לדלג לתוכן

אמה גולדמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אמה גולדמן
אמה גולדמן בסביבות 1910
אמה גולדמן בסביבות 1910
לידה 27 ביוני 1869
קובנה, פלך קובנה, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 14 במאי 1940 (בגיל 70)
טורונטו, קנדה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הממלכה המאוחדת, ארצות הברית, ליטא, האימפריה הרוסית, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה Haymarket Martyrs' Monument עריכת הנתון בוויקינתונים
השקפה דתית אתאיזם עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אמה גולדמן (באנגלית: Emma Goldman‏; 27 ביוני 1869 – 14 במאי 1940), הידועה גם בשם "אמה האדומה", הייתה אנרכיסטית יהודייה-אמריקאית, שפעלה במחציתה הראשונה של המאה ה-20. נודעה בעיקר בשל פעילותה הפוליטית, כתיבתה ויכולתה הרטורית, וכן בשל תרומתה להתפתחות הפילוסופיה האנרכיסטית בצפון אמריקה ובאירופה.

גולדמן נולדה ב-1869, בשטחה של האימפריה הרוסית, והיגרה לארצות הברית בגיל 16 בשנת 1885. עם הגיעה לארצות הברית התיישבה בעיירה רוצ'סטר, ניו יורק, ועבדה שם כפועלת בתעשיית הטקסטיל עד 1889, עת עברה לעיר ניו יורק והצטרפה לתנועה האנרכיסטית.

גולדמן פעלה בתקופת הגל הפמיניסטי הראשון, והביעה ביקורת רבה על התנועה אשר נשאה על דגלה אך ורק את מאבק הסופרג'יזם וטענה שיש להגן על זכויות הנשים במסגרת המלחמה הכוללת למען זכויות האזרח והמיעוטים. גולדמן פעלה רבות למען קידום נשים ופעלה רבות למען זכויות להומואים ולסביות.

שמה הועלה על נס על ידי מעריציה כ"אישה מורדת" בעלת מחשבה מקורית, תומכת נלהבת באהבה חופשית ובזכויות האזרח, ואילו מבקריה הציגו אותה כתומכת ברציחות פוליטיות ובמהפכה אלימה.[1] לאחר תקופת פעילותה גולדמן נשכחה מהשיח הציבורי, והתעניינות מחודשת בה ובמורשתה התעוררו רק בשנות ה-70 של המאה ה-20.

ביוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדותה ונעוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמה גולדמן נולדה בשנת 1869 בקובנה, עיר פלך באימפריה הרוסית (כיום בליטא), במשפחה יהודית אורתודוקסית, בתם של טובה לבית בינוויטש ואברהם גולדמן. אמה הייתה בתם הבכורה של הזוג ובתה השלישית של אמהּ, שלה היו שתי בנות מנישואים קודמים, הלנה (1860) ולנה (1862). לזוג נולדו שלושה ילדים נוספים: לואיס (נפטר בגיל שש) הרמן (1872) ומוישה (1879).

בילדותה סבלה משפחתה ממצוקה כלכלית ואבי המשפחה נהג להכות את ילדיו כאשר לא צייתו לו[2]. המשפחה נדדה ממקום מגורים אחד לאחר ועברה בתחילה צפונה לכפר פאפיל (אנ'). בכפר זה הייתה גולדמן עדה להכאתו בשוט של איכר ברחוב. אירוע זה הותיר עליה רושם עז, ותרם לסלידתה מסמכות אלימה במשך כל חייה[3]. כשהייתה גולדמן בת 7 עברה משפחתה לעיר קניגסברג שבפרוסיה המזרחית, האימפריה הגרמנית, שם סבלה מאלימות והטרדות מיניות ממורי בית הספר. בגיל 13, עברה משפחתה של גולדמן פעם נוספת, לבירת רוסיה סנקט פטרבורג. שם נחלו עסקיו של אביה כישלון חרוץ, המשפחה הידרדרה לעוני, וגולדמן, כמו יתר ילדי המשפחה הבוגרים, נאלצה לעזוב את בית הספר ולצאת לעבוד במגוון עבודות[4]. גולדמן, שהייתה תלמידה נלהבת בבית הספר, המשיכה ללמוד בעצמה, ובמהרה גילתה עניין במצב הפוליטי הסוער ברוסיה באותה עת. היא התעניינה במיוחד בקריאה על אודות הניהיליסטים שהיו אחראים להתנקשות בצאר אלכסנדר השני.

בגיל 15 ניסה אביה לחתן אותה, אולם היא סירבה בתוקף, והתעקשה כי תינשא מאהבה בלבד.[5] בעת עבודתה בחנות מחוכים חוותה גולדמן הטרדות מיניות רבות, ואחד ממחזריה אף לקח אותה לבית מלון וביצע מעשה שגולדמן כינתה "מגע אלים";[6] שניים מהביוגרפים שלה הגדירו זאת אונס. גולדמן הביעה את זעזועה מהחוויה בספרה האוטוביוגרפי "Living My Life" (לחיות את חיי) וטענה כי הרגישה שמפגש זה הכתים לנצח את יחסיה עם גברים[7]. היא שבה והצהירה על אמונתה באהבה חופשית ובזכותו של האדם על גופו וניהלה בין היתר מערכות יחסים ארוטיות עם אלכסנדר ברקמן הרדיקל ועם ד"ר בנג'מין רייטמן הרופא ממינסוטה.

הגירה לארצות הברית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1885 היגרה גולדמן לרוצ'סטר שבמדינת ניו יורק, ארצות הברית, שם התגוררה עם אחיותיה. שנה לאחר מכן הצטרפו לאחיות ההורים והאח בעקבות האנטישמיות הגואה בסנקט פטרבורג. היא החלה לעבוד כתופרת מעילים, ועבדה יותר מעשר שעות ביום עבור שכר של שניים וחצי דולר לשבוע. במקום עבודתה פגשה את ג'ייקוב קֶרשנֶר. הם חלקו עניין משותף לספרים, ריקוד וטיולים, כמו גם את תחושת התסכול מהעבודה המונוטונית במפעל. כעבור ארבעה חודשים, בפברואר 1887, נישאו השניים (וכך זכתה באזרחות אמריקאית), אולם הנישואים לא החזיקו מעמד אלא חודשים ספורים.[8] בתקופה זו החלה להיות מעורבת באירועים הפוליטיים הסוערים שהתרחשו באותה עת, ובמיוחד במהומות היימרקט בשיקגו, וגילתה עניין בתאוריה האנרכיסטית. לאחר גירושיה נסעה גולדמן לעיר ניו יורק. הוריה גינו את התנהגותה ולא אפשרו לה לחזור ולהתגורר עמם.[9][10]

פעילות ציבורית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הגעתה לניו יורק פגשה גולדמן שני גברים שהשפיעו על שארית חייה – יוהאן מוסט ואלכסנדר ברקמן. בבית קפה שהיה מרכז לפעילים רדיקליים, הכירו לה את אלכסנדר ברקמן, אנרכיסט שהזמין אותה לנאום פומבי שהתקיים באותו ערב. הם הלכו לשמוע את יוהאן מוסט, עורך של כתב עת האנרכיסטי הגרמני פרייהייט" (Freiheit, חרות (אנ')) ותומך בתעמולה באמצעות המעש (אנ') (או "תעמולה באמצעות פעולה") – שימוש באלימות כדי לעורר שינוי.[11] גולדמן התרשמה מנאומו הנלהב, והוא לקח אותה תחת חסותו וסייע לה לרכוש את אומנות הנאום והשכנוע. מוסט עודד אותה במרץ, ואף אמר לה כי עליה "לקחת את מקומי כשאעזוב".[12]

אמה גולדמן ואלכסנדר ברקמן היו מאוהבים במשך תקופה ארוכה, וידידים קרובים כל ימי חייהם

אחד מנאומיה הראשונים נערך ברוצ'סטר. לאחר ששכנעה את הלנה, אחותה, שלא תספר להוריהן אודות הנאום, עלתה גולדמן על הבמה, ולרגע שכחה את שרצתה להגיד. היא תיארה את החוויה כך:

משהו מוזר קרה. ברגע אחד ראיתי את זה – כל אירוע בשלוש השנים שלי ברוצ'סטר: מפעל גרסון, עבודת הפרך וההשפלה שהיו בו, כישלון נישואי, הפשע בשיקגו. התחלתי לדבר. מילים שמעולם לא שמעתי את עצמי אומרת החלו לזרום החוצה, יותר ויותר מהר. הן הגיעו באינטנסיביות מלאת תשוקה. הקהל לא היה שם, האולם עצמו נעלם. הייתי מודעת רק למילותיי שלי, לשיר הנלהב שלי.

— Emma Goldman, Living my life. P. 40

מחוזקת מהחוויה, גולדמן החלה לחדד את אישיותה הציבורית במפגשים הבאים. אולם, במהרה מצאה את עצמה מתווכחת עם מוסט בנוגע לעצמאותה. לאחר נאום חשוב בקליבלנד, הרגישה שהפכה ל"תוכי שחוזר אחר עמדותיו של מוסט"[13], והחליטה להביע את עמדותיה העצמאיות. כשחזרה לניו יורק, זעם מוסט ואמר לה: "מי שלא איתי, נגדי!"[7]. גולדמן, בתגובה, עזבה את מערכת "החרות" והצטרפה לכתב עת אחר, "האוטונומיה".

