חיים בן עטר
 | |||||
| קברו של רבי חיים בן עטר בהר הזיתים | |||||
| לידה |
1696 ה'תנ"ו  סלא, מרוקו  | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
7 ביולי 1743 (בגיל 47 בערך) ט"ו בתמוז ה'תק"ג  ירושלים, האימפריה העות'מאנית | ||||
| כינוי | אור החיים (הקדוש) | ||||
| מקום קבורה |
 בית הקברות בהר הזיתים, ירושלים | ||||
| מדינה |
מרוקו | ||||
| מקום פעילות | מרוקו, איטליה, ארץ ישראל | ||||
| תקופת הפעילות |
? – 7 ביולי 1743 | ||||
| השתייכות | רבני וחכמי מרוקו | ||||
| תחומי עיסוק | פרשנות המקרא, ש"ס, הלכה, קבלה | ||||
| רבותיו | רבי חיים בן עטר הזקן | ||||
| תלמידיו | רבי חיים יוסף דוד אזולאי, רבי דוד חיים שמואל חסאן, רבי שם טוב גבאי | ||||
| חיבוריו | אור החיים; חפץ ה'; פרי תואר, ראשון לציון. | ||||
| |||||
| חתימה |
 | ||||
  | |||||
רבי חיים בן עֲטַר (גם בְּן עֲטַאר או אִבְּן עטר;[1] נודע בכינוי אור החיים או אור החיים הקדוש על שם ספרו; 2 באוגוסט 1696, ד' אב ה'תנ"ו; סלא, מרוקו – 7 ביולי 1743, ט"ו בתמוז ה'תק"ג, ירושלים) היה מגדולי פרשני המקרא בתקופת האחרונים, פרשן התלמוד, מקובל ופוסק הלכה. יצירתו הידועה ביותר היא הספר "אור החיים" – פירושו לתורה.
את מרבית שנותיו, כארבעים שנה, חי במרוקו. בתקופה זו היה מוכר בעיקר בקרב יהודי מרוקו. בגיל ארבעים ושלוש עלה לארץ ישראל עם שתי נשותיו וחבורת תלמידים שהתכוונה להקים בארץ ישראל ישיבה, תוך כדי שהוא קורא ליהודים שפגש בדרכו להצטרף לעלייתם. במסעו לארץ ישראל עבר דרך איטליה, ובה הדפיס את ספריו שהקנו לו את שמו בפזורה היהודית כולה, כולל באירופה. לאחר תקופת נדודים בצפון ארץ ישראל, השתקע בירושלים, ובה הקים את ישיבתו, מדרש כנסת ישראל. נפטר כשנה לאחר בואו לירושלים, בקיץ 1743, בגיל 47.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במרוקו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
חייו במרוקו
[עריכת קוד מקור | עריכה]רבי חיים בן עטר נולד בשנת ה'תנ"ו (1696) בסלא (המוכרת בפי יהודי מרוקו בשם סאלי)[2] שבמרוקו. אביו, רבי משה עטר (נפטר בתק"א), נודע כדרשן ובעל ידע בתחום האגדה[3], והיה נכדו של רבי חיים בן עטר "הזקן", מחכמי מרוקו (ה'ת' - ה'ת"פ בערך)[4]. משפחת בן עטר השתייכה לקהילת המגורשים, ואבותיה היו בין מגורשי ספרד שהשתקעו במרוקו. פירוש השם 'עטר' הוא בושם או בַּשָּׂם (רוכל בשמים)[5].
בגיל צעיר, עוד בטרם מלאו לו תשע שנים, החל ללמוד תורה מפי סבו[6], רבי חיים הזקן, שעל שמו הוא נקרא. בילדותו נדדה המשפחה פעמיים למקנס, פעם אחת במסגרת ניהול עסקי המסחר של המשפחה, ופעם אחרת בעקבות מצב ביטחון הפנים המעורער. בשנת תס"ה (1705), בעקבות שורה של אירועים על רקע לאומני במרוקו שתחת שלטונו של המלך אסמעיל, וירידה במצבם הכלכלי של יהודים רבים בסביבתם, עקרה משפחת בן עטר באופן זמני מסלא למקנס, שבה היה מצב היהודים יציב יותר[7]. במקנס התארחו בביתו של הרב משה די אבילה, ויצרו היכרות עם משפחתו. בתקופה זו נישאה אחותו של חיים בן עטר לשמואל די אבילה, לימים רב מפורסם, דיין ומחבר ספרים[8].
בשנת תס"ח (1708) שבו בני משפחת בן עטר לעיר סלא. בסלא נישא לפאצוניה, בת קרובו העסקן העשיר רבי משה בן עטר[9]. בשנים שלאחר נישואיו למד בבית חמיו, ועמד בראש ישיבה מקומית[10]. בישיבה זו למדו תלמידים רבים והיא התקיימה עד עזיבתו את העיר בערך בשנת תצ"ו. יש הסבורים כי בתקופת ישיבתו בסלא לא היה רבי חיים בן עטר מוכר בקרב אליטת החכמים המקומית ונחשב לאיש פשוט[11]. מנגד מצוטטת התבטאות חריגה של רבני העיר, בהסכמתם לספרו הראשון: ”איש אלוקים קדוש הוא בדורנו”, תיאור לא שכיח; וקיימת סברה כי כבר בתקופה זו התפרסם שמו בכל עריה המרכזיות של מרוקו[12]. לימודיו בישיבה זו היוו כנראה בסיס לחידושיו בספרו "חפץ ה'" על מסכת ברכות, שבת, חולין והוריות, שאותו הדפיס באמסטרדם בשנת תצ"ב (1732).
רבי חיים בן עטר התפרסם בסלא גם כדרשן; הוא נהג לשאת שתי דרשות יומיות באחד מבתי הכנסת בעיר ונחשב לדרשן מוצלח[13]. בנוסף, שימש כגבאי צדקה, וטרח רבות לדאוג שכל עשירי העיר יתרמו למגביות שערך עבור העניים[14]. אגדה רווחת הכרוכה בעיסוקו זה מספרת כי פעם בימי רעב השיג כמות קטנה של בשר לחלוקה לחכמים צעירים, וסירב למכור מהבשר לאדם אמיד שלא מצא בשר למכירה. הלה גידף את אחד החכמים הצעירים; לאחר שמת באופן פתאומי סמוך לזמן זה, תלה רבי חיים בן עטר את מותו בו, וגזר על עצמו גלות. יש המסבירים לאור אגדה זו עדויות להימצאו בערים שונות במרוקו בתקופה זו, על אף שביתו ומשפחתו היו בסלא[15].
מאחר שלא נולדו לו בנים (אלא רק בנות), נשא רבי חיים בן עטר בשלב מסוים אישה נוספת בשם אסתר בת מאיר ביבאס. סביר להניח שהיה זה כעשר שנים לאחר נישואיו הראשונים. פאצוניה ואסתר חיו עמו עד פטירתו בירושלים.
בשנת ה'ת"פ (1720) בערך נפטר אבי המשפחה רבי חיים בן עטר הזקן, שהיה עד פטירתו רבו הקרוב של נכדו. בשנים שלאחר פטירתו הורע גם מצבה הכלכלי של המשפחה; בשנים 1721–1723 שררה בצורת בכל רחבי מרוקו, ויוקר המחיה עלה, מה שהוסיף לערער את פרנסת המשפחה[16]. משה בן עטר, חמיו של רבי חיים בן עטר, היה אדם עשיר ומוכר, וקיים קשרים עם בית המלוכה. מולאי איסמעיל, מלך מרוקו באותה עת, נודע באכזריותו נגד נוצרים, אך כלפי היהודים גילה אדישות. אף שלא רדף בפועל את היהודים, לא מנע השפלות ופוגרומים עממיים שהתרחשו נגדם בדרום מרוקו בתקופת שלטונו, ואף הטיל על הקהילות היהודיות, ואף על מקורביו מקרב היהודים, מיסים רבים. בשנת 1722 הושלך משה בן עטר לכלא בעקבות הלשנה עליו, ושוחרר תמורת תשלום כופר כספי גבוה. בראשית 1723 נפטר נגיד יהדות מרוקו, רבי אברהם מאימראן, שהיה מקורב למלך ושימש כמתווך בינו לבין קהילות יהודי מרוקו. לאחר פטירת אחיו משה מאימראן באותה שנה (בתשרי תפ"ד), התמנה בן עטר לנגיד. בחודש אדר ה'תפ"ד (1724) חרץ המלך את דינו של משה בן עטר לשריפה, אך המיר את העונש לקנס כספי. זמן קצר[17] לאחר מכן לקה בליבו ומת[18]. למעשה, עם מותו של חמיו, איבד רבי חיים בן עטר את מקור הכנסתו היחיד.
גם מירושת חמיו לא נותר בידיו דבר. שורה של סכסוכים משפטיים קשים עם מוסלמים שעמדו בקשרי מסחר עם חמיו ולאחר מותו באו בתביעות שונות, ועם אנשים מהקהילה היהודית, כילו את כל הכסף שהשאיר אחריו. בעטיו של אחד הסכסוכים הלשין עליו פלוני לשלטונות, והוא ישב במאסר תקופה קצרה. במקביל המשיכו אנשי המלך לדרוש ממנו מיסים לפי אומדן הרכוש המקורי של חמיו, אף שכבר לא היה בידו[19]. מחלוקת כספית נוספת נוצרה בין רבי חיים ואביו רבי משה בן עטר לבין בני משפחת ביבאס: מחסן שהיה שייך לאדם בשם שמואל כהן נרכש בשותפות על ידי משה בן חיים בן עטר, ובן דודו משה בן שם טוב בן עטר. הם הפכו אותו לבית כנסת שנקרא "צלאת בן עטר", ומינו את הרב יעקב ביבאס לחזן קבוע ולדרשן. בתמורה נקבע כי הכנסות בית הכנסת מתרומות וכדומה יהיו של ביבאס. לאחר פטירתו המשיכו את ההסדר בניו, רבי חיים ורבי יוסף ביבאס. לאחר פטירת משה בן שם טוב בן עטר והתערערות מצבה הכלכלי של המשפחה, ביקשו רבי חיים בן עטר ואביו להפסיק את ההסדר. בני ביבאס סירבו, והסכסוך שהתפתח הגיע לבוררות בפני דיינים שונים מחכמי פס ומקנס. בני משפחת ביבאס הצליחו להשיג את תמיכתו של רבי יהודה בן עטר, מגדולי חכמי יהדות מרוקו, אך לא הצליחו לגייס את תמיכתם של רבי משה בירדוגו (המשבי"ר) ושל רבי יעקב אבן צור (יעב"ץ), שתמכו בבני משפחת בן עטר. בני ביבאס טענו שכוונתו של רבי חיים בן עטר אינה לשם שמים, שהוא רודף כבוד ואוהב לדרוש ברבים, ולכן מנסה לנשלם מתפקיד הדרשן המקומי. אף שמאבקם כפי הנראה לא צלח, נראה שרוב רבני פס תמכו בבני ביבאס[20]. רבי חיים בן עטר התייחס לפרשת ביבאס ברמיזה בהקדמת ספרו "חפץ ה'": "שללו ממני כל אשר חנני ה', כוחי והוני, מעת פטירת אדוני חמי... הנגיד רבי משה בן עטר... וכמה הרפתקי עדו [=הרפתקאות עברו] עלי מהם ומהמוניהם, בני ברית [=יהודים] ושאינם בני ברית"[21]. רבי חיים בן עטר איבד למעשה את מקור פרנסתו, ובמשך תקופה מסוימת פִּרנס אותו אביו[22].
