דמוקרטיזציה
דמוקרטיזציה היא תהליך המעבר למשטר דמוקרטי. דמוקרטיזציה יכולה להיות המעבר ממשטר אוטוריטרי מלא למשטר דמוקרטי מלא, המעבר ממערכת אוטוריטרית למערכת דמוקרטית-למחצה (משטר כלאיים), או המעבר ממערכת אוטוריטרית-למחצה למערכת דמוקרטית מלאה. תהליך של דמוקרטיזציה עשוי להסתיים באיחוד (כגון בריטניה שהפכה ל"ממלכה המאוחדת"), או בהחלפת השלטון בתוך המדינה, דבר שבדרך כלל מלווה בתהפוכות רבות (כמו למשל בארגנטינה).
דפוסים שונים של דמוקרטיזציה משמשים לעיתים להסברת תופעות פוליטיות שונות. הם מסבירים ומנבאים, לדוגמה, יציאה למלחמה של מדינות מסוימות או צמיחה והתפתחות כלכלית של מדינות אחרות.
תהליך הדמוקרטיזציה עשוי להיות מושפע או מונע על ידי גורמים שונים. למשל: צמיחה כלכלית, היסטוריה והחברה האזרחית.
סיבות לדמוקרטיזציה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ישנו ויכוח ניכר על הגורמים אשר משפיעים או מגבילים בסופו של דבר את הדמוקרטיזציה. מגוון רחב של משתנים, כולל כלכלה, תרבות והיסטוריה, הוגדרו כמשפיעים על תהליך הדמוקרטיזציה. חלק מהגורמים, הנזכרים בתדירות גבוהה יותר, מופיעים בהמשך. חלק מהגורמים משפיעים אחד על השני – לדוגמה חינוך, עושר ותיעוש כולם קשורים לדמוקרטיזציה וכולם משפיעים זה על זה.
עושר
[עריכת קוד מקור | עריכה]עושר, תמ"ג או הון גבוהים מתכתבים באופן ישיר עם דמוקרטיה. חלק מהחוקרים טוענים כי הסיכוי שהדמוקרטיות העשירות ייפלו ויהפכו לטוטליטריות הוא נמוך, ואילו חוקרים אחרים טוענים כי למרות שהדמוקרטיות העשירות שבריריות פחות, סיטואציה של מצב חירום או משבר כלכלי עלולה לגרום לנפילת משטר דמוקרטי.
רפובליקת ויימאר היא דוגמה לדמוקרטיה צעירה שנפלה על רקע משבר כלכלי גדול.[1][2]
תעוש
[עריכת קוד מקור | עריכה]עוד התייחסות לעושר בהקשר של דמוקרטיה ניתן לראות ביחס למהפכה התעשייתית כגורם לדמוקרטיזציה בעולם (לפני המהפכה דמוקרטיה הייתה מצרך נדיר).
מחקרים אמפיריים רבים ביססו את התפיסה הרווחת כי התפתחות כלכלית משפיעה לטובה על תהליך הדמוקרטיזציה, ועשויה לגרום למדינות (שמתפתחות כלכלית) לעבור לדמוקרטיה (תאוריית המודרניזציה), ולדמוקרטיות חדשות להתייצב.[1] בדרך כלל המדינות בעלות הפוטנציאל הגבוה ביותר לעבור דמוקרטיזציה אלו הן המדינות בעלות ההצלחה הכלכלית הבינונית, מכיוון שמדינות בעלות כלכלה חזקה הן בדרך כלל כבר דמוקרטיות, ומדינות בעלות כלכלה חלשה בדרך כלל לא מסוגלות לעבור דמוקרטיזציה.[2]
אחת הסיבות לקשר בין תיעוש לבין דמוקרטיה קשורה למושגים כמו הון אנושי והון חברתי. מדינות שכלכלתן מבוססת על איכרים או כורים יכולות לתפקד היטב עם אוכלוסייה בורה. ככל שהחברה מתועשת יותר ובפרט עם המעבר לכיוון של תעשיות מודרניות מוטות טכנולוגיה והתחזקות ענף השירותים, קשה יותר לקיים אותו ללא השכלה. בנוסף הדבר גורר פתיחות לעולם כדי לרכוש השכלה. כמו כן בתחומי הספקת שירותים יש משמעות גדולה יותר לדברים כמו מוניטין ותדמית חיובית, במיוחד מול צרכנים, להבדיל מיצוא של סחורות הומגניות וחומרי גלם לחברות.
