מלחמת סין–צרפת
מלחמת סין–צרפת, הידועה גם כמלחמת טונקין, הייתה סכסוך מוגבל מאוגוסט 1884 עד אפריל 1885, כדי לתת גושפנקא לצרפת להחליף את סין בשליטה על אזור טונקין (צפון וייטנאם). הצבאות הסיניים היו טובים יותר מאשר במלחמות אחרות במאה התשע-עשרה. המלחמה הסתיימה בהפסד צרפתי בקרבות היבשה וניצחון בקרבות ימיים.[1] אבל הצרפתים השיגו את רוב מטרותיהם המדיניות בהסכם סיום המלחמה. הם צירפו את אזור טונקין, שבמרכזו העיר האנוי, להודו סין הצרפתית שבחסותם.[2]
 | ||||||
| תאריכים | אוגוסט 1884 – אפריל 1885 (כ־244 ימים) | |||||
|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום |
סין, טאיוואן  | |||||
| ||||||
  | ||||||
הקדמה
עריכההעניין הצרפתי בצפון וייטנאם החל מסוף המאה ה-18, כאשר כומר קתולי גייס מתנדבים צרפתים להילחם עבור נגויאן-אן שייסד את שושלת נגויאן, בניסיון לזכות בזכויות לצרפת ולכנסייה הקתולית. צרפת החלה במסע הקולוניאלי שלה בשנת 1858, סיפחה כמה מחוזות דרומיים בשנת 1862 כדי להקים שם קולוניה.
חוקרים צרפתים עקבו אחר מסלול הנהר האדום דרך צפון וייטנאם למקורו ביונאן, ועוררו תקווה לתוואי סחר רווחי עם סין, שעשוי לעקוף את נמלי האמנה של פרובינציות החוף הסיניות.[3] המכשול העיקרי למימוש רעיון זה היה "צבא הדגל השחור" - כוח שודדים מאורגן היטב בראשות ליו יונגפו - שהטיל "מיסים" מופרזים על סחר דרך הנהר האדום בין סאן טאי ולאו קאי בגבול יונאן.
ב־1873 התערב צבאית כוח צרפתי קטן בפיקודו של סגן דה-וייסאו פרנסיס גרנייה בצפון וייטנאם. בעקבות סדרה של ניצחונות צרפתים נגד הוייטנאמים, הממשלה הווייטנאמית קראה לאנשי הדגל השחור של ליו יונגפו, שהביסו את כוחו של גרנייה ליד חומות העיר האנוי. גרנייה נהרג בקרב הזה, וממשלת צרפת התכחשה מאוחר יותר למסע שלו.[4]
המשלחת של אנרי ריבייר בטונקין
עריכהב־1881 נשלח המפקד הצרפתי הנרי ריבייר עם כוח צבאי קטן להאנוי כדי לחקור תלונות וייטנאמיות על פעילותם של סוחרים צרפתים. בניגוד להנחיות הממונים עליו, ריבייר הסתערה על מצודת האנוי ב-25 באפריל 1882.[5] ריבייר החזיר לאחר מכן את המצודה לשליטה וייטנאמית, אך השימוש שלו בכוח גרם לכעס בווייטנאם ובסין.
הממשלה הווייטנאמית, שלא הייתה מסוגלת להתעמת עם ריבייר גייסה שוב את עזרתו של ליו יונגפו, שחייליו המאומנים פגעו בצד הצרפתי. וייטנאם קבלה גם הצעה של תמיכה סינית. וייטנאם הייתה מזמן מדינת וסאל של סין, וסין הסכימה לחזק את צבא השודדים ולתמוך בהם בחשאי, ולהתנגד לפעולות הצרפתיות בטונקין.
אנשי שושלת צ'ינג שלחו איתות חזק לצרפתים כי סין לא תאפשר שאזור טונקין יעבור לשליטה צרפתית. בקיץ 1882 חצו כוחות של צבא יונאן הסיני וצבא גואנגשי את הגבול לטונקין, כבשו את לונג סאן, את בץ נין, את הונג הואה ועיירות אחרות. השר הצרפתי לענייני סין, פרדריק בוריי, נבהל כל כך מהסיכוי למלחמה בין המדינות, שבדצמבר הוא ניהל משא ומתן עם המדינאי הסיני לי הונג-ג'ונג כדי לחלק את טונקין לתחומי השפעה צרפתים וסיניים. אף אחד מהצדדים במשא ומתן לא התייעץ עם הווייטנאמים.[6]
ריבייר, החליט בתחילת 1883 להכריע את הבעיה. הוא שלח גדוד של חיילים צרפתיים, ונתן להם מספיק אנשים שיוכלו להיסתכן במעבר דרך האנוי. ב-27 במרץ 1883, תפס ריבייר את המצודה של נאם דואם עם כוח של 520 חיילים צרפתים תחת פיקודו האישי.[7] בהיעדר הכוח במצודה זו, החיילים של הדגל השחור והווייטנאמים תקפו את האנוי, אך הצרפתים הדפו אותם בקרב גיה קוק ב-28 במרץ.
לריבייר היה תזמון מושלם. באותה העת חל שינוי בממשלה בצרפת, והממשל החדש של ז'ול פרי העדיף מאוד את ההתפשטות הקולוניאלית. לכן החליטו לתמוך בריבייר והבהירו לסינים שהם נחושים להחיל בטונקין את החסות הצרפתית. באפריל 1883, הסינים הבינו כי הצבא הווייטנאמי לא יוכל להילחם בצרפתים, הם החליטו לגייס לצידם את צבא השודדים מחדש, שידע להילחם באמצעים לא קונוונציונליים.[8]
ב־10 במאי 1883 קרא הסיני ליו יונגפו תיגר על הצרפתים להיאבק בהם בהאנוי. ב־19 במאי התעמת ריבייר עם חיילי הדגלים השחורים וניגף. הצרפתים ספגו תבוסה הרסנית. הכוח הקטן של ריבייר (כ-450 גברים) תקף עמדת הגנה חזקה של דגל שחור כמה קילומטרים ממערב להאנוי, הידועה בצרפתית כגשר נייר (Pont de Papier). למרות הצלחות ראשונות ניגפו הצרפתים בסופו של דבר ורק בקושי יכלו להתאחד מחדש ולחזור להאנוי. ריבייר, ברטה דה וילרס ועוד כמה קצינים בכירים נוספים נהרגו בפעולה זו.[9]
מותו של ריבייר עורר תגובה זועמת בצרפת. תגבורת הועברה לטונקין, שמנעה התקפה של הדגלים השחורים על האנוי, והמצב הצבאי התייצב.
