קרב נארווה (1944)

קרב נארווה

חיילים אסטונים בשורות הוורמאכט בגדה המערבית של נהר נארווה, כאשר ממולם עומד מבצר איוואנגורוד
מערכה: החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
תאריכים	2 בפברואר 1944 – 10 באוגוסט 1944 (191 ימים)
קרב לפני	מבצע לנינגרד-נובגורוד
קרב אחרי	המערכה על הארצות הבלטיות
מקום	נארווה, אידה-וירו, אסטוניה
קואורדינטות	59°23′00″N 28°12′00″E
תוצאה	ניצחון אסטרטגי סובייטי, ניצחון טקטי גרמני
שינויים בטריטוריות	פריצת דרך של הצבא האדום אל חבל הארצות הבלטיות.
הצדדים הלוחמים מנהיגים יוסיף סטלין  אדולף היטלר  מפקדים לאוניד גובורוב איוואן פדיונינסקי יוהנס פריסנר פליקס שטיינר כוחות חזית לנינגרד ארמיית ההלם השנייה הארמייה השמינית הארמייה ה-59 קורפוס הרובאים האסטונים ה-8 קורפוס הרובאים ה-14 200,000 איש, 2,500 תותחים, 125 טנקים, 800 מטוסי קרב קבוצת ארמיות צפון קורפוס הפאנצר אס אס השלישי הקורפוס ה-26 הקורפוס ה-43 מגננת החופים (הגזרה המזרחית) 123,541 איש, 32 טנקים, 137 מטוסי קרב אבדות 100,000 הרוגים או נעדרים 380,000 פצועים 14,000 הרוגים או נעדרים 54,000 פצועים

קרב נארווה (2 בפברואר – 10 באוגוסט 1944) היה קרב רחב היקף בחזית המזרחית במלחמת העולם השנייה שנערך בין פברואר ליולי 1944 בין גזרת "נארווה" של קבוצת ארמיות צפון בוורמאכט לבין חזית לנינגרד של הצבא האדום. הקרב נערך על השליטה במצר הים נארווה (מחוז אידה-וירו) והוביל לפריצת הדרך של הצבא האדום לחבל הארצות הבלטיות.

כחלק ממדיניות החזית הנרחבת שקידם סטלין, שלפיה הצבא האדום קידם סדרת מבצעים רחבי היקף לכל אורך חזית המלחמה במזרח, במקביל לקרב נארווה נערכו גם מבצע דנייפר-קרפטי ומבצע לבוב-סנדומייז'. מבצע לנינגרד-נובגורוד שהחל בינואר הוביל לשחרור לנינגרד מהמצור שהוטל עליה ולנסיגת הצבא הגרמני לקו מגננה על גדות נהר נארווה. הקרב חולק למעשה לשני קטעים עיקריים: הקרב על ראש הגשר לנארווה והקרב על קו המגננה טננברג. במהלך הקרב הצבא הגרמני גייס בכפייה אזרחים אסטונים והמחתרת הלאומית האסטונית תמכה בגרמנים מתוך ציפייה כי ישיבו את ריבונותה של אסטוניה.

סדרת מתקפות נגד של הוורמאכט נגד ראש הגשר של הצבא האדום עיכבו את תנועת הכוחות כמו גם תנאי השטח הבוצי בתקופת האביב שהאטו את הפעילות הצבאית. מטרה העיקרית של הצבא האדום, להשתלט מחדש על אסטוניה ולהיעזר בה כבסיס מבצעי במאבק מול פינלנד במלחמת ההמשך ונגד גרמניה במבצע פרוסיה המזרחית, כשל, עקב העובדה שההתנגדות הגרמנית החריפה הובילה להתמשכות הקרב ולעצירת ההתקדמות הצבאית הסובייטית בחזית הצפון-מזרחית במשך מעל חצי שנה (שבעה וחצי חודשים).

רקע

פני השטח

לשטח היה תפקיד משמעותי בפעולות סביב נארווה. הגובה מעל פני הים באזור הוא לעיתים רחוקות מעל 100 מטרים, והאדמה מבותרת על ידי נתיבי מים רבים, כולל נהרות נארווה ופליוסה. עיקר האדמה באזור מיוערת, וביצות גדולות מציפות אזורים בגובה נמוך. השפעת השטח על הפעולות הייתה של תקשורת; בגלל הביצות, רק אזורים מסוימים התאימו לתנועת חיילים בקנה מידה גדול.

השטח של האיסטמוס נארווה נשלט על ידי מים ויערות.

בקנה מידה אסטרטגי, הייתה נקודת חנק טבעית בין החוף הצפוני של אגם פייפוס למפרץ פינלנד. רצועת האדמה ברוחב 45 קילומטרים נחצתה כולה על ידי נהר נארווה וכללה שטחים נרחבים של שממה. נתיבי התחבורה העיקריים, הכביש המהיר נארווה-טאלין ומסילת הרכבת, עברו על ציר מזרח-מערב ליד ובמקביל לקו החוף. לא היו נתיבי תחבורה אחרים באזור מזרח-מערב המסוגלים לקיים תנועת כוחות בקנה מידה גדול.

פעולות קודמות

ב-14 בינואר 1944, חזית לנינגרד פתחה במתקפת קרסנוי סלו-רופשה, שמטרתה לאלץ את הארמייה הגרמנית ה-18 לסגת מעמדותיה ליד אורניינבאום. ביום השלישי למתקפה, פרצו הסובייטים את הקווים הגרמניים ודחפו מערבה. קבוצת ארמיות צפון פינתה את האוכלוסייה האזרחית של נארווה.