בשנים 1727–1728 התנהלה ברחבי מרוקו מלחמת ירושה בין יורשי איסמעיל מלך מרוקו, שמת בסוף חורף תפ"ז (מרץ 1727), והיהודים סבלו ממצבו הרעוע של ביטחון הפנים. באחת ההתנפלויות על המלאח במקנס נהרגו 180 יהודים. גם במהלך המהומות עדיין מצא רבי חיים בן עטר זמן לעסוק בכתיבת חידושיו, ולמעשה רוב החומר לספרו "חפץ ה'" הוכן בימים אלו. בהקדמתו לספר הוא מסביר את חוסר הסימטריה הסגנונית בספר – קטעים ארוכים מובהרים היטב, לצד קטעים קצרים מאוד בכתיבה תמציתית – בכך שלפעמים בשל המהומות ידע שזמנו קצר, או שלא היה מרוכז די הצורך כדי להסביר את עצמו באריכות[22].
לקראת סוף ימיו בסלא יצא להגנת רבני העיר, בפרשה שבה פסקו רבני פאס שלא כדעתם תוך מתיחת ביקורת עליהם. בפסק דינו גונן על רבני עירו ונזף ברבני פס על התנהלותם[23].
בשנת תצ"א, בגיל 35, סיים לסדר לדפוס את ספרו הראשון "חפץ ה'", ויצא למסע קצר בערי מרוקו כדי לקבל הסכמות לספרו לקראת הדפסתו המתוכננת. מלבד רבני סאלי, הוא קיבל את הסכמותיהם של גדולי מרוקו, רבי יהודה בן עטר ורבי יעקב אבן צור. הסכמות אלו היו נחוצות להדפסת ספרו, כמקובל באותם ימים, ועם השגתן הפליג מאחד מנמלי מרוקו בדרכו לאירופה. משם המשיך במסע יבשתי צפונה אל אמסטרדם, שבה היה הדפוס העברי של שלמה פרופס, ובה ביקש להדפיס את ספרו. באמסטרדם קיבל את הסכמותיהם של רבני שני בתי הדין המקומיים: חברי בית הדין של הקהילה האשכנזית, הרבנים יוסף בער ומשה פרנקפורט, ושל חברי בית הדין של הקהילה הספרדית, הרבנים דוד ישראל עטיאש ויצחק חיים אבן דנא די בריטון. עם סיום תהליך ההדפסה, שב רבי חיים בן עטר למרוקו.
לאחר שובו מאמסטרדם לסלא שבמרוקו, גילה שבהיעדרו ניצלו יריביו את ההזדמנות לתפוס את השליטה ב"צלאת בן עטר" ונעלו את המקום[24]. הוא החליט לעזוב את עיר מולדתו. מכתביו עולה כי כבר בשלב זה קיבל את ההחלטה לעזוב את מרוקו ולעלות לארץ ישראל. כפי הנראה לא הייתה התוכנית בת-ביצוע בשלב זה, ולכן נדד מזרחה אל פנים היבשת קרוב ל-200 קילומטר, והתיישב זמנית בפאס. בפאס חבר אל ראש הישיבה המקומית רבי שמואל אבן אלבאז[25], ולימד תורה לתלמידים ביחד עמו[26].
בשנת תצ"ח (1738) שרר רעב כבד במרוקו, ואזור פס ננטש על ידי כל מי שיכול היה לעזוב. רבי חיים בן עטר היה בין הבורחים לעיר הנמל הצפונית טטואן, ובה קיבל את ההחלטה לעלות לארץ ישראל (בשלב זה כפי הנראה עדיין לא החליט להקים ישיבה ובית מדרש בארץ ישראל)[27]. בחודש אייר תצ"ט (אביב 1739) יצא לאלג'יר, ומשם לאיטליה.
בערי איטליה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בן עטר הגיע לליבורנו, אז תחת שלטון בית מדיצ'י, בערב חג השבועות ה'תצ"ט (1739), כשעמו שתי נשותיו ושני תלמידים שבאו עמו ממרוקו. בחג השבועות עצמו שוחררו ממחנה ההסגר שבו הוחזקו, כמקובל, לצורך בדיקות רפואיות, ונכנסו אל העיר. בליבורנו תמכו בו כלכלית כמה מנכבדי קהילת ליבורנו, ובהם משה בן שלמה פרנקו, שעלה עמו מאוחר יותר לארץ ישראל. הוא המשיך בה בהרצאת שיעורים לתלמידיו ולבני הקהילה, ואף נשא דרשות לנשות הקהילה. ”אחר הלימוד פתח פיהו לדרוש... כל העם היו באים בעוד היום גדול למצוא מקום לישב עד שכמעט לא היה מקום ליכנס מרוב העם. ולא די שיבואו אנשים וקטנים, אלא אף הנשים של הגבירים באות לחדר נשי הרב לשמוע מפיו דבר תורה, וכך עשה כל הימים אשר ישב כאן”[28].
לפני עלייתו לארץ ישראל שהה רבי חיים בן עטר ברחבי חצי האי האפניני, במרחב האיטלקי שעמד אז תחת ריבונות מפוצלת, כשנתיים בסך הכול; אך לדברי אלעזר טויטו, לאחר שהגיע לאיטליה שב בשנית לאלג'יר לצורך עשיית נפשות לקראת עלייתו לארץ ישראל ותוכניתו לכונן בה בית מדרש גדול. מסע זה התרחש בנקודת זמן כלשהי בין אב תצ"ט לחשוון ה'תק"א[29]. בתקופה זו הדפיס בליבורנו את ספריו "אור החיים" ו"פרי תואר".
במהלך חורף 1740 נפוצו ברחבי העולם היהודי ידיעות על כוונותיו של רבי חיים אבולעפיה לחזור ולעלות מאיזמיר לארץ ישראל, באשר שליט הגליל עצמו, דאהר אל-עומר, הזמינו לבוא ולחדש את היישוב היהודי בטבריה ובגליל. בשלב זה החליט רבי חיים בן עטר להצטרף למגמת העלייה לארץ ישראל שהחלה מתפתחת בקהילות שונות באותה תקופה. הוא החל לתכנן את עלייתו לארץ ישראל בראש תנועת עלייה עצמאית שגיבש סביבו, והחל לארגן תוכניות להקמת ישיבה בארץ ישראל. בפנותו לקהל שומעי שיעוריו מקרב תושבי ליבורנו, גייס כמה מנכבדי הקהילה כגבאים לאיסוף כספים למטרות העלייה. נכבדים אלו התחייבו לדאוג לתקציב חודשי שוטף לישיבה לכשתקום בארץ ישראל. "ועד נאמנים" זה היה המממן העיקרי של הישיבה בכל שנות פעילותה בירושלים, גם לאחר פטירתו. ידוע כי באותו מקום התקיימה ישיבה לפחות עד שנת 1866.
רבי חיים בן עטר הבין כי את עיקר העולים לארץ ישראל יהיה עליו לגייס מקרב יהודי מרוקו, לנוכח מצב החיים הסבוך בה, ושמיהודי איטליה יוכל לגייס בעיקר תמיכה כלכלית, שתגיע רק לאחר שירכז מספר בחורים ניכר; הוא יצר, לפיכך, קשר עם חבריו ותלמידיו במרוקו, ועודד אותם להצטרף לקבוצת העלייה שיזם. אלו שהשתכנעו ורצו להצטרף, התארגנו ליציאה משותפת ממרוקו, והגיעו בחודשי האביב של שנת 1740 לאלג'יר. לפי טויטו, בשלב זה בא רבי חיים בן עטר בעצמו לאלג'יר ושהה בה עם תלמידיו מספר שבועות.
בשלב זה הצטרפו תלמידיו מאלג'יר והקבוצה כולה התרכזה בליבורנו. עם גיבוש קבוצת הבחורים לישיבתו, יכול היה לפתוח במסע התרמה לכינון הישיבה, ואכן בחורף ה'תק"א (1740–1741) נסע ברחבי איטליה, וגייס בעיקר כספים, אך גם אנשים נוספים שהשתכנעו להצטרף עמו למסע העלייה. בין היתר ביקר במנטובה ובמודינה ושכנע קבוצת תלמידי חכמים לעלות לארץ ישראל ולהצטרף לתלמידי הישיבה. הוא תכנן לנסוע שוב לאמסטרדם, הפעם לצורך הדפסת ספרו "פרי תואר", אולם לא ידוע אם תוכנית זו אכן יצאה אל הפועל, או שכתב היד נשלח בידי שלמה אלוף, מיהודי ליבורנו, שטיפל בהדפסת ספרו זה[30].
בארץ ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]
המסע מאיטליה למזרח התיכון העות'מאני
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – ישיבת כנסת ישראל (מיסודו של רבי חיים בן עטר)
בערב ראש חודש אב תק"א (1741) יצא רבי חיים בן עטר עם שלושים מתלמידיו ובני ביתם במטרה לעלות לארץ ישראל דרך אלכסנדריה, ולהקים בה ישיבה. בי' באב הגיעה החבורה למסינה שבסיציליה, שהייתה אז חלק מממלכת נאפולי שנשלטה בידי קרלו השביעי[31]. בשל המצב הכלכלי הקשה במסינה באותם ימים, ורצונם של שלטונות האי לעודד הגירת סוחרים יהודים לתחומה, זכתה החבורה ליחס מקל בהסגר שהיה נהוג אז לבאים מחוץ לאי, וזמן ההסגר קוצר משבעה ימים לשלושה[32].
שבוע לאחר בואם למסינה הפליגו בני החבורה לאלכסנדריה והגיעו אליה בתום הפלגה של שלושה ימים. עם הגיעם לאלכסנדריה, הגיעה אליהם הידיעה על מגפה שפרצה בירושלים, והם התעכבו במצרים שבועיים נוספים. בתקופה זו היה שלטון האימפריה העות'מאנית מבוזר ומחולק למחוזות (איילט). השלטון במצרים היה כפוף ל"שער הנשגב" באיסטנבול כאיילט בפני עצמו, שטחי ארץ ישראל השתייכו ל"איילט סוריה (דמשק)", ואילו שטחי הגליל ועמק יזרעאל השתייכו לאיילט צידון. מעורבות השלטונות בימים אלו בחיי התושבים הייתה מזערית והתבטאה כמעט באופן בלעדי בגביית מיסים ושלמונים עבור השלטון המרכזי. עם היחלשות השלטון המרכזי באיסטנבול, עלה כוחם של המושלים המקומיים בכל אזור, שאף ששאבו את כוחם הרשמי מכוח הדרגים שמעליהם, לא תמיד היו ממושמעים לשלטון המרכזי, ולעיתים קרובות התלקחו מלחמות בין צבאות הפאשא (המושל האזורי ששאב את סמכותו ישירות מהשלטון המרכזי) לבין המושלים הכפופים לו. בתקופת עלייתם של בני החבורה לארץ ישראל שרר שקט ברחבי הארץ, אך חודשים ספורים לאחר עלייתם ועזיבתם את הגליל, התפתחה מלחמה בשטחי הגליל, כאשר סולימאן אל-עדאם, פאשא דמשק, החליט להיעתר לקריאת ראשי שבטים מאזור שכם ולהטיל מצור על טבריה, שהייתה כפופה באופן רשמי לאיילט צידון.
