שמשון בובר

שמשון בובר

שמשון בובר ביום הולדתו ה-70
לידה	14 במאי 1932 ט' באייר ה'תרצ"ב בעיירה זלפלד במדינת תירינגן בגרמניה
פטירה	9 במאי 2010 (בגיל 77) כ"ה באייר ה'תש"ע
שם לידה	פרנק פטר בובר
מקום קבורה	קיבוץ שדות ים
תאריך עלייה	1 במאי 1935
מקום מגורים	קיבוץ שדות ים
פעילות בולטת	הדרכת שיט מפרשים ונבחרות כדורסל לנשים
השכלה	מורה לחינוך גופני
בת זוג	אראלה (נוימן) בובר
מספר צאצאים	4

שמשון בובר (14 במאי 1932 – 9 במאי 2010) היה מורה לחינוך גופני וימאות ומחנך. ממייסדי השייט התחרותי בישראל והקמת איגוד השייט בישראל. בובר שימש בתפקידים רבים בספורט הישראלי ביניהם מנהל אגף הספורט בהפועל ויו"ר התאחדות הספורט. כמוכן היה גם יו"ר איגוד השייט ויו"ר איגוד ההתעמלות וכן תפקידים נוספים. הוא אחד האחראים לכך שענף השיט נחשב לענף אולימפי מוביל בישראל.

משפחה וילדות

הרטה וקורט בובר, הוריו של שמשון, בירושלים 1937.

בובר נולד במדינת תירינגן בגרמניה שם גרה משפחתו בעירה רודולשדלטט ב-14 במאי 1932 בן יחיד להוריו קורט בובר והרטה, מבית בוקופצר. אביו ראה עצמו כגרמנים ואימצו את התרבות הגרמנית כדרך חיים. קורט בובר הייתה חנות נעליים והתפרנס בכבוד. עד שעלה היטלר לשלטון ובשנת 1934 הרגישו ההורים שאין מקום להם בגרמניה והחליטו לעלות לארץ ישראל.

האב עלה ראשון בשנת 1935 בהיותו בן שלוש הגיע בובר עם אמו לנמל יפו והתאחדו עם האב. בדרכם לישראל שוכנעה הרטה בובר להחליף את שמו הפרטי לשמשון גם בשל גופו הגדול. ההורים התחילו את חייהם במושב עין גנים אך מאחר שלא היו חקלאים עברו לתל אביב. האב ניצל את כישוריו והחל לנגן בפסנתר בבתי קפה.

בובר החל ללמוד בית הספר לדוגמה על שם הנרייטה סאלד המורה שלו הייתה רחל צברי. אחרי שנתיים עברה המשפחה לירושלים וגרה בשכונת רחביה ובובר למד בבית ספר הדתי "תחכמוני". בערבים הצטרף לאביו וליוה אותו בניגון על מפוחית פה.

בשנת 1945 ההורים התגרשו ושמשון עבר עם אביו לחיפה וגרו ברחוב הרצליה. שם למד ערבית מילדי השכנים. הצטרף לשומר הצעיר השתתף בפעולות יצא לטיולים רבים.

בשנת 1943 כשהיה בן 11 עבר עם אביו לנהרייה, שם נישא מחדש ונולד דני אח לשמשון. האם הרטה נשאה מחדש ועברה גם היא לגור בנהריה עם בעלה קרלו פינצי.

הימיה בנהריה

מיסד הימייה בנהריה היה מנדל פירשט מקיבוץ עברון. שמשון בילה הרבה בחוף הים. חברים הציעו לו ולחבריו להצטרף לימיה ”תלמדו לחתור ולהשיט סירות להשתמש במצפן ועוד..”

מדברי ד"ר שמשון שושני, ”שמשון בובר היה דמות דומיננטית בעיצוב חיינו בימיה בנהריה. ממנו למדנו כי כח רצון, עבודה קשה, מוטיבציה,התמדה ועזרה הדדית הם תנאי בסיסי לפעילות בים.” שמשון נשבה בקסם הים את חובותיו לבית הספר מילא באופן חלקי ואת כל זמנו בילה בימייה. ”השכלה ים תיכונית”. כאשר התחיל להדריך בימייה התנתק כליל מהשומר הצעיר. נערי הימיה קיבלו מדים וכובע מצחייה. כל שבת לפני תחילת הפעילות נערך מסדר. שמשון למד לנגן במפוחית פה בעיקר שירים רוסיים. השירה הייתה חלק בבלתי נפרד מהווי ההפלגות בסירות.