במקביל החלה גולדמן להתחבר לברקמן. תוך זמן קצר התאהבו השניים. הם עברו לגור בדירה קומונלית עם בן דודו, האמן מודסט "פדיָה" סטיין, וחברה של גולדמן, הלן מינקין, באזורים הכפריים של וודסטוק, אילינוי. אף שיחסיהם ידעו קשיים, גולדמן וברקמן היו קרובים מאוד כל חייהם, מאוחדים על ידי עקרונותיהם האנרכיסטיים והמחויבות שלהם לשוויון.

התעשיין הנרי קליי פריק. גולדמן וברקמן האמינו שהתנקשות בו "תזרע פחד בקרב נשמת המעמד שלו" ו"תפרסם את עקרונות האנרכיזם ברחבי העולם"[14]

שביתת הומסטד

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד הרגעים הפוליטיים שקירבו בין ברקמן לגולדמן היה שביתת הומסטד. ביוני 1892, מפעל מתכת ברובע הומסטד שבפנסילבניה, בבעלות איש העסקים אנדרו קרנגי, הפך למוקד תשומת הלב של ארצות הברית בעקבות כישלון המשא ומתן בין חברת המתכת קרנגי ובין איגוד עובדי הפלדה והברזל הלאומי. כאשר סבב שיחות אחרון נכשל אף הוא בסוף יוני, ההנהלה סגרה את המפעל ולא אפשרה לעובדים להיכנס אליו. העובדים בתגובה פתחו בשביתה וחסמו את הגישה למפעל אך ההנהלה החליטה לגייס שוברי שביתה והחברה שכרה את חברת השמירה פינקרטון על מנת להגן עליהם. ב-6 ביולי התפתח קרב יריות בין 300 שומרי פינקרטון לבין אלפי עובדי איגוד, מהם מאות חמושים. במהלך 12 השעות של הקרב, שבעה שומרים ותשעה שובתים נהרגו[15].

בשעה שמרבית עיתוני המדינה תמכו בשובתים, וגולדמן וברקמן החליטו להתנקש בפריק, מתוך הנחה שפעולה שכזו תהווה השראה עבור העובדים להתקומם כנגד המערכת הקפיטליסטית. ברקמן החליט שהוא יהיה זה שיבצע את הרצח, והורה לגולדמן להיות הדוברת שלו ולהסביר את מניעיו לאחר שייכלא[16]. ברקמן ניסה להכין פצצה, אך נכשל, לאחר מכן נסע לפיטסבורג על מנת לקנות אקדח. גולדמן החליטה לעזור במימון מזימת ההתנקשות בפריק על ידי עיסוק בזנות. היא התייחסה אל דמותה של סוניה ברומן של דוסטויבסקי, "החטא ועונשו", בנימוק מעשיה: "היא הפכה לזונה על מנת לתמוך באחיה ואחיותיה הקטנים. סוניה הרגישה שיכלה למכור את גופה. למה לא אני?"[17] העיסוק בזנות לא צלח[17] והיא התקשרה להלנה, וביקשה ממנה 15 דולר בטענה שהיא חולה.

ב-23 ביולי 1892 ברקמן ניסה לרצוח את פריק אך נכשל. קבוצת עובדים באה לעזרתו של פריק והכתה את ברקמן עד לאובדן הכרה, והוא נלקח בידי המשטרה[18]. פריק שרד את ניסיון ההתנקשות, וברקמן הורשע בניסיון לרצח[19] ונשפט ל-22 שנות מאסר. היעדרות ברקמן מחייה העיקה מאוד על גולדמן. ניסיון ההתנקשות בפריק נכשל גם בהשגת מטרתו – לעורר את העובדים להתקוממות, ועובדים ואנרכיסטים כאחד גינו את המעשה. יוהאן מוסט תקף את ברקמן וניסיון ההתנקשות, וטען שהניסיון נעשה על מנת לעורר סימפתיה כלפי פריק. גולדמן זעמה על התקפות אלה, והגיעה לנאום פומבי של מוסט מצוידת בשוט, ודרשה ממנו, בעודו נואם, שיוכיח את האשמותיו. לאחר שהתעלם ממנה, הצליפה בו עם השוט, שברה אותו על ברכיה, והשליכה את החלקים השבורים לעברו[20]. מאוחר יותר היא התחרטה על התקפתה, והתוודתה בפני חברה ש"בגיל 23, אדם לא חושב בהיגיון"[21].

מנהיגת פועלים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
גולדמן מוקפת בקהל עובדים בכיכר יוניון בשנת 1916

בשנת 1893 סבלה ארצות הברית ממשבר כלכלי חמור, כאשר שיעור האבטלה הגיע ללמעלה מ-20%[22]. גולדמן החלה לדבר לקהל רחב של גברים ונשים המתוסכלים מהמצב הכלכלי בניו יורק. ב-21 באוגוסט, דיברה לקהל של כמעט 3,000 נשים וגברים בכיכר יוניון, ועודדה את המובטלים לנקוט בפעולה מיידית. דבריה המדויקים אינם ידועים: סוכנים סמויים טענו שהיא אמרה לקהל "לקחת הכול... בכוח"[23], בעוד שגולדמן טענה מאוחר יותר שאמרה: "ובכן, הפגינו לפני ארמונות העשירים. דרשו עבודה. אם הם לא נותנים לכם עבודה, דרשו לחם. אם הם מסרבים לתת לכם את שניהם, קחו לחם"[24]. מאוחר יותר בבית המשפט, הציע הבלש צ'ארלס ג'ייקובס גרסה נוספת לנאומה.

בזמן שחיכתה למשפט, זכתה לביקור של נלי בליי, עיתונאית מהעיתון ה-"New York World" שכינתה אותה כ"ז'אן ד'ארק מודרנית".

למרות הפרסום החיובי, חבר המושבעים שוכנע על ידי עדותו של ג'ייקובס וחשש מעמדותיה הפוליטיות של גולדמן. עוזר התובע המחוזי תחקר את גולדמן בנוגע לעמדותיה האנרכיסטיות והאתאיסטיות. השופט כינה אותה "אישה מסוכנת". היא נשפטה לשנה אחת בכלא. כשנכנסה לכלא, סבלה משיגרון ונשלחה למרפאה. בזמן מאסרה החלה ללמוד סיעוד והעבירה את זמנה בקריאה[25]. כשהשתחררה לאחר 10 חודשים, כ־3,000 איש קיבלו את פניה בניו יורק והיא הוצפה עד מהרה בבקשות לראיונות והרצאות.

על מנת להרוויח כסף, גולדמן החליטה להמשיך את לימודי הסיעוד אותם החלה בבית הסוהר. אולם, תחומי ההתמחות המועדפים עליה, מיילדות ועיסוי, לא היו פתוחים בפני סטודנטים לסיעוד בארצות הברית. לפיכך, גולדמן הפליגה לאירופה ללימודים והמשיכה שם את פעילותה הפוליטית. היא הרצתה בלונדון, בגלאזגו ובאדינבורו. שם גם פגשה אנרכיסטים ידועים כגון אריקו מלטסטה, לואיז מישל ופיוטר קרופוטקין. בווינה קיבלה גולדמן שתי תעודות גמר בסיעוד ועבדה כמיילדת עם שובה לארצות הברית.

בנובמבר 1899 חזרה לאירופה, שם פגשה את האנרכיסט היפולייט האבל, עמו החלה במערכת יחסים. יחד נסעו לצרפת ועזרו לארגן את קונגרס האינטרנציונל האנרכיסטי הראשון בפאתי פריז.

ליאון צ'ולגוש, רוצחו של נשיא ארצות הברית ויליאם מקינלי

ויליאם מקינלי, נשיא ארצות הברית, נרצח ב-6 בספטמבר 1901 על ידי ליאון צ'ולגוש. התנקשות זו התווספה לרציחות פוליטיות נוספות שהתבצעו באותה עת על ידי אנרכיסטים באירופה. צ'ולגוש ניסה ליצור קשר עם גולדמן אולם היא ואנרכיסטים אחרים חשדו בו כי הוא סוכן משטרתי. לאחר רצח הנשיא, נעצרו גולדמן ובן זוגה, היפולייט האבל, ו-11 אנרכיסטים נוספים, בחשד שהם השתתפו בתכנונו. במהלך החקירה לא נמצאו ראיות שקושרות את אמה גולדמן לרצח, והיא שוחררה לאחר שבועיים. צ'ולגוש עצמו הוצא להורג.

לאורך מעצרה, וגם לאחר שחרורה, סירבה גולדמן לגנות את הרצח. הדעה הרווחת בעיתונים של אותם ימים הטילה את האחריות לרצח על התנועה האנרכיסטית, ובציבור התגבשה דעה שלילית על האנרכיסטים. יורשו של מקינלי, תאודור רוזוולט, הכריז על כוונתו לנקוט באמצעים חריפים נגד האנרכיסטים ותומכיהם.

פעילותה בתחום זכויות האדם והאזרח

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הוצאתו להורג של צ'ולגוש, גולדמן התרחקה מהחיים הציבוריים. דחויה על ידי חבריה האנרכיסטים, מותקפת על ידי העיתונות ופרודה מאהובה התמקדה בסיעוד, ואף השתמשה בשם בדוי – אי. ג'י סמית'. אולם, כאשר הקונגרס האמריקאי העביר את חוק הרחקת האנרכיסטים שהגביל את ההגירה של קבוצות נוספות לארצות הברית[26][27], גל חדש של אקטיביזם התעורר על מנת להתנגד לו, והחזיר את גולדמן לפעילות. קואליציה של אנשים וארגונים מהשמאל הרדיקלי התנגדה לחוק מאחר שהוא הפר, לטענתם, את חופש הביטוי.