לאחר שהייה של שבועיים באלכסנדריה עלו על סיפונה של אונייה שהייתה אמורה להפליג ליפו, וממנה תכננו להמשיך בדרך קצרה יחסית לירושלים. הם גם שמעו שבדרך הארוכה יותר מעכו לירושלים, מסתובבים גאפירים (שומרים חמושים) התובעים דמי מעבר. למעשה, רב-החובל הפר את התחייבותו בעל פה, וסירב לעגון ביפו, אף על פי שנאלץ לפצותם על כך. לאחר מספר ימי הפלגה הגיעו לעכו. בדיעבד התברר כי המגפה בירושלים התחדשה והכתה גם בתושבי יפו. נסיעה מתוכננת לחלופה התיישבותית בצפת נדחתה בשל חשש מחמושים ערבים ודרוזים שהטילו את חיתתם על היישוב היהודי בצפת, זאת על-פי דבריהם של "ראשי ישיבות" שנמלטו מצפת לעכו, ושל קבוצה מפולין שביקשה אף היא להגיע לצפת ונשארה זמנית להתגורר בעכו. לבסוף החליטה הקבוצה להישאר בעכו עד תום חגי תשרי.
בחיפה ובגליל
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר ראש השנה, ערך רבי חיים בן עטר עם תלמידיו ביקורים בקברי קדושים בגליל התחתון והגיעו גם לטבריה. בערב יום כיפור נסעו לחיפה. את תפילות יום הכיפורים ערכו במערת אליהו שעל צלע הר הכרמל. למחרת יום כיפור עלו להתפלל באתר שאותו זיהו כקברו של אלישע בן שפט, ליד מבנה מנזר סטלה מאריס כיום. הם שבו לעכו, ואחרי חג הסוכות החליטו להקים את ישיבתם באופן זמני בעכו. הלימודים נפתחו רשמית בראש חודש חשוון תק"ב (חורף 1741), ואל תלמידיו הבאים עמו מאיטליה הצטרפו מספר תלמידים מצפת. תוכנית הלימודים בישיבה כללה לימוד סוגיות מן התלמוד הבבלי בהשוואה למסקנות הרמב"ם בספרו "משנה תורה" בהלכות המקבילות. במקביל המשיכו מדי ראש חודש לערוך "זייארות" – עלייה והשתטחות על קברי קדושים.
בתקופת שהותו בעכו הוצע לרבי חיים בן עטר להשתקע בטבריה ולהקים בה את ישיבתו המתוכננת. המציע, רבי חיים אבולעפיה, שהיה ממחדשי היישוב היהודי בטבריה, רצה לחזק את ההשפעה התורנית ביישוב, בהגדלת מצבת תלמידי החכמים בה והוספת ישיבה. בעת ביקורו של בן עטר ב-27 במרץ 1742 בטבריה אירח אותו הרב אבולעפיה וניסה לשכנע אותו בעדיפותה של טבריה על פני ירושלים. הוא הציע שבן עטר ייסע בעצמו לירושלים כדי להתרשם מהתנאים הכלכליים הקשים ששררו בה לטעמו, ואחר כך ישוב לטבריה, שבה שררה רווחה מסוימת לקהילה היהודית בשל קשריו ההדוקים של אבולעפיה עם דאהר אל-עומר שליט הגליל. רבי חיים בן עטר שקל להיענות בחיוב להצעה זו, אך התנה את הסכמתו באישורם של חברי ועד "כנסת ישראל" בליבורנו, שסיפקו את הגב הכלכלי למסע ולישיבה שבדרך. הוא שלח מכתב ברוח זו, תוך המלצה אישית שלו על אפשרות זו; במכתבו רמז כי הוא תומך בהקמת הישיבה בטבריה מאחר שלדעתו נרמז במקורות שהגאולה אמורה להתחיל ב"התנערותה של טבריה מן העפר"[33]. בהמשך קיץ 1742, לאחר שבני החבורה חזרו לעכו, נפטר תלמידו הרב שמואל נחמני (אחיו של הרב שמשון חיים) בהותירו אחריו אישה וילד, וזמן קצר אחר כך נפטר אחד הבחורים שהצטרפו לעלייה זו. החבורה עזבה את עכו ובחודשים סיוון ותמוז התגוררו בפקיעין.
בירושלים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בסוף חודש תמוז ה'תק"ב (1742) נודע לבני החבורה שהמגפה בירושלים פסקה, והם החליטו לעלות לירושלים, בשלב ראשוני למטרת בדיקת היתכנות הקמת הישיבה בה, בהתאם להצעתו של רבי חיים אבולעפיה ותוך תיאום עם אנשי "כנסת ישראל" בליבורנו (למעשה, ר' חיים בן עטר דרש מהם במכתב אחר להותיר בידיו את ההכרעה אם להקים את המוסד בירושלים או בטבריה). לקראת תחילת חודש אלול הגיעה החבורה לירושלים והקימו את "ישיבת כנסת ישראל" בחצר רבי עמנואל חי ריקי. הם התקבלו בירושלים בכבוד רב, ותרמה לקבלת פנים זו העובדה שהיה להם מימון עצמאי שהתקבל מליבורנו, כך שלא נפלו לנטל על שאר התושבים ולא התחלקו עמם בכספי "החלוקה". ישיבת כנסת ישראל כללה למעשה שתי ישיבות, אחת לתורת הנגלה ואחת לנסתר. בעוד שהקהילה הגרעינית של העולים עם רבי חיים בן עטר מנתה רק שלושים נפשות, שמתוכם רק מעט יותר מעשרה "חכמים", התגבשה סביבו קהילה למדנית רחבה יותר מבני המקום. הוא שאב מכך סיפוק רב והתבטא במכתב מאותם ימים: ”המעיינים של ירושלים באים תמיד ולומדים לפני בכל דבר הקשה ובכבוד גדול ועצום יותר ממה שאני ראוי. ה' ישלם להם”.
עם תלמידיו ממרוקו שהיו בין מייסדי "כנסת ישראל" בירושלים נמנו בין היתר רבי דוד חיים שמואל חסאן[34], רבי שם טוב גבאי, רבי חיים יאודה אמזלג ורבי יוסף אמזלג, רבי יאודה די אבילה, רבי אברהם ישמעאל חי סנגויניטי ורבי משה נג'ארה. תלמידו המפורסם ביותר מתקופת ירושלים היה רבי חיים יוסף דוד אזולאי (חיד"א) שכותב בספרו שם הגדולים בערך של רבו:
מהר"ר חיים ן' עטר - עיר וקדיש מק"ק סאלי ובא לעיר הקודש תבנה ותכונן סוף שנת תק"ב. ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה ועיני ראו גדולת תורתו עוקר הרי הרים וקדושתו הפלא ופלא. ולפי דורנו היה לב הרב מבעית בתלמוד והיה כמעין המתגבר. והן בעוון הדור כמעט שכ"ב ובחדש תמוז תק"ג עלה לשמים בן מ"ז שנה זכרונו לחיי העולם הבא. וחיבר ספר חפץ ה', ראשון לציון, אור החיים, פרי תואר. וחכמתו ניכרת מספריו, אך זה אחד מחכמתו ורוחב לבו וחורפתו הפלא ופלא וחופף עליו כל היום סדר קדושה והבדלה מעניני העולם הזה ורבו עזוז נוראותיו.
בתנועה החסידית, שהקפידה להתייחס אל רבי חיים בן עטר בכינוי "הקדוש", הועברה מסורת לפיה גיסו של הבעש"ט, רבי גרשון מקוטוב, ביקר בירושלים והחליף דברים עם ה"אור החיים". ואולם הביסוס העיקרי של מסורת זו נמצא בגניזת חרסון, מה שגרם לאישים חסידיים מרכזיים, כמו הרב מאיר דן פלוצקי, לפקפק בנכונותה. לדברי המבקרים, הרב מקוטוב הגיע לארץ ישראל כמה שנים לאחר פטירת רבי חיים בן עטר, כך שהסיפור לא יכול היה להתרחש. מאידך, המצדדים באמיתות המפגש מצביעים על מקורות קדומים אחרים מלבד גניזת חרסון האמורה; כדי ליישב את הסתירות בסיפור נאלצים מצדדיו להניח כי הרב מקוטוב עלה פעמיים לארץ ישראל[35] או שפגישתם נערכה באופן אחר.
בתקופת ירושלים מילא רבי חיים בן עטר תפקיד מרכזי בחיים הציבוריים של היישוב הקטן בעיר, ומלבד התחום התורני, שבו השפיע רבות, היה שותף לפעילות הציבורית, הן זו הפנים-קהילתית והן זו החיצונית, כמו פעילות שתדלנית מול מושלה העות'מאני של ירושלים. הוא עסק בצורכי ציבור ודאג לפרנסתם של תלמידי חכמים, נושא שעסק בו עוד בהיותו בחוץ לארץ. בקשריו עם יהודי ליבורנו תרם להרחבת היישוב היהודי בארץ ישראל במאה ה-18.
שתי אגדות מפורסמות נכרכו בתקופת שהותו בעיר:
- לפי אחת מהן, כשזומן רבי חיים בן עטר לישיבה משותפת עם נציגי העדה הקראית, שהייתה הקהילה הגדולה בעיר, לדיון על דרך ההתמודדות עם מס כבד שהוטל אז על יהודי ירושלים, התעלף בעת שירד במדרגות בית הכנסת הקראי. לפי האגדה, ר' חיים בן עטר הורה אז לחפור תחת המדרגות והתברר שהושלכו תחת המדרגות ספרי משנה תורה לרמב"ם במטרה לבזות את מי שהיה מזוהה יותר מכל עם התורה שבעל פה והיהדות הרבנית. בכעסו על הפגיעה החמורה קילל רבי חיים בן עטר את הקהילה הקראית כי לא תוסיף להתקיים בתחומי העיר.
- אגדה נוספת מספרת כי בחצר הישיבה גדל עץ תאנה גדול, ולאחר ניסיונות חוזרים וכושלים להסדיר את שעות אריית התאנים, והרעש הרב שנגרם ממנה שהפריע את לימודי הישיבה, קילל רבי חיים בן עטר את העץ שפירותיו לא יהיו ראויים למאכל. לפי דיווח של יעקב גולדמן, סופר האלמנך הספרותי "האסיף" בארץ ישראל, משנת ה'תרמ"ז, העץ שאליו יוחסה אגדה זו נכרת רק בשנת ה'תרכ"ז (1867)[36].
פטירתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]רבי חיים בן עטר השתקע בירושלים וביסס את מקומו. בראשית קיץ תק"ג, בחג השבועות, החל לדבר עם תלמידיו על הגאולה המתקרבת ולהכינם לקבלת פני משיח; ואולם מיד לאחר החג חלה נסיגה פתאומית בתוכניות ההכנה לקראת התגלות המשיח, ורבי חיים הסביר לתלמידיו שהייתה שעת כושר לגאולה אך היא הוחמצה. הלימודים בישיבה חזרו למסלולם הרגיל, ולאחר חודש הוא חלה במחלתו האחרונה. הוא השאיר הנחיות מפורטות לתלמידיו באשר ליורשו בהנהגת סדרי הישיבה ובאשר לחפצי הקודש שלו. הוא נפטר במוצאי שבת ליל ט"ו בתמוז ה'תק"ג, 6 ביולי 1743, פחות משנה לאחר עלייתו לירושלים, והוא בן 47 שנה.
הוא נקבר בבית הקברות בהר הזיתים. על מצבת קברו נחרת בין השאר: ”...שיחה קלה שלו אלקים חשבה לטובה, והארץ האירה מכבודו כאשר יאירו שבעת הנרות, הוא זיוה הוא הדרה, ה"ה המופלא וכבוד ה' מלא, המקובל אלקי חסידא קדישא כמוהר"ר חיים ן' [=אִבְּן] עטר. נתבקש בישיבה של מעלה יום ט"ו לחודש תמוז שנת ה'תק"ג ליהנות מזיו השכינה”. את נוסח המצבה כתב תלמידו החיד"א. הייתה בכך חריגה מן הנהוג באותה תקופה בירושלים שלא לכתוב תארים ושבחים על גבי המצבות אלא את שמות הנפטרים בלבד, מחשש שמצבות האבן הכבדות שמאפשרות טכנית את ביצוע החריתה, ימשכו את תשומת לבם של גנבים שעשו בהן שימוש לצורכי בניין. בצמוד למצבה נבנה עמוד ובתוכו גומחה שבה ניתן היה להדליק נרות.