הפרוטקטורט בטונקין
עריכהב-20 באוגוסט 1883 הסתער האדמירל אמדה קורבה, שהתמנה לפיקוד החטיבה הימית של טונקין, על המבצרים ששמרו על הגישות לבירה הווייטנאמית הואה (Hue) והכריח את ממשלת וייטנאם לחתום על חוזה שאיפשר הצבת הגנה צרפתית בטונקין.[10]
באותו זמן תקף המפקד החדש של חיל המשלוח של טונקין, גנרל בואה, את עמדות הדגל השחור על נהר דיי. אף על פי שהצרפתים גררו את צבא הדגל השחור בקרב פו הוי (15 באוגוסט) ובקרב פאלאן (1 בספטמבר), הם לא היו מסוגלים לתפוס את כל עמדותיו של המפקד הסיני ליו יונגפו. בעיני העולם היו הקרבות האלה עדות לתבוסות צרפתיות. גנרל בואה שנכשל במשימתו, התפטר בספטמבר 1883. במקרה, באותה העת הייתה הצפה קשה של הנהר שאילצה את ליו יונגפו לנטוש את קו הנהר ולחזור לעיר המבוצרת של סן טאי, כמה קילומטרים מערבה.
עימות בין צרפת לסין
עריכההצרפתים התכוננו למתקפה גדולה בסוף השנה כדי להשמיד את הדגלים השחורים, וניסו לשכנע את סין לסגת מתמיכתה בליו יונגפו, תוך ניסיון לזכות בתמיכתן של המעצמות האירופיות האחרות בהתקפה הצפויה. עם זאת, המשא ומתן בשאנגחאי ביולי 1883 בין השר הצרפתי ארתור טריקו לבין לי הונג-ג'נג הופסק על ידי ממשלת צ'ינג בקבלת הערכה אופטימית נאיבית של המרקיז זנג ג'יז, השר הסיני בפריז, שלא צפה מלחמה בקנה מידה מלא עם סין. ז'ול פרי ושר החוץ הצרפתי נפגשו מספר פעמים בקיץ ובסתיו 1883 עם המרקיז זנג בפריז, אך דיונים דיפלומטיים מקבילים אלה לא הוכיחו את עצמם.[11] הסינים עמדו איתן, וסירבו להסיג את חייליהם הסדירים מסן טאי, בץ נין ולנג סאן, למרות הסבירות שהם יתעמתו בקרוב במאבק נגד הצרפתים. כפי שנראה שהמלחמה עם סין באופק, הצרפתים שכנעו את ממשלת גרמניה לעכב את שחרורם של שתי ספינות קרב מודרניות שנבנו במספנות הגרמניות עבור הצי של סין.[12] בינתיים תגברו הצרפתים את אחיזתם בדלתא על ידי הקמת עמדות בקוג'נג יין, האנג ינד נין בנו.
המתח הגובר בין צרפת לסין עורר הפגנות בתוך סין בסתיו 1883. התקריות החמורות ביותר התרחשו במחוז גואנגדונג, שם האירופים היו בולטים. התקפות בוצעו על רכושם של סוחרים אירופיים בגואנגג'ואו ובאי שאמי. כמה מעצמות אירופאיות, כולל צרפת, שלחו סירות קרב לגואנגז'ואו כדי להגן על אזרחיהן.
סון טאי ובאק נין
עריכה
הצרפתים הבינו כי התקפה על ליו יונגפו תוביל כנראה למלחמה לא מוצהרת עם סין, אך חשבו כי יזכו לניצחון מהיר בטונקין, מה שיאלץ את הסינים לקבל את המצב כעובדה מוגמרת. הפיקוד על מבצע טונקין הופקד בידי האדמירל קורבה, שתקף את סן טאי בדצמבר 1883. מסע המלחמה בסאן טאי היה המערכה הקשה ביותר שהצרפתים לחמו בטונקין. אף על פי שהיחידות הסיניות והווייטנאמיות בסון טאי שיחקו תפקיד קטן בהגנה, נאבקו הדגלים השחורים של ליו יונגפו בנחישות להחזיק את העיר. ב־14 בדצמבר תקפו הצרפתים את העמדות החיצוניות של סן טאי, אך נסוגו עם נפגעים רבים. בתקווה לנצל את התבוסה של קורבה, תקף ליו יונגפו את הקווים הצרפתיים באותו לילה, אבל גם התקפת הדגל השחור נכשלה. לאחר שארגן מחדש את כוחותיו ב-15 בדצמבר, קורבה שב ותקף את עמדות ההגנה של סן טאי ב-16 בדצמבר אחר הצהריים. הפעם התקיפה הוכנה ביסודיות, ולוותה באש תותחים. בשעה 17:00 שני גדודים צרפתיים כבשו את השער המערבי של סן טאי ונלחמו בדרכם אל העיר. חיל המצב של ליו יונגפו נסוג אל המצודה, ופינה את סאן טאי בחסות החשכה כמה שעות לאחר מכן. קורבה השיג את מטרתו, אך במחיר ניכר. מספר ההרוגים הצרפתים בסון טאי היו 83 הרוגים ו-320 פצועים. הלחימה בסן טאי גבתה מחיר כבד של חיילי הדגל השחור. ליו יונגפו הרגיש שהוא נותר לבדו לשאת את עיקר הלחימה, ונעזב על ידי בני הברית שלו הסינים והווייטנאמים, והחליט שוב לא לחשוף את חייליו בצורה גלויה כל כך.[13]
במרץ 1884 חידשו הצרפתים את מתקפתם בפיקודו של גנרל צ'ארלס-ת'ודור מילוט, שקיבל על עצמו את האחריות למערכה הקרקעית מאדמירל קורבה לאחר נפילתה של סון טאי. תגבורות מצרפת והמושבות האפריקאיות העלו עתה את כוחו של חיל המשלוח של טונקין ליותר מ־10,000 איש, ומילוט ארגן כוח זה לשתי חטיבות. החטיבה הראשונה הייתה בפיקודו של הגנרל לואי ברייר דה אייל, שרכש את שמו בעבר כמושל סנגל, והבריגדה השנייה הייתה בפיקודו של גנרל כריזמטי, פרנסואה דה נג'רייר, שזכה לתהילה במרד ערבי שהיה באלג'יריה. היעד הצרפתי היה ביץ' נינה (Bắc Ninh) שהוחזק על ידי כוח חזק של חיילים סינים קבועים של צבא גואנגשי. המבצע בביץ' נינה היה כמסע רגלי לצרפתים. המורל בצבא הסיני היה נמוך, וליו יונגפו הקפיד לשמור על מרחק מהסכנה. מילוט עקף את ההגנות הסיניות מדרום-מערב ותקף את העיר ב-12 במרץ מדרום-מזרח, בהצלחה מלאה. צבא גואנגשי גילה התנגדות רפה, והצרפתים כבשו את העיר בקלות, לכדו כמויות גדולות של תחמושת וכמה תותחים תוצרת קרופ חדשים.[14]
הסכם טינטג'ין
עריכההתבוסה בביץ נינה, חיזקה את ידו של הפלג המתון בממשלה הסינית. הצלחות צרפתיות נוספות באביב 1884, כולל לכידתו של האנג הואה ותאי נגוין, שכנעו את הקיסרית האלמנה כי על סין להשלים עם צרפת, והושג הסכם בין צרפת לסין בחודש מאי. המשא ומתן התקיים בטיינג'ין (טינטסין). לי הונג-ג'אנג, מנהיג המתונים הסינים, ייצג את סין; וקפטן פרנסואה-ארנסט פורנייה, ייצג את צרפת. הסכם טינטסין, שהסתיים ב־11 במאי 1884, סיפק את ההכרה הסינית בחסות הצרפתית על אנאם (דרום וייטנאם) וטונקין ועל נסיגת הכוחות הסינים מטונקין, בתמורה לאמנה מקיפה שתסדיר את פרטי הסחר בין צרפת לסין ותספק את קביעת גבולותיה עם וייטנאם.[15]
ב־6 ביוני המשיכו הצרפתים את מדיניותם, בכך שחתמו על חוזה חדש עם הווייטנאמים, שאפשרו לצרפתים להציב חיילים בנקודות אסטרטגיות בשטח וייטנאם וליישב תושבים בערים הגדולות. חתימת האמנה לוותה במחווה סימבולית חשובה - החותם הומלך על ידי הקיסר של סין לפני כמה עשורים כמלך וייטנאמי,[16]
פורנייה לא היה דיפלומט מקצועי, והסכם טינטסין הכיל מספר בעיות: הוא לא קבע במפורש תאריך יעד לנסיגת הכוחות הסינים מטונקין. הצרפתים טענו כי נסיגת הכוחות תתבצע מיד, ואילו הסינים טענו כי הנסיגה מותנית בהמשך המשא ומתן על אמנה מקיפה. למעשה, העמדה הסינית היא רציונליזציה שנועדה להצדיק את חוסר רצונם או אי יכולתם להפעיל את תנאי ההסכם שחתמו. ההסכם לא היה פופולרי במיוחד בסין, ועורר תגובות פוליטיות נגדו.