כמה פעילים למען דמוקרטיה אף מאמינים שככל שהכלכלה תמשיך להתפתח, דמוקרטיזציה גלובלית תהפוך להליך בלתי נמנע. עם זאת, הדיון העוסק בשאלה האם דמוקרטיזציה היא הליך הנובע מעושר, הגורם לעושר או אינו קשור כלל לעושר, רחוק מהסקת מסקנה חד-משמעית.
תאוריית "קללת המשאבים"
[עריכת קוד מקור | עריכה]תאוריה זו גורסת כי מדינות שחלק גדול מכלכלתן מבוסס על יצוא משאבים טבעיים (כגון גז או נפט), לעיתים קרובות אינן מצליחות בהליך דמוקרטיזציה. הסיבה לכך היא שהאליטה יכולה לנצל את הרווח מהמשאבים הטבעיים לתועלתה בלבד, וכך אינה צריכה להסתמך על האוכלוסייה הכללית בשביל תמיכה כספית (מיסים). סיבות נוספות הן שבניגוד לענפים כמו תעשייה או שירותים, בכרייה אין צורך באכולוסייה משכילה, וניתן להזמין גם חברות מחו"ל או להסתמך על שכבה דקה של משכילים. סיבה נוספת היא שמדינות תלויות בנפט ובאנרגיה בכלל, ולכן מתקשות להחרים מדינות שהן יצואניות גדולות של משאבים אלה.
מנגד, אליטות שהשקיעו בהון פיזי (תעשייה) או הון אנושי במקום באדמות או בנפט, חוששות שההשקעות שלהן יינזקו בקלות במקרה של מהפכה. בהתאם לכך, מעדיפות האליטות לוותר על חלק מכוחן ולקדם דמוקרטיזציה מאשר להסתכן בעימותים אלימים עם המתנגדים להן.[3]
חינוך והשכלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]חינוך מתקשר לעושר כלכלי, שני הגורמים משפיעים על דמוקרטיזציה באופן עצמאי.[1]
אנשים משכילים נוטים לפתח ערכים יותר ליברליים ופרו-דמוקרטיים. לעומת זאת, אוכלוסייה לא משכילה ואנאלפביתית, תבחר לעצמה בדרך כלל מנהיגים פופוליסטיים, שעלולים לנטוש את הדמוקרטיה ולעבור לדיקטטורה (גם אם התקיימו בחירות חופשיות).
קפיטליזם
[עריכת קוד מקור | עריכה]יש הטוענים כי דמוקרטיה וקפיטליזם קשורים זה לזה באופן מהותי. אמונה זו בדרך כלל מבוססת על הרעיון שדמוקרטיה וקפיטליזם הם שני היבטים שונים של המושג חופש. שוק קפיטליסטי נרחב יכול לעודד נורמות תרבותיות כמו אינדיבידואליזם, משא ומתן, היכולת להתפשר, כבוד לחוק, ושוויון בפני החוק.[4] אלה נתפסים כבסיס לדמוקרטיזציה.
כמו כן קפיטליזם מקדם תיעוש וקשור לשיפור בהשכלה. הקפיטליזם גם מאופיין בהתמחות כלכלית – דבר שמאלץ מדינות לסחור עם מדינות אחרות, והופך אותן לתלויות יותר ביחסים שלהן עם מדינות שמייצאות ומייבאות סחורות למדינה. התלות הזו חזקה אף יותר כאשר יש גם היבט של השקעות הון בין מדינות. בנוסף תומכים רבים של קפיטליזם קשורים לתאוריות חברתיות כמו ליברליזם, שדוגל בזכויות אדם.