המטרות הסובייטיות

עד 1944, זה היה נוהג שגרתי למדי עבור הסטאבקה להקצות משימות חדשות ושאפתניות יותר לחזיתות הפעילות שלה בזמן שהכוחות המזוינים הסובייטים מבצעים פעולות התקפיות גדולות. הרציונל היה שלחץ בלתי פוסק עלול לגרום להתמוטטות גרמנית. לקראת מסע החורף של 1943/1944, הורה סטלין לצבא האדום לבצע התקפות גדולות לאורך כל החזית הסובייטית-גרמנית, בהמשך לאסטרטגיית "החזית הרחבה" שנקטה מאז תחילת המלחמה. זה עלה בקנה אחד עם הרציונל רב השנים שלו שאם הצבא האדום יפעיל לחץ לאורך כל החזית, ההגנות הגרמניות עלולות להישבר לפחות בקטע אחד. מסע החורף הסובייטי כלל תקיפות גדולות לאורך כל מרחב החזית באוקראינה, בלארוס, וקו פנתר הגרמני, באזור הים הבלטי.

הפריצה דרך איסטמוס נארווה, הממוקמת בין מפרץ פינלנד לאגם פייפוס, הייתה בעלת חשיבות אסטרטגית גדולה לכוחות המזוינים הסובייטים. הצלחה במבצע האסטוני הייתה מספקת נתיב ללא הפרעה להתקדם לאורך החוף לטאלין, מה שיאלץ את קבוצת ארמיות צפון הגרמנית לברוח מאסטוניה מחשש להידחק לפינה. עבור הצי הבלטי, שנלכד במפרץ המזרחי של מפרץ פינלנד, טאלין הייתה היציאה הקרובה ביותר לים הבלטי. נסיגת קבוצת ארמיות צפון מאסטוניה הייתה הופכת את פינלנד לנתונה להתקפות אוויריות ואמפיביות שמקורן בבסיסים אסטוניים. הסיכוי לפלישה לפרוסיה המזרחית דרך אסטוניה קרץ ביתר שאת לסטבקה, שכן היא עלולה להביא לעצירת התנגדות גרמנית. בהשתתפותם של לאוניד גובורוב, מפקד חזית לנינגרד, ולדימיר טריבוץ, מפקד הצי הבלטי, הוכנה תוכנית להשמדת קבוצת הארמיות צפון. סטלין הורה על לכידת נארווה בכל מחיר לא יאוחר מ-17 בפברואר:

חובה שכוחותינו יתפסו את נארווה לא יאוחר מ-17 בפברואר 1944. זה נדרש הן מסיבות צבאיות והן מסיבות פוליטיות. זה הדבר החשוב ביותר כרגע. אני דורש מכם לנקוט בכל האמצעים הנדרשים כדי לשחרר את נרווה לא מאוחר יותר. מהתקופה שצוינה. י. סטלין

לאחר כישלון חזית לנינגרד, סטלין הוציא צו חדש ב-22 בפברואר: לפרוץ את הגנת "נארווה", לחסל את הכוחות הגרמנים באסטוניה, להפנות שתי ארמיות לדרום מזרח אסטוניה, להמשיך לעבור דרך לטביה, ולפתוח את הדרך למזרח פרוסיה ולמרכז אירופה. באותו יום הציגה ברית המועצות לפינלנד תנאי שלום. בעוד שפינלנד ראתה את התנאים כבלתי מקובלים, המלחמה המתנהלת סביבם נראתה מסוכנת מספיק כדי לשמור על הפינים במשא ומתן. כדי להשפיע על פינלנד, סטלין היה צריך לכבוש את אסטוניה. משאלתו הפכה לפקודה למפקדי חזית לנינגרד, כשראשיהם מונחים על כף המאזניים. לאחר תגבורת במרץ 1944, חזית נארווה קיבלה את ריכוז הכוחות הגבוה ביותר בכל נקודה בחזית המזרחית.

הכוחות הסובייטים

המצב סביב נארווה, מרץ 1944

שלוש ארמיות סובייטיות נפרסו בריכוז מרבי של כוחות במרץ 1944. ארמיית ההלם השנייה הוצבה מצפון לנארווה, הארמייה ה-59 הוצבה דרומית לנארווה, והארמייה ה-8 מדרום לארמייה ה-59, לאורך הנרב באורך 50 ק"מ, נהר המשתרע עד אגם פייפוס. מידע מפורט על גודל הכוחות הסובייטיים בחזית נארווה במהלך מסע החורף-אביב לא פורסם על ידי מקורות כלשהם. אי אפשר לתת סקירה כללית על החוזק הסובייטי עד שהמידע הארכיוני של הצבא האדום יפורסם או יוגש לחוקרים שאינם רוסים. ההיסטוריון האסטוני, האנס ולטר, העריך את מספר החיילים הסובייטים בקרב נארווה ב-205,000, מה שמתאים למספר הדיוויזיות, מוכפל בגדלים של הדיוויזיות שהניח ההיסטוריון האסטוני מארט לאר. סדר הכוחות של חזית לנינגרד, נכון ל-1 במרץ 1944:

• ארמיית ההלם השנייה – גנרל לוטננט איוון פדיונינסקי
  • קורפוס הרובאים ה-43 – גנרל מיור אנטולי אנדרייב
  • קורפוס הרובאים ה-109 – גנרל מיור איוואן אלפרוב
  • קורפוס הרובאים ה-124 – גנרל מיור וולדר דמברג
• הארמייה ה-8 – גנרל לוטננט פיליפ סטאריקוב
  • קורפוס הרובאים ה-6 – גנרל מיור סמיון מיקולסקי
  • קורפוס הרובאים ה-112 – גנרל מיור פיליפ סולובב
• הארמייה ה-59 – גנרל לוטננט איוואן קורובניקוב
  • קורפוס הרובאים ה-117 – גנרל מיור וסילי טרובצ'וב
  • קורפוס הרובאים ה-122 – גנרל מיור פנטלימון זייצב

גזרות נפרדות:

• קורפוס הרובאים האסטוני ה-8 – גנרל לוטננט למביט פארן
• קורפוס הרובאים ה-14 – גנרל מיור פאבל ארטיושנקו
• דיוויזיית הרובאים ה-124 – קולונל מיכאיל פפצ'נקו
• קורפוס הרובאים של המשמר ה-30 – גנרל לוטננט ניקולאי סימוניאק
• רגימנטים עצמאיים 46, 260 ו-261 טנקים כבדים של המשמר ורגימנט עצמאי ארטילריה מתנייעת 1902
• קורפוס הארטילקיה ה-3 – גנרל מיור נ.נ. ז'דנוב
• קורפוס הטנקים של המשמר ה-3 – גנרל מיור י.א. וובצ'נקו

בתחילת מתקפת נארווה (יולי 1944), חזית לנינגרד פרסה 136,830 חיילים, 150 טנקים, 2,500 תותחי סער ו-800+ מטוסים.

המטרות הגרמניות והפיניות

ערך מורחב – מלחמת ההמשך

הפיקוד העליון הגרמני (OKH) האמין שחשוב לייצב את החזית על נהר נארווה. פריצת דרך סובייטית כאן הייתה פירושה אובדן החוף הצפוני של אסטוניה ואיתו אובדן השליטה במפרץ פינלנד, מה שיעניק לצי הבלטי הסובייטי גישה לים הבלטי. פריצת דרך של הצי הייתה מאיימת על השליטה הגרמנית בכל הים הבלטי ועל משלוח יבוא עפרות ברזל משוודיה. אובדן נארווה היה פירושו שדלק שמקורו במרבצי פצלי הנפט הסמוכים של קוהטלה-יארווה (32 קילומטרים מערבית לנארווה על החוף) יימנע ממכונת המלחמה הגרמנית. גנרל-אוברסט גאורג לינדמן אמר בפקודתו היומית לדיוויזיית הרגלים ה-11: ”אנחנו עומדים על גבול ארץ מולדתנו. כל צעד אחורה יוביל את המלחמה באוויר ובמים לגרמניה.”

בעוד פינלנד ניהלה משא ומתן עם ברית המועצות לשלום, ה-OKH התרכז בחזית נארווה, תוך שהוא משתמש בכל האמצעים כדי לשכנע את פיקוד ההגנה הפיני שההגנות הגרמניות עומדות להחזיק מעמד. הפיקוד הגרמני הודיע בפירוט לעמיתיהם הפיניים על האירועים בחזית נארווה בזמן שמשלחת של פיקוד ההגנה הפיני ביקרה בנארווה באביב 1944. מלבד היותו מסדרון צר המתאים היטב להגנה, השטח באזור נארווה נשלט על ידי יערות וביצות. ממש מאחורי נהר נארווה שוכנת העיר עצמה, ממוקמת באופן אידיאלי כמעוז שממנו כוחות הגנה יכולים להשפיע על הלחימה הן מצפון והן מדרום לעיר לאורך עמק הנהר.

עמדה זו הייתה הקטע הצפוני של קו פנתר הגרמני ושם רצה הגנרלפלדמרשל גאורג פון קיכלר, מפקד קבוצת הארמיות, להקים את הגנתו. היטלר סירב בתחילה, והחליף את פון קיכלר בגנרלפלדמרשל ולטר מודל כמפקד קבוצת ארמיות צפון. מודל הסכים עם פון קיכלר, וכאחד מהאהובים על היטלר, הוא גם קיבל יותר חופש. תוך שימוש בחופש הזה לטובתו, הצליח מודל לסגת ולהתחיל להקים קו לאורך נהר נארווה, עם ראש גשר חזק על הגדה המזרחית באיבנגורוד. זה פייס את היטלר, ופעל לפי נוהל הפעולה הסטנדרטי הגרמני להגנה על קו נהר. ב-1 בפברואר 1944, הטיל הפיקוד העליון של קבוצת הארמיות צפון על קבוצת שפונהיימר (ששמה שונה לפלגת הארמייה נארווה ב-23 בפברואר) להגן בכל מחיר על קטע קו פנתר באיסטמוס שבין מפרץ פינלנד לאגם פייפוס. לאחר ההצלחה הסובייטית הראשונית, סטלין הציג לפינלנד את תנאי השלום שלו ב-8 בפברואר 1944. אולם בעקבות הניצחונות הטקטיים של "נארווה" מאמצע פברואר עד אפריל, הפסיקה פינלנד את המשא ומתן ב-18 באפריל 1944.

מטרות תנועת המחתרת האסטונית

הכרזת ממשלת אסטוניה ב-18 בספטמבר 1944 ברייגי תאטאג'ה (עיתון ממשלתי)

במהלך כיבוש אסטוניה על ידי גרמניה הנאצית, הציפיות האסטוניות להחזרת עצמאותם החלו להתמעט. בהתאם לחוקת אסטוניה, רשמית עדיין בתוקף, פוליטיקאים אסטונים הקימו ועדה לאומית מחתרתית של הרפובליקה של אסטוניה, שהתכנסה ב-14 בפברואר 1944. מכיוון שהנשיא קונסטנטין פטס נכלא על ידי השלטונות הסובייטיים, ראש המדינה בפועל, על פי החוקה, היה ראש הממשלה לשעבר יירי אולאוץ. המנהל העצמי של אסטוניה שמינתה גרמניה ביצע בעבר כמה שיחות גיוס כלליות שלא צלחו, שהיו בלתי חוקיות על פי אמנות האג (1899 ו-1907) ומנוגדות דלעתו של אולאוץ.