כאשר נשללה זכותו של אנרכיסט סקוטי בשם ג'ון טרנר להיכנס לארצות הברית, גולדמן עזרה לארגן את "ליגת חופש הביטוי". ליגת חופש הביטוי גייסה את עזרתם של עורך הדין ופעיל זכויות האזרח קלרנס דרו, והמשורר והמחזאי אדגר לי מאסטרס, שייצגו את טרנר בבית המשפט העליון של ארצות הברית. אף על פי שטרנר והליגה הפסידו, גולדמן התייחסה למקרה כניצחון תעמולתי. היא חזרה לפעילות אנרכיסטית, אך פעילות זו גבתה ממנה מחיר אישי כבד – פעילותה הציבורית פגעה בחייה האישיים[28].

במהלך 1906 החליטה גולדמן לייסד כתב עת בשם "אמא אדמה". כת העת פרסם מאמרים מקוריים של אנרכיסטים מארצות הברית והעולם ופרסם מחדש כתבים נבחרים של כותבים מגוונים, בהם כתבים של האנרכיסט הצרפתי פייר-ז'וזף פרודון, האנרכיסטי הרוסי פיוטר קרופוטקין, הפילוסוף פרידריך ניטשה והסופרת הבריטית מרי וולסטונקראפט.

ב-18 במאי של אותה שנה שוחרר אלכסנדר ברקמן מן הכלא. בשנת 1907, ברקמן נטל אחריות על "אמא אדמה", בעוד גולדמן יצאה לסבב הרצאות במדינה על מנת לממן את כתב העת. מאוחר יותר באותה שנה גולדמן שימשה כנציגת ארצות הברית בקונגרס האינטרנציונל האנרכיסטי באמסטרדם. אנרכיסטים וסינדיקליסטים מרחבי העולם התאספו על מנת לדון במתח בין שתי האידאולוגיות, אך לא הגיעו להסכמה מכרעת. גולדמן חזרה לארצות הברית והמשיכה את נאומיה בפני קהל רחב של אנשים.

גולדמן הצטרפה למרגרט סנגר במאבקה למען הנגשת אמצעי מניעה לנשים. שתי הנשים נעצרו בשל פעולתן למען מטרה זו.

במהלך 10 השנים הבאות סיירה גולדמן ללא הפסקה בכל רחבי ארצות הברית, מרצה ומשכנעת אנשים להצטרף לתנועה האנרכיסטית. הקואליציות שנוצרו במטרה להתנגד ל"חוק הרחקת האנרכיסטים" עזרו לה לקבל הערכה ולבסס מוניטין של מי שמצליחה להגיע אל אנשים מעמדות פוליטיות אחרות. כאשר משרד המשפטים של ארצות הברית שלח סוכני חרש על מנת לצפות בנאומיה, הוא דיווח שהרצאותיה היו "מלאות אנשים"[29]. סופרים, עיתונאים, אמנים, שופטים ועובדים מכל הקשת הפוליטית העידו על "הכוח המגנטי", "הנוכחות המשכנעת" ו"כוח, צחות הלשון והאש" שלה[30].

באביב 1908, פגשה גולדמן את ד"ר בנג'מין "בן" רייטמן, רופא שכונה "הדוקטור הנווד". כרופא טיפל בעיקר בעניים שחלו במחלות מין. גולדמן התאהבה ברייטמן, ובין השניים התרקם רומן. "אתה פתחת את שערי הכלא של נשיותי", כתבה גולדמן לרייטמן באחד ממכתבי האהבה הלוהטים אליו, "וכל התשוקה שלא באה על סיפוקה שנים רבות כל-כך, זינקה החוצה אל סערה נמהרת וחסרת גבולות כמו הים עצמו". יחסיהם הלוהטים נמשכו 10 שנים ואז חזרה גולדמן אל אלכסנדר ברקמן.

גולדמן חשה תסכול מהקהל בהרצאותיה וייחלה "להגיע למעט האנשים שבאמת רצו ללמוד, במקום לרבים שמגיעים לשם הבידור"[31]. היא אספה סדרת נאומים ומאמרים שכתבה עבור "אמא אדמה" ופרסמה ספר שנקרא "אנרכיזם ומאמרים נוספים". הספר מכסה מגוון רחב של נושאים – בנוסף למבט מקיף על אנרכיזם והביקורת עליו, הספר כולל מאמרים בנושאים של פטריוטיות, סופרג'יזם, נישואים ובתי סוהר.

אמה גולדמן תמכה בפעילה הפמיניסטית, מרגרט סנגר, שטבעה את המושג "פיקוח ילודה" והפיצה מידע על מגוון אמצעי מניעה ביוני 1914 במגזין שלה "האישה המורדת". גולדמן ורייטמן סייעו לסנגר כשחילקו עותקים של מנשר שלה בשם "הגבלת המשפחה" (יחד עם מאמר בעל רוח דומה של רייטמן), ובשנת 1915 גולדמן ערכה סיור ברחבי ארצות הברית, גם על מנת להעלות את המודעות לאמצעי מניעה. על אף שהגישה הציבורית לנושא נתפסה כליברלית למדי, גולדמן נעצרה בחודש פברואר 1916, והואשמה גם היא בהפצת מידע בנוגע לאמצעי מניעה. גולדמן בחרה שלא לשלם קנס בסך 100 דולר, ובילתה שבועיים בעבודות בכלא, שאותן ראתה כהזדמנות להתחבר לאלו שנדחו על ידי החברה[32].

מלחמת העולם הראשונה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אמה גולדמן

ב-1916 נבחר וודרו וילסון מחדש כנשיא ארצות הברית תחת הסיסמה "הוא שמר עלינו מפני מלחמה". ברם, בתחילת הקדנציה השנייה של וילסון, הוא החליט שהתעלמות גרמניה מההגבלות שהוטלו על לחימת צוללות מהווה עילה מספקת לכניסת ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה. זמן קצר לאחר מכן, הקונגרס האמריקאי העביר את "חוק השירות הסלקטיבי", שדרש מכל הגברים בגילאים 21–30 להתייצב לגיוס לצבא ארצות הברית. גולדמן ראתה בהחלטה שימוש בתוקפנות מיליטריסטית, המונעת ממניעים קפיטליסטים. היא הכריזה ב"אמא אדמה" על כוונתה לצאת כנגד הגיוס, וכנגד התערבותה של ארצות הברית במלחמה.

למען מטרה זו, גולדמן וברקמן ארגנו את "הליגה נגד הגיוס" בניו יורק, שהכריזה: "אנחנו מתנגדים לגיוס כיוון שאנחנו אינטרנציונליסטים, אנטי-מיליטריסטים, ומתנגדים לכל המלחמות אשר מנוהלות על ידי ממשלות קפיטליסטיות". הקבוצה הייתה חלוצה בפעילות נגד גיוס, ותאים נוספים שלה החלו להופיע בערים נוספות. אולם כאשר המשטרה החלה לפשוט על האירועים הציבוריים של הקבוצה על מנת למצוא גברים צעירים שלא התייצבו לגיוס, גולדמן וחבריה החלו להתמקד בהפצת מנשרים וחומרים כתובים אחרים.[33] בעיצומו של הגל הפטריוטי שפשט במדינה, חלקים רבים בשמאל הפוליטי סירבו להצטרף למאמצי הליגה. "מפלגת השלום של הנשים", למשל, הפסיקה את התנגדותה למלחמה ברגע שארצות הברית נכנסה אליה. "המפלגה הסוציאליסטית של אמריקה" התנגדה רשמית להתערבות ארצות הברית, אך תמכה בווילסון במרבית פעולותיו.[34]

ב-15 ביוני 1917 נעצרו גולדמן וברקמן במהלך פשיטה על משרדיהם ונתפסה כמות גדולה של מסמכים ותעמולה אנרכיסטית[35]. גולדמן וברקמן הואשמו בקשירת קשר "להדיח אנשים לא להתגייס"[36] על בסיס "חוק הריגול" החדש. החוק הטיל עונשים כבדים לכל מי שהפריע לגיוס לצבא או עודד "אי-נאמנות" כנגד ממשלת ארצות הברית. גולדמן וברקמן חויבו בערבות בסך 25,000 דולר כל אחד. גולדמן בחרה להגן בעצמה עליה ועל ברקמן במהלך המשפט, ופנתה לתיקון הראשון לחוקת ארצות הברית בשאלה כיצד הממשלה יכולה לטעון שהיא נלחמת למען הדמוקרטיה כאשר היא מדכאת את חופש הביטוי בביתה.

אנו אומרים שאם אמריקה נכנסה למלחמה על מנת להפוך את העולם למקום בטוח עבור הדמוקרטיה, עליה, לפני הכול, להבטיח את הדמוקרטיה באמריקה. אחרת, איך העולם אמור לקחת את אמריקה ברצינות, כאשר היא מתאכזרת לדמוקרטיה בביתה מדי יום ביומו, חופש הביטוי מדוכא, אסיפות שקטות נשברות בידי פושעים שחצנים ואכזריים במדים. כאשר חופש העיתונות מקוצץ וסותמים את הפה לכל דעה עצמאית? אכן, אם אנחנו כה עלובים בדמוקרטיה, כיצד נוכל לתת אותה לעולם?