שוויון חברתי
[עריכת קוד מקור | עריכה]שוויון חברתי – הכלכלנים המוסדיים אסמוגלו (Acemoglu) ורובינסון (Robinson) טענו כי היחסים בין שוויון חברתי ודמוקרטיזציה הם מורכבים: לאנשים יש פחות מניעים למרוד בחברה שוויונית (כמו בסינגפור), ולכן הסבירות לדמוקרטיזציה בחברה שוויונית נמוכה.
כמו כן, בחברה לא שוויונית מובהקת (למשל דרום אפריקה תחת משטר אפרטהייד), חלוקה מחדש של עושר וכוח בצורה דמוקרטית עלולה להסב נזק כבד לאליטות, ולכן הן יעשו הכול כדי למנוע דמוקרטיזציה. לדמוקרטיזציה יש סיכוי רב יותר להתחיל במדינה הנמצאת במצב ביניים; מדינה שבה לאליטות יש סיבות לוותר על כוחן, כי הן צופות סיכוי גדול למהפכה אלימה אם לא יחול שינוי, או כי מחיר הוויתור על כוחן ונכסיהן אינו גבוה במיוחד.[3] ציפייה זו עולה בקנה אחד עם מחקרים אמפיריים שמראים כי הדמוקרטיה בחברות שוויוניות יציבה יותר.[1]
מעמד ביניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]מעמד הביניים – על פי כמה מודלים[3], קיומו של גוף משמעותי של אזרחים שמצבם הכלכלי הוא בינוני, יכול להשפיע על המדינה בצורה מייצבת, ולאפשר לדמוקרטיה לשגשג. ניתן להסביר תופעה זו בכך שבעוד שהמעמד העליון שואף להשיג כח פוליטי על מנת לייצב את מעמדו, והמעמד הנמוך גם הוא שואף לכך על מנת לשפר את מצבו, המעמד הבינוני עוזר לייצב את שתי הקיצונויות הללו ולרוב אינו חותר להשגת כוח.
מודל זה יכול להסביר את התחזקות הפופוליזם הימני במאה ה-21 במדינות מערביות רבות. זאת על רקע "גרף הפיל" שמקשר בין עושר כלכלי לבין עלייה בהכנסות בעקבות תהליך הגלובליזציה בעשורים האחרונים. הגרף מראה שהמעמד הבינוני והעשיר במדינות העניות, וכן המעמדות העשירים ובמיוחד האחוזון העליון במדינות העשירות, נהנו מעלייה גדולה בהכנסותיהם. לעומת זאת המעמדות העניים במדינות העניות נותרו במקום ואילו המעמדות הנמוכים יותר במדינות העשירות – עובדי צווארון כחול במיוחד – נפגעו בעקבות תחרות גדלה מול עובדים במדינות עניות ומול מהגרי עבודה. מודל זה מסביר את העלייה בתמיכה במנהיגים סמכותניים בקרב עובדים אלה, וזאת בניגוד להסברים אחרים כמו תיעוש, קפיטליזם או עושר כללי של המדינה, שכולם נמצאו כבר ברמה גבוה במדינות מתועשות.
חברה אזרחית ותרבות אזרחית
[עריכת קוד מקור | עריכה]חברה אזרחית – חברה אזרחית בריאה (ארגונים חוץ-ממשלתיים, איגודים מקצועיים, אקדמיות, ארגוני זכויות אדם וכדומה) נתפסת על ידי חלק מהתאורטיקנים כבסיס חשוב לדמוקרטיזציה. הארגונים השונים מקנים לאזרחים תחושת אחדות ומטרה משותפת, ונותנים להם מסגרת מאורגנת שבעזרתה הם יכולים לאתגר את השלטון ואת כוחו. מעורבות בעמותות אזרחיות גם עוזרת לאזרחים ללמוד על ההתנהלות בארגון מסודר, ומכינה אותם למשטר הדמוקרטי העתידי שבו יוכלו להתערות בעזרת המיומנויות שרכשו. בנוסף, רשתות חברתיות המאורגנות בצורה אופקית, בונות אמון בין האזרחים, דבר הכרחי בשביל תפקוד בארגונים דמוקרטיים.[5]
תרבות אזרחית – בספרים "התרבות האזרחית" ו"התרבות האזרחית חלק ב", גבריאל א. אלמונד וסידני וורבה (Sidney Verba) מציגים מחקר מקיף שערכו על תרבויות אזרחיות. הממצאים העיקריים הם שקיומה של תרבות אזרחית מסוימת הוא הכרחי להישרדותה של הדמוקרטיה. עם זאת, המחקר גם קרא תיגר על האמונה הרווחת כי תרבויות מסוגלות לשמר את ייחודן ומנהגיהן, ועדיין להישאר דמוקרטיות.