בפברואר 1944, כאשר הגיעה חזית לנינגרד לסביבת נארווה והשיבה הסובייטית הפכה לאיום ממשי, החליף אולאוץ את עמדתו בגיוס הגרמני. בנאום רדיו ב-7 בפברואר, אולאוץ נימק כי אסטונים חמושים יכולים להיות שימושיים הן נגד הגרמנים והן הסובייטים. הוא גם רמז כי לחיילים אסטונים על אדמת אסטוניה תהיה: "... משמעות רחבה הרבה יותר ממה שאני יכול ואוכל לחשוף כאן". יחד עם פוליטיקאים אסטונים אחרים, אולאוץ ראה בהתנגדות נגד הכוחות המזוינים הסובייטים אמצעי למניעת השבת הכוח הסובייטי והשבת עצמאותה של אסטוניה לאחר שהמלחמה תסתיים. קריאת הגיוס קיבלה תמיכה עממית וההתגייסות כוננה כוח של 38,000 איש, אשר חולק לשבעה רגימנטים של משמר הגבול ודיוויזיית הוואפן גרנדיר אס אס ה-20 (האסטונית). בשילוב עם רגימנט הרגלים הפיני ה-200 (אסטונים מרצון בצבא הפיני), והמתגייסים בתוך הוואפן אס אס, בסך הכל 70,000 חיילים אסטונים לחמו לצד הגרמנים ב-1944.

הקמת פלגת הארמייה נארווה

בפברואר 1944, הקורפוסים ה-50 וה-54 יחד עם קורפוס הפאנצר אס אס ה-3 היו באגף השמאלי של הארמייה ה-18 כאשר הם נסוגו לנארווה. ב-4 בפברואר נותקה קבוצת שפונהיימר מהארמייה ה-18 והוכפפה ישירות לקבוצת ארמיות צפון. כתמיכה בכוחות שכבר היו במקום, הורה היטלר על תגבורת. דיוויזיית הפאנצר פלדהרנהאלה, עם למעלה מ-10,000 חיילים וציודם, הועברה מבלארוס לאסטוניה דרך שדה התעופה בטארטו ב-1 בפברואר. שבוע לאחר מכן, הרגימנט ה-5 של דיוויזיית גרוסדויטשלנד הגיע לחזית. גדוד הגרנדירים גנזן (גדוד אד-הוק שהוקם מיחידות חילופיות של הצבא בפולין) נשלח מגרמניה והגיע ב-11 בפברואר. שלושה ימים לאחר מכן הועברה דיוויזיית הרגלים ה-214 מנורווגיה.

במהלך השבועיים הבאים נוספו לקבוצה יחידות שונות, ביניהן דיוויזיית הפאנצרגרנדיר אס אס ה-11, מספר דיוויזיות של הוורמאכט, הדיוויזיה האסטונית וגדודי משמר הגבול האסטוני המקומי ומשטרת העזר האסטונית. גנרל חיל הרגלים אוטו שפונהיימר הוחלף בגנרל יוהנס פריסנר וקבוצת שפונהיימר שונתה לפלגת הארמייה נארווה ב-23 בפברואר. קבוצת ארמיות צפון הורתה על פריסת פלגת הארמייה ב-22 בפברואר בעמדות הבאות: קורפוס הפאנצר אס אס ה-3 נפרס בנארווה, ראש גשר איבנגורוד בגדה המזרחית של הנהר ומצפון לנרווה; הקורפוס ה-43 נגד ראש הגשר Krivasoo מדרום לעיר; הקורפוס ה-26 בגזרה שבין ראש הגשר קריבאסו לאגם פייפוס. נכון ל-1 במרץ 1944, היו בסך הכול 123,541 איש הכפופים לקבוצת הארמיות, בסדר הכוחות הבא:

• קורפוס הפאנצר אס אס ה-3 – אובר-גרופנפיהרר פליקס שטיינר
  • דיוויזיית הפאנצרגרנדיר אס אס ה-11
  • חטיבת הפאנצרגרנדיר אס אס ה-4 "נדרלנד"
  • דיוויזיית הוואפן גרנדיר אס אס ה-20 (האסטונית ה-1)
• הקורפוס ה-26 – גנרל אנטון גרסר
  • הדיוויזיה ה-11
  • הדיוויזיה ה-58
  • הדיוויזיה ה-214
  • הדיוויזיה ה-225
  • גדוד משמר הגבול האסטוני השלישי (נכון ל-15 באפריל)
• הקורפוס ה-43 – גנרל חיל הרגלים קרל פון אובן
  • הדיוויזיה ה-61
  • הדיוויזיה ה-170
  • הדיוויזיה ה-227
  • דיוויזיית הפאנצר פלדהרנהאלה
  • רגימנט הגרנדירים גנזן

יחידות נפרדות:

גזרה מזרחית, הגנת החוף (דיוויזיית הנ"מ ה-2)

• הגדוד האסטוני "Reval"
• 3 גדודי המשטרה האסטונית
• 2 גדודי מזרח אסטוניים

יחידות צבאיות אחרות:

• פיקוד ארטילריה מס' 113
• פיקוד עליון מס' 32
• גדוד טנקים כבדים 502
• גדוד נגד טנקים 752
• גדוד חי"ר מיוחד (אימונים) 540

בקיץ 1944, דיוויזיית הפאנצר פלדהרנהאלה, ושבע דיוויזיות חי"ר, נלקחו מחזית נארווה.