הידיעה על פטירתו הפתאומית התפשטה במהירות ברחבי העולם היהודי, ונישאו עליו הספדים מפי גדולי הרבנים: רבי ישראל יעקב אלגאזי בירושלים, ורבי יצחק בכר דוד בקושטא. רב העיר ליבורנו, רבי מלאכי הכהן, מחבר ספר הכללים "יד מלאכי", חיבר קינה מיוחדת על לכתו; בין שורותיה שזורים שמות כל ספריו של רבי חיים בן עטר:
אוֹי כִּי שְׂשׂוֹן כָּל לֵב וָגִיל נֶאֶסָפוּ / הָה כִּי כְּהַיוֹם מַעֲנִי לִי סָפוּ
הַמְקוֹנְנִים הַמְיַלְלִים הַמְיַבְּבִים / הִתְקַבְּצוּ עָדַי וְהִתְאַסָפוּ
כִּי בָא זְמַן לִסְפוֹד לְקוֹנֵן גַם נְהִי / בְּעֵת בַּמָרוֹם נָגְהוּ קָצָפוּ
כָּל כּוֹכְבֵי שַׁחַק בְּקַדְרוּת לֻבָּשׁוּ / אֶגְלֵי דְמָעוֹת מִזְבוּל יִרְעָפוּ
יוֹם הִשְׂרָפִים לִמְצוּקִים נִצָּחוּ / וּשְׁבִי צְבִי צַדִיק הַלֹא חָטָפוּ
אֵשֶׁל וְעֵץ חַיִים לְפִרְיָם חָמָדוּ / עוֹדָם בְּאִבָּם יָבָשׁוּ נִשְׁדָפוּ
אֶבֶן מְאִירָה וַעֲטֶרֶת דָת וְזִיו / עוֹלָם מְאוֹרוֹת זָהֳרָם אֳסָפוּ
זַיִת רַעֲנָן וִיְפֵה פְרִי תֹאַר, בְּצִּ- / לָם יֶחֱסוּ הָעָם וְיִסְתּוֹפָפוּ
עַתָּה כְמוֹ צִיץ נָבָלוּ גַם נִגְדָעוּ / גַם נִכְרָתוּ גַם אוּמְלָלוּ נִקְטָפוּ
מִדְרַשׁ כְּנֶסֶת עַם וְיִשְׂרָאֵל אֲהָה / כִּי בֶּעָוֹן דוֹר מוּסָרָיו רוֹפָפוּ
אֵין עוֹד מְאוֹר שֶׁמֶשׁ אֲשֶׁר בָּם יַאֲהִיל / חֹשֶׁךְ וְעָנָן כִּמְעִיל עָטָפוּ
לֹא יִלְקֹּטוּ עוֹד מִפְּרִי דַעַת וְלֹא / יִשְׁתוּ לְמֵימָיו כַּאֲשֶׁר יִשְׁאָפוּ
אֶשׁוֹם וְאֶשְׁאָף אֵיךְ תְּהוֹמוֹת הַתְּבוּ- / נוֹת חָסְרוּ חָסוֹר וְלֹא עָדָפוּ
פַּטִישׁ יְפוֹצֵץ הַסְלָעִים אֵיךְ יְהִי / נִגְדָע וְאוֹתוֹ מָחָצוּ יֶחְלָפוּ
עַמוּד יְמָנִי רֹאשׁ לְפִנָה אֵיךְ כְּמוֹ / קָנֶה וָסוּף רֹאשָׁם הֲכִי כָפָפוּ
הָה כִּי גְאוֹן הַדוֹר הַלֹא נֶעְדָר וָרָב / כִּי מַאֲמְרוֹת פִּיו כְּפָז צוֹרָפוּ
מִיוֹם הֶיוֹתוֹ סָר לְמִשְׁמַע אֵל וְכָל / יָמָיו קְרָבָיו הֵם כְּצוֹם סוּגָפוּ
וּבְתוֹכֵחוֹת מוּסָר לְרַבִּים מֵחֲטֹא / הֶחֱדָל וְצֶדֶק וְאֶמֶת נִכְסָפוּ
שְׁפַר חֲסִידִים אַחֲרָיו הֵם יֵלֵכוּ / תַּחַת כְּנָפָיו יֶחֱסוּ נִכְנָפוּ
דָרַשׁ לְעַמוֹ טוֹב כְּמוֹ פַרְדֵס בְּיוֹם / וָלֵיל וְשִׂפְתוֹתָיו דְבַשׁ נָטָפוּ
עָנָיו כָּאִישׁ מֹשֶׁה כְּהִלֵל מַעֲשָׂיו / מוּל הָאֶלֹהִים עַד מְאֹד יָפְיָפוּ
אַבִּיט תְּהִלוֹתָיו וּמֵחוֹל יִרְבָּיוּן / כָּל פֶּה וְלָשׁוֹן מִסְפוֹר יִיעָפוּ
מִי יַעֲלֶה לָנוּ וְעַל מִי נִסְמָכָה / וּפְנֵי יְדִיד אֵל בַּחַרוּלִים חָפוּ
עַל כֵּן שְׁעוּ מֶנִי אֲמָרֵר בְּבֶכִי / כִּי קָצְרָה רוּחִי וְיָדַי רָפוּ
אֶצְעַק בְּקוֹל מַר עַל תְּמִימֵי עָם אֲשֶׁר / בְּבַחַרוּת הֵם עוֹפָפוּ רָחָפוּ
אֶזְכּוֹר בְּעֵת נַפְשִׁי בְנַפְשׁוֹ נִקְשָׁרָה / לוֹ יֶהֶמוּ מֵעָי וְיִתְעַלָפוּ
אִלוּ לְפִי אֵדִי דְמָעַי יִזָּלוּ / הֵמָּה כְמַבּוּל הַיְקוּם שָׁטָפוּ
חֵפֶץ ה' בּוֹ לְהָאִיר לוֹ בְּאוֹר / חַיִּים בַּגָן שָׁם הַיְשָׁרִים עָפוּ
לֹא מֵת נְשִׂיאֵנוּ אֲבָל חַי יָעֳמָד / כִּי יֶהֶגוּ דָתוֹ אֲשֶׁר אֻלָפוּ
הוּא שָׂר יְחַלֶה אֵל עֲלֵי עַמוֹ בְּעִיר / קֹדֶשׁ בִּשְׂשׂוֹן לֵב וָגִיל נֶאֶסָפוּ
— משירי ישראל באיטליה, שיר קז
|
ציון |
| כיתוב המצבה |
קבר אור החיים בשיפולי הר הזיתים הפך ברבות הימים לאתר עלייה לרגל, בעיקר ביום השנה לפטירתו. אנשי היישוב הישן בירושלים נהגו לעלות לתפילה לצד קברו בכל עת צרה; תפילה מרכזית ידועה נערכה בעת מלחמת העולם השנייה כשעלתה האפשרות שהצבא הגרמני יפלוש מצפון אפריקה לארץ ישראל.
ישיבת אור החיים המשיכה להתקיים אחרי מותו, ובראשה עמד זמנית תלמידו רבי יוסף אמזלג, שסירב ליטול את התפקיד באופן רשמי. בשנים הבאות עשה ועד הישיבה בליבורנו מאמצים להציב בראשה דמות תורנית חשובה, ולשם כך באו במגעים עם רבי יעקב שאול רבה של איזמיר ולחלופין עם רבי שלמה אלגאזי רבה של קהיר. לאחר שניסיונות אלו כשלו, התמנה לתפקיד רבי יונה נבון ואחריו מחותנו רבי חיים מונדובי ורבי יהודה עייאש. כשבעים שנה מאוחר יותר, לאחר עליית תלמידי הגר"א וכינון הקהילה האשכנזית בירושלים עם מעברם של רבים מתלמידי הגר"א אליה מצפת בעקבות המגפה של 1802, נרכש בית המדרש עבור הקהילה, שערכה בו תפילות בימות החול. ממתפללי בית המדרש, שנקרא "אור החיים" על שם מייסד הישיבה בו, היה רבי מנחם מנדל משקלוב.
בית המדרש "אור החיים", שבו התקיימה ישיבת "מדרש כנסת ישראל", נמצא בעיר העתיקה בירושלים ונכלל לאחר מלחמת ששת הימים כחלק ממוזיאון חצר היישוב הישן.
דרך לימודו
[עריכת קוד מקור | עריכה]רבי חיים בן עטר נחשב כבר במרוקו ל"מעיין"[38] ו"עוקר הרים", כלומר: דרך לימודו התאפיינה בהתמקדות מקומית בסוגיה שעל הפרק ופירוק כל הגורמים והמוקשים לצורך הבנתה. מלבד עדותם של חכמים ממרוקו בני זמנו שנחשבו ל"מעיינים", דוגמת רבי חנניה בן זכרי, שכתב עליו בהסכמתו כי הוא עוקר הרים; וחברותו הקרובה עם "מעיינים" נוספים כמו רבי שם טוב בן אמוזג, ורבי יהודה בירדוגו, בעל "מים עמוקים" - מעיד על כך ספרו "חפץ ה'" - שחידושיו מתאפיינים בסגנון זה[39]. עצם הדפסת ספר חידושים על הש"ס הייתה תופעה לא נפוצה בקרב חכמי מרוקו באותה עת[40].
לימוד בסגנון זה מכתיב בדרך כלל קצב לימודים איטי. ולמרות זאת, רחב"ע כתב במכתבו לוועד מדרש כנסת ישראל בליבורנו בדיווח על סדרי הלימוד בישיבה הזמנית שהקים בעכו, לאחר חודשיים של פעילות בלבד: ”ולקחנו סדר זה לפרש כל התלמוד לשיטת הרמב"ם כדי שלא תִּשאר שום קושיא עליו מכל התלמוד בסייעתא דשמיא, וכבר עלה בידנו קרוב לשני מסכתות”; ובמכתב שאחריו המסכם את תקופת הלימודים של קיץ ה'תק"ב בעכו הוא כבר כותב: ”במעט זמן למדנו קרוב לד' מסכתות של גמרא ופירשנו כל המסכתות על פי שיטת הרמב"ם”. חידושים אלו היוו את התשתית לספרו "ראשון לציון" (קושטא ה'תק"י) והם מלמדים שלמרות סגנון לימודו המעמיק שמר על קצב לימודים מהיר. תלמידו רבי חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א), כתב על כישרונו זה בספרו "שם הגדולים": ”ולפי דורנו, היה לב הרב מבעית בתלמוד והיה כמעיין המתגבר”.
משפחתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
רבי חיים בן עטר היה נשוי במקביל לשתי נשים: פאצוניה בת קרובו העסקן העשיר רבי משה בן עטר, ואסתר לבית ביבאס. פאצוניה ואסתר עלו עמו לארץ ישראל והשתתפו בכל מסעותיה של החבורה המייסדת של "מדרש כנסת ישראל" וחיו עמו עד פטירתו בירושלים. לשתיהן לא היו ילדים עד יום מותן, אולם יש המיוחסים כצאצאיו[41] ואולי בנות היו לו ורק בנים לא[42]. פאצוניה הייתה נוהגת להניח תפילין ולהתעטף בטלית[43]. שתיהן נפטרו בשנים הסמוכות לאחר פטירתו בסוף שנות ה-40 של המאה ה-18; השתמר תאריך פטירתה של אסתר: כ"ט באב ה'תק"ט, 13 באוגוסט 1749. שתיהן נקברו סמוך לקברו של בעלן בבית הקברות בהר הזיתים, ומצבותיהן שוקמו וחודשו לאחר מלחמת ששת הימים.