מארב בק לי
עריכה
לי הונג-צ'אנג רמז לצרפתים שאולי יהיו קשיים באכיפת ההסכם, אך לא נאמר דבר ספציפי. הצרפתים הניחו שהחיילים הסינים יעזבו את טונקין כפי שהוסכם, וערכו הכנות לכיבוש עיירות הגבול. בתחילת יוני 1884 התקדם טור צרפתי בפיקודו של סגן אלוף אלפונס דוגן כדי לכבוש את לנגסון. ב־23 ביוני, ליד העיירה הקטנה ביץ', נתקלו הצרפתים ביחידה חזקה של צבא גואנג-שי, שהתפרסה בעמדות התגוננות מאחורי נהר סונג תונג. לנוכח המשמעות הדיפלומטית של תגלית זו, היה על דוגן לדווח על נוכחות הכוח הסיני להאנוי ולחכות להנחיות נוספות. במקום זאת, הוא נתן לסינים אולטימטום לנסיגה. הסינים פתחו באש על הצרפתים המתקדמים, מה שהוביל לקרב בן יומיים, שבו הטור של דוגן היה מוקף ומוכה. דוגן בסופו של דבר פילס את דרכו אל מחוץ לכיתור הסיני וחילץ את כוחו הקטן.[17]
כאשר הגיעו לפריז הידיעות על המארב לכוח הצרפתי, הם הגבירו את הזעם של מה שהתפרש כבגידה סינית בוטה. ממשלת פרי דרשה התנצלות, שיפוי, ומימוש מיידי של תנאי הסכם טיאנג'ין. ממשלת סין הסכימה לנהל משא ומתן, אך סירבה להתנצל או לשלם כל שיפוי. מצב הרוח בצרפת היה נגד פשרה, ואף שהמשא ומתן נמשך בכל חודש יולי, נצטווה אדמירל קורבה לקחת את השייטת שלו לפוג'ואו (פוצ'או). הוא קיבל הוראה להתכונן לתקוף את צי הפוג'יאנים הסיניים בנמל ולהרוס את מספנות הצי. בינתיים, כהפגנה ראשונית של מה היה קורה אם הסינים היו עומדים בסירובם, אדמירל סבסטיאן לספהרוס תקף שלוש סוללות חוף סיניות בנמל קילונג בצפון פורמוזה (טאיוואן) על ידי הפגזות חיל הים ב-5 באוגוסט. הצרפתים הנחיתו את כוח הנחיתה לחוף כדי לתפוס את קילונג ואת מכרות הפחם הסמוכים בפי-טאו, כ"משכון" כדי להתמקח על הנסיגה הסינית מטונקין. אבל הגעתו של כוח צבאי סיני גדול תחת פיקודו של הנציב הקיסרי ליו מינגצ'ואן הכריח את הצרפתים לסגת ב-6 באוגוסט.[18]
מלחמת סין–צרפת
עריכההמבצעים של אדמירל קורבה
עריכהפוז'ו ונהר מיני
עריכה
המשא ומתן בין צרפת לסין נשבר באמצע אוגוסט, וב-22 באוגוסט נצטווה קורבה לתקוף את הצי הסיני בפוז'ו. בקרב פוז'ו ב-23 באוגוסט 1884, האירוע שנמשך כשעתיים, ונצפה על ידי של כלי שיט בריטיים ואמריקניים נייטרליים, השייטת של המזרח הרחוק של קורבה השמידה את הצי של סין ופגעה קשות במספנות של הצי בפוצ'ו. תשע ספינות סיניות הוטבעו בתוך פחות משעה, כולל ספינת הדגל של צי פוג'יאן. ההרוגים הסינים נעמדים ב-3,000 איש, ואילו ההרוגים הצרפתיים היו מינימליים. קורבה הצליח לחצות את נהר המיני אל הים הפתוח, והרס כמה סוללות חוף סיניות בדרכו, כאשר לקח את השייטת הצרפתית דרך מעבר מינאן וג'ינפאאי.[19]
מהומות בהונג קונג
עריכהההתקפה הצרפתית בפוז'ו סיימה למעשה את המגעים הדיפלומטיים בין צרפת לסין. אף כי שום מדינה לא הכריזה מלחמה, הסכסוך הוסדר עכשיו רק בשדה הקרב. הידיעה על הרס צי פוג'יאן חוללה התפרצות של להט פטריוטי בסין, שהביאה להתקפות על זרים ועל רכוש זר. לסין הייתה אהדה רבה באירופה, והסינים הצליחו לשכור כמה קצינים מהצבאות הבריטי, הגרמני והאמריקאי כיועצים.
