וולגטה
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | הירונימוס |
| שפת המקור |
לטינית  |
| נושא | תרגום כתבי הקודש הנוצריים ללטינית |
| הוצאה | |
| תאריך הוצאה | המאה ה-4 לספירה |
  | |
וולגטה (בלטינית: Vulgata, "[הגרסה] הנפוצה") היא התרגום החשוב ביותר של כתבי הקודש הנוצריים, הביבליה, ללטינית. היא כוללת את הברית הישנה לפי הקאנון הקתולי, כולל כתבים שנחשבים על ידי היהודים והפרוטסטנטים כנמנים עם הספרים החיצוניים. רוב הטקסט שהוכלל לבסוף בוולגטה תורגם ללטינית או הוכן על ידי הירונימוס בסוף המאה הרביעית לספירה, בהתבסס על כתבי-יד עבריים, ארמיים ויווניים, וגם על התרגומים הלטיניים שכבר היו קיימים. מעשי השליחים, איגרות הברית החדשה וחזון יוחנן לא תורגמו על ידי הירונימוס, וגרסאותיהם שנכללו לבסוף בוולגטה נערכו על ידי כותב או כותבים לא-ידועים. במאה השישית, כשקאנון כתבי הקודש של הכנסייה התייצב, הועתקו כרכים שמנו את כולם, וכך הופיעה הוולגטה לראשונה בצורתה המוכרת, עם הברית החדשה. את הכינוי "וולגטה" (versio vulgata), "הנפוצה", נתן לתרגום רוג'ר בייקון במאה ה-13. היא נחשבה לתרגום האיכותי ביותר ללטינית במשך ימי הביניים, וב-1546 הכריזה עליה הכנסייה הקתולית כתרגום הרשמי והמוסמך של הביבליה. מאז 1979, המהדורה הכנסייתית המקובלת היא ה-Nova Vulgata ("הוולגטה החדשה").
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]התרגומים ללטינית של כתבי הקודש הנוצריים החלו להיערך כבר במאה ה-2 לספירה, אם לא קודם לכן. הראשונים מבין התרגומים הללו חוברו בידי גולים יהודים שהגיעו מיהודה עם החורבן, ואף משקפים את ההלכה היהודית. על פי רוב, תרגומים אלו נערכו על פי תרגום השבעים, היו חלקיים, ונכתבו בלטינית עתירה במילים השאולות מהעברית. עם הזמן, מוקד העשייה עבר מידיים יהודיות לידיים נוצריות; הושם דגש על תרגום הברית החדשה; וכן קמו מרכזי תרגום מתחרים בספרד ובצפון אפריקה. הכנסייה הייתה מודעת לאי יציבות הנוסח ולשפתן הירודה של הביבליות. לבסוף, ב-382, מינה האפיפיור דמסוס הראשון את הכומר הירונימוס לתקן ולערוך את התרגומים הקיימים לבשורות הברית החדשה וכן לספר תהילים.
הירונימוס החל במלאכת התרגום בסביבות שנת 390 והשלימה בשנת 405. הוא שלט ביוונית, בעברית ובארמית, והסתמך בתרגומו על מקורות ונוסחים שונים. את ספרי התנ"ך הוא תרגם באופן עצמאי מנוסח עברי שהיה קרוב אך לא זהה לנוסח המסורה. ברוב המקומות, אם כי בהחלט לא בכולם, הוולגטה מעדיפה את המסורה על פני תרגום השבעים, ובמקרים נדירים יותר על פני עקילס ותאודוטיון.[1] כך, לדוגמה, מבין 68 מילים יחידאיות בספר בראשית, הוולגטה מציגה את גרסת תרגום השבעים רק בשלוש ואת זו של המסורה בכל היתר. ב-32 מתוכן, המסורה נוגדת במובהק את השבעים.[2] הוולגטה נחשבת באקדמיה כראיה לכך שנוסח קדם-מסורה, שכבר היה יציב בעיקרו, היה הגרסה הנפוצה בארץ ישראל עוד במאה הרביעית.[1]
את תרגומיו לתוספות לספר דניאל ולתוספות למגילת אסתר ביסס הירונימוס על תרגומים יווניים, ואת הספרים החיצוניים, טוביה ויהודית הוא תרגם מגרסאותיהם הארמיות. נוסף לתרגום ספר תהלים על בסיס המקור העברי, העמיד הירונימוס תרגום נוסף שהתבסס על נוסח ההקספלה של השבעים. תרגום זה מן היוונית, הוא שנכלל לבסוף ברוב מהדורות הוולגטה. תרגום הספרים הראשונים שטיפל בהם, (נביאים ראשונים, שמואל ומלכים), נעשה על פי פשט הטקסט העברי, אולם הספרים האחרונים (יהושע, שופטים, רות ואסתר) תורגמו על ידיו בצורה יותר חופשית ואלגורית. בוולגטה יש גם תעתיקים של מילים עבריות בכתב לטיני, שיכולות לסייע בהכרת אופן ההגייה של העברית בזמנו של הירונימוס. לפי עדותו, הוא רשם את התעתיק מפיהם של יהודים תושבי בית לחם. לא ברור אם ההבדלים בהגייה בין התעתיקים של הירונימוס ובין נוסח המסורה שבידינו מקורם בכך שהתעתיק שלו משקף הגייה עממית, או שיש בהם עדות לניב מקביל של העברית הקרוב ללשון חז"ל.
