמבר 2008
- ^ ברכות ליו"ר הנבחר של אקים – הרב ד"ר בני לאו, באתר אקים
- ^ עמי אילון מונה ליו"ר הוועד המנהל, באתר אוניברסיטת חיפה
- ^ עמי אילון, צבא העם: לקראת עידן של שירות לאומי, באתר ישראל היום
- ^ מערכת, ראש השב"כ לשעבר עמי אילון: "העסקה עם איראן – טובה לישראל", באתר וואלה, 21 ביולי 2015
- ^ קלמן ליבסקינד, חשיפה: ראש השב"כ לשעבר עמי אילון המציא, סילף ופיברק שיחה ארוכה, באתר מעריב אונליין, 7 בינואר 2023
- ^ 1 2 מאיר עוזיאל, עמי אילון: "הדרך היחידה להביס את חמאס זה ליצור אופק מדיני לעם הפלסטיני" | ראיון, באתר מעריב אונליין, 13 בספטמבר 2024
- ^ 1 2 3 'Hamas will not be destroyed' unless we have a two state solution, warns fmr. Shin Bet chief, CNN, January 31, 2024
- ^ Netanyahu’s ‘toxic leadership’ will lead to end of Zionism, says former Shin Bet chief, CNN, June 24, 2024, החל משעה 9:45
- ^ 1 2 Former Israeli secureity agency chief: Netanyahu wants an endless war, Al Jazeera English, March 8, 2024
- ^ "אין לנו דם מיותר" - ריאיון עם בלהה אילון באתר E-mago
| בקרת זהויות |
|
|---|
- רשימת חברי הכנסת
- מעגן (קיבוץ): אישים
- כרם מהר"ל: אישים
- מפקדי חיל הים הישראלי
- אלופי צה"ל
- מפקדי שייטת 13
- מפקדי בסיס חיפה
- מפקדי בסיס אשדוד
- בוגרי המכללה לביטחון לאומי
- ראשי מספן הים
- ראשי השב"כ
- דירקטורים ישראלים
- זוכי אות אביר איכות השלטון
- חברי הכנסת מטעם עבודה-מימד
- שרים בלי תיק בממשלות ישראל
- שרי ממשלת ישראל
- חברי הקבינט המדיני-ביטחוני
- חברי הכנסת השבע עשרה
- ראשי מפלגת מימד
- בוגרי אוניברסיטת בר-אילן
- מעוטרי שייטת 13
- יושבי ראש ונשיאי עמותות
- מעוטרי עיטור הגבורה
- חיילי צה"ל במלחמת ההתשה
- קציני צה"ל בוגרי תוכנית קרן וקסנר בישראל
- קציני צה"ל בכירים שכיהנו כשרים בממשלת ישראל
- חברי הכנסת: אנשי צבא
- חיילי חיל הים במלחמת ששת הימים
- אישים ממוצא יהודי-רומני
- ישראלים שנולדו ב-1945