הזעם הפטריוטי התפשט למושבה הבריטית בהונג קונג. בספטמבר 1884 סירבו עובדי הרציפים בהונג קונג לתקן את האונייה הצרפתית "לה גליסונייר", שסבלה מפגיעת פגזים. השביתה התמוטטה בסוף ספטמבר, אך עובדי הרציפים נמנעו מלהמשיך את עסקיהם על ידי קבוצות אחרות של עובדים סינים. ניסיון של השלטונות הבריטיים להגן על עובדי הרציף מפני הטרדה גרם להתפרעות קשה ב-3 באוקטובר, במהלכה נהרג לפחות מתפרע אחד ונפצעו כמה שוטרים סיקים. הבריטים חשדו, שהתפרעות אורגנו ידי השלטונות הסיניים במחוז גואנגדונג.[20]
הכיבוש הצרפתי של קילונג
עריכהבינתיים החליטו הצרפתים להפעיל לחץ על סין על ידי הנחתה של חיל המשלוח בצפון פורמוזה ותפיסה של קילונג וטמסואי, לפצות על הכישלון של 6 באוגוסט. ב־1 באוקטובר נחת סגן אלוף ברטו-לוויין בקילונג עם כוח של כ-1,800 חי"ר, ואילץ את הסינים לסגת לעמדות הגנה חזקות שהוכנו בגבעות שמסביב. הכוח הצרפתי היה קטן מכדי להתקדם מעבר לקילונג, ומכרות הפחם של פאי-טאו נותרו בידי הסינים. בינתיים, לאחר הפצצה ימית לא יעילה ב-2 באוקטובר, תקף אדמירל לספה את ההגנות הסיניות בטמסאי עם 600 מלחים מחיל הנחיתה של השייטת שלו ב-8 באוקטובר, ונדחק על ידי כוחות בפיקודו של הגנרל הפוג'יאני סאן קאי-הואה. כתוצאה מהיפוך הזה הייתה השליטה הצרפתית בפורמוזה מוגבלת רק לעיר קילונג. ההישג הזה היה נמוך בהרבה ממה שקיוו.
המצור על פורמוזה
עריכהבתחילת ינואר 1885, חיל המשלוח של פורמוזה, שהיה עכשיו תחת פיקודו של קולונל ז'אק דוכסה, התחזק במידה ניכרת עם שני גדודים של חי"ר, שהביא את כוחו הכולל לכ־4,000 איש. בינתיים, יחידות של צבא הונאן והנואי הביאו את כוחו של ליו מינגצ'ואן ל-25,000 חיילים. על אף שמספרם היה גדול בהרבה, תפסו הצרפתים כמה עמדות סיניות קלות מדרום-מזרח לקילונג בסוף ינואר 1885, אך נאלצו להפסיק את פעולות ההתקפה בפברואר בשל הגשם הבלתי פוסק.
המצור נבע בין היתר מכך שהצי הצפוני של סין, בפיקודו של לי הונג-ג'אנג, לא שלח סיוע, ושום ספינות של ממשלת בייאנג הסינית לא נשלחו ללחימה בכוח הצרפתי.[21][22] הספינות המתקדמות ביותר שמרו על הצי הצפוני של סין, בפיקודו של לי הונג-ג'אנג, שאפילו לא שקל לשלוח הצי המצויד הזה לתקוף את הצרפתים, משום שרצה לוודא שתמיד הם יהיו תחת פיקודו.
באותה העת סין הייתה מפולגת, בין הצפון והדרום. היו ביניהן יריבויות קשות, והממשלה התחלקה למפלגות שונות.[23] הציים של הצפון והדרום הסיני לא שיתפו פעולה אחד עם השני. זו הייתה הסיבה שצרפת הצליחה להשיג את השליטה על הים בזמן המלחמה, משום שהם לא נלחמו בכל הצי של סין. גם האקדמיה הימית הצפונית של טיאנג'ין רוקנה את דרום סין ממלחים פוטנציאליים, שכן הם התגייסו לצפון סין במקום זאת.[23]
מפרץ שיפו ומצור האורז
עריכה
אף על פי שחיל המשלוח של פורמוזה נשאר מרותק בקילונג, הכוח הצרפתי זכה להישגים חשובים במקומות אחרים באביב 1885. השייטת של קורבה קיבלה חיזוק ניכר מאז תחילת המלחמה, ועכשיו היו לה יותר אוניות מאשר באוקטובר 1884. בתחילת פברואר 1885 חלק מהשייטת שלו עזב את קילונג לאחר שאוימו על ידי הצי הדרומי הסיני, שניסה לשבור את המצור הצרפתי על פורמוזה. ב־11 בפברואר פגש כוח המשימה של קורבה את שלוש הספינות המודרניות ביותר בצי הסיני, ליד מפרץ שיפו, בליווי הפריגטה יויואן. בעוד שלוש הסיירות הסיניות הצליחו להימלט, הצליחה צרפת ללכוד את הפריגטה וספינה נוספת במפרץ שיפו. בליל 14 בפברואר, בקרב צ'יפו, תקפו הצרפתים את כלי השיט הסיניים בטורפדו. במהלך התנגשות קצרה במפרץ, הפריגטה יואן והספינה השנייה נפגעו קשות על ידי טורפדו.[24]
קורבה המשיך לנחול הצלחה ב-1 במרץ על ידי איתור שאר הספינות הסיניות, אשר מצאו מקלט עם ארבע ספינות מלחמה סיניות אחרות ליד הנמל של נינגובו. קורבה שקל להכריע את הספינות הסיניות, אך החליט לבסוף לשמור על הכניסה למפרץ ולשמור על ספינות האויב במצור במשך כל ימי הלחימה.[25]
בפברואר 1885 בעקבות לחץ דיפלומטי מסין, בריטניה סגרה את הונג קונג ונמלים אחרים במזרח הרחוק לאוניות מלחמה צרפתיות. ממשלת צרפת הגיבה על ידי הזמנת אדמירל קורבה ליישם את "מצור אורז" על נהר היאנגצה, בתקווה להביא את הסינים להסכם דיפלומטי על ידי יצירת מחסור רציני באורז בצפון סין. המצור על האורז הפריע קשות להובלת האורז בים משאנגחאי והכריח את הסינים לשאת אותו בדרכים יבשתיות, אך המלחמה הסתיימה לפני שהמצור השפיע קשות על הכלכלה הסינית.
פעולות בטונקין
עריכהניצחון צרפתי בדלתא
עריכה
בינתיים, הצבא הצרפתי בטונקין לחץ גם הוא על הכוחות הסינים ועל בעלי בריתם. גנרל מילוט, שבריאותו התדרדרה התפטר מתפקידו כמפקד כללי של חיל המשלוח של טונקין בתחילת ספטמבר 1884, והוחלף על ידי הגנרל ברייר דה איסל. המשימה הראשונה של ברייר דה איסל הייתה להביס פלישה סינית גדולה לדלתא של הנהר האדום. בסוף ספטמבר 1884 התקדמו גדודים גדולים של צבא גואנגשי מלאנג סון והתרכזו בתוך עמק לום נאם, ויצרו מארב לספינות-התותחים הצרפתיות ב־2 באוקטובר. ברייר דה איסל הגיב מיד, והזיז כמעט 3,000 חיילים צרפתים לתוך עמק לום נאם לתקוף את הפלוגות הסיניות לפני שיוכלו להתרכז בעמק. במבצע קפ (2 עד 15 באוקטובר 1884) תקפו שלושה טורים צרפתיים בפיקודו הכללי של הגנרל דה נגייה את היחידות המופרדות של צבא גואנגשי והביסו אותם במישרין. דיווחים על מעשי הזוועה של הצרפתיים בקרבות האלה זעזעו את דעת הקהל באירופה. לאמיתו של דבר, כמעט ולא הוצאו להורג שבויים סיניים במהלך המלחמה הסינית-צרפתית, והצרפתים נדהמו באותה מידה מהנוהג הסיני לשלם את השכר לחיילים על פי מספר הראשים הצרפתיים הכרותים.