— "אמא אדמה", יולי, 1917

חבר המושבעים לא הסכים עם טענותיה של גולדמן וקו הגנתה ומצא אותה ואת ברקמן חייבים בדין. השופט גזר עליהם את העונש המרבי – שנתיים מאסר, קנס בסך 10,000 דולר כל אחד, ואפשרות של גירוש לאחר שחרורם. בעת שהעבירו את גולדמן לבית הסוהר, היא כתבה לחבר: "כליאה של שנתיים עבור עמידה בלתי מתפשרת באידיאל של אדם. הרי זהו מחיר קטן"[37].

בכלא פגשה בסוציאליסטית קייט ריצ'רדס או'הר, שאף היא נכלאה במסגרת "חוק הריגול". על אף שהיו חלוקות באסטרטגיות הפוליטיות שלהן (או'הר האמינה בבחירות במטרה להגיע לשלטון), השתיים התאחדו במטרה להתסיס את האסירות למען תנאי כליאה טובים יותר. גולדמן התחברה גם עם האנרכיסטית גבריאלה סגטה אנטוליני. אנטוליני נעצרה בשעה שהובילה ילקוט מלא בדינמיט ברכבת שנסעה לשיקגו. היא סרבה לשתף פעולה עם הרשויות ולספק מידע נוסף, ונכלאה למשך 14 חודשים. שלוש הנשים שעבדו יחד על מנת לשפר את תנאיהם של שאר האסירות ונודעו בשם "השילוש הקדוש". גולדמן שוחררה מהכלא ב-27 בספטמבר 1919.

גירוש מארצות הברית ופעילותה באירופה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר גולדמן וברקמן שוחררו, הגל הראשון של "הפחד האדום" – תקופה בה גבר הפחד מפני התפשטות בולשביזם ואנרכיזם – היה בעיצומו. מהפכת אוקטובר, בשילוב השתתפותה של ארצות הברית במלחמה, הובילו לשיא של עוינות כלפי פעילים רדיקליים ומהגרים שאינם אזרחים. יחידת המודיעין הכללית של משרד המשפטים של ארצות הברית בראשות ג'ון אדגר הובר, ניהלה סדרה של פשיטות במטרה לעצור פעילים רדיקלים, תחת הוראותיו של התובע הכללי, אלכסנדר מיטשל פלמר. במזכר שהוכן בעת שהותם של גולדמן וברקמן בכלא, כתב הובר: "אמה גולדמן ואלכסנדר ברקמן הם, מעבר לכל ספק, שניים מהאנרכיסטים המסוכנים ביותר במדינה הזו וחזרתם לקהילה תגרום לנזק מופרז"[38]. על אף שנישואיה לג'ייקוב קרשנר העניקו לה אזרחות אמריקאית, הממשלה הפעילה את "חוק הרחקת האנרכיסטים" וגירשה את גולדמן וברקמן לברית המועצות, יחד עם 200 פעילים נוספים.

בתחילה, גולדמן ראתה במהפכת אוקטובר צעד חיובי. היא כתבה ב"אמא אדמה" כי למרות התלות בממשלה הקומוניסטית, המהפכה ייצגה את העקרונות "הכי בסיסיים, מרחיקי-לכת וחובקי-כול של חירות אנושית ורווחה כלכלית"[39]. אולם, היא הייתה מודאגת ממלחמת האזרחים ברוסיה, ומהאפשרות שכוחות אנטי-בולשביקים יעלו לשלטון. המדינה, על אף שהייתה אנטי-קפיטליסטית, היוותה גם היא איום עבורה. "אני לעולם לא אוכל לעבוד בתוך המסגרת של המדינה", כתבה לאחייניתה, "בין אם היא בולשביקית ובין אם אחרת"[40].

חששותיה של גולדמן היו מוצדקים, כפי שגילתה זמן קצר לאחר מכן. היא הזדעזעה לשמוע אישיות רשמית של המפלגה מתייחסת לחופש הביטוי כ"אמונה בורגנית תפלה"[41]. בזמן שגולדמן וברקמן סיירו במדינה, הם מצאו דיכוי, ניהול כושל ושחיתות, במקום שוויון והעצמת עובדים להם ייחלו. אלו שביקרו את הממשלה הושמצו כאנטי-מהפכניים, והעובדים עבדו בתנאים מחמירים. הם פגשו את לנין שהסביר להם שדיכוי חופש העיתונות בידי הממשלה מוצדק. הוא אמר להם ש"בלתי אפשרי שיהיה חופש ביטוי בזמן תקופה מהפכנית"[42]. ברקמן היה סלחני יותר כלפי פעולות הממשלה בשם "הנחיצות ההיסטורית", אך בסופו של דבר הצטרף לגולדמן בהתנגדותה לסמכות הממשלה הסובייטית[43]. בזמן שהות בברית המועצות זוג התיידד עם מיי פיקריי.

במרץ 1921, החלו שביתות בפטרוגרד, כאשר עובדים יצאו לרחובות בדרישה להקצבת מזון גדולה יותר וחופש נרחב יותר לאיגודי העובדים. גולדמן וברקמן חשו מחויבים לתמוך בשובתים. הם הכריזו כי "לשתוק עכשיו זה בלתי אפשרי, אפילו פלילי"[44]. התסיסה התפשטה לעיר הנמל קרונשטאדט, שבה ניתנה לצבא פקודה להגיב. בהתקוממות שהחלה, נהרגו 600 מלחים ואלפי חיילים סובייטים, ו-2,000 מלחים נוספים נעצרו. לאור אירועים אלו, גולדמן וברקמן החליטו כי אין להם עתיד במדינה זו.

בדצמבר 1921, גולדמן וברקמן עזבו את המדינה ונסעו לבירת לטביה, ריגה. נציג ארצות הברית בעיר העביר את המידע לבכירים בוושינגטון הבירה, שהחלו לבקש מידע מממשלות באירופה על פעילות הזוג. לאחר מסע קצר לסטוקהולם, הם עברו להתגורר בברלין במשך מספר שנים. באותה תקופה הם התחברו למולי סטיימר ובעלה. בזמן זה גולדמן הסכימה לכתוב סדרה של מאמרים על תקופת שהותה ברוסיה לעיתונו של ג'וזף פוליצר. מאמרים אלו נאספו מאוחר יותר ויצאו לאור בשני ספרים בשם "ההתפכחות מהאשליה שלי ברוסיה" (1923) ו"ההתפכחות הנוספת מהאשליה שלי ברוסיה" (1924). כותרות הספרים האלו נוסחו על ידי המוציאים לאור על מנת לעורר התעניינות, וגולדמן מחתה על כך, אך לשווא[45].

גולדמן התקשתה להתחבר לחוגים השמאלניים בגרמניה. מאחר שגולדמן יצאה נגד הדיכוי הסובייטי, התרחקו ממנה הקומוניסטים מחד ואילו הליברלים מאידך לעגו לרדיקליות שלה. בעוד ברקמן נשאר בברלין לעזור לפליטים רוסים, גולדמן עברה ללונדון בספטמבר 1924. עם הגיעה, הסופרת רבקה וסט ארגנה קבלת פנים לכבודה, אליה הגיעו הפילוסוף ברטראנד ראסל, הסופר הרברט ג'ורג' ולס וכמאתיים אורחים נוספים. כאשר דיברה גולדמן על אכזבתה מהממשלה הסובייטית, הקהל נותר המום. חלקם עזבו את האירוע, ואחרים גערו בה על כך שהיא מבקרת את הניסוי הקומוניסטי בטרם עת[46].

בשנת 1925, אוימה גולדמן בגירוש נוסף, אך אנרכיסט סקוטי בשם ג'יימס קולטון הציע להתחתן אתה במטרה להעניק לה אזרחות בריטית. על אף שהיו מכרים רחוקים, גולדמן הסכימה והם התחתנו ב-27 ביוני 1925. המעמד החדש שלה סיפק לה שקט נפשי, ואיפשר לה לבקר בצרפת ולקנדה. גולדמן חוותה מתח בלונדון. היא כתבה לברקמן: "אני עייפה נורא, וכל כך בודדה ומדוכאת. זו הרגשה נוראה לחזור מהרצאות ולא למצוא נפש קרובה, אף אחד שאכפת לו אם אתה חי או מת"[47].

הוצאתם להורג של ניקולה סאקו וברתולומאו ונצטי, ב-1927 הסעירה את גולדמן

גולדמן הגיעה לקנדה בשנת 1927, שם נודע לה על הכוונה להוציא להורג שני האנרכיסטים האיטלקיים, סאקו וונצטי בבוסטון, ארצות הברית. היא זעמה על חוסר הצדק במשפטם, וראתה את המקרה כפרודיה על מערכת הצדק בארצות הברית. גולדמן רצתה להצטרף להפגנות הגדולות בבוסטון, אך זכרונותיה ממהומות היימרקט, בשילוב עם בדידותה, הכניעו אותה.[48]

בשנת 1928 החלה לכתוב את האוטוביוגרפיה שלה, בתמיכתה של קבוצת מעריצים, בהם העיתונאי ה. ל. מנקן, המשוררת זוכת פרס פוליצר עדנה סנט וינסנט מיליי, והסופר תאודור דרייזר. היא עברה לגור בסן טרופה שבצרפת, שם בילתה שנתיים בכתיבה על חייה. ברקמן הציע לתת לה משוב ביקורתי, אותו היא קיבלה וכללה בספר במחיר פגיעה ביחסיהם[49]. גולדמן רצתה שהספר, "לחיות את חיי", יהיה בעל כרך אחד במחיר בו יוכל לעמוד מעמד העובדים (היא התעקשה על לא יותר מחמישה דולר), אך המוציא לאור הוציא את הספר בשני כרכים במחיר של 7.5 דולר. כעסה של גולדמן היה רב, אך היא לא יכלה לשנות את המצב. מכירות הספר קרטעו, בעיקר עקב השפל הגדול, ולמרות התעניינות גדולה מצד ספריות ברחבי ארצות הברית.[50] הביקורות, לעומת זאת, היו נלהבות ברובן. "הניו יורק טיימס", "ניו יורקר" ו"ביקורת השבת של הספרות" כללו את הספר ברשימת ספרי העיון הטובים של השנה[51]. שנה לאחר מכן הוציאה גולדמן חוברת ביוגרפית על האנרכיסטית וולטרין דה קלייר, אותה תיארה כ"אנרכיסטית המחוננת והמבריקה ביותר שאמריקה ראתה"[52].