גיסו, בעל אחותו, היה רבי שמואל די אבילה שכיהן כרב ודיין, ובנו-אחיינו היה רבי אליעזר די אבילה, ראש ישיבה ברבאט שבמרוקו, דיין ופוסק.
ספריו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
|
חפץ ה'
[עריכת קוד מקור | עריכה]חפץ ה', אמסטרדם: דפוס פרופס, תצ"ב[44]
חיבורו הראשון שנדפס. הספר כולל חידושים על כמה ממסכתות התלמוד הבבלי: מסכת ברכות, מסכת שבת, מסכת הוריות ועל חלקים ממסכת חולין. הספר מתמקד בפירוש שיטתי של הסוגיות, דף אחרי דף, ובדברי פרשני התלמוד בני תקופת הראשונים, בדגש על פירושי רש"י ובעלי התוספות, ואינו שם דגש על הסקת המסקנה ההלכתית המעשית מן הסוגיות. כפי הנראה רחב"ע כתב את חידושיו למסכת שבת לפני שכתב את חידושיו למסכת ברכות, אך שינה את הסדר בדפוס כדי להתאימו לסדר המסכתות בש"ס[45].
במקביל לעריכת ספרו זה, כבר התחיל לעסוק בספרו הבא, "פרי תואר". שיטת הלימוד שבה נקט בעת הכנת ספרו ההלכתי, מצאה חן בעיניו יותר, ולכן נטל פסק זמן מכתיבת חידושים על סדר התלמוד, והקדיש את זמנו לחקר ההלכתי בסוגיותיו[46].
פרי תואר
[עריכת קוד מקור | עריכה]פרי תואר (פירות גנוסר), אמסטרדם: דפוס יוסף דיין, תק"ב[44]
ספר הלכה על שולחן ערוך חלק יורה דעה (סימנים א–קכב). ספר זה אף הוא עוסק בניתוח הסוגיות התלמודיות הרלוונטיות לפסיקת ההלכה, אבל בו מתמקד הדיון בהסקת המסקנה ההלכתית המעשית, בשונה מחיבורו הקודם "חפץ ה'". בהקדמה הוא מציין כי רבות מן ההלכות בספר לובנו יחד עם ידידו רבי שמואל אבן אלבאז.
הספר נדפס במקור בשם פירות גנוסר. בין חידושיו ההלכתיים הרבים כלולות השגות רבות על פסקיו של פוסק קודם, רבי חזקיה די סילוה, בספרו "פרי חדש". על כן בחר רבי חיים להדפיס את הספר כשפסקי השולחן ערוך מופיעים במרכז העמוד, ובצדדיו שני ה"פירות": פרי חדש ופרי תואר. משערים כי כבר בעת הדפסת הספר ב-1742, היו בידי רבי חיים בן עטר חידושיו על סימנים נוספים ביורה דעה, אלו שנדפסו לאחר פטירתו בספר "ראשון לציון", אך בגלל הפלטפורמה של "פירות גנוסר", המציגה את חידושיו אל מול חידושי ה"פרי חדש", נמנע מלהדפיסם כבר אז, כי הספר פרי חדש מסתיים בסימן קכב[47].
בהדפסת ספר זה, וגם בהדפסת הספר "אור החיים", טיפל ידידו שלמה בן יצחק אלוף, מיהודי ליבורנו, שאף גייס את המימון הדרוש להדפסתם. כתבי היד של שני הספרים נמסרו להכנה להדפסה כמעט במקביל, אך בשל סחבת שנוצרה בהדפסת הספר "אור החיים" בשל תהליכי הרישיון המייגעים שנדרשו בוונציה, נשלח כתב היד של "פרי תואר" להדפסה באמסטרדם[48].
בהקדמה לספר הזהיר רבי חיים שלא להשיג על דבריו, אלא אם כן יבקשו את ההתייחסות של חכמי ישיבתו להשגות, ”ויהיו דברי אלה מול כל קורא, שאם לקפח בדברי הוא בא ואין צריך לומר לקנטרני, נגידים אדבר בו בעקיצת ולחישת ונשיכת נחש… ואם דחקו שכלו באיזה דבר הנני עומד חיים בירושלים בע"ה והבנים בני אלה תלמידי לומדי מדרש כנסת ישראל.” מחמת דבריו אלו חשש רבי יוסף זרקא (רבו של רבי יצחק טייב) להשיג על הספר, ואת קושיותיו הוא סידר בקונטרס מיוחד, אותו התכוון לשלוח אל חכמי ישיבת כנסת ישראל[49].
אזהרתו של רבי חיים דרשה התייחסות, ובהקדמה לספר "מזמור לדוד" (ליבורנו, תקע"ח), אותו חיבר רבי דוד פארדו כדי ליישב את ההשגות של רבי חיים על ספר "פרי חדש", מביא רבי דוד פינטו, נכד המחבר, את דברי סבו השני, רבי כליפא בן מלכא, שדחה את אזהרתו של רבי חיים: ”וימחול לנו כבודו דלאו כל כמיניה (-אין בסמכותו) לומר קבלו דעתי כי תורה היא וכו' (-וללמוד אנו צריכים), וכתר תורה מונח לכל חכם בר ישראל, ומי לנו גדול מהרי"ף שהשיגו בעל המאור והרמב"ם שהשיגו הראב"ד וחכמים אחרים, מרן מהריק"א (-מורנו הרב יוסף קארו) שהשיגוהו כמה אחרונים והאמת יקובל ממי שאמרו, ואפילו תלמיד בפני רבו כתוב ביה לא תגורו מפני איש, והכל כשיהיה לשמו יתברך אין בו חשש, ואדרבה, מצווה קעביד (-מצווה הוא עושה).” דברים אלו של רבי כליפא נחשבים ליסוד מוסכם בקרב פוסקים רבים (ראו למשל בהקדמה לשו"ת יביע אומר חלק ד).
ספר נוסף שהתחבר כדי ליישב את השגותיו של רבי חיים, הוא הספר "פרי מפרי", אותו חיבר רבי יונה נבון, מי שמילא את מקומו של רבי חיים בראשות הישיבה, מספר שנים לאחר פטירתו.
אור החיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – אור החיים (ספר)
אור החיים (אורחות חיים) - חלק א, ונציה, תק"ב
אור החיים (אורחות חיים) - חלק ב, ונציה, תק"ב[44]
פירושו המפורסם על התורה. נתחבב על חוגי החסידים והרבה מהאדמו"רים העריצו ספר זה. ספר זה הודפס בחלק מהמהדורות של "מקראות גדולות" ומבוסס בחלקו על תורת הקבלה. מקובל לקרוא לספר "אור החיים הקדוש", ומפורסם שהוא בין שלושת הספרים שנתחברו בדורות האחרונים שזכו להיקרא בתוספת זו, לצד אלשיך הקדוש והשל"ה הקדוש. על ספרו זה נכתבו פירושים רבים במהלך הדורות, וישנם גם מורחבים המלקטים את פרשנות האור החיים ומודפסים בצמוד לטקסט הספר, בהוצאת מוסד הרב קוק ומכון עוז והדר.
ראשון לציון
[עריכת קוד מקור | עריכה]ראשון לציון, קושטא, תק"י[44]
חידושים על סוגיות נבחרות במספר מסכתות מן התלמוד הבבלי: על מסכת ברכות שחידושיו השיטתיים עליה כבר נדפסו בספרו "חפץ ה'", ועל מסכתות שבחציו השני של סדר מועד: מסכת סוכה, מסכת ביצה, והמסכתות תענית, מועד קטן, מגילה וחגיגה. חלק נפרד בספר עוסק בחידושים על התנ"ך. בנוסף נדפסו בסוף הספר השלמות לביאורו של המחבר על השולחן ערוך, חלק יורה דעה, אותו החל בספרו פרי תואר; בהשלמה זו נדפסו חידושיו לסימנים רמ–רצב, ונוסף קונטרס העוסק בכללי ספק ספיקא.
בשונה מספרו "חפץ ה'", ספר זה אינו מכיל פירוש שוטף על סדר דפי המסכת, אלא מתמקד בסוגיות נבחרות, ומסיבה זו הדיון מתרחב עד לפסיקת ההלכה המעשית. הדבר ניכר בעיקר בכך שהוא דן רבות בדברי הפוסקים ולא רק בדברי פרשני התלמוד הקלאסיים. בין היתר הוא מרבה לעסוק בספר זה בפסקי הרמב"ם, בפרשנות שיש לתת לפיהם לדברי התלמוד ובעקבות כך הכרעת ההלכה.
ליקוטים מכתביו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אגרות ותשובות רבינו חיים בן עטר (לקט), בני ברק: מכון אור החיים, תשע"ג
- פרדס אור החיים: על שבת ומועדי השנה [מגילות, פרקי אבות] - לקט מכתביו לפי נושאים. ירושלים: הרב שמעון גוטמן, אוצר הפוסקים, תשע"ב.
- שערי אור החיים - הקדמותיו וכללי לימודו.
מעמדו והשפעתו בתנועת החסידות
[עריכת קוד מקור | עריכה]מעמדו האישי במסורת החסידית
[עריכת קוד מקור | עריכה]לרבי חיים בן עטר התייחד במסורת תנועת החסידות מעמד מיוחד כאיש קדוש, בן עלייה ובעל רוח הקודש[50], ודמותו אומצה למעשה כחלק אינטגרלי מהתנועה החסידית בספרות הענפה של תנועה זו[51].
תופעה זו של הערצת החסידים בפולין ובאוקראינה לחכם "ספרדי" לא הייתה שגרתית, והייתה שמורה ליחידי סגולה בלבד, הדים ממנה הגיעו גם למרחב שבו פעלו תלמידיו. החיד"א, תלמידו של ר"ח בן עטר, מציין זאת בחיבורו הביבליוגרפי "שם הגדולים" בערך הספר "אור החיים": ”ושמענו כי עתה בפולוניא הם מחשיבים אותו הרבה ונדפס עוד שני פעמים. ונתעורר זה על ידי שהרב החסיד קדוש מהרר"י בעל שם טוב הגיד גדולת נשמת מהר"ח הנזכר”.
הבעש"ט, מחולל תנועת החסידות, שיבח מאוד את רבי חיים בן עטר ואת תורתו ואף ניסה לפגוש את בן עטר. לפי אחת המסורות הרווחות אמר הבעש"ט על רחב"ע כי שמע תורה מדי לילה מפי הקדוש ברוך הוא, ואף היה סבור כי התקשרות בין נשמותיהם תביא בהכרח לגאולה. רעיונות בדבר סגולותיו המשיחיות של רחב"ע חלחלו למורשת החסידית, והיו מגדולי החסידות בדורות הבאים שהעידו על רבי חיים בן עטר שהוא היה ראוי להיות משיח בדורו[52].
לפי מסורת חסידית אחרת, הבעש"ט הרגיש ממקום מושבו בפודוליה בפטירתו של רחב"ע. רחב"ע נפטר בירושלים במוצאי שבת, ובאותה עת אכלו החסידים בפודוליה סעודה שלישית עם רבם; בעת הסעודה פנה הבעש"ט לתלמידיו ואמר "כבה הנר המערבי"[53] וסיפר להם שבעת שנטל ידיו לסעודה התגלתה לו כוונה מיוחדת שאינה מתגלה אלא ל"חד בדרא" [=יחיד בדורו], ומכך הסיק שנפטר בשעה זו אדם אחר שהחזיק בכוונה זו, שאינו יכול להיות אלא רבי חיים בן עטר. המסורת הזו טומנת בחובה את המסקנה לדעתם כי הבעל שם טוב הוא יורשו הרוחני של רבי חיים בן עטר[54].