זמן קצר לאחר התקפות אוקטובר נגד צבא גואנג-שי, ברייר דה לאיסל נקט צעדים כדי להחזיר את המאחזים המערביים של האנג הואה, ת'יי נגוין וטויין קואנג, אשר היו תחת איום הולך וגובר מצד חיילי הדגל השחור של ליו יונגפו. הצרפתים גם חתמו את דלתא המזרחית מפני פשיטות של גרילה סינית שבסיסה בגואנג-דונג על ידי כיבוש טיין יין, דונג טריו ונקודות אסטרטגיות אחרות, ועל ידי חסימת נמל קנטונזי של ביהאי. הם גם ניהלו קרבות לאורך המסלול התחתון של הנהר האדום כדי לעקור קבוצות גרילה מבסיסים הסמוכים להאנוי. פעולות אלה איפשרו לברייר דה לאיסל לרכז את חלקו הגדול של חיל המשלוח של טונקין סביב צ'ה וקפ בסוף שנת 1884, כדי להתקדם אל לאנג-סון ברגע שהפקודה תינתן.
מבצע לאנג סון
עריכה
האסטרטגיה הצרפתית בטונקין הייתה נושא לדיון חריף בבית הנבחרים בסוף דצמבר 1884. שר ההגנה ז'אן-בפטיסט-מארי קמפנון טען כי על הצרפתים לאחד את אחיזתם בדלתא. מתנגדיו קראו למתקפה כוללת כדי להדוף את הסינים מצפון טונקין. הוויכוח הגיע לשיאו בהתפטרותו של קמפנון ובהחלפתו כשר הצבא על ידי הגנרל ג'ול לואיס לוואל הניצי, שהורה מיד לברייר דה לאיסל לתפוס את לאנג סון. המבצע הושק מבסיס הצרפתי בצ'ו, וב־3 וב־4 בינואר 1885 תקף הגנרל דה נגרייה וניצח חטיבה של צבא גואנגשי שהתרכז סביב הכפר הסמוך נוי בופ כדי לנסות לשבש את ההכנות הצרפתיות. ניצחונו של דה נגרייה בניו בופ, נחשב בעיני עמיתיו כמדהים ביותר בקריירה שלו.[26]
לקח לצרפתים כחודש להשלים את הכנותיהם עבור מבצע לאנג סון. לבסוף, ב־3 בפברואר 1885, החל ברייר דה לאיסל את התקדמותו מצ'ו עם טור של 7,200 חיילים, מלווה ב־4,500 סבלים קולים. בתוך עשרה ימים התקדם הטור לפאתי לאנג סון. החיילים נשאו ציוד כבד, ונאלצו לצעוד דרך קשה מאוד. הם גם נאלצו להיאבק בלחימה כדי לעקוף עמדות סיניות מוגנות, בטאי הוואה (4 בפברואר), בהוואה (5 בפברואר) ובדונג סונג (6 בפברואר). לאחר הפסקה קצרה בדונג סונג, לחץ להתקדמות חיל המשלוח לעבר לאנג-סון, ונלחם בפעולות נוספות בדאו קואו (9 בפברואר) ובפו-וי (11 בפברואר). ב-12 בפברואר, במאבק עיקש אך מוצלח, פרצו כוחות חיל הרגלים של חטיבתו הראשונה של קולונל לורן ג'ובאנינלי את ההגנות הסיניות העיקריות בבאק וי, כמה קילומטרים מדרום לאנג סון.[27] ב-13 בפברואר נכנס הטור הצרפתי לאנג סון, כשהסינים נטשו אותה.[28]
המצור על טויאן קואנג
עריכהתפיסתה של לאנג סון איפשרה לכוחות צרפתים משמעותיים לנוע מערבה יותר כדי להקל על חיל המצב הצרפתי הקטן והמבודד בטויאן קואנג, אשר היה במצור על ידי צבא יונאן של טאנג ג'ינגסונג ב-1884 על ידי צבא הדגל השחור של ליו יונגפו. המצור על טויאן קואנג היה העימות הקשה ביותר במלחמת סין-צרפת. החיילים הסיניים ושל הדגלים השחורים עלו בשיטתיות עד לעמדות הצרפתיות בינואר ובפברואר. חיל המצב של טויאן קואנג, 400 לגיונרים ו-200 אנשי עזר בפיקודו של מארק אדמונד דומייה, הדף את כל הניסיונות לתקוף את עמדותיהם, אך איבד יותר משליש מכוחו (50 הרוגים ו-224 פצועים). באמצע פברואר היה ברור שטויאן קואנג תיפול, אלא אם כן תהיה פעולה מיידית.
הוא השאיר את דה נרג'רי בלאנג סון עם הבריגדה השנייה, וברייר דה איסל הוביל את הבריגדה הראשונה של ג'ובאנינלי בחזרה להאנוי, ואחר כך במעלה הנחל להקל על המצור של טויאן קואנג. ב-2 במרץ 1885 תקף ג'ובאנינלי את האגף השמאלי של קו ההגנה הסיני. בוצעו שתי תקיפות צרפתיות עם נפגעים רבים (76 הרוגים ו-408 פצועים). עם זאת, ניצחונם פינה את הדרך טויאן קואנג. צבא יונאן והדגלים השחורים הפסיקו את המצור והסתלקו מערבה, וכוח הצרפתי נכנס לעיר הנצורה ב־3 במרץ.[29]
הסוף
עריכהלפני עזיבתו את טויאן קואנג, הורה ברייר דה איסל לנג'רייה ללחוץ על המערכה באזור לאנג סון לכיוון הגבול הסיני ולגרש את שרידי צבא גואנגשי מאדמות טונקין. לאחר חימושה מחדש של חטיבה 2 עם מזון ותחמושת, גנרל דה ניג'רייה הביס את צבא גואנגשי ב-23 בפברואר 1885 והדף אותו מטונקין. לשם כך חצו הצרפתים את פרובינציית גואנגשי ופוצצו את בניין המכס הסיני על גבול טונקין-גואנג-שי.[30]
בתחילת מרץ, בעקבות הניצחונות הצרפתים בהו מוק ובדונג דאנג, הגיע המצב הצבאי בטונקין למבוי סתום זמני. החטיבה הראשונה של ג'ובאנינלי התמודדה עם צבא יונאן של טאנג צ'ינג סונג סביב הונג הואה וטויאן קואנג, בעוד חטיבתו השנייה של דה נג'רייה בלאנג סון עמדה מול צבא גואנג-שי של פאן דינג-שיין. לא היה לצבא הסיני שום סיכוי ממשי לפתוח במתקפה במשך כמה שבועות, ואילו שתי החטיבות הצרפתיות שלכדו את לאנג סון בפברואר לא היו חזקות מספיק כדי לגרום לתבוסה מכרעת על הצבא הסיני. בינתיים, ממשלת צרפת לחצה על גנרל ברייר דה איסל לשלוח את חטיבה 2 מעבר לגבול לתוך פרובינציית גואנגשי, בתקווה כי איום על שטח סיני יאלץ את סין לבקש הפסקת אש. ברייר דה לאיסל ודה נג'רייה בחנו את האפשרות של מבצע לתפוס את המתחם הצבאי הסיני הגדול בלונגז'ו (60 ק"מ מעבר לגבול). אך ב־17 במרץ הודיע ברייר דה לאיסל לפריז כי מבצע כזה היה מעבר לכוחו. תגבורות צרפתיות משמעותיות הגיעו לטונקין באמצע מרץ, דבר שהעניק לברייר דה איסל הזדמנות קצרה לשבור את הקיפאון. הוא העביר את מרבית התגבורת להונג הואה כדי לחזק את חטיבת 1, בכוונתו הייתה לתקוף את צבא יונאן ולהניס אותו בחזרה אל מעבר למפרץ ין. בעוד הוא וג'ובאנינלי הכינו תוכניות למתקפה מערבית, הוא הורה לדה נג'ריירה להחזיק את עמדותיו בלאנג סון.