בשנת 1933 קיבלה גולדמן אישור להרצות בארצות הברית, בתנאי שתדבר רק על דרמה ועל האוטוביוגרפיה שלה – אך לא על האירועים הפוליטיים של התקופה. היא חזרה לניו יורק ב-2 בפברואר 1934, כאשר הסיקור העיתונאי של ביקורה, מלבד העיתונות הקומוניסטית, היה חיובי. עד מהרה הוקפה במעריצים וחברים, והוצפה בהזמנות לשיחות וראיונות. האשרה שלה פגה בחודש מאי, והיא חזרה לטורונטו במטרה להגיש בקשה נוספת לבקר בארצות הברית. אולם, בקשתה השנייה נדחתה, והיא נשארה בקנדה וכתבה מאמרים לכתבי עת אמריקאיים.

ביוני 1936 גולדמן נסעה לצרפת לבקר את ברקמן שחלה במחלה קשה, אך כשהגיעה גילתה שברקמן ירה בעצמו ונכנס לתרדמת. הוא נפטר באותו היום.[53]

מלחמת האזרחים בספרד

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 1936 החלה מלחמת האזרחים בספרד, בה לקחו חלק מגוון ארגונים מן השמאל הפוליטי, בהם ארגונים אנרכיסטים ואנרכו-סינדיקליסטים. בחודש ספטמבר, בגיל 67, הגיעה גולדמן לספרד על מנת לתמוך בכוחות האנרכיסטים. היא הוזמנה לברצלונה, כאשר חברי ה-CNT וה-FAI קיבלו את פניה, ובפעם הראשונה בחייה חייתה בקהילה שנוהלה על ידי אנרכיסטים ולמענם, על פי עקרונות אנרכיסטיים. מאוחר יותר כתבה: "בכל חיי לא הרגשתי אירוח, חברות וסולידריות כל כך חמים"[54]. לאחר שסיירה במספר קולקטיבים בוֶסְקָה (Huesca), אמרה גולדמן לקבוצת עובדים: "המהפכה שלכם תהרוס לנצח את התפיסה שאנרכיזם מייצג כאוס".[55] בנוסף, החלה גולדמן לערוך את העיתון השבועי של ה-CNT-FAI והגיבה למכתבים באנגלית.

גולדמן התאכזבה לגלות שה-CNT-FAI הצטרפו לקואליציה הממשלתית בשנת 1937, בניגוד לעקרון האנרכיסטי המרכזי של הימנעות ממבנים מדינתיים. היא כתבה ששיתוף פעולה עם הקומוניסטים בספרד היה "התכחשות לחברינו במחנות הריכוז של סטלין"[56].

למרות הצטרפות האנרכיסטים לממשלה, סירבה גולדמן לגנותם מאחר שהרגישה שהחלופה היא דיקטטורה קומוניסטית. בהרצאות ובראיונות, תמכה גולדמן בצורה נלהבת באנרכו-סינדיקליסטים הספרדים. ב-1939, חזרה גולדמן לקנדה וגייסה כספים למען האנרכיסטים בספרד[57]. תרומתה למטרה האנרכיסטית בספרד לא נשכחה. ביום הולדתה ה-70 שלח לה המזכיר הכללי לשעבר של ה-CNT-FAI, מריאנו וסקז, מסר מפריז, בו שיבח אותה על תרומתה וכינה אותה "האם הרוחנית שלנו". היא כתבה על כך שהייתה זו "המחווה היפה ביותר שאי פעם קיבלתי"[54].

קברה של אמה גולדמן ב"בית הקברות ולדהיים" ממוקם בסמוך לקברם של האנרכיסטים שהוצאו להורג במהומות היימרקט (שנת מותה החקוקה על המצבה מקורה בטעות)

שנים אחרונות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הידרדרות היציבות באירופה בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה באירופה, חזרו והוכיחו, לדעת גולדמן, כי ממשלות מנהלות מלחמות שלא למען מטרה מוצדקת. "כמה שאני מתעבת את היטלר, מוסוליני, סטלין ופרנקו," כתבה לחבר, "לא הייתי תומכת במלחמה נגדם ובעד הדמוקרטיות, שבפעם האחרונה שבדקתי, הן פשיסטיות במסווה"[58]. גולדמן האמינה כי אנגליה וצרפת החמיצו את ההזדמנות להתנגד לפשיזם מאחר שלא תמכו בצורה מספקת במאבק הרפובליקה הספרדית בפרנקו. היא חששה שהמלחמה המתקרבת תסתיים ב"סוג חדש של טירוף בעולם"[58].

בשבת, 17 בפברואר 1940, לקתה גולדמן בשבץ מוחי. צדו הימני של גופה הפך משותק, ועל אף ששמיעתה לא נפגעה, כושר הדיבור נלקח ממנה. כפי שחבר אחד תיאר זאת: "רק לחשוב שהנה הייתה אמה, הנואמת הגדולה ביותר באמריקה, והיא לא יכלה לבטא מילה אחת"[59]. היא לקתה בשבץ נוסף ב-8 במאי, וב-14 במאי נפטרה בטורונטו, בגיל 70[60]. שירות ההגירה והאזרוח של ארצות הברית איפשר את החזרת גופתה לארצות הברית, וגולדמן נקברה בשיקגו ב"בית הקברות ולדהיים" יחד עם פעילים רדיקלים נוספים, בסמוך לקבריהם של אלו שהוצאו להורג במהומות היימרקט. על מצבתה נכתב: "החירות לא תרד אל העם, העם חייב להרים את עצמו אל החירות".

פילוסופיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

נאומיה של גולדמן וכתיבתה הפוריה עסקו במגוון רחב של נושאים. היא דחתה חשיבה אורתודוקסית ופונדמנטליסטית, ותרמה רבות להגות בתחום הפילוסופיה הפוליטית המודרנית. גולדמן הושפעה מהוגים וסופרים רבים, בניהם מיכאיל באקונין, הנרי דייוויד תורו, פיוטר קרופוטקין, ראלף וולדו אמרסון, ניקולאי צ'רנישבסקי ומרי וולסטונקראפט. פילוסוף נוסף שהשפיע על גולדמן היה פרידריך ניטשה. באוטוביוגרפיה שלה כתבה: "ניטשה לא היה תאורטיקן חברתי, אלא משורר, מורד, וממציא. האריסטוקרטיות שלו לא נבעה מלידה או עושר; הייתה זו הרוח. במובן זה ניטשה היה אנרכיסט, וכל האנרכיסטים האמיתיים היו אריסטוקרטים"[61].

אנרכיזם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

גולדמן הזדהתה כאנרכיסטית מאז מהומות היימרקט והיא נחשבת לאחת הדמויות החשובות בהיסטוריה של האנרכיזם. היא שילבה בתאוריה האנרכיסטית פוליטיקה מגדרית. וכתבה ודיברה באופן קבוע בזכות האנרכיזם. במאמר הראשי בספרה, "אנרכיזם ומאמרים נוספים", כתבה:

מכל המשנות החברתיות, אך ורק האנרכיזם מכריז שהחברה קיימת למען הפרט, ולא האדם למען החברה. הייעוד הלגיטימי היחיד של החברה הוא לשרת את צורכי האדם ולקדם את שאיפותיו. רק בדרך זו מוצדק קיומה, והיא משרתת את הקדמה ואת התרבות. ... שאיפתו של האדם לשחרור מכל מרות ושלטון לא תדוכא לעולם. כמיהתו לחירות מכל כובל היא נצחית, היא הכרחית, ואכן היא תתממש.

...אנרכיזם, אם כן, מייצג את חירות הרוח האנושית משליטת הדת, חירות הגוף האנושי משליטת הרכוש, חירות מכבלי ומגבלות הממשלה. אנרכיזם מייצג סדר חברתי המבוסס על התקבצות חופשית של יחידים למטרת ייצור הון חברתי אמיתי. סדר שיבטיח לכל בן אנוש גישה חופשית לכדור הארץ, והנאה מלאה מנחיצות החיים, על פי התשוקות, הטעמים והנטיות של היחיד.

— Emma Goldman, Anarchism and Other Essays

האנרכיזם של גולדמן החל מהמקום האישי ועל כן הוגים אנרכיסטים נדרשים לחיות את חייהם כאנרכיסטים וידגימו את עקרונות התאוריה בכל פעולה ומילה. "לא אכפת לי אם תפיסת העולם בנוגע למחר היא מדויקת", כתבה, "אכפת לי אם רוחו היום במקום הנכון"[62]. אנרכיזם והתארגנות חופשית היו עבורה תגובה לוגית למגבלות שליטת הממשלה והקפיטליזם. היא כתבה: "נדמה לי שאלו הן צורות החיים החדשות, ושהן יחליפו את הישנות, לא על ידי הטפה או הצבעה, אלא על ידי כך שנחיה אותן".[62] החיים על העקרונות האנרכיסטים, על פי גולדמן, לא מנעו הנאה, שמחה וזכות לביטוי עצמי[63].