ההפלגות בשלב הראשון היו חתירה משוטים, שלב שני במפרשים לאכזיב וחזרה. בקיץ שנת 1945 נשלח לקורס מדריכים מטעם החבל הימי לישראל שהתנהל בשדות ים. שמואל טנקוס היה מפקד הקורס וזלמן פרח הדריך בו. הפקד הישיר היה בנימין תלם. אחרי זמן קצר הוסמך כמפקד סירה ומדריך.

סיוע להעפלה

בהיותו בן 14 עבר את החוויה המכוננת של הורדת מעפילים מהאנייה 'חנה סנש' שהגיעה לחוף נהרייה ב-24 בדצמבר 1945. בשל שמועה שהצבא הבריטי מגיע עזבו אנשי הפלי"ם וחניכי הפלוגה הימית בפיקוד שמשון בובר השלימו את המשימה בהעברת חבל ושרשרת חיה הורדו כולם לחוף פרט למעפילה אחת שטבעה. על פעולה זאת כתב אלתרמן בטור השביעי את ”נאום תשובה לרב חובל איטלקי”. בובר היה מאותם נערים שעמדו אותו לילה במים בחוף נהרייה. בית הסירות על שם חנה סנש נבנה בעזרת תושבי נהרייה.

ב-16 בנובמבר 1946 חמקה עליה (אוניית מעפילים) והגיעה לחוף נהריה. נערי הימיה היו מוכנים והורידו בסירותיהם את המעפילים אל החוף. המעפילים פוזרו בין בתי התושבים.

ב-1 בינואר 1948 הגיעה האונייה האומות המאוחדות (אוניית מעפילים) לחוף נהריה בצהרי היום. לנערי הימיה לא הייתה התראה. מיד רצו לבית הסירות והורידו סירות למים. כ-537 מעפילים הורדו ותושבי נהריה לקחו אותם לביתם. 131 מעפילים נתפסו על ידי הבריטים ונלקחו למחנה מעצר. הנערים עם הסירות חתרו לשבי ציון ונשארו שם עד תום העוצר שהוכרז על ידי הבריטים. בלילה נעשה הים סוער והגלים פירקו את האונייה.

שירות ביטחוני

היות שבובר היה גדל גוף נראה מבוגר מגילו האמיתי. בשנת 1946 גויס להגנה ובמקביל גייסו אותו הבריטים לנוטרים.

לאחר הכרזת האו"ם בכ"ט בנובמבר, החל המצור הערבי על נהרייה שהייתה מוקפת יישובים ערבים. הכניסה והיציאה והאספקה הועברו בדרך הים. בובר בסירה קטנה העביר נוסעים מחיפה לנהריה. לקראת פסח 1948 העביר עם חברו גבינות של מחלבת שטראוס לאונייה שעגנה מול נהריה ולקחה אותם לחיפה. במלחמת העצמאות הצטיינו נערי הימייה מנהרייה בפעילות השטה לעיר הנצורה.

ניהול הימייה

בובר נוהג את סירת הנתב בנמל חיפה, 1948.

תוך כדי מלחמת העצמאות אחרי שחרור חיפה מערבייה עבר בובר לעבודה בנמל חיפה. תחילה בחברת שירותי ים עוגן ואחר כך כהגאי בסירת הנתב. אחרי כשנה קיבל הצעה ממנדל פירשט לחזור לנהריה ולנהל את הימייה.

בובר המשיך את הפעילות הרבה והוסיף בארגון טקסים תחרויות. ביום העצמאות הופיעו להקות מחול במגרש הכדורגל. לדברי חניכיו: ” ניסיונו העשיר כמדריך שייט ואהבת הים הטבועה בו, היוו עבורנו ובעיקר לאלו שלא היו קרובים לים טרם הגעתם לקורס חובלים - נקודת הבנה והתייחסות שונה, עמוקה יותר,מעניינת יותר חוויתית יותר,לגבי מה זה ים בכלל ואיך עלינו להתנהג בו כימאים.”,

בימייה בנהריה שולבו בנות אשר נדרשו לאותם מאמצים, ומילאו את כל המטלות. אחת מהנערות המשתתפות הייתה רעיה שטראוס.