פעילות קרבית

המפה הסובייטית של תחילת המבצע האסטוני, פברואר – אפריל 1944

הקמת ראשי גשר

הרוסים פתחו את מתקפת קינגיזפ-גדוב ב-1 בפברואר, וקורפוס הרובאים ה-109 של ארמיית ההלם השנייה כבש את העיירה קינגיזפ ביום הראשון. הארמייה ה-18 הגרמנית נאלצה לסגת לעמדות חדשות על הגדה המזרחית של נהר נארווה. יחידות קדמיות של ארמיית ההלם השנייה חצו את הנהר והקימו כמה ראשי גשר בגדה המערבית מצפון ומדרום לעיר נרווה ב-2 בפברואר. ארמיית ההלם השנייה הרחיבה את ראש הגשר בביצת קריבאסו דרומית לנארווה חמישה ימים לאחר מכן, וניתקה זמנית את מסילת הרכבת נרווה-טאלין מאחורי קורפוס הפאנצר אס אס ה-3. גובורוב לא הצליח לכתר את קבוצת הצבא הגרמני הקטנה יותר, שהזעיקה תגבורת. אלה הגיעו בעיקר מהאסטונים החדשים שהתגייסו, עם מוטיבציה להתנגד לשיבה הסובייטית הממשמשת ובאה. במקביל, קורפוס הרובאים הסובייטי ה-108 הנחית יחידות על פני אגם פייפוס 120 קילומטרים דרומית לנארווה והקים ראש גשר סביב הכפר מיראפאלו. בצירוף מקרים הגיע לאותו אזור גדוד ה-1, רגימנט הגרנדירים אס אס ה-45 (האסטוני ה-1), שהיה בדרכו לכיוון נארווה. גדוד של רגימנט הרגלים ה-44 (המורכב מאנשי מזרח פרוסיה), הגדוד ה-1, הרגימנט האסטוני ה-1 וטייסת תקיפה השמידו את ראש הגשר הסובייטי ב-15–16 בפברואר. מבצע הנחיתה ב-Mereküla נערך כאשר 517 לוחמי חטיבת הנחתים העצמאית 260 נחתו ברובע החוף של Mereküla מאחורי קווי קבוצת שפונהיימר. עם זאת, היחידה הושמדה כמעט לחלוטין.

המתקפות על נארווה, 15–28 בפברואר ו-1–4 במרץ

ערכים מורחבים – מתקפת נארווה (15–28 בפברואר 1944), מתקפת נארווה (1–4 במרץ 1944)

קורפוס הרובאים של המשמר ה-30 הסובייטי וקורפוס הרובאים ה-124 פתחו במתקפה חדשה על נארווה ב-15 בפברואר. ההתנגדות של יחידות מקבוצת שפונהיימר התישה את הצבא הסובייטי, שהפסיק את המתקפה שלו. שני הצדדים השתמשו בהפוגה להכנסת כוחות נוספים. רגימנטים 45 ו-46 של מתנדבי האס אס הטריים (האסטוני 1 ו-2) בליווי יחידות של דיוויזיית "נורדלנד" השמידו את ראשי הגשר הסובייטיים מצפון לנארווה עד 6 במרץ. הארמייה ה-59 שזה עתה הגיעה תקפה מערבה מביצת קריבאסו וכיתרה את הנקודות החזקות של דיוויזיית הרגלים ה-214 וגדודי האוסט ה-658 וה-659 האסטונים. ההתנגדות של היחידות המכותרות העניקה לפיקוד הגרמני זמן לנוע בכל הכוחות הזמינים ולעצור את התקדמות יחידות הארמייה ה-59.

6–24 במרץ

נארווה לאחר ארטילריה ופשיטות אוויר, 1944

חיל האוויר הסובייטי ביצע תקיפה אווירית, ושיטח את העיר ההיסטורית נארווה ב-6 במרץ. הלם אווירי וארטילרי של 100,000 פגזים ופצצות ביחידות "נורדלנד" ו"נדרלנד" באיבנגורוד הכשיר את הדרך להתקפה של דיוויזיית הרובאים של המשמר ה-30 ב-8 במרץ. קרבות קשים בו-זמנית התרחשו מצפון לעיר, שם ניסה קורפוס הרובאים ה-14 שנתמך על ידי הארטילריה של קורפוס הרובאים האסטוני ה-8 להקים מחדש ראש גשר. רגימנטים של דיוויזיית האס אס האסטונית הדפו את ההתקפות, וגרמו לאבדות סובייטיות כבדות.

התקפות אוויריות סובייטיות נגד אזרחים בעיירות אסטוניות היו חלק מהמתקפה, שמטרתה לאלץ את האסטונים להתרחק מתמיכה בצד הגרמני. סניף התעופה הסובייטי לטווח ארוך תקף את בירת אסטוניה טאלין בלילה שבין 8 ל-9 במרץ. כ-40% מהבניינים נהרסו בעיר; 25,000 בני אדם נותרו ללא קורת גג ו-500 אזרחים נהרגו. התוצאה של התקיפה האווירית הייתה הפוכה ממה שהתכוונו הסובייטים, שכן אנשים חשו סלידה מהזוועות הסובייטיות; גברים נוספים נענו לקריאת הגיוס הגרמנית.