קפיטליזם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

גולדמן האמינה כי קפיטליזם הוא שיטה כלכלית שפוגעת בחירות האדם. היא כתבה שצבירת רכוש מובילה לצבירה של עוד ועוד רכוש. רכוש משמעו עושר בתפיסה הקפיטליסטית. עושר מתפרש ככוח. הכוח לדכא, לנצל, הכוח לשעבד, לעשות עוול, להשפיל"[64]. עוד טענה כי הקפיטליזם פוגע באנושיותם של העובדים. בתחילה התנגדה לכל מה שהוא פחות ממהפכה מוחלטת, אך באחד מנאומיה היא אותגרה על ידי עובד מבוגר שבא לשמוע אותה, כפי שתיארה באוטוביוגרפיה שלה:

הוא אמר שהוא מבין את חוסר הסבלנות שלי מדרישות קטנות כמו קצת פחות שעות עבודה ביום, או קצת יותר כסף בשבוע... אך מה על גברים בגילו לעשות? סביר להניח שהם לא יראו את נפילתה הסופית של השיטה הקפיטליסטית. האם עליהם לוותר על חופש של שעתיים ביום מעבודתם השנואה? זה כל מה שהם יכולים לקוות שיושג בזמן חייהם.

— Emma Goldman, Living My Life. P. 52

בעקבות אירוע זה, גולדמן החזיקה בדעה שמאמצים קטנים לשיפור תנאים, כגון שיפור תנאי השכר וצמצום שעות העבודה יכולים אף הם להוות חלק ממהפכה חברתית.

אמצעים להשגת המטרה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

גולדמן האמינה כי אלימות מכוונת מטרה עשויה להיות אמצעי פעילות מקובל. בתחילת דרכה, גולדמן האמינה כי שימוש באלימות, גם אם גורם לכאב או סבל, יכול להיות יעיל בהשגת טובת הכלל. היא תמכה ב"תעמולה באמצעות פעולה" – פעולות אלימות שמטרתן לעודד את ההמונים להתקומם. מתוך תפיסה זו היא ראתה בניסיונו של שותפה, אלכסנדר ברקמן, להתנקש בתעשיין, הנרי קליי פריק, פעולה ראויה ואף רצתה לקחת בה חלק. גולדמן האמינה שפעולותיו של פריק בזמן שביתת הומסטד היו ראויות לגינוי וכי רציחתו תשיג תוצאות חיוביות לפועלים, כך שבמקרה כמו זה, המטרה מקדשת את האמצעים. הגם שגולדמן מעולם לא תמכה מפורשות בהתנקשות של ליאון צ'ולגוש בנשיא ויליאם מקינלי, היא הגנה על האידיאלים שהובילו אותו לפעולה אלימה, והאמינה כי פעולות מסוג זה הן תוצאה טבעית של מוסדות דכאניים.

חוויותיה ברוסיה גרמו לה להרהר שוב גם על העיקרון, כי מטרות מהפכניות מצדיקות אמצעים אלימים. הדיכוי והשליטה הדכאנית בברית המועצות גרמו לשינוי רדיקלי בתפיסת עולמה. במבוא לספרה "ההתפכחות מהאשליה שלי ברוסיה" הסבירה גולדמן: "אין טענה מופרכת יותר מהאמונה שמטרות וכוונות הם דבר אחד, בעוד שיטות וטקטיקות הם דבר אחר. האמצעים שאנו נוקטים בהם הופכים, באמצעות הרגל של היחיד ומנהגים חברתיים, לחלק בלתי נפרד מהמטרה הסופית..."[65].

גולדמן ראתה במדינה מוסד שהוא במהותו ובאופן בלתי נמנע כלי שליטה ודיכוי. עקב כך, האמינה שהצבעה בבחירות היא בלתי יעילה במקרה הטוב, ומסוכנת במקרה הרע. היא כתבה שהצבעה בבחירות מספקת אשליה של השתתפות, בעודה מסתירה את המבנים האמיתיים של קבלת ההחלטות. במקום ההשתתפות בבחירות הדמוקרטיות, גולדמן תמכה בהתנגדות מכוונת מטרה בצורה של שביתות, מחאות ופעולה ישירה. היא נשארה בעמדתה המתנגדת להצבעה אפילו כאשר אנרכו-סינדיקליסטים רבים בספרד הצביעו עבור יצירתה של רפובליקה ליברלית. היא אף התנגדה לתנועת הסופרג'יזם שדרשה זכות הצבעה לנשים. במאמרה, "הצבעת נשים", לעגה לרעיון שהתערבות נשים תיצוק מגמה צודקת יותר במדינה הדמוקרטית: "אפשר לחשוב שנשים לא מכרו את הקול שלהן, שאי אפשר לקנות פוליטיקאיות!"[66]. למרות זאת, הסכימה עם טענתן של הסופרג'יסטיות בכך שנשים שוות לגברים, אך לא הסכימה שהשתתפות בתהליך הבחירות לבדה יכולה לגרום למדינה להיות צודקת יותר. "...לכן, להניח שהצבעת נשים תצליח לטהר משהו שהוא אינו בר-טיהור, זה לזקוף לזכותה כוחות על-טבעיים"[67].

פמיניזם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

גולדמן התנגדה לרעיונות הגל הראשון של הפמיניזם ולמטרות הסופרג'יסטיות, אך הייתה תומכת נלהבת בזכויות נשים ונחשבת למייסדת זרם האנרכו-פמיניזם, הקורא תיגר על הפטריארכיה כסוג של היררכיה אליה יש להתנגד יחד עם כוח המדינה והחלוקה למעמדות. בשנת 1897 כתבה: "אני דורשת עצמאות לנשים, הזכות של כל אישה לתמוך בעצמה, לחיות למען עצמה, לאהוב את כל מי שתחפוץ, וכמה שתחפוץ. אני דורשת את החירות לשני המינים, חופש הפעולה, חופש באהבה וחופש מהאמהות"[62].

כאחות במקצועה, הייתה גולדמן מהתומכות הראשונות בחינוך נשים לשימוש באמצעי מניעה. בדומה לפמיניסטיות בנות זמנה, היא ראתה בהפלה מלאכותית תוצאה טרגית של תנאים חברתיים, ואמצעי מניעה כחלופה חיובית. גולדמן תמכה גם באהבה חופשית – מושג המתאר תפיסה המתנגדת למוסד הנישואים ולעיתים אף את המונוגמיה, ותומכת בחופש הפרט בכל הנוגע לחיי המין שלו, ובאי-התערבות המדינה והדת במערכות יחסים רומנטיות ומיניות[68]. היא טענה שנושאים אלו הם עניינים של המעורבים בהם ולא אף אחד אחר. הפמיניסטיות בנות זמנה היו, לדעתה, כבולות על ידי כוחות חברתיים של פוריטניות וקפיטליזם. היא כתבה:

אנחנו צריכות לגדול ללא עכבות, מעבר למסורות והרגלים ישנים. התנועה לשחרור האישה עשתה עד כה רק את הצעד הראשון בכיוון השחרור. תקוותי שתאמץ ותנקוט בצעדים נוספים. הזכות להצביע וזכויות אזרח שוות הרי הן תביעות טובות, ואולם השחרור האמיתי איננו בבחירות ובבתי המשפט. השחרור מתחיל בנפשה של האישה פנימה. ההיסטוריה מלמדת אותנו שכל מעמד מדוכא משיג את חירותו בכוח מאמציו שלו. הכרחי שנשים ילמדו לקח זה, כלומר שיבינו שחירותן תושג באותה מידה שכוחן מבטיח זאת. על כן חשוב יותר לאישה שתתחיל בתהליך ההתעצמות הפנימית של עצמה ותדע להשתחרר מכובד משקלם של הדעות הקדומות, של המסורת ושל המנהגים.

— Emma Goldman, Anarchism and Other Essays

כמו כן, גולדמן ביקרה את השתלבות הנשים בעבודה כמקור לשוויון בין המינים:

השחרור הביא שוויון כלכלי בין נשים לגברים. האישה יכולה לבחור לה מקצוע ועסק, ואולם ההכשרה שלה בעבר ובהווה לא הכשירה אותה להתחרות עם הגבר, ולעיתים קרובות היא חסרת אונים, מותשת ומתוחה מאוד כדי לספק את ערך השוק. מעטות מצליחות. ... העצמאות המהוללת! אין פלא שמאות בנות משתוקקות להיענות להצעת הנישואים הראשונה, חולות ועייפות מאוד מן "העצמאות" מאחורי הקופה, מכונה התפירה או מכונת ההדפסה. הן מוכנות להנשא ממש כמו בנות המעמד הבינוני, העושות הכל כדי להשתחרר מריבונות ההורים. מה שמכונה "עצמאות המביאה התפרנסות כדי קיום" אינו כה מפתח את האישה ואינו נעלה עד כדי כך שנצפה שהאישה תקריב הכול למענו. עצמאותנו המהוללת אינה, אחרי ככלות הכול, אלא תהליך איטי של פגיעה והכנעת טבע האישה, יצרי האהבה שלה ואינסטינקט האמהות.