מעמד הספר "אור החיים" בקרב החסידים
[עריכת קוד מקור | עריכה]לצד הערצת אישיותו של רבי חיים בן עטר, באה גם הערצה לספרו "אור החיים", ודווקא לספרו זה מתוך שאר ספריו. חוקר החסידות אהרן מרקוס מכתיר ספר זה כ"ספר הספרים של החסידות", ומוסיף: ”נס הדגל של החסידות, כמצפן שמראה את הכיוון על פני האוקיינוס, הוא המזון הרוחני הנבחר בשביל מנוחת השבת”[55]. ספריו של רחב"ע נחשבים בחוג החסידי לספרי קודש מן המעלה הראשונה, ומיוחסת להם גם השפעה של קדושה וטהרה בנפש הלומד. לרבי ישראל מרוז'ין מיוחסת האמרה שהספר "אור החיים" בזמן הזה מסוגל לטהר את הנשמה, כפי שהיה עושה זאת ספר הזוהר.
בשל תפיסת הספר כקדוש וכאמצעי להוספת קדושה וטהרה, קיימות "חבורות" - קבוצות לימוד מיוחדות שנפגשות בקביעות לעיסוק בתורתו של רבי חיים בן עטר, בדרך כלל בפירושיו לפרשת אותו שבוע. מנהג זה הנשמר גם במאה ה-21 בחצרות חסידיות רבות, העצים וקיבע גם בשכבות העממיות של התנועה את היחס המיוחד לפירוש זה לתורה. ברבות השנים הגיעו הדברים לכדי כך, שכאשר העז מישהו לפקפק בעובדה שהספר נכתב על ידי רוח הקודש וטען שמדובר ביצירה אנושית, נחשב לו הדבר במחוזות מסוימים ככפירה שיש לשרש אחריה. הדבר גם עורר פולמוס הלכתי, כאשר בקהילה אירופית אחת העיז מלמד תשב"ר לפקפק ברוח הקודש ששרתה על המחבר בעת הכתיבה, ובני הקהילה המזועזעים דרשו לפטרו. רבי חיים הלברשטאם מצאנז, שנדרש לסוגיה ההלכתית-ממונית אם מותר לבני הקהילה לפטר את המלמד שהועסק עד אז בקביעות, פסק כי ”בעל אור החיים נבג"מ [=נשמתו בגנזי מרומים] בוודאי חיבר ספרו ברוח הקודש ... ולכן המלמד המכחיש רוח קדשו של אוה"ח [=אור החיים] הוא אפיקורס שאינו מאמין בגדולי הדור שהעידו עליו שהיה ראוי לרוח הקודש ... ויפה עשיתם שלא עזבתם את בניכם בידו ויישר כחם בזה” (עם זאת, במקורות שונים נטען כי היו סיבות אחרות שהביאו את פסק ההלכה הנחרץ הזה[56]).
השפעתו של "אור החיים" על ההגות החסידית
[עריכת קוד מקור | עריכה]להגותו של רבי חיים בן עטר בספרו "אור החיים" נודעה השפעה על ספרות החסידות. השפעה זו לא נחקרה עדיין די הצורך, אולם ממחקרים השוואתיים שנערכו עולה שקיימת זיקה ביניהם ולעיתים גם התבססות על רעיונותיו או הסתמכות עליהם: רעיונות בהגות החסידית שמבוססים על רעיונותיו והרחבתם או רעיונות חדשים שמסתמכים על הנחות מוקדמות שעולות מדבריו. לחקר השפעה זו השלכות, משום שרבי חיים בן עטר פעל בסביבה יהודית ולא-יהודית שונה לחלוטין מזו שבה פעלו צדיקי החסידות, ועל כן מחקרים שביססו את ניתוח ההגות החסידית על השפעות סביבתיות, כמו תנועות אידאולוגיות שפעלו באירופה בתקופת ההוגים החסידיים, נדרשים לבחינה מחודשת[57].
רעיונות בולטים בדמיונם בין הגותו של בן עטר להגות החסידית הם: (א) מעמד הצדיק וכוחותיו הרוחניים, ומקרה פרטי של נושא זה - מעמד "צדיק הדור"[58]. (ב) מושג הדבקות באל, וניסוחו המדויק של הרעיון[59]. (ג) השגה אפשרית של האדם את האלוהות, וסוגי ההשגה השונים[60]. בשלושת נושאים אלו ישנה התאמה רבה בין ניסוחיו של ה"אור החיים" לניסוחי הוגים חסידיים כמו רבי לוי יצחק מברדיצ'ב ורבי משה חיים אפרים מסדילקוב בספרו "דגל מחנה אפרים".
הנצחתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ברבות השנים הונצחה דמותו של רבי חיים בן עטר על עשרות מוסדות ומבנים בעולם היהודי. רבנים רבים במשך הדורות, ייחדו מוסדות על שמו וקבעו שיעורים בחיבוריו, ואף הקימו מכונים להפצת תורתו. בין היתר נקראת על שמו שכונת "אור החיים" בבני ברק, ומוסדות "אור החיים" בעיר. ישיבת אור החיים לבעלי תשובה העומדת בנשיאות הרב ראובן אלבז בירושלים. מוסדותיו של הרב שמעון בעדני, בית הכנסת וסמינר אור החיים. ערים רבות בישראל קראו רחובות על שמו ביישובם.
בראשית המאה ה-21 הוקם בישראל מפעל תורני העוסק בההדרת כתביו והפצת זכרו, ארגון "ובחרת בחיים" העומד בנשיאות הרב מנחם מנדל פומרנץ, שההדיר את ספריו ומתמחה בחקר תולדותיו. ראש הארגון מוסר שיעורים בתורתו בכל רחבי הארץ, ובמסגרתם יצאה לאור סדרת הספרים "ובחרת בחיים".
ספרות שבחים והגיוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בדומה לצדיקי החסידות, ואפשר שבשל אהדתם את רבי חיים בן עטר, התפתחה ספרות ענפה של סיפורי מעשיות הגיוגרפיים אודותיו. סיפורים רבים פזורים בספרות החסידית ואחרים הועברו במסורת העממית מפה לאוזן. נדפסו מספר קבצים הכוללים סיפורים כאלו, ונוצרה גם ספרות יפה המבוססת על אגדת חייו.
- נפלאות אור החיים : ...2 אינטערעסאנטע געשיכטעס וואס האט פאסירט מיט דעם גאון ר' חיים בן עטר מחבר פון ספר אור החיים. לודז', 1930 (בערך) (ביידיש) ("2 סיפורים מעניינים שקרו לגאון ר' חיים בן עטר מחבר הספר אור החיים")
- ראובן נענה, אוצר המעשיות: ...מעשיות נפלאים מלוקטים מאת הגאונים ... רבי חיים בן עטר ... [ואחרים]. ירושלים, תשי"ח
- ישעיה חדד, תולדות רבנו חיים בן עטר: ...סיפור תולדות חייו ... של ... ר' חיים בן עטר. טבריה, תשמ"ג
- יצחק גורמזאנו גורן, שמש ממערב: אגדת חייו של ר' חיים בן עטר. רמת גן: מסדה, 1985. רומן ביוגרפי
- המאורות הגדולים: די גרויסע בעלייכטער פון פאלק: דאס לעבן און שאפן פון רבינו חיים בן עטר. ירושלים, תשמ"ה (ביידיש)
- סדור לברכות: מוקדש לזכר הרב חיים בן עטר לרבנים ממשפחת בן עטר ולזכר מורשת אבותינו. כותרת משנה: מעשה ברבי חיים בן עטר ותלמידו. תל אביב: דפוס בן עטר, 1985[61]
- נ. ספריאל, האור החיים הקדוש: מסכת חייו... נדודיו ומסעותיו ועלייתו לארץ הקודש, של רבי חיים בן עטר. ערוך ומסופר לנוער. ירושלים: המסורה, תשמ"ה
- רבי חיים בן עטר בעל "אור החיים", חייו ופעלו על רקע תקופתו. ירושלים, תשמ"ו
- האור שבחיים: 250 שנה לפטירת ... רבינו חיים בן עטר, ט"ו תמוז תק"ג-ט"ו תמוז תשנ"ג. ירושלים: ישיבת אור החיים, תשנ"ג
- שבחי רבי חיים בן עטר: לקראת הילולת הצדיק הקדוש רבנו חיים בן עטר. ירושלים: ישיבת אור החיים, תש"נ
- נפלאות אור החיים הקדוש: לקראת הילולת ... רבינו חיים בן עטר. ירושלים: ישיבת אור החיים, תשנ"ו
- תולדות אור החיים: פרקים מתולדותיו של ... רבי חיים בן עטר. ירושלים: ת"ת חיי עולם, תשנ"ט
- הרב אשר מסעוד בן חמו, אשר בחר בחיים: מסעות חייו של ...רבנו חיים בן עטר ... כתבים וחידושים של המחבר. ירושלים: תשע"ג
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ביוגרפיות
- אברהם משי זהב, תולדות אור החיים: פרקים לתולדות חייו והליכותיו של רבינו חיים בן עטר, ירושלים, תשל"ה
- אליהו חיים קרלבך (עורך), יד אור החיים הקדוש ותולדותיו, ניו ג’רסי: מכון זכר נפתלי, תשמ"א
- שמעון גוטמן, פרדס אור החיים: על שבת ומועדי השנה, מגילות, פרקי אבות, עטרת חיים: תולדות ומשנת חייו, ירושלים: אוצר הפוסקים, תשע"ב
- חנוך ריגל, נר המערבי: תולדות חייו, קצות דרכיו ומעט מפעליו, של קודש הקדשים מלאך אלוקים מרן הגה"ק רבי חיים בן עטר זי"ע, בעל 'אור החיים' הקדוש, בני ברק: מכון אור החיים, תשע"ג
- אליהו רפאל מרציאנו, עטרת חכמים: הערות והארות לתולדות המנורה הטהורה מרנא ורבנא הרב חיים בן עטר, ירושלים: מכון הרש"מ, 2013
- יעקב שלמה לוי, באור החיים: תולדות רבינו חיים ן' עטר זי"ע, ירושלים: עוז והדר, תשע"ד
- מאמרים
- בנימין קלאר, רבי חיים בן עטר: עלייתו לארץ ישראל, אגרות ותעודות, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשי"א
- אלעזר טויטו, "רבי חיים בן עטר: על הימים שעשה באיטליה", בתוך: ח"ז הירשברג (עורך), זכור לאברהם: קובץ מאמרים לזכר ר' אברהם אלמאליח נ"ע חמש שנים לפטירתו <כ"א אדר שני תשכ"ז>, ירושלים: ועד עדת המערבים בירושלים, תשל"ב 1972, עמ' 36-46[62]
- יצחק רפאל, "אגרות ר' שלמה חיים סנגויניטי אל רבינו חיים בן עטר", בתוך: טמירין, כרך א', תשל"ב, עמ' רעא-רפו
- אלעזר טויטו, רבי חיים בן-עטר ופירושו אור החיים על התורה, ירושלים: משרד החינוך והתרבות, תשמ"ב 1981 (פורסם מחדש: תשנ"ז 1997; אלקנה: מכללת אורות ישראל, 2012)
- גדליה נגאל, "שבחי ר' חיים בן עטר", בתוך: קו לקו: קובץ מחקרים על יהדות המגרב, מוקדש לזכרו של שאול זיו (אג’ייני), ירושלים: דובב שפתי ישנים נר המערב, תשמ"ג, עמ' 73–93 (פורסם מחדש: מחקרי מערב ומזרח, תשס"א)
- מנחם מנדל כשר, ארבעת הרועים, ירושלים, תשמ"ה.