התקפת הטנקים הסובייטית בתחנת אובר נעצרה על ידי פלוגה של גדוד הטנקים הכבדים 502 ב-17 במרץ. המתקפה שלאחר מכן נמשכה שבוע נוסף עד שהכוחות הסובייטיים ספגו מספיק אבדות כדי לעבור לעמדה הגנתית. זה אפשר ל"פלגת הארמייה נארווה" לקחת את היוזמה.

מתקפת שטראכוויץ

קבוצת הקרב שטראכוויץ השמידה את טריז כוחות ההלם של הארמייה ה-8 הסובייטית בקצה המערבי של ראש הגשר קריבאסו ב-26 במרץ. קבוצת הקרב הגרמנית השמידה את הקצה המזרחי של ראש הגשר ב-6 באפריל. גנרל מיור היאצינט פון שטראכוויץ, בהשראת ההצלחה, ניסה לחסל את כל ראש הגשר אך לא הצליח להמשיך בשל הפשרת האביב שהפכה את הביצה לבלתי עבירה עבור טנקי טיגר. עד סוף אפריל מיצו הצדדים את כוחותיהם הדדית. שקט יחסי השתרר בחזית עד סוף יולי 1944.

הסובייטים כובשים את נארווה

פריצת הדרך הסובייטית בבלארוס והמתקפה הקרלית אילצה את קבוצת ארמיות צפון להסיג חלק גדול מחייליה מנארווה לגזרה המרכזית של החזית המזרחית ולפינלנד. מכיוון שלא היו מספיק כוחות להגנת קו החזית לשעבר בנארווה ביולי, החל הצבא הגרמני בהכנות לנסיגה לקו ההגנה של טננברג בגבעות סינימאד, 16 קילומטרים מנרב. מפקדי חזית לנינגרד לא ידעו על ההכנות; הם תכננו מתקפה חדשה על נארווה. כוחות הלם מהחזית הפינית רוכזו ליד העיירה, והעניקו לחזית לנינגרד עדיפות של 4:1 הן בכוח האדם והן בציוד. לפני שהכוחות הגרמניים יישמו את תוכניתם, פתחה הארמייה ה-8 הסובייטית במתקפה; הגדוד ה-1, הרגימנט האסטוני ה-1 ורגימנט הרגלים ה-44 הדפו את המתקפה, והסבו אבדות כבדות לארמייה ה-8. הדיוויזיות "נורדלנד" ו"נדרלנד" באיבנגורוד פינו את עמדותיהם בשקט בלילה שלפני ה-25 ביולי. הפינוי בוצע על פי התוכניות הגרמניות עד שארמיית ההלם ה-2 חידשה את המתקפה בבוקר. בתמיכת 280,000 פגזים מ-1,360 תותחי סער, חצתה הארמייה את הנהר מצפון לעיירה. הגדוד ה-2, הרגימנט האסטוני ה-1 מנע מארמיית ההלם הסובייטית לכבוש את הכביש המהיר מאחורי הכוחות הנסוגים. פעולת ההגנה הובילה להשמדת הרגימנט ה-48 "גנרל סייפרדט" מתנדבי הפאנצרגרנדיר אס אס עקב טעויות טקטיות. הכוחות הסובייטיים כבשו את נארווה ב-26 ביולי.

קו טננברג

קרב קו טננברג, 26–29 ביולי 1944

דיוויזיות הרובאים 201 ו-256 של החלוץ הסובייטי תקפו את קו טננברג וכבשו חלק מגבעת בית היתומים, המזרחית ביותר של האזור. פלוגת הנ"ט, רגימנט הפאנצרגרנדיר אס אס ה-24 "דנמרק" החזיר למחרת את הגבעה לידי הגרמנים. קורפוס הפאנצר אס אס ה-3 הדף את הניסיונות הסובייטיים הבאים ללכוד את הגבעות על ידי טנקים למחרת. גדוד סיור 11 של האס אס וגדוד 1 של רגימנט הגרנדיר ה-47 (האסטוני ה-3) פתחו במתקפת נגד במהלך הלילה שלפני 28 ביולי. ההסתערות קרסה תחת אש הטנקים הסובייטית שהשמידה את הגדוד האסטוני. בקרב נמרץ שהועבר ליום המחרת ללא הפסקה בלחימה, אילצו שתי הארמיות הסובייטיות את הכוחות הגרמנים לסגת לעמדות חדשות בגבעת הגרנדירים, המרכזית.

שיאו של קרב קו טננברג היה המתקפה הסובייטית ב-29 ביולי. יחידות ההלם דיכאו את ההתנגדות הגרמנית בגבעת בית היתומים, בעוד שהכוחות העיקריים הסובייטים ספגו אבדות כבדות בהסתערות שלאחר מכן על גבעת הגרנדירים. הטנקים הסובייטים כיתרו אותה ואת גבעת המגדל, המערבית שבהן. שטיינר, מפקד קורפוס הפאנצר אס אס ה-3 שלח את שבעת הטנקים הנותרים, שפגעו בשריון הסובייטי המופתע ואילצו אותם לסגת בחזרה. זה איפשר לקבוצת קרב מאולתרת בראשותו של האופטשטורמפיהרר פאול מאיטלה לצאת למתקפת נגד שכבשה מחדש את גבעת הגרנדירים. מתוך 136,830 הסובייטים שהחלו את המתקפה ב-25 ביולי, כמה אלפים נותרו כשירים ללחימה עד 1 באוגוסט. גדודי הטנקים הסובייטיים הושמדו.