תרבות וערכים דמוקרטיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]תרבות – חלק מהחוקרים טוענים כי תרבויות מסוימות מובילות את החברה בהכרח לדמוקרטיה (בגלל אופיין), ואילו תרבויות אחרות לא. חוקרים אחרים טוענים לעומתם כי תפיסה זו אתנוצנטרית. הם מצביעים על כך שבדרך כלל התרבות המערבית היא זו המסווגת כמתאימה ביותר עבור דמוקרטיה, בעוד שתרבויות אחרות מצטיירות כמכילות ערכים שמקשים על דמוקרטיזציה או הופכים אותה לבלתי רצויה. סיווג זה רע, לטענתם, משום שמשטרים לא דמוקרטיים משתמשים בו על מנת להצדיק את כישלונם ביישום רפורמות דמוקרטיות. כהוכחה לכך שסיווג זה הוא מוטעה, מובאות כדוגמה תרבויות דמוקרטיות רבות שאינן מערביות, בין היתר: הודו, יפן, אינדונזיה, נמיביה, בוטסואנה, טאיוואן, וקוריאה הדרומית.
ערכים דמוקרטיים – ב"מודרניזציה, שינוי תרבות ודמוקרטיה",[6] רונלד אילנגהרט (Ronald Inlgehart) וכריסטיאן ולזל (Christian Welzel) מסבירים את השלבים המובילים לדמוקרטיזציה,[7] כשלבים אשר מסמיכים "אנשים רגילים" להפוך לאזרחים דמוקרטיים. ישנם שלושה שלבים מרכזיים; בשלב הראשון, משאבים רבים יותר מגיעים לידי האזרחים, דבר שמאפשר להם להיחשף לערכים דמוקרטיים (בין אם על ידי תקשור עם דמוקרטיות – כמו המהפכה בתוניסיה שהחלה, בין היתר, בגלל החשיפה לטוויטר – ובין אם על ידי רכישת השכלה). אזרחים רבים מזדהים עם הערכים הדמוקרטיים (בין היתר: חופש הביטוי ושוויון ההזדמנויות), דבר שמוביל לשלב השני – מאבק של התושבים למען ערכים אלו. השלב השלישי הוא כבר הדמוקרטיזציה עצמה: השלטון מכניס את הערכים הללו לחוק ובכך הופך לדמוקרטיה. השלב שבו מפנימים האנשים את הערכים הדמוקרטיים נחשב לשלב החשוב ביותר וההכרחי ביותר מבין שלושת השלבים. הוא זה שמוביל לייסוד דמוקרטיות חדשות ולביסוס מעמדן של דמוקרטיות ותיקות.[8] הוכח כי ההשפעות של מודרניזציה ועוד גורמים מבניים על דמוקרטיזציה תלויות בנטייה של שלבים אלו לעורר או לדכא את הערכים הדמוקרטיים בקרב האוכלוסייה.[9] עובדות נוספות מציעות כי ערכים דמוקרטיים מניעים אנשים להשתתף בפעולות קולקטיביות שמכוונות להישגים דמוקרטיים (ביסוס או שיפור דמוקרטיה קיימת או מאבק לייסוד דמוקרטיה חדשה).[10]
אוכלוסייה הומוגנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]אוכלוסייה הומוגנית – יש הסוברים כי מדינות המפולגות בצורה חריפה, בין אם על ידי קבוצות אתניות, ובין אם על ידי דת או שפה, מתקשות בהקמת דמוקרטיה יעילה.[11] הבסיס לסברה זו הוא שהקבוצות השונות במדינה יתעניינו יותר בקידום מעמדן שלהן, מאשר בחלוקת כוחן עם קבוצות אחרות. הודו היא אחת הדוגמאות הבולטות למדינה שהיא דמוקרטית על אף ההטרוגניות שלה.