גרסת הירונימוס לבשורות התבססה על התרגומים הלטיניים הקיימים, עם תיקונים והתאמות על פי המקור היווני. הוא הצהיר על שמרנותו בכל הנוגע לעיסוק בטקסט הברית החדשה בלטינית שכבר היה בידי הכנסייה, ותיקן את הבשורות המצויות רק במקומות שסבר שהיו שגויים בבירור. המקור הלטיני שהשתמש בו, לדעת המבקרים, היה טקסט דומה לקודקס ורונסיס (אנ') וקודקס קורביינסיס II (אנ'), שניהם מטיפוס טקסט מערבי. יש ספק רב לגבי המקור היווני שלו, שבו השתמש לשכתוב במקרה הצורך, אך השערה נפוצה היא שמדובר בטקסט הדומה לקודקס סינאיטיקוס. הטקסט של מעשי השליחים, האיגרות וחזון יוחנן שהוכנס לבסוף לקודקסים הראשונים של הוולגטה, איננו מעשה ידיו של הירונימוס. מציטוטים בכתביו עולה שהשתמש בימיו בגרסאות שונות בבירור מהללו. ההשערה הרווחת במחקר היא שהתרגום או העריכה של ספרים אלו, נעשו בידי סופר שפעל ברומא בערך בזמנו של הירונימוס, בסוף המאה הרביעית. ייתכן שמדובר ברופינוס הסורי, מלומד חשוב הנזכר בכתובים כידידו של המתרגם העיקרי, אך אין לכך ראיה. האזכור הראשון לכרך יחיד בלטינית המכיל את כל ספרי הברית הישנה והחדשה, מצוי בכתבי קאסיודורוס מן המאה השישית.[3][4]
התקבלותו של תרגום הירונימוס הייתה תהליך ארוך ורצוף מחלוקות, שהוא עצמו לא ראה את השלמתו בחייו. למרות שזכה לשבחים מכמה עמיתים ומן האפיפיור, עלה נגדו הקצף בשל שימושו בטקסט עברי עבור תרגום הברית הישנה, תוך הטלת ספק בתרגום השבעים המסורתי ששימש את הכנסייה מאז ומתמיד. במכתבו לאוגוסטינוס, הגן הירונימוס על החלטתו בנימוק שבחירתו משקפת את "האמת העברית" (hebraica veritas) של הכתובים, ביטוי ששימש במהלך ימי הביניים ככינוי נרדף לתרגומו בכלל. הוא נזקק לעברית לא רק בשל אמונתו בעליונות הטקסט בשפה, אלא גם משום שתרגום השבעים לא היה מסורת טקסטואלית אחידה, ולא ניתן היה לתעדף גרסאות שונות שלו בלי שימוש במקור חיצוני. הביקורת על הירונימוס לא הוגבלה לחוגי המלומדים. ב-403, בעת שתרגומו לספר יונה הוקרא בכנסייה באואי, הקהל הבחין שהתרגום החדש החליף את "דלעת" (cucurbita) המסורתי ב"קיסוס" (hedera) כביאור למילה "קיקיון". ופרצה מהומה אלימה. הראשונים להעניק מעמד לתרגום הירונימוס היו חוגי הפלגיאנים, שהוקעו כמינים. לקראת המאה השביעית, גרגוריוס הגדול ואחרים ציטטו מתוכו באותה מידה שציטטו מן התרגומים הישנים. רק במאה התשיעית, היקף האזכורים בכתובים מעיד שהוולגטה גברה, אם כי בשלב זה נוצרה ערבוביה רבה בינה לבין מתחריה, בשל אי-הקפדה מצד מעתיקים. המודעות להיקף ההשחתות הניעה עוד את קאסיודורוס ליזום מהדורה מתוקנת, בהסתמך על מספר כתבי-יד. תחת פטרונותו של קרל הגדול, ערך אב-המנזר אלקואין מהדורה מתוקנת מקיפה, תוך היעזרות גם בנוסח עברי של התנ"ך, והיא הושלמה ב-800. מהדורות נוספות מסוג זה נערכו במאות הבאות.[5]
חלוקת ספרי התנ"ך והברית החדשה לפרקים המוכרת כיום, נעשתה על-פי תרגום הוולגטה בשנת 1205, בידי ההגמון האנגלי סטיבן לנגטון. חלוקה זו עברה גם לתנ"ך העברי. בשנת 1516 יצא לאור בוונציה התנ"ך העברי בחלוקה לפרקים, כדוגמת הוולגטה.