באמצעות תגבורת מהירה המשיכו שתי הארמיות הסובייטיים בהתקפותיהם. הסטבקה דרשו את השמדת פלגת הארמייה נארווה ואת לכידת רקוור עד 7 באוגוסט. ארמיית ההלם השנייה ירדה ל-20,000 חיילים עד 2 באוגוסט, בעוד שניסיונות רבים תוך שימוש בטקטיקות ללא שינוי לא הצליחו לשבור את ההגנה הרב-לאומית של "קבוצת נארווה". לאוניד גובורוב, מפקד חזית לנינגרד, סיים את המתקפה ב-10 באוגוסט.

נפגעים

בתקופת ברית המועצות, ההפסדים בקרב נארווה לא שוחררו על ידי הסובייטים. במאה ה-21 פרסמו חוקרים רוסים הערכות על מספר הנפגעים בקרבות.

פלגת הארמייה נארווה איבדה 23,963 הרוגים, פצועים ונעדרים בפברואר 1944. במהלך החודשים הבאים ועד ל-30 ביולי 1944 אבדו 34,159 גרמנים נוספים, מתוכם 5,748 הרוגים ו-1,179 נעדרים. סך הנפגעים הגרמנים בשלב הראשוני של המערכה היה כ-58,000 איש, מתוכם 12,000 הרוגים או נעדרים בפעולה. מ-24 ביולי עד 10 באוגוסט 1944 קברו הכוחות הגרמניים 1,709 לוחמים באסטוניה. בתוספת הכוחות הנעדרים בפעולה, מספר ההרוגים בתקופה מוערך ב-2,500. בהתייחס ליחס הסטנדרטי של 1/4 מהפצועים כאבידות בלתי ניתנות להשבת, מספר ההרוגים הגרמנים בתקופה המאוחרת של הקרב היה כ-10,000. סך ההרוגים הגרמנים במהלך קרב נארווה מוערך ב-14,000 הרוגים או נעדרים ו-54,000 פצועים או חולים.

לאחר מכן

המתקפה הבלטית

ערך מורחב – המתקפה הבלטית

ב-1 בספטמבר הודיעה פינלנד על הפסקת שיתוף הפעולה הצבאי עם גרמניה כדי לחתום על שביתת נשק עם ברית המועצות. ב-4 בספטמבר פתחה פינלנד גישה לסובייטים למימי פינלנד. כשהמתקפה הסובייטית בריגה מאיימת להשלים את כיתורם, החלה קבוצת ארמיות צפון בהכנות לנסיגת הכוחות מאסטוניה במבצע בשם הקוד אסטר. מסדרונות התחבורה האפשריים הוכנו ביסודיות באמצעות מפות במטה. ב-17 בספטמבר 1944, כוח ימי בפיקודו של ויצה-אדמירל תאודור בורכרדי החל בפינוי גורמים בעוצבות הגרמניות ואזרחים אסטונים. בתוך שישה ימים פונו כ-50,000 חיילים ו-1,000 אסירים. גורמי הארמייה ה-18 באסטוניה נצטוו לסגת ללטביה.

החזיתות הבלטיות הסובייטיות הראשונה, השנייה והשלישית פתחו במתקפה הבלטית שלהן ב-14 בספטמבר. המבצע נועד לנתק את קבוצת ארמיות צפון באסטוניה. לאחר ויכוחים רבים, הסכים אדולף היטלר לאפשר פינוי מוחלט של הכוחות באסטוניה היבשתית. ארמיית ההלם השנייה פתחה במתקפת טאלין ב-17 בספטמבר מחזית נהר Emajõgi בדרום אסטוניה. בחצות ב-18 בספטמבר עזבה פלגת הארמייה נארווה את עמדותיה בקו טננברג. הסיור של הארמייה ה-8 דיווח על הפינוי חמש שעות לאחר שהושלם והסובייטים החלו לרדוף אחרי הכוחות לעבר נמלי אסטוניה וגבול לטביה. קורפוס הפאנצר אס אס ה-3 הגיע לפרנו עד 20 בספטמבר, בעוד שקורפוס ה-2 נסוג דרומה כדי ליצור את ההגנה העורפית של הארמייה ה-18. הארמיות הסובייטיות התקדמו לכבוש את טאלין ב-22 בספטמבר. הסובייטים הרסו את הנמל בהאפסלו עד 24 בספטמבר. קורפוס הפאנצר הגרמני פינה את האי וורמסי ממש ליד החוף למחרת, והשלים בהצלחה את פינוי יבשת אסטוניה עם נפגעים קלים בלבד. הארמייה ה-8 המשיכה לכבוש את הארכיפלג המערב אסטוני שנותר במבצע נחיתת מונסונד. המתקפה הבלטית הביאה לגירוש הכוחות הגרמניים מאסטוניה, חלק גדול מלטביה וליטא.

במהלך הנסיגה מאסטוניה, שחרר הפיקוד הגרמני אלפי מתגייסים אסטונים ילידים משירות צבאי. הפיקוד הסובייטי החל בגיוס ילידים בלטים כאשר אזורים הובאו לשליטה סובייטית. בעוד שחלקם בסופו של דבר שירתו בשני הצדדים, אלפים הצטרפו ליחידות הפרטיזנים של "אחי היערות" כדי להימנע מגיוס.

