ח'וסרו השני
 | |||||||||
| לידה |
570 קטסיפון | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| נרצח |
28 בפברואר 628 (בגיל 58 בערך) קטסיפון | ||||||||
| שם מלא | ח'וסרו פרוויז | ||||||||
| מדינה | האימפריה הסאסאנית | ||||||||
| בת זוג | שירין, מרים (בת מאוריסוס) | ||||||||
| השושלת הסאסאנית | |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
ח'וסרו השני (בתעתיק מדויק: ח'סרו; בפרסית: خسرو پرویز, "ח'סרו פרויז"), לעיתים קרוי במקורות קלאסיים "פרויז" (הבלתי מנוצח), היה המלך העשרים ושניים באימפריה הסאסאנית הפרסית, שמלך משנת 590 עד שנת 628 לספירה. הוא היה בנו של הורמיז הרביעי (אנ') (שמלך משנת 579 עד שנת 590 לספירה) ונכדו של ח'וסרו הראשון (שמלך משנת 531 עד שנת 579 לספירה).
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אישיותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההיסטוריון מוחמד אבן ג'ריר אל-טברי תיאר אותו כך:
היה גדול יותר מרוב המלכים הפרסיים האחרים בגבורתו, בחכמתו ובמחשבתו, ואין השווה לו בניצחונותיו ובאמצו הצבאי, באגירת אוצרות ובמזל טוב, ולכן הכינוי ״פרויז״, שמשמעותו מנצח[1].
לפי אגדה, לח'וסרו היה שבסתאן, שם גרו למעלה מ־3,000 פילגשים.
עלייתו לשלטון
[עריכת קוד מקור | עריכה]ח'וסרו השני קיבל את הכתר מבעלי הייחוס שמרדו נגד אביו, הורמיז הרביעי. זמן קצר לאחר ההכתרה, ח'וסרו דאג לכך שינקרו את עיני אביו ולאחר מכן יוציאו אותו להורג. עם זאת, באותו הזמן, המצביא בהראם צ'ובין טען לעצמו את המלוכה בתור בהראם החמישי (590–591), דבר הממחיש את הקושי של ח'וסרו לשלוט בממלכתו.
המלחמה עם האימפריה הביזנטית, שהחלה בשנת 571, עוד לא הגיעה לקצה, ובעקבותיה ברח ח'וסרו לסוריה ומיד אחר־כך לקונסטנטינופול, שם הקיסר מאוריסוס (582–602) הסכים לעזור לח'וסרו בקבלת המלוכה חזרה בתמורה לקבלת כמה ערים הנמצאות כיום באזור טורקיה. בנוסף נדרשה פרס להפסיק להתערב בענייני איבריה וארמניה. פירדוסי ביצירתו "שאהנאמה" מאשר את התנאים שהוצבו על ידי מאוריסוס.
אחוז גדול מהאחשדרפנים, מהמצביאים ומהבירוקרטים המובילים, יחד עם חלק הארי של הצבא הפרסי, הכירו בח'וסרו השני כמלך פרס. ולכן בשנת 591 חזר ח'וסרו לקטסיפון עם עזרה ביזנטית והביס את בהראם החמישי בקרב בלרת'ון. בהראם ברח לטורקים במרכז אסיה והתיישב בפרגנה[2]. עם זאת, מספר שנים אחר כך, הוא נהרג בידי שכיר חרב שנשלח על ידי ח'וסרו[3]. כמעט מיד אחר כך נחתם הסכם שלום עם האימפריה הביזנטית. בתמורה לעזרתו קיבל מאוריסוס את המחוזות הפרסיים גאורגיה וארמניה יחד עם המיסים והסובסידיות ששולמו לפרסים.
מלחמותיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתחילת שלטונו העדיף ח'וסרו השני את הנוצרים. עם זאת, כשמאוריסוס נרצח בשנת 602 בידי המצביא שלו פוקאס (602–610) שגזל את המלוכה הרומית־ביזנטית, יזם ח'וסרו מתקפה נגד קונסטנטינופול, לכאורה כדי לנקום את מותו של מאוריסוס, אך למעשה נעשתה המתקפה כדי לספח שטח ביזנטי רב ככל הניתן. צבאו חדר וכבש את סוריה, את אסיה הקטנה והתקדם הלאה לתוך היבשת בשנת 608 והגיע עד כלקדון.
בשנת 613 ובשנת 614 היו דמשק וירושלים תחת מצור. בהמשך הן נכבשו על ידי המצביא שהרבראז והצלב האמיתי נישא בניצחון. מעט אחר כך צעד המצביא שאהין דרך אנטוליה שם הביס את הביזנטים מספר פעמים וכבש את מצרים בשנת 618. הביזנטים התקשו להתנגד משום שהם היו קרועים מבפנים בעקבות מתחים פנימיים כמו גם בשל חדירות לאימפריה דרך הדנובה.
ריצ'רד נלסון פריי משער שכליאתו והוצאתו להורג של נועמן השלישי, מלך הלח'מידים ואלחירה בשנת 600 לערך, שנעשתה ככל הנראה בשל כישלון המלך הערבי בתמיכה בח'וסרו במלחמתו נגד הביזנטים, הייתה טעות חמורה מצדו והיו לה השלכות רציניות בעתיד (לפי תיעודים מסוימים נמחץ נועמן על ידי פיל). לאחר מכן לקחה הממשלה המרכזית את תפקיד ההגנה על החזיתות המערביות במדבר ונעלמה מדינת הלח'מידים, מה שזירז את הגעת הח'ליפים המוסלמים פחות מעשור אחרי מות ח'וסרו[4].
לבסוף, בשנת 622, הצליח הקיסר הביזנטי הרקליוס (שֶיָּרַש את פוקאס ב־610) לצאת לקרב עם צבא חזק. בשנת 624 הוא התקדם לצפון מָדַי, שם הרס את מקדש האש הגדול בגנזכּ. מספר שנים אחר כך, בשנת 626, הוא כבש את לזיסתאן. מאוחר יותר באותה שנה המצביא הפרסי שהרבראז התקדם לכלקדון וניסה לכבוש את קונסטנטינופול עם בני ברית אָבַרים. הניסיון נכשל וכוחותיו הובסו, ולפיכך נסוג עם צבאו מאנטוליה בשנת 628.
אחרי הפלישה הכוזרית לקווקז בשנת 627 הביס הרקליוס את הצבא הפרסי בקרב נינווה והתקדם לכיוון קטסיפון. ח'וסרו השני ברח מהמעון החביב עליו בדסתגרד (ליד בגדאד) מבלי להראות התנגדות. באותו הזמן חלק מהאצילים הפרסים שחררו את בנו הבכור, קבאד השני (שמלך בחלק מאוד קטן של 628), אותו כלא ח'וסרו השני והמליכו אותו למלך בליל ה־23 בפברואר 628. ארבעה ימים אחר כך נרצח ח'וסרו השני בארמונו. הוא נורה למוות בידי חצים לאחר שהוכה קשות בצינוקו ארבעה ימים[5]. באותו הזמן חזר הרקליוס בניצחון לקונסטנטינופול. בשנת 629 הוחזר אליו הצלב האמיתי ומצרים שוחררה. האימפריה הסאסאנית שקעה לאנרכיה ונכבשה על ידי צבאות הח'ליף האסלאמי הראשון החל משנת 634, הישר מגדולתה שאליה הגיעה עשר שנים קודם לכן.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ח'וסרו השני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ מוחמד אבן ג'ריר אל־טברי, היסטוריה של הנביאים והמלכים, כרך 2
- ^ Gumilev L.N. Bahram Chubin, p. 229 - 230.
- ^ Usanova M. Ismoil Somonii waqfnomasi, p. 29.
- ^ היסטוריה של איראן העתיקה מאת ריצ'רד נלסון פריי, עמוד 330
- ^ Norwich 1997, p. 94