ב-23 וב-24 במרץ החטיבה השנייה, שנותרה רק עם 1,500 לוחמים, נלחמה בפעולה קשה מול יותר מ-25,000 חיילים של צבא גואנג-שי, ליד ז'נאן-גואן בגבול הסיני. הצרפתים כבשו מספר עמדות מחוץ לעיר ב-23 במרץ, אך לא את העמדות הסיניות העיקריות. אף על פי שהצרפתים ביצעו נסיגה טקטית של לחימה ומנעו מהסינים לחדור את קוויהם, מספר הנפגעים בחטיבה השנייה היו כבדים יחסית (70 הרוגים ו-188 פצועים) מאחר שהמורל של החטיבה היה נמוך, התחמושת התמעטה החליט דה נגרייה לחזור אל לאנג סון.
הקולים נטשו את הצרפתים ויצרו בכך בעיות אספקה. הסינים החלו לתקוף חזרה את הצרפתים.[31] הצרפתים החזיקו בהצלחה את עמדותיהם וגרמו לנפגעים רבים בצבא גואנג-שי.[32]
לקראת סוף הקרב נפצע נג'ריירה קשה בחזהו בעת שסייר בעמדות הסיניות. הוא נאלץ למסור את הפיקוד על החטיבה לסגן-משנה פול-גוסטב הרבינגר. הרבינגר היה תאורטיקאי צבאי ידוע שזכה למוניטין בשדה הקרב במלחמת צרפת–פרוסיה, אך הוא היה חלש כמפקד שדה בטונקין. כמה קצינים צרפתיים כבר הגיבו בחריפות על הופעתו במבצע בלנאג-סון ובבנג בו, שם תקף את העמדות הסיניות.
לאחר שקבל את הפיקוד על הבריגדה, נבהל הרבינגר. על אף הראיות שהסינים הובסו באופן חד-משמעי ונסוגו בחזרה באי-סדר לעבר הגבול הסיני, הוא שכנע את עצמו שהם מתכוננים לצור על לאנג-סון ולחתוך את קווי האספקה שלו. הוא התעלם מדבריהם של קציניו, והורה לחטיבה השנייה לנטוש את לאנג סון בערב 28 במרץ ולסגת לצ'ו. הנסיגה מלאנג-סון נערכה ללא הפסד ובהפרעות קלות מצד הסינים. הרבינגר ביצע החלטה שגויה, נטש כמויות ניכרות של מזון, תחמושת וציוד. בינתיים, הגנרל הסיני פאן דינגקין, ראה כי הצרפתים ביצעו נסיגה מלאה, ליכד את הצבא הפצוע שלו וכבש מחדש את לאנג סון ב-30 במרץ. הסינים לא היו במצב שאיפשר להם לרדוף אחרי הצרפתים לצ'ו, והסתפקו בהתקדמות מוגבלת לדונג סונג.[33] הנסיגה נתפסה כניצחון סיני.[34]
קריסת ממשלת פארי
עריכהלאור הדיווחים המבהילים של הרבינגר, ברייר דה איסל האמין שהמצב יהיה הרבה יותר גרוע ממה שהוא, ושלח מברק פסימי מאוד חזרה לפריז בערב 28 במרץ. השפעתו הפוליטית של המברק הייתה עצומה. תגובתו המיידית של פארי הייתה לחזק את הצבא בטונקין, ואכן ברייר דה איסל שינה במהירות את הערכתו על המצב וייעץ לממשלה כי החזית תוכל להתייצב בקרוב. עם זאת, המחשבות הנוספות שלו הגיעו מאוחר מדי. כאשר המברק הראשון שלו פורסם בפריז הייתה מהומה בבית הנבחרים. הוגשה הצעת אי-אמון, וממשלת פארי נפלה ב-30 במרץ.[35] "פרשת טונקין", נתפסה כמכה משפילה למדיניות הצרפתית, סיימה למעשה את הקריירה המכובדת של פארי בפוליטיקה הצרפתית. הוא לעולם לא יהיה יותר ראש ממשלה, והשפעתו הפוליטית במהלך שארית הקריירה שלו תהיה מוגבלת ביותר. יורשו, אנרי בריסון, סיכם מיד עם סין. ממשלת סין הסכימה ליישם את הסכם טינטסין (תוך הכרה מרומזת בחסות הצרפתית על טונקין), וממשלת צרפת ויתרה על דרישתה לשיפוי. הסכם השלום שסיים את פעולות האיבה נחתם ב-4 באפריל, ואושר סופית ב-9 ביוני בטיאנג'ין על ידי לי הונג-ג'אנג והשר הצרפתי ז'ול פאנוטר.
התנגשויות אחרונות
עריכהלמרבה האירוניה, בזמן שהמלחמה נקבעה בשדות הקרב של טונקין ובפריז, זכה חיל המשלוח הצרפתי בפורמוזה בשני ניצחונות מרהיבים במרץ 1885. בסדרה של פעולות בין 4 ל-7 במרץ שבר הקולונל דוכסן את הכיתור הסיני של קילונג ואילץ את הסינים לסגת אל מאחורי הנהר קילונג.[36] ניצחונו של דוכסנה עורר פאניקה קצרה בטייפה, אבל הצרפתים לא היו חזקים דיים להתקדם מעבר לראש הגשר שלהם. המצב בקילונג הגיע לנקודת שיווי משקל. הצרפתים החזיקו מערך הגנה כמעט בלתי חדיר סביב קילונג, אך לא יכלו לנצל את הצלחתם, בעוד שהצבא של ליו מינג-צ'ואן נשאר בנוכחותו רק מעבר לעמדותיהם המתקדמות.