קווי התקשורת היבשתיים של קבוצת ארמיות צפון נותקו לצמיתות מקבוצת ארמיות מרכז והיא נדחקה לכיס קורלנד, אזור חוף הים הבלטי הכבוש בלטביה. ב-25 בינואר, אדולף היטלר שינה את שמה של קבוצת ארמיות צפון ל"קורלנד", תוך שהוא מבין במרומז שאין אפשרות לשקם מסדרון יבשתי חדש בין קורלנד לפרוסיה המזרחית. הצבא האדום החל בכיתור וצמצום הכיס, מה שאיפשר לסובייטים להתמקד בפעולות לעבר פרוסיה המזרחית. קבוצת הצבא קורלנד נשמרה כאפשרות להיות איום גדול. פעולות הצבא האדום נגד כיס קורלנד נמשכו עד לכניעת קבוצת ארמיות קורלנד ב-9 במאי 1945, כאשר קרוב ל-200,000 גרמנים נלקחו שם בשבי.

תוצאה עבור פינלנד

ההגנה הגרמנית הארוכה במהלך קרב נארווה מנעה מהסובייטים את השימוש באסטוניה כבסיס נוח לפלישות אמפיביות והתקפות אוויריות נגד הלסינקי וערים פיניות אחרות. תקוותיו של הסטבקה לתקוף את פינלנד מאסטוניה ולכפות עליה כניעה פחתו. ראש ההגנה הפיני, קארל גוסטף אמיל מנרהיים, הזכיר שוב ושוב לצד הגרמני שבמקרה שכוחותיהם באסטוניה ייסוגו, פינלנד תיאלץ לעשות שלום גם בתנאים לא נוחים ביותר. לפיכך, הקרב הממושך על נארווה סייע לפינלנד להימנע מכיבוש סובייטי, שמר על יכולת ההתנגדות שלה ואיפשר להם להיכנס למשא ומתן על שביתת הנשק במוסקבה בתנאים שלהם.

ניסיון להחזרת השלטון של ממשלת אסטוניה

ההגנה הגרמנית הממושכת מנעה פריצת דרך סובייטית מהירה לאסטוניה ונתנה לוועד הלאומי המחתרתי של הרפובליקה של אסטוניה מספיק זמן לנסות לכונן מחדש את העצמאות האסטונית. ב-1 באוגוסט 1944, הוועד הלאומי הכריז על עצמו כסמכות העליונה של אסטוניה וב-18 בספטמבר 1944, ממלא מקום ראש המדינה Uluots מינה ממשלה חדשה בראשות אוטו טייף. ברדיו באנגלית הכריזה הממשלה על נייטרליות שלה במלחמה. הממשלה הוציאה שתי מהדורות של Riigi Teataja (עיתון המדינה) אך לא הספיקה להפיץ אותן. ב-21 בספטמבר תפסו הכוחות הלאומיים את בנייני הממשלה בטומפיה, טאלין והורו לכוחות הגרמנים לעזוב. דגל אסטוניה הונף במגדל של פיק הרמן, אולם הוסר על ידי הסובייטים ארבעה ימים לאחר מכן. ממשלת אסטוניה בגלות שימשה כדי לשאת את המשכיות המדינה האסטונית קדימה עד 1992, אז היא מסרה את אישוריה לנשיא הנכנס, לנארט מרי.

פליטים אזרחיים

עיכוב ההתקדמות הסובייטית אפשר ליותר מ-25,000 אסטונים ו-3,700 שוודים לברוח לשוודיה הנייטרלית ול-6,000 אסטונים לפינלנד. אלפי פליטים מתו על סירות וספינות שטבעו בים הבלטי. בספטמבר פונו לגרמניה 90,000 חיילים ו-85,000 פליטים אסטונים, פינים וגרמנים ושבויי מלחמה סובייטים. העלות הגרמנית היחידה של פינוי זה הייתה אובדן ספינת קיטור. פינויים נוספים של הצי הגרמני הגיעו בעקבות הנמלים של אסטוניה, שבהם טבעו עד 1,200 בני אדם בהתקפות סובייטיות.

הכיבוש הסובייטי מחדש

השלטון הסובייטי של אסטוניה הוקם מחדש בכוח, ובעקבותיו הגיעה הסובייטיזציה, שבוצעה בעיקר בשנים 1944–1950. הקולקטיביזציה הכפויה של החקלאות החלה ב-1947 והושלמה לאחר גירושם של 22,500 אסטונים במרץ 1949. כל החוות הפרטיות הוחרמו וחקלאים הוכרחו להצטרף למשקים הקיבוציים. מלבד ההתנגדות המזוינת של אחי היערות, פעלו מספר קבוצות מחתרת של סטודנטים לאומניים. רוב חבריהם נידונו לתקופות מאסר ארוכות. פעולות הענישה פחתו במהירות לאחר מותו של סטלין ב-1953; מ-1956 עד 1958, רבים מהמגורשים והאסירים הפוליטיים הורשו לחזור לאסטוניה. עצורים פוליטיים ועוד רבים אחרים שוחררו. פשעים נגד האנושות בוצעו לאורך כל תקופת הכיבוש עד סוף שנות ה-80. אף על פי כן, הניסיון לשלב את החברה האסטונית במערכת הסובייטית נכשל. אף על פי שההתנגדות המזוינת הובסה, האוכלוסייה נותרה אנטי-סובייטית. זה עזר לאסטונים לארגן תנועת התנגדות חדשה בסוף שנות ה-80, להחזיר את עצמאותם ב-1991, ולאחר מכן לפתח במהירות חברה מודרנית.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קרב נארווה בוויקישיתוף

• קרב נארווה, באתר Weapons and Warfare (באנגלית)
• קרב נארווה, באתר Casemate UK (באנגלית)
• קרב נארווה, באתר World History Project (באנגלית)