צמר
הצמר הוא סיב המופק משיער של בעלי חיים מבויתים, בדרך כלל כבשים.
תכונות סיב הצמר
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסיב המיוצר מכבשים מבויתות שונה משיער או פרווה בכך שיש לו נטייה להתקפל ולהסתובב ובכך ניתן "לתפוס" סיב אחד באמצעות סיב שני וליצור מהם חוטים. תכונה זו של הסיב מאפשרת לו לשמור על החום, שכן האוויר שנתפס בקפלים מיצר מכשול למעבר חום מצד אחד של הקפל לצידו השני. הסיב גם משמש חומר מבודד, למשל באוהלי הבדואים ובני הטוארג, הסיבים מבודדים ושומרים על הטמפרטורה באוהל.
צמר גדל במספר צבעים טבעיים: חום, שחור, אפור ולבן. הצמר מסוגל להיצבע בצבעים רבים ועדיין שומר על גמישותו.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
השימוש בצמר החל בעת ביותם של הכבשים, כבר בתקופת הברזל, אף לפני המצאתם של כלי הגז – באותה עת הצמר נתלש ביד או עלי ידי מסרקי ברונזה.
בימי הביניים מרבית הצמר יובא לאירופה מממלכת אנגליה, שהייתה מונופול בייצור הצמר. הצמר היה מרכיב עיקרי בכלכלת בריטניה. שק צמר שנמצא עד היום במרכז בית הלורדים מסמל עובדה זו. חוקים רבים נחקקו באנגליה כדי לשמר על המונופול הזה. בשנת 1699 אסרה בריטניה על מושבותיה באמריקה לסחור בצמר אחת עם השנייה (שלא דרך אנגליה).
רק בסוף המאה ה-19 החל הצמר המיוצר בגרמניה לתפוס את שוקי הצמר האנגליים. בשנת 1845 הפכה אוסטרליה ליצרנית הצמר העיקרית בעולם.
כיום, אוסטרליה וניו זילנד הן יצרניות הצמר העיקריות בעולם. רוב הצמר הוא צמר של כבשים מסוג מרינו.
שימושים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בנוסף להיותו חומר גלם בייצור בגדים, משתמשים בצמר לייצור שטיחים, ריפוד, אוהלים וכדומה. היוונים הקדמונים והרומאים נהגו לרפד את קסדותיהם ואת שריוניהם בצמר. הוויקינגים השתמשו במפרש צמר שסיפק לספינה הוויקינגית יכולת תמרון גבוהה ברוח ומהירות אדירה.
מיד לאחר הגז, הצמר עמיד ביותר למים, וניתן לסרוג ממנו סריגים כמעט בלתי חדירים למים.
ניקוי צמר
[עריכת קוד מקור | עריכה]ניקוי צמר הוא אחד התהליכים בהפקת בדים מצמר, הכולל טיהור הבד משמנים, לכלוך ופגמים אחרים ועיבויו.
את תהליך ניקוי הצמר ניתן לחלק לשניים – צחצוח הבד ועיבויו. לאחריהם נמתח הבד על מסגרות גדולות הנקראות ממתחים.
בתקופה העתיקה, תהליך הניקוי והעיבוי היה מבוצע באמצעות דריכה על הבד (ולפיכך קיימות שפות שבהן מתארים את מנקי הצמר כ"הולכים"), ובאמצעות מחבטים. בתקופה הרומית, עבדים היו עומדים בתוך חביות, שהיו מלאות בשתן אנושי (השתן היה רכיב מרכזי בניקוי הבד בזכות מרכיביו – מלח אמוניום, ולפיכך אף הוטל מס השתן).
מתקופת ימי הביניים ואילך נעשתה העבודה באמצעות טחנת מים שנקראת מבטשה ונעשה שימוש ב"אדמת ניקוי הצמר", חומר דמוי חֵמָר, שהוא תצורה נוזלית של אלומיניום סיליקט. כיום נעשה שימוש בסבונים.
החלק השני של תהליך ניקוי הצמר, העיבוי, נעשה באמצעות השטחת הסיבים למתן כוח. כאן נעשה שימוש במים, גם כדי לסלק את הריח המבאיש של חומרי הצחצוח.
סוגי צמר
[עריכת קוד מקור | עריכה]- צמר טבעי (גם צמר רחלים) – צמר העשוי כולו מצמר כבשים.
- צמר אנגורה – צמר עדין העשוי משיער ארנבות אנגורה הנתלש מהם[1].
- צמר אקרילי – צמר סינתטי זול המופק מסיבי אקרילן.
- מוהר – צמר עדין המופק משיער עיזי אנגורה.
- צמר מעורב – צמר המשלב צמר טבעי עם צמר סינתטי אחר ביחס מסוים במטרה להוזיל את מחירו.
- קשמיר – הצמר הנדיר והיקר ביותר המופק מעז קשמיר.
- צמר למה – צמר המופק באזור האנדים מלמה מצויה.
- צמר אלפקה – צמר רך המיוצר באזור האנדים מאלפקות, ונחשב ליקר ואיכותי יותר מצמר הלמה.
- צמר בייבי אלפקה – צמר יקר המופק אף הוא באזור האנדים משערם של גורי אלפקה ונחשב לרך ולאיכותי ביותר מכל סוגי הצמר המיוצרים באזור זה.
- צמר גמלים
- צמר ויקוניה – צמר המופק מהוויקוניה המצויה, מין ממשפחת הגמליים.
- צמר צ׳ירו – צמר רך עדין ויקר המופק מהצ'ירו, מין אנטילופה נדירה.
התנגדות לתעשיית הצמר
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – המאבק נגד תעשיית הצמר
פעילים למען זכויות בעלי חיים בעולם מתנגדים נחרצות להפקת צמר מכסותן של כבשים בטענה שמדובר בניצול אכזרי של בעלי חיים[2], מה שהוביל באירופה למאבק נגד תעשיית הצמר.
לטענת המתנגדים גז הכבשים נעשה באופן תעשייתי וחסר רגישות, תוך כפייה ואזיקת בעלי החיים. הגז מותיר את הכבשים פצועות ומדממות.
פעילי זכויות בעלי החיים מתעקשים שניתן לעשות שימוש בתחליפים סינתטיים – שמספקים אף הם מוצרי צמר ששומרים היטב על חום גוף האדם – וזאת לצורך מניעת פגיעה, ניצול ושעבוד של כבשים.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- צמר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
צמר, דף שער בספרייה הלאומית