- דן מנור, "ללשון הרזים של ר' חיים בן עטר", דעת 22, אוניברסיטת בר-אילן, חורף תשמ"ט, עמ' 99–107. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
- גרשון קיציס, "בין שורש וענף: על יחסי אבות ובנים (פרק ממשנתו החינוכית של בעל 'אור החיים')", ניב המדרשיה כד-כה, תל אביב תשנ"ג, עמ' 209–244
- דן מנור, "ארץ ישראל בהגותם של ר' חיים בן עטר ור' רפאל בירדוגו", בתוך: אביעזר רביצקי (עורך), ארץ ישראל בהגות היהודית בעת החדשה, ירושלים: יד בן צבי, תשנ"ח, עמ' 359–380
- זכריה תנעמי, "בוסתנו של 'אור החיים' הקדוש", מורשתנו יד, תש"ס, עמ' 69–107
- דוד אסף, "'שאינו מאמין בגדולי הדור': המאבק החסידי על כבודו של ספר 'אור החיים' ומשמעותו ההיסטורית", מחקרי חסידות, תשנ"ט, עמ' 125–149 (פורסם מחדש: נאחז בסבך, תשס"ו, עמ' 235–254)
- יחיאל גולדהבר, "איגרת הקודש מבעל האור החיים הקדוש: על ישיבתו של רבי חיים בן עטר ואופי הישיבות בתקופתו", בתוך: גנזי יהודה, מכון גנזים, תשע"ג
- יחיאל גולדהבר, "עליית בעל אור החיים הקדוש לארץ הקודש: על מסעו ממרוקו, דרך איטליה, והתיישבותו בארץ ישראל", בתוך: גנזי יהודה, מכון גנזים, תשע"ג. גרסה מקוונת
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אוצר החכמה הרב חיים בן עטאר אור החיים הקדוש מחקרים עובדות בפורום אתר; אצר החכמה
חיים בן משה אבן עטר (1696–1743), דף שער בספרייה הלאומית- חיים בן עטר, באתר "החכם היומי"
- ספרים ומאמרים ביוגרפיים
- רשימת מאמרים על חיים בן עטר באתר רמב"י
- חיים בן עטר, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- דוד תדהר (עורך), "חיים בן עטר", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יד (1965), עמ' 4527
- יוסף בן נאים, מו"ה חיים בן עטר זצ"ל השני, בתוך: מלכי רבנן ירושלים, תרצ"א 1931. אות ח', באתר היברובוקס
- יוסף חיים ילוז, "תולדות הר"ח בן עטר ז"ל", בתוך: ילקוט יוסף ירושלים, תרצ"ד 1934, באתר היברובוקס
- יעקב נאכט, מקור חיים, דרוהוביטש, תרנ"ח. חלק א: תולדות הרב הגדול ר' חיים בן עטר ז"ל, על פי מקורים נאמנים וכת"י, באתר היברובוקס
- הרב ראובן מרגליות, תולדות אור החיים, לבוב תרפ"ה, באתר היברובוקס. קיימת מהדורה חדשה של הספר, באר שבע: בית מוריה, תשס"ה
- כתב יד, אור החיים, תאריך לא ידוע, ניו יורק, בפרויקט "כתיב" באתר הספרייה הלאומית
- על הגותו
- חיים בנטוב, על יצירתו ההלכתית של ר' חיים אבן-עטר ופעילותו במארוקו, פעמים 17, תשמ"ד, 52–36; מאמר זה במקור נוסף
- דן מנור, ר' חיים בן-עטר במשנת החסידות, פעמים 20, תשמ"ד 1984, 88–110
דפוסים מאוחרים של חיבוריו[63]
- אור החיים על התורה: בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, דברים
- אור החיים חלק א ו-חלק ב, חפץ ה', פרי תואר, ראשון לציון מאתר HebrewBooks
- כללי
- אריה סטריקובסקי (עורך), ר' חיים בן עטר - אור החיים הקדוש, דף לתרבות יהודית, גיליון 276, ירושלים: האגף לתרבות תורנית - משרד החינוך, תשס"ח. בגיליון מלוקטים מאמרי מחקר רבים על רבי חיים בן עטר
- יעקב משה טולידאנו, מסמכים חדשים לתולדות רבי חיים בן־עטר, בתוך: אוצר גנזים ירושלים: מוסד הרב קוק, תש"ך 1960. פרק טו, באתר היברובוקס
- רבי חיים בן עטר בעל "אור החיים" הקדוש - באתר "MyTzadik"
- ש. גליצנשטיין, קברו של חיים ן' עטר בירושלים, הצופה, 16 ביולי 1943
- מאיר בניהו, מסעו של ר' חיים אבן-עטר לארץ-ישראל, הד-המזרח, 7 באוגוסט 1943, המשך, 20 באוגוסט 1943, המשך, 3 בספטמבר 1943, המשך, 18 בספטמבר 1943
- חזי כהן, מקשר בין העולמות: לדמותו של ר' חיים בן עטר, "אור החיים", באתר ישיבת מעלה גלבוע
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ פורום אוצר החכמה
- ^ אהרן מרקוס, החסידות (בתרגומו של משה שנפלד), עמ' 318, סבור שעיר מולדתו הייתה אסואירה (מוגדור).
- ^ חיים בנטוב, על יצירתו ההלכתית של ר' חיים אבן-עטר ופעילותו במארוקו, פעמים 17, 1985, עמ' 36, והערה 3 שם. בניגוד לדברי הרב יעקב משה טולידאנו, נר המערב עמ' 154, הסבור כי שמו של רבי משה לא היה ידוע במרוקו, חולק בנטוב על קביעה זו, וראו שם עמ' 36–37 בהרחבה על פעילותו הציבורית, ועל סיועו לרב יעקב אבן צור בפרשת ייבום גיסתו.
- ^ הוא מוזכר רבות בספרי בני דורו, בני מרוקו. וראו עליו עוד בהקדמת נכדו, רבי חיים בן עטר לספרו חפץ ה', ובהסכמת רבני סאלי לספר זה. כינויו "הזקן" דבק בו בתקופה מאוחרת כדי להבדילו מנכדו המפורסם.
- ^ אברהם אליהו הרכבי, מאסף נידחים עמ' 83, מצוטט בערך עטר, ן' באנציקלופדיה אוצר ישראל (ח"ח עמ' 52). כותב הערך, הרב יעקב משה טולידאנו, משער כי משפחה יהודית מפורסמת מתקופת הראשונים בשם משפחת "בן הרוכל" היא אותה משפחה בתרגום לעברית, כי בספרות הרבנית הקדומה, "רוכל" מהווה לעיתים כינוי למוכר בשמים (ראו שם עוד בהרחבה על תולדות המשפחה ורבניה). לעומתם סבור מרקוס, החסידות, עמ' 318, כי השם עטר נובע מ"עטרה", ובא לרמוז לייחוס המשפחה לדוד המלך.
- ^ ראה לדוגמה דבריו בפירושו, אור החיים, בראשית ל"ב ט"ו
- ^ יעקב שלמה לוי, באור החיים, פרק ד, עמ' 76.
- ^ רבי שמואל די אבילה, הקדמה לספרו אזן שמואל, אמסטרדם תע"ה. מצוטט אצל: לוי, באור החיים, עמ' 78.
- ^ רבי משה בן עטר היה בנו של רבי שם טוב בן עטר, שהיה אחיו של רבי חיים הזקן בן עטר. שניהם היו מקורבים לשלטונות וניצלו את קרבתם בהזדמנויות שונות לטובת הקהילה היהודית.
- ^ דברי רבני סאלי בהסכמה לספרו חפץ ה', מצוטטים אצל: לוי, באור החיים, עמ' 93.
- ^ הרב יעקב משה טולידאנו, נר המערב עמ' 154.
- ^ חיים בנטוב, על יצירתו ההלכתית של ר' חיים אבן-עטר ופעילותו במארוקו, פעמים 17, 1985, עמ' 37.
- ^ בנטוב, על יצירתו ההלכתית, עמ' 40. ראו שם ציטוט מפי אחד ממתנגדיו של בן עטר בסאלי, הטוען כי הדרשות היו חביבות עליו מאוד, ומתאונן שאין הוא מאפשר לאחרים לדרוש אף הם.
- ^ בנטוב, על יצירתו ההלכתית, עמ' 40. יעקב הלפרין, ארץ החיים, וינה, תרצ"ג, עמ' 18–19 מצטט את רבי חיים בן עטר, האומר על תפקידו זה: ”וכמה טרחתי בשביל עניי העיר עד כמעט נעשיתי כמוכס”. וראו: לוי, באור החיים, עמ' 104 "עוסק בצרכי ציבור", המצטט מכתביו של רבי חיים בן עטר המתייחסים לעיסוקו בגיוס הצדקה וחלוקתה.
- ^ לוי, באור החיים, עמ' 105 ואילך, בהערות 278 ואילך, ובעיקר בהערה 281.
- ^ לוי, באור החיים, עמ' 96 ואילך.
- ^ לגבי שנת מותו המדויקת, תפ"ד או תפ"ה, קיימת אי-בהירות, והחוקרים משערים אותה לפי הנסיבות. לדעת ח"ז הירשברג וראובן מרגליות הוא נפטר בתפ"ה, ולדעת אלעזר טויטו בתפ"ד. ראו על כך: טויטו, רבי חיים בן עטר: על הימים שעשה באיטליה (ראו להלן "לקריאה נוספת"), הערה 3.
- ^ רשימות רבי שמואל אבן דנאן, מצוטטות אצל: לוי, באור החיים, עמ' 113–114
- ^ רבי חיים בן עטר מתאר את השתלשלות האירועים בהקדמת ספרו "אור החיים".
- ^ יעקב משה טולידאנו, מסמכים חדשים לתולדות רבי חיים בן־עטר, בתוך: אוצר גנזים ירושלים: מוסד הרב קוק, ה'תש"ך 1960. עמ' 62 ואילך (מובא בפרק "קישורים חיצוניים". בתוך הדברים מספר טולידאנו כי הוא עצמו שמע בפס אגדה שלפיה רבי חיים בן עטר נעלב מהתארים המינימליים שכתבו לו רבני העיר בהסכמתם לספרו "חפץ ה'", ורק על פי דרישתו המפורשת הוסיפו וכתבו שנית את הנוסח המודפס: "החכם הוותיק והחכם השלם". אך חנוך ריגל ב"נר המערבי" הוכיח ששמועה זו אינה נכונה כלל (עמ' שע"ח בהערה). ועוד שרבני פאס ובראשם רבי יהודה אבן עטר משבחים בהסכמותיהם את רבי חיים בשבחים שלא היו כותבים לאדם שהיה מבקש מהם כזאת.
טולידאנו מסביר את הרקע להרעת מצבה הכלכלי של משפחת בן עטר בפטירת אביו של רבי חיים בן עטר, אך זו טעות; אביו נפטר רק ב-1741 אחרי עלייתו של רבי חיים ארצה. שמם הזהה של אביו וחמיו גרם לטעות זו. לתיאור הפרשה ממקורות בני התקופה, ראו: רבי יעקב אבן צור, שו"ת משפט וצדקה ביעקב, ח"א סימן יד. - ^ טולידאנו, מסמכים חדשים, עמ' 62, בסוף קטע מס' 1
- ^ 1 2 בן עטר, הקדמת "חפץ ה'"
- ^ הלפרין, ארץ החיים, וינה, תרצ"ג, עמ' 12, מביא את הנוסח המלא של פסק הדין. הוא מעיר שם כי רבי חיים בן עטר נמנע מלהתמנות כראש ודיין לעירו "מכמה טעמים נגלים ונסתרים". מצוטט אצל: בנטוב, על יצירתו ההלכתית, עמ' 38–39.