עם זאת, לצרפתים נשאר קלף אחד לשחק. ניצחונו של דוכסה איפשר לאדמירל קורבה להוציא גדוד חי"ר ימי מחיל המשלוח בקילונג כדי לתפוס את איי פסקדורס בסוף מרץ.[37] מבחינה אסטרטגית, המבצע בפסקדורס היה ניצחון חשוב, שהיה מונע מהסינים לחזק את צבאם בפורמוזה, אך הגיע מאוחר מכדי להשפיע על תוצאות המלחמה. פעולות צרפת לעתיד בוטלו עקב הידיעה על נסיגתו של סגן אלוף הרבינגר מלנג סון ב־28 במרץ, וקורבה החליט על פינוי קילונג כדי לחזק את חיל המשלוח בטונקין, ולהשאיר רק חיל-מצב מינימלי במאקונג בפסקדורס.[38]
הידיעה על הסכם השלום של 4 באפריל לא הגיעה לכוחות הצרפתים והסינים בטונקין במשך כמה ימים, והאירוע הסופי של מלחמת סין-צרפת התקיים ב-14 באפריל 1885 בקפ.[39] בינתיים, ברייר דה איסל חיזק את העמדות הצרפתיות העיקריות בהונג הואה ובצ'ה, וכאשר הסתיימו מעשי האיבה באפריל, עמדו הצרפתים איתנים כנגד צבאות גואנגשי ויונאן. אף כי ברייר דה לאיסל תכנן לתקוף את צבא יונאן בפו לאם טאו כדי לנקום את התבוסה ב־23 במרץ, פקידים צרפתים הטילו ספק אם מתקפה זו תצליח. עם זאת, לצבאות הסינים לא היה שום סיכוי להוציא את הצרפתים מהונג אוה או מצ'ו. מבחינה צבאית, המלחמה בטונקין הסתיימה במבוי סתום.
הסכם השלום של 4 באפריל דרש מהסינים לסלק את צבאותיהם מטונקין, והצרפתים המשיכו לכבוש את קילונג ואת הפסקדורס במשך כמה חודשים לאחר תום הלחימה, כערבות לקיום ההסכם מהצד הסיני. אדמירל קורבה נפגע קשה בזמן הכיבוש הזה, וב־11 ביוני מת על סיפון ספינת הדגל שלו בנמל מקונג.[40] בינתיים, הסינים קיבלו את תנאי הסדר השלום, ובסוף יוני 1885 פינו את טונקין גם צבאות יונאן וגואנגשי.
כוחות הדגל השחור של ליו יונגפו המשיכו להטריד ולהילחם בצרפתים בטונקין לאחר תום מלחמת סין-צרפת. בתמיכה סינית, ווייטנאמית הוא נלחם נגד הצרפתים בלאנג סון בשנות ה-90.[41] הם נקראו על ידי הצרפתים "שודדי ים". הדגלים השחורים וליו יונגפו בסין קיבלו בקשות לסיוע מכוחות אנטי-צרפתיים וייטנאמיים.[42][43][44][45][46] נשים מטונקין נמכרו על ידי הפיראטים האלה, שעסקו גם באופיום. שודדי הים ממוצא וייטנאמי וסיני בטונקין המשיכו במלחמתם נגד לגיון הזרים הצרפתי.[47]
לאחר המלחמה
עריכההסכם השלום ביוני 1885 נתן לצרפתים את רוב הדברים שרצו. הם נאלצו לפנות את פורמוזה ואת הפסקאדורס (קורבה רצה לשמור עליהם כמשקל נגד המושבה הבריטית של הונג קונג), אך הנסיגה הסינית מטונקין השאירה את הדרך ברורה עבורם לכבוש מחדש את לאנג סון. בשנים שלאחר מכן מחקו הצרפתים את תנועת ההתנגדות הווייטנאמית הנמרצת וחיזקו את אחיזתם באנאם ובטונקין (דרום וצפון וייטנאם בהתאמה). בשנת 1887 השטחים המהווים את מדינת וייטנאם המודרנית וקמבודיה שולבו בהודו-סין הצרפתית. כעבור שנים אחדות הצטרפו אליהם לאוס, שנמסרה לצרפת על ידי סיאם בסיום המלחמה הצרפתית-סיאמית של 1893. צרפת הפילה את דרישות השיפוי מסין.[48][49]
באופן מקומי, המסקנה ממלחמת סין-צרפת הפחיתה את ההתלהבות לכיבוש הקולוניאלי. המלחמה כבר הרסה את הקריירה של פארי, ויורשו, אנרי בריסון, התפטר גם הוא בעקבות "דיבת טונקין" של דצמבר 1885, שבה קלמנסו ושאר מתנגדי ההתפשטות הקולוניאלית כמעט הצליחו להשיג נסיגה צרפתית מטונקין. בסופו של דבר, הקונגרס הצביע 1886 לתמוך בחיילים בטונקין.[50] ההדים של פרשת טונקין פגמו במוניטין של תומכי ההתפשטות הצרפתית הקולוניאלית בדרך כלל, ועיכבו את מימושם של פרויקטים קולוניאליים צרפתיים אחרים, כולל כיבוש מדגסקר. רק בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-19 התחדשה בצרפת התמיכה הפוליטית המקומית בהרחבה הקולוניאלית.
מבחינת סין, המלחמה האיצה את הופעתה של תנועה לאומית חזקה, והייתה צעד משמעותי בהידרדרות האימפריה של צ'ינג. ההפסד של צי פוג'יאן ב־23 באוגוסט 1884 נחשב למשפיל במיוחד. האסטרטגיה הסינית גם הוכיחה את הפגמים במערכת ההגנה הלאומית של צבאות אזוריים עצמאיים. מפקדי הצבא ומפקדי הים בדרום לא קיבלו כל סיוע מצי הים הצפוני של לי הונג-ג'אנג, שבסיסה היה במפרץ ז'ילי, ורק בסיוע של צי הים הדרומי משאנגחאי. התירוץ שניתן, כי כוחות אלה היו נחוצים כדי להרתיע חדירה יפנית לא היה משכנע. האמת הייתה כי הקיסרית ויועציה הגיב באוקטובר 1885 על ידי הקמת ימיה במודל של האדמירליות של המעצמות האירופיות, כדי ליצור איחוד של יחידות הצי הסיני כולו. היתרונות של רפורמה זו בוטלו במידה רבה על ידי השחיתות, ואף על פי שסין רכשה מספר ספינות מודרניות בעשור שלאחר מלחמת סין-צרפת, הציים הסיניים נותרו מוגבלים על ידי מנהיגות לא יעילה. חלק הארי של ספינת הקיטור של סין הושמד או נתפס במלחמת סין-יפן (1894 - 1895), וכעבור עשרות שנים לאחר מכן חדלה סין מלהיות כוח ימי בעל חשיבות כלשהי.