— Emma Goldman, Anarchism and Other Essays

זכויות להט"ב

[עריכת קוד מקור | עריכה]

גולדמן לחמה בגאון למען לסביות והומואים ויצאה בגלוי כנגד דעות קדומות לגבי הומוסקסואלים ובעלי זהויות מגדריות לא-נורמטיביות. אמונתה כי שחרור חברתי צריך לכלול גם "היפוכים" (באנגלית: inverts, הכוונה לכל איש או אישה בעלי זהויות מגדריות או נטיות מיניות לא הטרונורמטיביות) הייתה למעשה חסרת תקדים בתקופתה, אפילו בקרב אנרכיסטים[69]. מגנוס הירשפלד כתב: "היא הייתה האישה הראשונה והיחידה, בטח שהאישה האמריקאית הראשונה והיחידה, שהגנה על אהבה הומוסקסואלית בפני כלל הציבור"[70]. באינספור נאומים ומכתבים הגנה גולדמן על זכותם של להט"בים לאהוב כפי שהם ראו לנכון, וגינתה את הפחד והסטיגמות הקיימות לגביהם. על כך כתבה במכתב להירשפלד: "זו היא טרגדיה, אני חושבת, שאנשים ששונים במיניות שלהם כלואים בעולם המגלה הבנה כה מועטה כלפיהם, וכל כך אדיש לכל הגוונים והצורות שיש למגדר, והמשמעות הגדולה שלהם לחיים"[70].

זכויות אדם וחופש הביטוי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאנרכיסטית, גולדמן האמינה כי מימוש זכויות אדם כל בני האדם. היא פעלה במיוחד בנושאים של חופש הביטוי ורפורמות בבתי סוהר. היא נרדפה בשל הייתה אנרכיסטית והתנגדותה למלחמת העולם הראשונה. בנוסף, הייתה פעילה בתנועה למען חופש הביטוי של תחילת המאה ה-20, וראתה בחופש הביטוי הכרח מהותי להשגת שינוי חברתי[71]. ההגנה הנמרצת והפומבית שלה על עקרונותיה, נוכח מעצרים רבים, היוותה השראה לרוג'ר בולדווין, ממייסדי האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות[72].

פשיעה ובתי כלא

[עריכת קוד מקור | עריכה]

גולדמן ראתה בפשיעה תוצאה טבעית של מערכת כלכלית לא צודקת. במאמרה, "בתי כלא: פשע חברתי וכישלון", היא מצטטת סופרים של המאה ה-19 כגון פיודור דוסטויבסקי ואוסקר ויילד, וכותבת: "שנה אחר שנה, שערי גיהנום הכלא מחזירים לעולם ציבור רזה, מעוות, חסר-רצון והרוס של האנושות, עם אות קין על מצחם, תקוותיהם מעוכות, וכל הנטיות הטבעיות שלהם מסוכלות. כאשר אין דבר מלבד רעב וחוסר-אנושיות המקבלים את פניהם, קורבנות אלו שוקעים במהרה חזרה בפשע, כאפשרות הקיום היחידה".[73]

אתאיזם, דת וציונות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאתאיסטית מסורה, ראתה גולדמן בדת כלי נוסף לשליטה ופיקוח. במאמרה, "הפילוסופיה של האתאיזם" היא מצטטת רבות את מיכאיל באקונין בנושא זה, ומוסיפה:

במודע או שלא במודע, רוב התאיסטים רואים באלים ושדים, גן-עדן וגיהנום, פרס ועונש, כשוט להצליף את האנשים לצייתנות, כניעות ושביעות רצון... הפילוסופיה של אתאיזם מבטאת את הרחבת וצמיחת הרוח האנושית. הפילוסופיה של התאיזם, אם אפשר לקרוא לה פילוסופיה, היא קבועה וסטטית.

— Mother Earth

במאמרים כמו "הצביעות שבפוריטניות" ובנאום שכותרתו "כישלון הנצרות", גולדמן הקימה לעצמה מספר רב של אויבים בקהילות הדתיות, כיוון שתקפה את הגישות והמאמצים המוסריים שלהם לשלוט בהתנהגות האנושית. גולדמן האשימה את הנצרות ב"הנצחה של חברת עבדים", בטענתה שהיא מכתיבה את פעולות האנשים על פני כדור הארץ ומציעה לאנשים עניים הבטחה כוזבת של עתיד מלא שפע בגן-עדן[74]. בנוסף, גולדמן הייתה ביקורתית כלפי התנועה הציונית, אותה ראתה כניסוי כושל נוסף בשליטה מדינית[75].

מורשת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

גולדמן זכתה לפרסום רב במהלך חייה. פעילותה הציבורית ותמיכתה באנרכיזם הקנו לה אוהדים ומבקרים לרוב. היא אף תוארה, כ"אישה המסוכנת ביותר באמריקה"[76]. אולם, לאחר מותה והחל מאמצע המאה ה-20, מקומה נפקד. אקדמאיים והיסטוריונים של האנרכיזם ראו אותה כנואמת ופעילה גדולה, אך לא התייחסו אליה כהוגה פילוסופית או תאורטית, כפי שהתייחסו, למשל, לפיוטר קרופוטקין[77]. היא השפיעה על דעות של מספר אנרכיסטים כמו בה ג'ין, נואי איטו ומרגרט סנגר.

דמותה של גולדמן, לעיתים קרובות בצירוף פרפרזה על רעיונותיה – "אם לא יניחו לי לרקוד, איני מוכנה לקחת חלק במהפכה שלכם" – הודפסה על אינספור חולצות, פוסטרים וסטיקרים כסמל לחירות.

בשנת 1970, הוצאת דובר האמריקאית הוציאה לאור מחדש את האוטוביוגרפיה שלה, "לחיות את חיי", ובשנת 1972, הסופרת הפמיניסטית, אליקס קייטס שולמן, הוציאה אוסף של כתביה ונאומיה של גולדמן בשם "אמה האדומה מדברת". עבודות אלו הביאו את חייה וכתביה של גולדמן לקהל רחב יותר, ופמיניסטיות מגל השני של הפמיניזם, אימצו את כתביה. בשנת 1973, חבר של שולמן, שהיה גם עובד בבית דפוס, ביקש ממנה ציטוט של גולדמן לשימוש על חולצות טי-שירט. היא שלחה לו מבחר ציטוטים מ"לחיות את חיי", בו גם את "הזכות לביטוי עצמי, זכות כולם לדברים יפהפיים וזוהרים". חברה של שולמן יצר פרפרזה שהפכה לאחד הציטוטים המפורסמים ביותר המיוחסים לגולדמן, על אף שהיא, ככל הנראה, מעולם לא אמרה או כתבה אותו: "אם לא יניחו לי לרקוד, איני מוכנה לקחת חלק במהפכה שלכם".[78] צורות שונות של אמרה זו הופיעו על אלפי חולצות, כפתורים, פוסטרים, סטיקרים, כוסות קפה, כובעים ופריטים נוספים[79]. אף על פי שהאמרה לא הייתה מדויקת אלא פרפרזה על דברי גולדמן, הם תפסו את רוח אמונתה בחירות אישית וביטוי-עצמי.

בשנות ה-70 של המאה ה-20, תנועת הנשים "גילתה מחדש" את גולדמן. גם התנועה האנרכיסטית שקמה לתחייה בתחילת שנות ה-60, המריצה התעניינות אקדמאית מחודשת באנרכיסטים המוקדמים יותר. צמיחת התנועה הפמיניסטית הביאה גם להערכה מחדש של עבודתה הפילוסופית של גולדמן, כאשר אקדמאיים הצביעו על חשיבות תרומותיה למחשבה האנרכיסטית של זמנה. אפשר לראות את אמונתה של גולדמן בערך האסתטיקה, למשל, בהשפעות מאוחרות יותר באמנות אנרכיסטית. באופן דומה, זוקפים לזכותה של גולדמן את הרחבת טווח הפעילות האנרכיסטית לחירות מינית, זכויות הנוגעות לרבייה, וחופש הביטוי[80].

דמותה של גולדמן גולמה ביצירות רבות במהלך השנים, כאשר המפורסמת שבהן הייתה בסרט "אדומים" משנת 1981, שם דמותה של גולדמן גולמה על ידי השחקנית מורין סטייפלטון, שאף זכתה בפרס אוסקר על תפקידה. מבין ההצגות שתיארו את חייה של גולדמן, ניתן למצוא את המחזה "אמה" מאת ההיסטוריון הווארד זין שהועלה בשנת 2002, את המחזה "אמא אדמה" מאת מרטין דוברמן שהועלה בשנת 1991, את המחזה "אמה גולדמן: אהבה, אנרכיה ועניינים אחרים" מאת ג'סיקה ליטווק שתיאר את יחסיה עם ברקמן ואת מעצרה עקב ההתנקשות בנשיא מקינלי, ועוד. כמו כן, נכתב רומן המתאר את חייה בשם "ורד אדום" מאת את'ל מאנין.

מספר ארגונים נקראו על שם גולדמן. "קליניקת אמה גולדמן", מרכז לרפואת נשים באיווה, שבחר להיקרא על שמה "כהכרה על רוחה המאתגרת"[81]. "בית הקפה והספרים אמה האדומה", מרכז מידע במרילנד, אימץ את שמה מתוך האמונה ב"רעיונות והאידיאלים למענם לחמה במשך כל ימי חייה: חופש הביטוי, עצמאות ושוויון מיני וגזעי, הזכות להתארגן במקום עבודתנו ובחיינו – רעיונות ואידיאלים שאנחנו ממשיכים להילחם עבורם, אפילו היום"[82]. הבית הקואופרטיבי בוויסקונסין (חלק מהקהילה הקואופרטיבית במדיסון) גם כן אימץ את שמה[83].

