תוכנית אלון
תוכנית אַלוֹן הייתה תוכנית מדינית שהציעה כי השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים יחולקו בין ישראל ובין ישות אוטונומית בשליטת תושבי השטחים הפלסטינים או בקונפדרציה עם ממלכת ירדן. את התוכנית הגיש בשנת 1967 יגאל אלון, שר העבודה, לראש הממשלה לוי אשכול. התוכנית לא התקבלה באופן רשמי, אך הייתה לה השפעה מרכזית על מדיניות ההתיישבות הישראלית ביהודה, שומרון וחבל עזה של ממשלות המערך והעבודה, עד עליית הליכוד לשלטון בשנת 1977.
תוכנית אלון הוגשה לממשלה ב-26 ביולי 1967[1], כחודש לאחר מלחמת ששת הימים, תחת הכותרת "עתיד השטחים המשוחררים בארץ-ישראל המערבית ודרכי הטיפול בבעיית הפליטים הערביים". אלון הציע לממשלה לנקוט מדיניות מיידית, שתפזר את הערפל בנוגע לגבולות המדינה לאחר מלחמת ששת הימים.
הגבולות
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי תוכנית אלון, גבולה המזרחי של מדינת ישראל יעבור בנהר הירדן, ימשיך דרך מרכזו של ים המלח ולאורך הגבול המנדטורי באזור הערבה. באזור העיר יריחו תיסוג ישראל מרצועה צרה שתקשר בין ממלכת ירדן לבין הרי השומרון. על גב ההר תהיה מערכת כבישים, שתאפשר לישראלים לעבור דרומה ממזרח השומרון לכיוון ירושלים וים המלח.
רובם המוחלט של שטחי יהודה ושומרון, חבל עזה וסיני יינתן לתושבים הערבים של האזור. לישראל יסופחו בקעת הירדן וחלקם המזרחי של הרי יהודה ושומרון, שהיו מיושבים בדלילות. הגבול יגיע עד חברון. בנוסף, ישראל תשמור ברשותה אזורים נוספים בעלי חשיבות ביטחונית, כגון ההרים שסביב פרוזדור ירושלים (אזור גוש עציון, הרי בנימין ומזרח ירושלים וחלקים מסיני.
תוכנית אלון הציעה לאפשר לתושבי השטחים המשוחררים לבחור אם לכונן ישות עצמאית או להצטרף מחדש לירדן. הכרה זו בסמכותם של תושבי השטחים ובצורך לשתף אותם בהחלטות המשמעותיות לגביהם הייתה חריגה ביחס אל התושבים בימים ההם ובמשך שנים רבות לאחר מכן.
מטרות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ליגאל אלון היו כמה מטרות מרכזיות מבחינה מדינית, דמוגרפית, ביטחונית ומוסרית בהגשת תוכניתו:
- מבחינה מדינית, אלון שאף שממשלת ישראל תציע מיוזמתה תוכנית שלום כדי להשפיע על שיקולי המעצמות הגדולות שלא לכפות על ישראל פתרון שלא יהיה נוח לה.
- מבחינה דמוגרפית, מטרתו הייתה שמירה על רוב יהודי בארץ. התוכנית אפשרה את הגדלת שטחה של מדינת ישראל מבלי להעלות את מספרם של תושביה הלא־יהודים.
- מבחינה ביטחונית, אלון שרטט את אחד העקרונות המנחים של האסטרטגיה הלאומית של ישראל – 'גבולות בני הגנה': נהר הירדן והעומק האסטרטגי שיוצר המרחב הגאוגרפי ממערבו עד כביש אלון, בשיפולים המזרחיים של שדרת ההר המרכזית לאורך יהודה והשומרון כגבול האסטרטגי של ישראל, תחת נסיגה לגבול טרם מלחמת ששת הימים, בשביל לנסות ולהרתיע אויב מניסיון פלישה ממזרח – ובהינתן כישלון ההרתעה והתממשות מתקפה – יאפשרו לצה"ל לבצע את משימת ההגנה בסבירות גבוהה להצלחה, ובה בעת להותיר די שטח בין הקו הירוק במערב וכביש אלון במזרח שיאפשר פשרה טריטוריאלית.
- מהבחינה המוסרית, המטרה הייתה שלא לשלוט על עם אחר ולתת לו לנהל את חייו בעצמו, או תחת שלטון אחר שהוא יהיה מעוניין בו[2].