- ^ לוי, באור החיים, עמ' 127. הוא מצטט את מרציאנו, עטרת חכמים (ראו להלן: לקריאה נוספת), הגורס כי רבי חיים בן עטר רמז לפרשה זו בהקדמה לספרו "אור החיים" במילים ”וסוגרו דלתי תורה כי האיש הבליעל הולך וחזק ויוסף לחטוא איש ישראל”.
- ^ אותו הוא מכנה לעיתים "אחי הרשב"א" [הרב שמואל בן אלבאז]. הקדמת ספרו "פרי תואר".
- ^ טויטו, איטליה, הערה 4, לפי כתב היד "דברי הימים של פאס". ידיעה זו מתייחסת לשנת תצ"ג.
- ^ טויטו, איטליה, עמ' 42
- ^ מתוך ספרון שכתב ר' משה פרנקו מרשימותיו באותם הימים, מצוטט אצל טויטו, איטליה, עמ' 39. לפני הקטע המצוטט נאמר כך: "בא במחנינו קדוש... רבי חיים בן עטר עם ב' [=שתי] נשיו וב' תלמידיו... וכבר יצא שמו... ונתנו לב העם הזה עם קדוש על עסקיו, ומרוב ענותנותו לא גילה שבחובת הגלות המצוי במערב ירד מנכסיו כל כך שלא נשאר בידו מאומה. והקב"ה... נתן בלב נדיבי עם שיתנו לו מה שצריך למזונותיו ותהי ראשית הצדקה כ"ח תמוז... הולכים לביתו כל הלילות... ובזמן ההוא לומד עם תלמידיו".
- ^ טויטו, איטליה, עמ' 38–43. טויטו יחיד במסקנה זו בין חוקרי תולדות רבי חיים בן עטר. הוא נוקב בטווח התאריכים סיוון תצ"ט-חשוון תק"א, אך כפי העולה מדברי פרנקו המצוטטים שם בעמ' 39, החל ר"ח בן עטר להתפרנס מידי תומכיו בליבורנו בסוף תמוז תצ"ט.
- ^ ראו: שלמה סימונסון, תולדות היהודים בדוכסות מנטובה, ירושלים, תשכ"ג. ח"א עמ' 354; המצטט את החלטות קהילת מנטובה: "בשנת 1740 הודיעה קהילת ליוורנו למנטובה שר' חיים בן עטר מתכונן לייסד ישיבה בירושלים, שתהיה מבוססת על תרומות יהודי איטליה... בינתיים ביקר ר' חיים בן עטר בעצמו במנטובה, והוסכם איתו שאחרי שובו מאמשטרדם תקבע הקהילה את גובה תרומתה לישיבה" (החלטת קהילת מנטובה מיום כ"ז באלול ת"ק).
- ^ לימים מלך ספרד
- ^ איגרת תלמידו אברהם ישמעאל סנגויניטי, המתארת את המסע. מועתקת בשלמותה אצל לוי באור החיים, עמ' 187–190
- ^ השוו: תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ל"א, עמוד ב': "וטבריא עמוקה מכולן... אמר רבי יוחנן: ומשם עתידין ליגאל, שנאמר: התנערי מעפר קומי שבי". וכן במשנה תורה לרמב"ם, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק י"ד, הלכה י"ב: "ולעשרה מקומות גלו וסופן לטבריא, ומשם לא עמד בית דין גדול עד עתה, וקבלה היא שבטבריא עתידין לחזור תחילה ומשם נעתקין למקדש".
- ^ בנו, רבי שלמה חסאן, מוסר בהקדמה לספר מכתם לדוד (ליבורנו, תקנ"ב), כי אביו ”יצק מים על ידיו [=של רבי חיים בן עטר], אשר כתב לו רובי תורותיו, כותבה ומגיהה ודורשה”, כלומר, לדבריו, רבי חיים בן עטר הסתייע ברבי דוד חסאן, בכתיבה ובהגהת חידושיו.
- ^ לסיכום קצר של הדיון ומראי מקום, ראו: לוי, באור החיים, עמ' 242–244, הערה 742.
- ^ נחום סוקולוב (עורך), האסיף לתקופת השנה, שנה ג, תרמ"ז, עמ' 72–73, באתר היברובוקס
- ^ נוסח המצבה כפי שמופיע עליה במאה ה-21. כפי הנראה, נוספו השורות האחרונות המונות את ספריו לאחר כתיבת הנוסח המקורי. ספרו "ראשון לציון" הודפס רק בשנת ה'תק"ט.
- ^ "מעיין" – כינוי רווח אצל יהודי צפון אפריקה ללמדנים עיוניים בעלי ידע רחב.
- ^ חיים בנטוב, על יצירתו ההלכתית של ר' חיים אבן-עטר ופעילותו במארוקו, פעמים 17, 1985, עמ' 39.
- ^ בנטוב, על יצירתו ההלכתית עמ' 39. בנטוב מציין כי ידוע רק על תקדים אחד של הדפסת ספר כזה במרוקו לפני ספרו של בן עטר - ספרו של רבי שמואל הצרפתי, דברי שמואל, אמסטרדם תמ"ט.
- ^ יעקב בן עטר למשל, ראו: משה דוד גאון, חיים בן יעקב בן עטר, יהודי המזרח בארץ ישראל, חלק ב, עמ' 515, באתר היברובוקס
- ^ דיון בנושא ראו כאן בפורום אוצר החכמה
- ^ פרומקין, תולדות חכמי ירושלים, כרך ג, ירושלים, תרפ"ט, עמ' 12
- ^ 1 2 3 4 זהו דפוס ראשון. לדפוסים מאוחרים, ראו בפרק "קישורים חיצוניים".
- ^ בנטוב, על יצירתו ההלכתית, עמ' 49.
- ^ בנטוב, על יצירתו ההלכתית, עמ' 49, לפי עדות רבי חיים בן עטר בהקדמת הספר "חפץ ה'".
- ^ בנטוב, על יצירתו ההלכתית, עמ' 50. בנטוב תומך את מסקנתו כי סימנים נוספים אלו כבר היו בכתובים עוד בהיות רבי חיים בן עטר במרוקו, ברלוונטיות המעשית של הלכות מסוימות המבוררות בחלק זה; כמו הלכות כיבוד אב ואם שהיו רלוונטיות לו בהיותו עם אביו במרוקו, והלכות צדקה שהיו רלוונטיות בעודו גבאי צדקה בסאלי.
- ^ טויטו, איטליה, עמ' 43–45, "גלגולי 'אור החיים' ממסירתו לדפוס ועד להדפסתו".
- ^ הקושיות נדפסו בסוף ספרו פרפראות לחכמה, תוניס, תרס"ב.
- ^ הדבר מתבטא בפרטים רבים, להרחבה בנושא זה, ראו: ראובן מרגליות, תולדות אור החיים, לבוב תרפ"ה (מקושר להלן "קישורים חיצוניים"), עמ' 36–50; משי זהב, מסילות החיים, ירושלים תשל"ד, עמ' י"ט ואילך; אליעזר שטיינמן, שער החסידות, תל אביב תשי"ז. עמ' 44–51; יקותיאל קאמעלהאר, דור דעה, ניו יורק תשי"ד, עמ' יט-כג, מז-מח; א' מרקוס, החסידות, תל אביב תשי"ד, עמ' 313–318, ו-332–334. כולם מצוינים אצל מנור, רחב"ע במשנת החסידות, להלן.
- ^ דן מנור, ר' חיים בן-עטר במשנת החסידות, פעמים 20, תשמ"ד 1984, עמ' 88. (מקושר להלן "קישורים חיצוניים")
- ^ רבי פנחס מקוריץ, ורבי ישראל מרוז'ין. דבריהם במלואם מובאים אצל: הורביץ, עדן ציון, ירושלים, תשט"ז, עמ' מב, הערה א
- ^ אגדה זו השתרשה עמוקות בתודעה החסידית. מחבריה של ביוגרפיה בעלת זיקה חסידית של רבי חיים בן עטר בחרו לכנותה בשם "נר המערבי" (ריגל, נר המערבי, בני ברק תשע"ג. להלן בפרק "לקריאה נוספת").
- ^ מנור, רחב"ע במשנת החסידות, עמ' 89
- ^ מרקוס, החסידות, עמ' 323, 334. מצוטט אצל מנור, רחב"ע במשנת החסידות, עמ' 90
- ^ ראו על כך: דוד אסף, 'שאינו מאמין בגדולי הדור': המאבק החסידי על כבודו של ספר 'אור החיים' ומשמעותו ההיסטורית, מחקרי חסידות, ירושלים תשנ"ט, עמ' 125–149 (נאחז בסבך (תשס"ו) 235–254)
- ^ מנור, רחב"ע במשנת החסידות, עמ' 108–109.
- ^ מנור, רחב"ע במשנת החסידות, עמ' 103–108
- ^ מנור, רחב"ע במשנת החסידות, עמ' 99–101
- ^ מנור, רחב"ע במשנת החסידות, עמ' 101–102
- ^ ספרון זה יצא לרגל "כינוס עולמי בירושלים של כל בני "השבט" הנושאים את שם משפחתו".
- ^ ראו: ח"ז הירשברג (עורך), זכור לאברהם: קובץ מאמרים לזכר ר' אברהם אלמאליח, באתר אוצר החכמה
- ^ דפוסים ראשונים מקושרים ומסוקרים בפרק "ספריו".
| תקופת חייו של הרב חיים בן עטר על ציר הזמן |
|---|
 |
| ראשי ישיבת כנסת ישראל | ||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
|
| קבלה | ||
|---|---|---|
| מושגי יסוד | אבי"ע • ספירות • קליפות • אינסוף (קבלה) • תורת הצמצום • תורת השמיטות • עץ החיים • סדר השתלשלות • מעשה בראשית • מעשה מרכבה • מדיטציה יהודית • אסטרולוגיה קבלית • מיסטיקה יהודית • פרדס (יהדות) |  |
| ספרות | ספר יצירה • ספר הזוהר • ספר הבהיר • ספרות ההיכלות • ספר רזיאל המלאך • עץ חיים (ספר) | |
| קטגוריות | קבלה • יהדות • מיסטיקה יהודית | |
| אישים | רבי שמעון בר יוחאי • רבי יצחק סגי נהור • הרבנים עזרא ועזריאל בני שלמה • רבי עזריאל בן מנחם • רבי משה בן נחמן • רבינו בחיי בן אשר • רבי משה קורדובירו • האר"י • רבי חיים ויטאל • רבי נפתלי כ"ץ • רבי יהונתן אייבשיץ • רבי יעקב עמדין • רבי חיים בן עטר • הרמח"ל • הגאון מווילנה • הרב שלום שרעבי • הרב חיד"א • הרב נתן אדלר • הרב יעקב אבוחצירא • רבי יוסף חיים • הרב שלמה אלישיב • הרב ישראל אבוחצירא | |
| מושגים בקבלה | ||
- ערכים מומלצים
- חיים בן עטר
- אנשי עליות קדומות לארץ ישראל
- פרשני המקרא
- פרשני השולחן ערוך
- ירושלים: רבנים
- מקובלים
- רבנים מרוקאים
- סלא: רבנים
- ראשי ישיבה מרוקאים
- יהודים הקבורים בהר הזיתים: חלקת הספרדים
- אישים שעל שמם ישיבות בישראל
- אישים שעל שמם שכונות בישראל
- אישים שהונצחו על בולי ישראל
- אישים שנכתבו רומנים על-פי חייהם
- פרשני התלמוד
- עולים לארץ ישראל במאה ה-18
- ראשי ישיבת כנסת ישראל (מיסודו של רבי חיים בן עטר)
- ספרות יהודית על מקומות קדושים
- ילידי 1696
- נפטרים ב-1743