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים מאת אמה גולדמן

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Anarchism and Other Essays. New York: Mother Earth Publishing Association, 1910.
  • The Social Significance of the Modern Drama. Boston: Gorham Press, 1914.
  • My Disillusionment in Russia. Garden City, New York: Doubleday, Page and Co., 1923.
  • My Further Disillusionment in Russia. Garden City, New York: Doubleday, Page and Co., 1924.
  • Living My Life. New York: Knopf, 1931.
  • Voltairine de Cleyre. Berkeley Heights, N.J.: Oriole Press, 1932.

אוספים ערוכים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Red Emma Speaks: Selected Writings and Speeches. New York: Random House, 1972.
  • Emma Goldman: A Documentary History Of The American Years, Volume 1 - Made for America, 1890-1901. Berkeley: University of California Press, 2003.
  • Emma Goldman: A Documentary History Of The American Years, Volume 2 - Making Speech Free, 1902-1909. Berkeley: University of California Press, 2004.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: אמה גולדמן
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אמה גולדמן
מכתביה

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Streitmatter, Rodger (2001). Voices of Revolution: The Dissident Press in America. New York: Columbia University Press, 122–134.
  2. ^ Early Life: Portrait of an Anarchist as a Young Woman - The Berkeley Digital Library
  3. ^ Emma Goldman, Living my life. P. 28
  4. ^ Emma Goldman, Living my life. P. 12
  5. ^ John C. Chalberg, Emma Goldman: American Anarchist. P. 16
  6. ^ Emma Goldman, Living my life. P. 22
  7. ^ 1 2 Emma Goldman, Living my life. P. 54
  8. ^ Candace Serena Falk, Love, Anarchy, and Emma Goldman. P. 15-16
  9. ^ Richard Drinnon, Rebel in Paradise: A Biography of Emma Goldman. P. 15-17
  10. ^ John C. Chalberg, Emma Goldman: American Anarchist. P. 27
  11. ^ John C. Chalberg, Emma Goldman: American Anarchist. P. 27-28
  12. ^ Emma Goldman, Living my life. P. 40
  13. ^ Emma Goldman, Living my life. P. 52
  14. ^ צוטט ב-Alice Wexler, Emma Goldman: An Intimate Life. P. 64
  15. ^ Alice Wexler, Emma Goldman: An Intimate Life. P. 61-62
  16. ^ Alice Wexler, Emma Goldman: An Intimate Life. P. 63-65
  17. ^ 1 2 Emma Goldman, Living my life. P. 91
  18. ^ Alice Wexler, Emma Goldman: An Intimate Life. P. 65
  19. ^ Alexander Berkman, the Anarchist, to Be Deported; Case of Emma Goldman Now Up for Decision, הניו יורק טיימס, נובמבר 1919
  20. ^ Alice Wexler, Emma Goldman: An Intimate Life. P. 65-66
  21. ^ צוטט ב-Alice Wexler, Emma Goldman: An Intimate Life. P. 66
  22. ^ "הפאניקה של 1893". Ohio History Central. Ohio Historical Society, 2007.
  23. ^ צוטט ב-Emma Goldman: Made for America, 1890-1901
  24. ^ Emma Goldman, Living my life. P. 123
  25. ^ יצירותיהם של סופרים ופעילים אמריקאיים כגון ראלף וולדו אמרסון, הנרי דייוויד תורו, נתניאל הות'ורן, המשורר, וולט ויטמן, והפילוסוף, ג'ון סטיוארט מיל.
  26. ^ חוק ההגירה של 1903, המכונה גם חוק הרחקת האנרכיסטים, הוא חוק ויסות הגירה לארצות הברית. זה קודיפיקציה לחוקי הגירה קודמים, והוסיף אליו ארבע קבוצות: אנרכיסטים, אנשים עם אפילפסיה, קבצנים, והעוסקים בסחר בבני אדם.
  27. ^ Immigration Act of 1903
  28. ^ צוטט ב-Emma Goldman: Anarchist Woman (Biography)
  29. ^ Alice Wexler, Emma Goldman: An Intimate Life. P. 166
  30. ^ Alice Wexler, Emma Goldman: An Intimate Life. P. 168
  31. ^ Emma Goldman, Anarchism and Other Essays
  32. ^ Alice Wexler, Emma Goldman: An Intimate Life. P. 211-215
  33. ^ Richard Drinnon, Rebel in Paradise: A Biography of Emma Goldman. P. 186-187
  34. ^ John C. Chalberg, Emma Goldman: American Anarchist. P. 129
  35. ^ "Emma Goldman and A. Berkman Behind the Bars", הניו יורק טיימס, 16 ביוני 1917
  36. ^ No-Conscription League
  37. ^ Alice Wexler, Emma Goldman: An Intimate Life. P. 235-244
  38. ^ עותק של המכתב של הובר: עמוד ראשון, עמוד שני
  39. ^ צוטט ב-Alice Wexler, Emma Goldman: An Intimate Life. P. 243
  40. ^ צוטט ב-Alice Wexler, Emma Goldman in Exile. P. 17
  41. ^ צוטט ב-ההתפכחות מהאשליה שלי ברוסיה, פרק 2
  42. ^ צוטט ב-ההתפכחות מהאשליה שלי ברוסיה, פרק 2
  43. ^ Autobiographical occasions and original acts: versions of American identity, By Albert E. Stone
  44. ^ ההתפכחות מהאשליה שלי ברוסיה, פרק 27
  45. ^ Alice Wexler, Emma Goldman in Exile. P. 56-58
  46. ^ צוטט ב-Alice Wexler, Emma Goldman in Exile. P. 96
  47. ^ צוטט ב-Alice Wexler, Emma Goldman in Exile. P. 111
  48. ^ צוטט ב-John C. Chalberg, Emma Goldman: American Anarchist. P. 164
  49. ^ Alice Wexler, Emma Goldman in Exile. P. 135
  50. ^ John C. Chalberg, Emma Goldman: American Anarchist. P. 165-166
  51. ^ Alice Wexler, Emma Goldman in Exile. P. 154
  52. ^ ניתן לקרוא את החוברת במלואה באתר זה
  53. ^ Alexander Berkman's Last Days by Emma Goldman
  54. ^ 1 2 צוטט ב-Alice Wexler, Emma Goldman in Exile. P. 232
  55. ^ צוטט ב-Demanding the Impossible: A History of Anarchism By Peter Marshall
  56. ^ צוטט ב-Alice Wexler, Emma Goldman in Exile. P. 209
  57. ^ "אנרכיזם – אנתולוגיה" מאת אברהם יסעור, עמ' 104
  58. ^ 1 2 Alice Wexler, Emma Goldman in Exile. P. 236
  59. ^ צוטט ב-Alice Wexler, Emma Goldman in Exile. P. 240
  60. ^ "EMMA GOLDMAN, ANARCHIST, DEAD; Internationally Known Figure, Deported From the U.S., Is Stricken in Toronto DISILLUSIONED BY SOVIETS Opposed Lenin and Trotsky as Betrayers of Socialism Through Despotism", הניו יורק טיימס, 14 במאי 1940
  61. ^ Emma Goldman, Living my life. P. 194
  62. ^ 1 2 3 Alice Wexler, Emma Goldman: An Intimate Life. P. 92
  63. ^ Emma Goldman. Living my life. p. 56.
  64. ^ Emma Goldman, Anarchism and Other Essays
  65. ^ My Further Disillusionment with Russia, by Emma Goldman
  66. ^ Emma Goldman, Anarchism and Other Essays
  67. ^ Emma Goldman, Anarchism and Other Essays
  68. ^ Free love
  69. ^ מתוך אנציקלופדיית הלהט"ב
  70. ^ 1 2 Emma Goldman The Unjust Treatment of Homosexuals (1900-1923)
  71. ^ Emma Goldman and Free Speech
  72. ^ Emma Goldman and Free Speech
  73. ^ Prisons - A Social Crime And Failure by Emma Goldman
  74. ^ Goldman, "The Failure of Christianity". Mother Earth, April 1913.
  75. ^ Alice Wexler, Emma Goldman in Exile. P. 41
  76. ^ Avrich, Paul (2006). Anarchist Voices: An Oral History of Anarchism in America. AK Press, P. 45
  77. ^ Demanding the Impossible: A History of Anarchism By Peter Marshall, P. 396-401
  78. ^ Shulman, Alix Kates. "Dances with Feminists". Women's Review of Books, Vol. IX, no. 3. December 1991. Available at the Emma Goldman Papers
  79. ^ Alice Wexler, Emma Goldman in Exile. P. 1
  80. ^ Demanding the Impossible: A History of Anarchism By Peter Marshall, P. 406-409
  81. ^ "About Us". The Emma Goldman Clinic. 2007.
  82. ^ Red Emma's Bookstore Coffeehouse
  83. ^ "Emma Goldman Cooperative House"
  84. ^ David Porter, [https://fifthestate.anarchistlibraries.net/library/375-spring-2007-writing-on-fire Writing on Fire Passion & obstacles in writing about Emma Goldman in Spain], Fifth Estate, ‏2007 (באנגלית)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אמה_גולדמן&oldid=39808600"
pFad - Phonifier reborn

Pfad - The Proxy pFad of © 2024 Garber Painting. All rights reserved.

Note: This service is not intended for secure transactions such as banking, social media, email, or purchasing. Use at your own risk. We assume no liability whatsoever for broken pages.


Alternative Proxies:

Alternative Proxy

pFad Proxy

pFad v3 Proxy

pFad v4 Proxy