יישום
[עריכת קוד מקור | עריכה]תוכנית אלון לא התקבלה רשמית על ידי ממשלת אשכול ולא על ידי הממשלות שקמו אחריה. נערכו עליה דיונים, אך היא לא עמדה מעולם להצבעה בממשלה[3]. התוכנית לא הייתה מקובלת על חלק ממנהיגי המערך, בראשם גולדה מאיר[4], או שתמכו בה במעומעם ולא תמיד בפומבי (למעט אבא אבן)[5]. אם כי ב-9 באוגוסט 1972, אמרה ראש הממשלה מאיר בריאיון למעריב: "לא אכפת לי אם תקראו לזה תוכנית אלון, אבל הפרינציפ בשבילי הוא זה – גבולות עם מה שפחות ערבים."[6]. חלק ממפלגות הקואליציה באותה עת, ובראשן המפד"ל וגח"ל, התנגדו לה נחרצות בהיותן תומכות בארץ ישראל השלמה. שר הביטחון משה דיין לא אימץ את התוכנית וטען שהזמן משחק לטובת ישראל ושהוא מחכה להצעה של הערבים. דיין הציע תוכנית אלטרנטיבית, שעיקרה התיישבות בגב ההר, במטרה לבתר את הרציפות הטריטוריאלית של היישובים הערבים בשטחים[7]. גם מדינות ערב וראשי הפלסטינים לא תמכו בתוכנית: חוסיין, מלכה של ירדן, שאף לספח את יהודה ושומרון כולה לממלכתו, ואילו אש"ף שאף לפלסטין גדולה שלא תהיה קשורה לירדן[8]. עם זאת, המלך חוסיין המשיך לשמור על קשר רציף עם ממשלת ישראל בכלל ועם אלון בפרט, מתוך הבנה שאף על פי שבמישור הגלוי עליו להצהיר אמונים לעקרון הערבי של נסיגה מלאה ושל 'אף שעל', בפועל ייתכן תהליך מדיני המבוסס על עקרון השלבים, במסגרתו יוכל לשוב לשליטה חלקית ביהודה ושומרון על פי מתווה תוכנית אלון[9]. מיד לאחר אירועי 'ספטמבר השחור' יזמו המלך חוסיין ויגאל אלון מהלך מדיני שזו הייתה מטרתו, לפי פרסומים בירדן הם נפגשו בתחילת 1971 כדי לדון בתוכנית שלום[10][11]. ב-15 במרץ 1972, הציג המלך חוסיין את תוכנית הפדרציה תוכנית הקמת ישות פלסטינית עצמאית ביהודה ושומרון, שתהיה בפדרציה עם ירדן "ממלכה ערבית מאוחדת"[12]. ב-24 במרץ 1972 הודיע אלון שלדעתו אין לישראל סיבה להתנגד לתוכנית הפדרציה, אך יש לקבוע עובדות בשטח, ולהשלים את תפרוסת היישובים על פי תוכניתו[13].
תוכנית אלון ומסמך גלילי, שאושר ב־3 בספטמבר 1973 במזכירות מפלגת העבודה ועיגן במצע המפלגה, לקראת הבחירות לכנסת השמינית, את הלגיטימיות של מפעל ההתנחלויות (שהתממש באותם הימים[14]) בפתחת רפיח, רמת הגולן, בקעת הירדן והרכסים מעליה בהתאם לתוכנית אלון, היו למעשה בסיס למדיניות ההתיישבות של ממשלות ישראל בראשות 'המערך'. בין 1967 ל-1977 עלו על הקרקע 76 יישובים שענו לשני הפרמטרים של תוכנית אלון: נחיצות ביטחונית והעדר בעיה דמוגרפית. במילים אחרות, ממשלות המערך פעלו על פי העיקרון שהיישובים המוקמים בסיני, בהרי יהודה ובבקעה יוקמו בשטחים שיועדו לסיפוח בתוכנית אלון. אלון עצמו תמך בהקמת היישובים הללו. לאורך קו הגבול ששורטט בתוכנית אלון נסלל כביש אלון[15].
החריגה היחידה ממתווה תוכנית אלון בתחום ההתיישבות הייתה פרי יוזמת תנועת גוש אמונים, בתמיכתו המלאה של שמעון פרס, מחליפו של דיין במשרד הביטחון. כפי שהעידו אנשי גוש אמונים[דרושה הבהרה], שמעון פרס היה הכתובת שלהם בממשלת ישראל בשנים 1975–1977, הזמן בו התחולל המאבק על העלייה לקרקע בסבסטיה[דרוש מקור]. לאחר עליית הליכוד לשלטון בשנת 1977, נפרצו גבולות תוכנית אלון וגוש אמונים החל להתיישב במרבית שטחי יהודה ושומרון.