ניסיון קודם בדמוקרטיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפי כמה מהתאורטיקנים, קיומה או אי קיומה של דמוקרטיה בהיסטוריה של מדינה, יכולים להשפיע בצורה משמעותית על יחס המדינה לדמוקרטיה בעתיד. יש הטוענים, למשל, כי קשה מאוד (ואף בלתי אפשרי) ליישם דמוקרטיה במדינה שאין לה ניסיון עבר עם צורת ממשל זו. במדינות כאלה, טוענים החוקרים, הדמוקרטיה צריכה להתפתח בהדרגה. לעומתם, אחרים טוענים כי ניסיון עבר עם דמוקרטיה עשוי להוות מכשול לדמוקרטיזציה. לדוגמה, מדינה כמו פקיסטן, שבה הדמוקרטיה נכשלה בעבר, תירתע מלנסות ליישמה שנית.
התערבות חיצונית בדיקטטורות
[עריכת קוד מקור | עריכה]חלק מהדמוקרטיות קמו לאחר התערבות צבאית, למשל יפן וגרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה, שהיו תחת משטר צבאי קצר.[12][13]
במקרים אחרים, דה-קולוניזציה סייעה לייסד דמוקרטיות שהוחלפו במהרה על ידי משטרים אוטוריטריים. לדוגמה, בדרום ארצות הברית אחרי מלחמת האזרחים, עבדים לשעבר היו חסרי זכויות בגלל חוקי ג'ים קרואו בזמן תקופת השיקום של ארצות הברית; לאחר עשורים רבים, הדמוקרטיה האמריקנית בוססה מחדש על ידי ארגונים אזרחיים (התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח) וצבא חיצוני (צבא ארצות הברית).
מאבק בלתי אלים נגד שלטון סמכותני
[עריכת קוד מקור | עריכה]במקרים אחרים המאבקים נגד דיקטטורים הם של מחאה בלתי אלימה פנימית, לעיתים עם סיוע מצד מדינות דמוקרטיות ולחץ כלכלי מבחוץ . דוגמה מפורסמת של מאבק פנימי בלתי אלים הוא תפקידו של מוהנדס ק. גנדי בתנועת העצמאות ההודית בשנים 1917–1947.
בשנים האחרונות יש התחזקות של מאבק לא אלים ככלי למעבר לדמוקרטיות או לשמירה עליהן מפני ניסיונות הפיכה עצמית. דוגמאות כוללות את מהפכת כוח העם בפיליפינים; מהפכת השירה של 1988–1990 בשְלוש המדינות הבלטיות; התנועות השונות שתרמו למהפכות סתיו העמים ב-1989 במרכז ובמזרח אירופה נגד שלטונות קומוניסטיים, בין היתר מהפכת הקטיפה בצ'כוסלובקיה, נפילת חומת ברלין בגרמניה המזרחית, ונפילת המשטר הקומוניסטי ברומניה; המחאה של ארגון "אוטפור" הסרבי בשנת 2000, שהצליחה להפיל את סלודבן מילושביץ'; מהפכת הוורדים בגאורגיה ב-2003; המהפכה הכתומה באוקראינה בשנת 2004; השלבים המוקדמים של הפגנות יברומאידאן באוקראינה ב-2104 ועוד.