קישורים חיצוניים
עריכה
- מלחמת סין–צרפת, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ידיעות עיתונאיות היסטוריות על "מלחמת סין-צרפת" בתוך: "שפת הים" - ים וספנות בעיתוני ההשכלה והתחייה, 1918-1856.
הערות שוליים
עריכה- ^ Bruce A. Elleman (2001). Modern Chinese warfare, 1795–1989 (illustrated ed.). Psychology Press. p. 90
- ^ Times' 1883 about Franco-Chinese war
- ^ Thomazi, A., La conquête de l'Indochine Paris, 1934,pp. 105-107
- ^ Thomazi, A., La conquête de l'Indochine, Paris, 1934, pp.116-131
- ^ Marolles, Vice-amiral de, La dernière campagne du Commandant, Henri Rivière,Paris, 1932, pp. 75-92
- ^ Eastman, L., Throne and Mandarins: China's Search for a Policy during the Sino-French Controversy, Stanford, 1984, pp 57-92
- ^ Marolles, Vice-amiral de, La dernière campagne du Commandant Henri Rivière Paris, 1932, pp. 178-192
- ^ John King Fairbank; Kwang-Ching Liu; Denis Crispin Twitchett, eds. (1980). Late Ch'ing, 1800–1911. Volume 11, Part 2 of The Cambridge History of China Series (illustrated ed.). Cambridge University Press. p. 251. ISBN 0-521-22029-7. Retrieved 18 January 2012.
- ^ Marolles, Vice-amiral de, La dernière campagne du Commandant Henri Rivière Paris, 1932, pp 193-222
- ^ Huard, L., La guerre du Tonkin,Paris, 1887, pp.103-122
- ^ Eastman, L., Throne and Mandarins: China's Search for a Policy during the Sino-French Controversy, Stanford, 1984, pp. 76-87
- ^ Lung Chang [龍章], Yueh-nan yu Chung-fa chan-cheng [越南與中法戰爭, Vietnam and the Sino-French War] (Taipei, 1993), pp. 180-194
- ^ Huard, L., La guerre du Tonkin,Paris, 1887,pp.202-231
- ^ Thomazi, A., Histoire militaire de l'Indochine français,Hanoi, 1931, pp. 75-80
- ^ Thomazi, A., La conquête de l'Indochine, Paris, 1934,pp. 189-192
- ^ Huard, L., La guerre du Tonkin, Paris, 1887,pp. 252-276
- ^ Lecomte, J., Le guet-apens de Bac-Lé,Paris, 1890, pp.102-175
- ^ Duboc, E., Trente cinq mois de campagne en Chine, au Tonkin Paris, 1899, pp.261-263
- ^ Thomazi, A., La conquête de l'Indochine, Paris, 1934, pp.204-215
- ^ Chere, Diplomacy of the Sino-French War, 108–15; JHKBRAS, 20 (1980), 54–65
- ^ Bruce A. Elleman (2001). Modern Chinese warfare, 1795–1989 (illustrated ed.). Psychology Press. p. 89.
- ^ Bruce A. Elleman (2001). Modern Chinese warfare, 1795–1989 (illustrated ed.). Psychology Press. p. 88.
- ^ 1 2 Bruce A. Elleman (2001). Modern Chinese warfare, 1795–1989 (illustrated ed.). Psychology Press. p. 87
- ^ Duboc, E., Trente cinq mois de campagne en Chine, au Tonkin Paris, 1899, pp 274-293
- ^ Loir, M., L'escadre de l'amiral Courbet, Paris, 1886,pp..277-279
- ^ Lecomte, J., Lang-Son: combats, retraite et négociations, Paris, 1895, pp.155-176
- ^ Armengaud, J., Lang-Son: journal des opérations qui ont précédé et suivi la prise de cette citadel Paris, 1901
- ^ Armengaud, J., Lang-Son: journal des opérations qui ont précédé et suivi la prise de cette citadel Paris, 1901, pp. 24-28
- ^ Lecomte, J., Lang-Son: combats, retraite et négociations Paris, 1895, pp.324-329
- ^ Lecomte, J., Lang-Son: combats, retraite et négociations Paris, 1895, pp.337-349
- ^ Bruce A. Elleman (2001). Modern Chinese warfare, 1795–1989 (illustrated ed.). Psychology Press. p. 89
- ^ Harmant, J., La verité sur la retraite de Lang-Son Paris, 1892, pp.237-252
- ^ Lecomte, J., Lang-Son: combats, retraite et négociations Paris, 1895, pp.501-512
- ^ Bruce A. Elleman (2001). Modern Chinese warfare, 1795–1989 (illustrated ed.). Psychology Press. p. 90.
- ^ Thomazi, A., La conquête de l'Indochine Paris, 1934, pp.258-261
- ^ Garnot, L'expédition française de Formose, 1884–1885 Paris, 1894,pp147-152
- ^ Garnot, L'expédition française de Formose, 1884–1885, Paris, 1894, pp. 147-172
- ^ Garnot, L'expédition française de Formose, 1884–1885, Paris, 1894,pp. 195-206
- ^ Lecomte, J., Lang-Son: combats, retraite et négociations Paris, 1895, pp. 524-526
- ^ Garnot, L'expédition française de Formose, 1884–1885, Paris, 1894. pp. 214-223
- ^ Douglas Porch (11 July 2013). Counterinsurgency: Exposing the Myths of the New Way of War. Cambridge University Press. pp. 52
- ^ David G. Marr (1971). Vietnamese Anticolonialism, 1885–1925. University of California Press. pp. 72
- ^ Paul Rabinow (1 December 1995). French Modern: Norms and Forms of the Social Environment. University of Chicago Press. pp. 146
- ^ Le Tonkin: ou la France dans l'Extrême-Orient 1884, Hinrichsen (page 64)
- ^ Henri Frey (1892). Pirates et rebelles au Tonkin: nos soldats au Yen-Thé. Hachette.
- ^ Benerson Little (2010). Pirate Hunting: The Fight Against Pirates, Privateers, and Sea Raiders from Antiquity to the Present. Potomac Books, Inc. pp. 205
- ^ Jean-Denis G.G. Lepage (11 December 2007). The French Foreign Legion: An Illustrated History. McFarland. pp. 72–
- ^ Bruce A. Elleman (2001). Modern Chinese warfare, 1795–1989 (illustrated ed.). Psychology Press. p. 92. ISBN 0-415-21474-2. Retrieved 18 January 2012. China did not have to pay France an indemnity
- ^ Burlette, Julia Alayne Grenier (December 2007). FRENCH INFLUENCE OVERSEAS: THE RISE AND FALL OF COLONIAL INDOCHIN (PDF) (A Thesis Submitted to the Graduate Faculty of the Louisiana State University and Agricultural and Mechanical College in partial fulfillment of the requirements for the degree of Master of Arts in The Department of History). p. 25. Archived from the original (PDF) on 22 July 2010.
- ^ Huard, L., La guerre du Tonkin Paris, 1887,pp. 113-174