בעקבות הסכם השלום עם מצרים נסוגה ישראל מחצי האי סיני לקווי ה-4 ביוני. אלון עצמו נמנע בהצבעה על ההסכם בכנסת, מפני שלא עלתה בקנה אחד עם המטרות האסטרטגיות שבהן דגל, אף על פי שהצהיר שטוב שההסכם נחתם[16].
בשנת 1984, הציע השר יגאל הורביץ (ממקימי הליכוד), כי תוכנית אלון תשמש כבסיס מדיני לממשלת האחדות שהוקמה בשנה זו[17].
החל מאמצע שנות ה-90 נפוץ בשיח הפוליטי הישראלי הביטוי 'תוכנית אלון פלוס' או 'תוכנית אלון מורחבת'. ביטויים אלו נועדו לסמן גישה ייחודית כלפי פתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני, המאפיינת את מפלגות המרכז: נסיגה מחלקים נרחבים של יהודה ושומרון, על פי תוכנית אלון המקורית, בתוספת הרחבות המתאימות לגושי ההתיישבות היהודיים הגדולים הקיימים כיום באזור[18][19].
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ירוחם כהן, תוכנית אלון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ג.
- ראובן פדהצור, ניצחון המבוכה, יד טבנקין, 1996.
- יחיאל אדמוני, עשור של שיקול דעת, יד טבנקין, 1992.
- אודי מנור, יגאל אלון – ביוגרפיה פוליטית 1949–1980, דביר 2016
- אורית מילר כתב, הצעות מחד ומציאות מנגד: ההתמודדות עם הסוגיה הדמוגרפית בגדה המערבית בישראל – 1977-1967, ישראל: המכון למחקרי ביטחון לאומי, 2024
- Udi Manor, Yigal Allon - A Neglected Political Biography, Sussex Academic Press 2017
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- תוכנית אלון, באתר מוזיאון בית יגאל אלון
- נחום ברנע, גם בהר וגם בבקעה, דבר, 12 בספטמבר 1969
מקומה של ההתיישבות "תוכנית אלון" 1967 - ליאור ענבר, סרטון באתר יוטיוב- תגובות במפלגת העבודה על תכניות חוסיין ואלון, דבר, 29 במרץ 1972
אלישע שפירא, גדולתה של תוכנית אלון, באתר הארץ, 17 בספטמבר 2017
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל: עשור שני, עמ' 35.
- ^ אניטה שפירא, יגאל אלון: אביב חלדו ביוגרפיה. תל אביב, הוצאת הקבוץ המאוחד, 2004, עמ' 488-490
- ^ בין תוכנית־אלון לשאר תוכניות, על המשמר, 12 בספטמבר 1969
- ^ ג. מאיר שוללת ההצעה להקים מינהל עצמי בשטחים, מעריב, 19 באוקטובר 1970
- ^ אבן תומך בתכנית אלון, על המשמר, 17 בנובמבר 1968
- ^ חנוך ברטוב, דדו - 48 שנה ועוד 20 יום (1978), עמ' 219.
- ^ יוסף חריף, מה בין "תכנית דיין" ל "תכנית אלון", מעריב, 31 במרץ 1972
- ^ בני מוריס, מדינה אחת, שתי מדינות: ישראל ופלסטין, הוצאת עם עובד, 2012, עמ' 66-67
- ^ אלון עמד לפגוש את המלך חוסיין, מעריב, 2 במרץ 1980
- ^ רדיו "פתח" מתאר פגישת חוסיין ואלון, דבר, 2 בפברואר 1972
- ^ המחבלים: אלון וחוסיין נפגשו בארמון "חומאר", דבר, 28 במרץ 1971
- ^ תוכנית החבל הפלשתיני הועברה הבוקר לאישור הפרלמנט הירדני, מעריב, 16 במרץ 1972
- ^ יגאל אלון: לישראל אין סיבה להתנגד לתוכנית הפדראציה המפה של, מעריב, 24 במרץ 1972
- ^ יוסף חריף, ישראל מציירת את "מפת השלום עם מצרים, מעריב, 5 בינואר 1973
- ^ שלמה נקדימון, "ישראל גלילי: שומר המסד ונוטה הקו" מאת עמוס שיפריס, באתר הארץ, 2 בספטמבר 2010
- ^ חגי אשד, פרה שבועטת בדלי החלב, דבר, 31 במאי 1979
- ^ "תכנית אלון־ בסיס לממשלת אחדות", מעריב, 6 באפריל 1984
- ^ יצהר ורדי, יועז הנדל מציע תוכנית אלון מצומצמת, באתר הארץ, 24 בפברואר 2016
- ^ אורי זילברשייד, תוכנית אלון כבסיס להסדר שלום, באתר הארץ, 11 בספטמבר 2017