מחקרים מראים אפקטיביות גבוהה יותר של מאבקים בלתי אלימים בעשורים האחרונים.[14] בין היתר בגלל אפשרות קלה יותר לרתום אנשים להפגנות, וכן אפשרות קלה יותר לצבור אהדה בין-לאומית. כמו כן היות שמאבק בלתי אלים מחייב שיתוף פעולה בין גורמים רבים, קיים תהליך פנימי של דמוקרטיזציה בתוך תנועות חברתיות, ויש סיכוי טוב יותר למעבר לשלטון דמוקרטי לאחר הפלתו של משטר סמכותני. יתרון נוסף של התנגדות לא אלימה הוא שהצלחה שלה מביאה לעיתים קרובות יותר לשלטון סובלני או דמוקרטי, לעומת מחאות אלימות שלעיתים קרובות מביאות להחלפת דיקטטור אחד בדיקטטור אחר.[15]
שכבות גיל
[עריכת קוד מקור | עריכה]מדינות בעלות שיעור גבוה של קשישים נתפסות כמסוגלות לשמר את הדמוקרטיה (בהנחה שהמדינה כבר עברה דמוקרטיזציה מלאה). על פי התזה של ריצ'רד פ. קונקוטה (Richard P. Concotta), הנזכרת לעיל,[16] כאשר האוכלוסייה הצעירה (אנשים בני פחות מ-30) מהווה פחות מ-40% מכלל האוכלוסייה, הדמוקרטיה בטוחה יותר.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- שמות של ספרים לקריאה מופיעים בדף הוויקיפדיה האנגלית (Democratization).
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- IDEA
- James L. Payne, Did the United States Create Democracy in Germany?
אקונומיסט, מדיקטטורה לדמוקרטיה: האם העמים הערביים יכולים ללמוד מבורמה, באתר הארץ, 4 בדצמבר 2015- דמוקרטיזציה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
דמוקרטיזציה, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 4 אדם פרזסקי (Przeworski, Adam).2000. דמוקרטיה והתפתחות: מוסדות פוליטיים ורווחה בעולם, 1950-1990, אוניברסיטת קיימברידג'.
- ^ 1 2 Samuel-P-Huntington-Democracy-Third-Wave
- ^ 1 2 3 Acemoglu, Daron; James A. Robinson (2006). Economic Origins of Dictatorship and Democracy. Cambridge: Cambridge University Press.
- ^ Mousseau, Michael. (2000). Market Prosperity, Democratic Consolidation, and Democratic Peace. Journal of Conflict Resolution 44(4):472-507
- ^ Putnam, Robert D, et al. (1993). Making Democracy Work: Civic Traditions in Modern Italy. Princeton: Princeton University Press.
- ^ New York: Cambridge University Press, 2005
- ^ Christian Welzel, Ronald Inglehart & Hans-Dieter Klingemann (2003). "The Theory of Human Development: A Cross-Cultural Analysis." European Journal of Political Research 42:341-379
- ^ Christian Welzel (2006). "Democratization as an Emancipative Process." European Journal of Political Research 45:871-96
- ^ Christian Welzel (2007): "Are Levels of Democracy Affected by Mass Attitudes? Testing Sustainment and Attainment Effects on Democracy" International Political Science Review 28: 397-24
- ^ Christian Welzel & Hans-Dieter Klingemann (2008). "Evidencing and Explaining Democratic Congruence: The Perspective of 'Substantive' Democracy." World Values Research 1:57-90
- ^ Marsha Pripstein Posusney. Authoritatianism in the Middle East: Regimes and Resistance. ed. by Marsha Pripstein Posusney and Michele Penner Angrist (Lynne Rienner Publishers Inc., USA, 2005)
- ^ Therborn, Göran (1977). "The rule of capital and the rise of democracy: Capital and suffrage (cover title)". New Left Review. I 103 (The advent of bourgeois democracy): 3–41.
- ^ The Independent
- ^ Why Civil Resistance Works, 2011
- ^ נטע אחיטוב, לפי המומחה מס' 1 למחאות, המפגינים בישראל עושים הכל נכון. כמעט הכל, באתר הארץ, 5 באפריל 2023
- ^ Foreignpolicy.com
