הבלתי מפלגתיים
| מדינה | ארץ ישראל |
|---|---|
| מנהיגים | ברל כצנלסון, יצחק טבנקין, שמואל יבנאלי, דוד רמז |
| תקופת הפעילות | תחילת המאה ה-20 – 1919 |
| התמזגה לתוך | אחדות העבודה |
  | |
הבלתי מפלגתיים הייתה תנועה עממית של פועלים בארץ ישראל בראשית המאה ה-20. היה זה הכוח השלישי בתנועת העבודה הישראלית בתקופת העלייה השנייה והעלייה השלישית, לצד הפועלים שהתארגנו במסגרת המפלגתית שכללה את המפלגות פועלי ציון והפועל הצעיר. בסיס הכוח של המפלגות היה הקיבוץ היהודי בגולה. חלק מהפועלים שעלו בעלייה השנייה לא מצאו את מקומם במפלגות הקיימות עד אז. עבור חלק היה זה בשל חילוקי דעות אידאולוגיים ועבור אחרים, בשל הרצון להתבסס באופן עצמאי בארץ ישראל תוך דאגה לפועלי ארץ ישראל, וללא הזיקות והשיקולים שהנחו את המפלגות ושהיו קשורים לארגון הציבור היהודי בגולה (שאלת השפה העברית כשפת תרבות בגולה למשל, או הקשר עם האינטרנציונל הסוציאליסטי).
הבולטים בין מנהיגי הבלתי מפלגתיים היו ברל כצנלסון, יצחק טבנקין, שמואל יבנאלי ודוד רמז. פעילותם המרכזית ביישוב הייתה הקמת הסתדרות פועלי יהודה, הסתדרות פועלי הגליל והסתדרות פועלי השומרון, ארגונים שדאגו להתיישבות עצמאית של פועלים, לרווחת העובדים, לעזרה ההדדית ולביטוח סוציאלי ובריאותי לעובדים.
בפברואר 1919, התאחדו הבלתי מפלגתיים ומפלגת פועלי ציון בארץ ישראל ויצרו את "אחדות העבודה". צעד זה תרם להקמתה של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל.
אניטה שפירא סיכמה את דעתו של ברל כצנלסון במילים: "אסור שהגולה, עם דרכי מחשבתה הנושנות ודרכי הארגון שלה, שאינן רלוואנטיות למציאות הארצישראלית, תמחץ בכוחה את הגרעין המתעצם [של פועלים ארצישראליים]"[1].
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אניטה שפירא, ברל, עם עובד, 1981 (חלק גדול מהספר עוסק בנושא)
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אתר הבמה הרעיונית של תנועת העבודה - אתר לא רשמי המשמש רשת חברתית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ אניטה שפירא, ברל, עמוד 87