במאה ה-11 רוכז על סמך הוולגטה אוסף הפרשנות הכנסייתי החשוב ביותר של ימי הביניים, הגלוסה אורדינריה, שכלל את פרשנות מאת אבות הכנסייה בשולי הדף, סביב הטקסט הלטיני.
ב-1546, במהלך ועידת טרנטו בה גובשה וניזומה הקונטרה-רפורמציה, הוולגטה הוכרה על ידי הכנסייה כתרגום וכנוסח המוסמך של כתבי הקודש. החלטה זו התקבלה בעקבות תרגום המקרא לגרמנית בידי מרטין לותר ב-1530, שהכנסייה דחתה כתרגום בלתי-מוסמך שהוכן על ידי כופר במטרה להציג פרשנות מעוותת של הכתובים (הממסד הקתולי לא התנגד עקרונית לתרגום ללשונות העממיות). כדי לעמוד בצו הוועידה, הוחלט על יצירת מהדורה מודפסת אחידה שתברור את הנוסח המדויק ביותר מבין שלל כתבי-היד. מפעל זה הושלם ב-1592 עם הדפסת "הוולגטה הסיקסטו-קלמנטינית" (על שם האפיפיורים סיקסטוס החמישי וקלמנס השמיני), לה ניתנה הסכמה אפיפיורית מיוחדת בבולה Cum Sacrorum. הגרסה נותרה בתור הביבליה הקתולית הרשמית עד פרסום "הוולגטה החדשה" ב-1979, לאחר ועידת הוותיקן השנייה. המהדורה החדשה אושררה ב-2001 כמסמך רשמי.
חלק מפרשני המקרא היהודים בימי הביניים הכירו את הוולגטה או קטעים ממנה, כך רשב"ם בפירושו לבראשית מט, י דוחה את גרסת הירונימוס לשילה - שילוח (כלומר, המשיח ישו המשולח).
מהדורה מדעית של הוולגטה יצאה בשני חלקים בשנת 1969 בשטוטגרט:
R. Weber et All (eds.), Biblia Sacra Iuxta Vulgatam Versionem.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Vulgatae Clementina
- וולגטה באתר הוותיקן (מהדורת Nova Vulgata)
- גרסה של הוולגטה בעלת אפשרויות חיפוש (מהדורת Clementine Vulgate)
- הוולגטה - בוויקיטקסט בלטינית (מהדורת שטוטגרט)
- הוולגטה באתר Perseus Collection
- וולגטה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 Hector M. Patmore. Adam, Satan, and the King of Tyre: The Interpretation of Ezekiel 28:11-19 in Late Antiquity. הוצאת בריל, 2012. עמ' 186-188.
- ^ Craig A. Evans, The Book of Genesis: Composition, Reception, and Interpretation. הוצאת בריל, 2012. עמ' 533.
- ^ Bart D. Ehrman, Michael W. Holmes (עורכים), The Text of the New Testament in Contemporary Research. הוצאת בריל, 2012. עמ' 182.
- ^ Vulgate, בתוך: The Oxford Dictionary of the Christian Church. הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2005. עמ' 1722-1723.
- ^ Geoffrey W. Bromiley (עורך), Versions. בתוך: The International Standard Bible Encyclopedia. Wm. B. Eerdmans Publishing, 1988. כרך ד', עמ' 972-974.
| בקרת זהויות |
|
|---|