בחיל הים

ב-1950 התגייס לחיל הים והיה בין מקימי מערכת הדרכת הימאות, חתירה ומפרשנות בקורס חובלים. המשיך להיות בקשר עם הימיה בנהריה. משימה בה הצטיין הייתה הכנת משמר כבוד לביקורו של אדמירל לואי מאונטבאטן בישראל ב-29 ביולי 1952. היה זה טקס מושקע ביותר משמר הכבוד התאמן חודש שלם. קיבלו רובים חדשים כולל לוח מתכת לכת הרובה. הנעליים צוחצחו לעילא עד כדי ברק ראי ולסוליות נדפקו מסמרים. בובר בקולו הרועם ובגובהו היה ניכר כמנצח על הפעילות. קבלת הפנים נערכה בנמל תל אביב. האדמירל שהגיע באוניית הצי המלכותי הבריטי מלווה בשתי בנותיו, התרשם ושיבח את המשמר.

לאחר השחרור משירות חובה המשיך להדריך חובלים בשרות המילואים, עד גיל 59. בובר גם הדריך ימאות בשייטת 13.

מורה לספורט

בסוף שנת 1952 נענה בובר להצעתו של מנדל פירשט והחל בתפקיד מורה להתעמלות בבית הספר העממי בשיכון עמידר בנהריה במעברת העולים. ובכפר שנתיב השיירה. תוך כדי עבודה לקח קורסים בחינוך גופני. בשנת 1953 החל ללמד גם בשלושה בתי ספר בעכו. בקיץ 1954 נשלח לקורס של שנה במחנה יונה בתל אביב. באותה שנה תוך כדי לימודים הדריך בימאות את הפלוגה הימית של הפועל תל אביב בירקון. ויום אחד בשבוע הדריך בחולון.

שייט בשדות ים

ערך מורחב – איגוד השיט בישראל

שייטי דגם הולנדי מעופף בתחרות בהונגריה 1970.

שמשון בובר מנגן במפוחית על רקע שייט שדות ים, 2008.

בשנת 1955 בעקבות פנייה של יצחק אופק ממרכזי הימיה של הפועל לנהל קורס ימי. המקום בשדות ים התאים לכך ויהודה רתם מזכיר הקיבוץ הסכים ברצון. לקורס הגיעו כ-100 נערים ונערות מכל ישראל. הסמיך לדרגות שיט שונות. הסידור היה שבועיים אימונים ושבועיים עבודות בענפי המשק. הקורסים זכו לבקורות חיוביות מאוד. ”מחנה זה הוא בית היוצר לימאים המתחנכים ברוח חלוצית של התנדבות ומסירות לרעיון כיבוש הים.”

לקראת סיום הקורס ביקש יהודה רתם את בובר להישאר עם סירות ומדריכים ולהעביר קורס לילדי שדות ים. במהלך הקורס שוכנע בובר לעבור לשדות ים באופן קבוע.

בספטמבר 1955 יצא בובר עם סירה בהפלגת הפועל לפמגוסטה בקפריסין. שם פגש גם את פרודרומוס פאפאואסיליו. הופעת הנוער הישראלי ובובר עצמו עשתה רושם חזק על אנשי פמגוסטה. ” Shimshon dynamism and straitforward answers impressed me very much. His devotion to his duties and his love for training has no limits”

את פיקוד על הימייה בנהריה העביר לשמשון שושני ונשארו בקשר טוב. כך עבר בובר מנהרייה לשדות ים, והקים בו את המרכז הימי. את הסירה הראשונה "ברטי" קיבל מנהריה. יחד עם גדעון רז השיט אותה לשדות ים.

כבר באותה שנה יצא בסירה "ברטי" עם קבוצת שייטים על מנת להשתתף בשיוט רילף בנהריה. בדרך נכנסו לבית הספר לקציני ים עכו. התורן נשבר והוחלף ואחרי הרפתקאות הגיעו במועד לתחילת השיוט וזכו במקום השלישי בין המפרשיות הקטנות. בובר עסק בחינוך גופני בכלל ולא רק בשיט. חניכיו למדו להתגבר על הפחד. מלכתחילה הקפיד בובר לשלב בנות בפעילות ללא שום ויתור.

עם השנים התפתח השיט בשדות ים, וצימח את מיטב השייטים בישראל ומהמובילים בעולם עד היום. בובר ראה כהישג גדול ששעורי השיט והימאות נכללו במערכת שעות הלימוד - כשעורי חובה, בבית הספר בשדות ים.

מרכז השיט החל לשרת את כל הנוער בחוף הכרמל. בתמיכת המועצה אזורית חוף הכרמל, מרכז הפועל והמועצה להסדר הימורים בספורט, נבנה המרכז הימי בשלבים. בובר ניהל את המרכז עד שנת 1999 בגיל 67 החליט בובר לפרוש, אך המשיך להיות מעורב. בובר השכיל לגדל דור המשך, והמרכז נפתח גם לענפי ספורט אחרים. במרכז השיט מתקיים בית ספר לימאות של משרד החינוך.

קשרי חוץ

מפגן לכבוד עצמאות זמביה בנוכחות שרת החוץ גולדה מאיר, 1962.

ההפלגות לקפריסין היוו את פסגת החינוך הימי. התקיימו בחודשי הקיץ בחופש הגדול של בתי הספר. הפלגה בסירה בים פתוח הייתה מבצע חשוב שדרש ימאות טובה. הפלגה ראשונה נעשתה בשנת 1956. השיוט ארך כ-40 שעות לכל כיוון וסיור באי של מספר ימים. בשנים הראשונות היה היעד נמל פמגוסטה ואחרי מלחמת האזרחים ב-1974 נמל לימסול.

קפריסין שהייתה יעד להפלגות בסירות המפרץ זכתה להתענינות רבה. שמשון בובר לא חסך במאמצים לתת ביטוי לסולידאריות שלו עם קפריסין ולתמוך במאמצים לחידוש אחדותה ולטיפוח הידידות בין שני העמים. שם פגש את פרודרומוס פאפאואסיליו מנהל שוהם שסייע להתארגנות. שמשון בובר היה פעיל באגודת הידידות ישראל - קפריסין.

שמשון בובר יצא שמונה פעמים למדינות אפריקה כשליח המחלקה לשיתוף בינלאומי של משרד החוץ. תפקידיו היו בעיקר לארגן מפגנים לימי עצמאות ואירועי ספורט. וזכה לאהבה רבה. אף נישא על הכתפיים. לאחת הנסיעות שיתף את אשתו אראלה שעזרה מאוד בחזרות. השיא היה מפגן העצמאות של זמביה, ב-24 באוקטובר 1964, אליו הגיעה גם שרת החוץ גולדה מאיר. לעיני גדולי המדינות הצופים ראתה איך בתום הטקס נשאו המשתתפים את בובר על הכתפיים לאות תודה, בצעקות "שמשון שמשון".

בובר ארגן חילופי ספורטאים עם גרמניה. בשנת 1972 החל עם שייטים וב-1979 יצאה משלחת ראשונה של שחקניות כדורסל. מגרמניה עבר גם לדנמרק. בובר ארגן כל נסיעה גם חוויה תרבותית. בכל נסיעה כללה גם ביקור במחנה ריכוז. הנסיעה שילבה בין תרבות כדורסל ערכים והרבה גאווה ישראלית ויהודית.

תפקידים ציבוריים

גם לאחר שסיים תפקיד רכז השייט בשדות ים המשיך להיות מעורב. הביא לישראל דגם סירה ויצר אצל בונה הסירות עבד בעכו סירה שנקראה "שמשונית" ואיגוד השיט סימן אותה כדגם 350. שכנע את רכז השיט רן גרליך להביא סירות מדגם "הולנדי מעופף" וסירות אלה הביאו את השייטים להישגים בינלאומיים.

בשנת 1976 החל בובר לרכז את ענף הים ב"הפועל" כסגנו של חנינא גולדברג ובשנת 1977 מונה כמנהל ענף הים. המסגרת תפקידו טיפל בכל הסניפים שעסקו בפעילות ימית בישראל. יזם פעילות והמשיך את ההפלגות לקפריסין.

בין השנים 1978 ל-1982 שימש שמשון בובר כיו"ר איגוד השיט בישראל.

שמשון בובר עם נבחרת כדורסל הנשים בתחרות בגרמניה, 1985.

בשנת 1981 נעשה מנהל אגף הספורט במרכז הפועל. קלט ענפי ספורט חדשים, כולל כדור מים ורכיבה על סוסים. נעשו הכנות לאולימפיאדת לוס אנגלס. לאחר שהוברר כי לא יוכל להתגורר בכפר האולימפי החליט לחסוך הוצאות ויתר על מקומו במשלחת ולא נסע למשחקים.

בפברואר 1985 פרש בובר מנשיאות ההתאחדות לספורט ונבחר למזכיר קיבוץ שדות ים. המצב הכלכלי בקיבוץ היה קשה. ניסיונות שונים לא צלחו. רק מפעל אבן קיסר הצליח להתרומם.

בזמן היותו מזכיר שימש גם כרכז המדור הבין קיבוצי לספורט מטעם הקיבוץ המאוחד ויו"ר איגוד ההתעמלות. תפקידים אותם מילא בהתנדבות.

בינואר 1988 סיים את תפקידו כמזכיר הקיבוץ והתמנה ליו"ר התאחדות הספורט בישראל. ההתאחדות עסקה בהכנות לאולימפיאדה. תפקיד אותו מילא במשך ארבע שנים. בובר היה חבר בוועד האולימפי בישראל.

עיטורים והנצחה

בובר זכה לעיטור יקיר הפועל במרכז השיט של שדות ים נבנה בית הנושא את שמו – בית שמשון. הבית מכיל ארבע כתות לימוד, סדנת תיקון כלי שיט, חדר ארגון תחרויות בינלאומיות, חדר המתנה להורים. עלות הפרויקט הייתה 5.5 מיליון שקלים. התורמת המשמעותית הייתה רעיה שטראוס, חניכתו של בובר מימי הימייה בנהרייה.

משפחה שהקים

שמשון ואראלה נוימן 1966.

בשנת 1951 נישא לתמי פרידמן אותה הכיר בנהריה ולזוג נולד בן רובי. הנישואים לא החזיקו מעמד ולאחר שנתיים התגרשו. רובי שינה את שם משפחתו לשלו. למד בנהריה נעשה קצין בצה"ל ומומחה לספורט. נישא לשולה ולהם שלושה ילדים. אימן שחייה במכון וינגייט ויצא לארצות הברית לנהל מכון לרפואה משלימה. רובי שלו ממשיך לאמן שחייה בקריית אונו, כבר כ-50 שנה.

בובר נישא בשנית לאראלה נוימן מקיבוץ שדות ים. לזוג נולדו שתי בנות ובן. הבת הבכורה גלית נולדה ב-4 במאי 1968.

ב-15 ביולי 1970 נולדה בתם השנייה יעל. יעל בובר הייתה מעורבת בהקמת "בית שמשון" על שם אביה. ב-11 ביוני 2017 הלכה לעולמה. יו"ר איגוד השייט גילי אמיר פועל למען הנצחת זכרה של יעלי במקביל להקמת בית שמשון בחסות מרכז הפועל.

הבן שי בובר נולד ב-17 ביולי 1975. שי הלך בדרכי אביו ונבחר ב-דצמבר 2020 ליו"ר איגוד השייט בישראל. ולאחרונה גם למנכ"ל מרכז ימי קיסריה מרכז אותו הקים אביו לפני 50 שנה.

פטירה

אראלה בובר נפטרה ב-7 בינואר 2001 אחרי מחלה קשה.

בשנת 2005 התגלתה אצל שמשון בובר מחלת כליות והחל בטיפולי דיאליזה. עבר גם ניתוח לב בבית חולים תל השומר. ב-9 במאי 2010 נפטר ונטמן בבית העלמין בשדות ים. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה, נשיא המדינה שמעון פרס שלח מכתב תנחומים למשפחה.

קריאה נוספת

מדיה וקבצים בנושא שמשון בובר בוויקישיתוף

• ישראל מאיר, בין שדות וים, מעשיות ותיקי שדות ים, הוצאת קיבוץ שדות ים, 1985.
• שמשון בובר, "הימיה" – אסופת סיפורים על שנות חיינו היפות ביותר בפלוגה הימית של הפועל, דפוס אפעל, 2004. ומתוכו סיפור אישי "נער הייתי" עמ' 6–8.
• שמשון בובר, אל מול רוח איתן – שמשון בובר סיפור חיים הוצאה לאור בשביל החיים, 2008.
• אילת אסקוזידו, רוח ים – סיפורו של השיט התחרותי בישראל, בהוצאת איגוד השיט בישראל, 2019.

קישורים חיצוניים

• מועדון השיט שדות ים
• סלע אמיר, שמשון בובר - מועדון השיט שדות ים הכי טוב בעולם, 2010.
• רחלי בובר, שמשון בובר ז"ל, עלון שדות ים, 21 במאי 2010.
• גדעון רז, ויואל בהלול, דברים על שמשון בובר, מראשוני חיל הים, לזכרם, באתר עמותת חיל הים.
• אורן אהרוני, שי בובר נבחר ליו"ר איגוד השייט, באתר ynet, 22 בדצמבר 2020