משה לוין (היסטוריון)
 | |
| לידה |
7 בנובמבר 1921 וילנה, ליטא המרכזית  |
|---|---|
| פטירה |
14 באוגוסט 2010 (בגיל 88) פריז, צרפת |
| ענף מדעי |
היסטוריה של רוסיה |
| מקום לימודים | |
| מוסדות | |
| פרסים והוקרה |
מלגת גוגנהיים (1995) |
  | |
משה (מישקה) לוין (7 בנובמבר 1921 - 14 באוגוסט 2010) היה היסטוריון של ברית המועצות ושל רוסיה.
אודות
[עריכת קוד מקור | עריכה]משה לוין נולד בווילנה להורים ממוצא רוסי יהודי. בשנת 1941, כשהיה בן עשרים, נמלט לברית המועצות ברגע האחרון לפני כיבוש העיר על ידי הוורמאכט, ושני הוריו שנשארו שם נרצחו בשואה. ברוסיה עבד כחקלאי בקולחוז, ולאחר מכן כמפעיל כבשן במפעל מתכות. בקיץ 1943 התגייס לצבא האדום, הוא נשלח לקורס קצינים אולם סיים אותו רק כשהסתיימה המלחמה, כך שהוא לא השתתף בה. בשנת 1946 שב לפולין, ולאחר זמן קצר עבר לפריז, שם פעל במסגרת מנגנוני ההעפלה לארץ-ישראל. בשנת 1951 עלה לישראל, ומתוך אמונה בציונות הסוציאליסטית, הצטרף לקיבוץ. כעבור זמן קצר עבר לתל אביב, שם שימש ככתב בעיתונה של מפ"ם, על המשמר. בהמשך היה עורך בעיתונים "שמאל" - עיתון "מפלגת השמאל הסוציאליסטי הישראלי", וב"קול העם".
בשנת 1956 גויס לצבא לקראת מלחמת סיני. כשהביע את מחאתו על הרג שבויים מצריים, נכלא עד תום המבצע.
הוא למד באוניברסיטת תל אביב, שם סיים תואר ראשון בהיסטוריה, ובשנת 1961 עזב לפריז כדי ללמוד בסורבון. הוא סיים שם את עבודת הדוקטורט שלו, שאחר כך גם פרסם כספר, "האיכרים הרוסים והכוח הסובייטי 1930-1928". במחקר טען כי הקולקטיביזציה שנעשתה בברית המועצות הייתה בסך הכל אחת מן האפשרויות, שבעזרתן יכלו ראשי המשטר להתמודד עם המשבר שהתחולל בגידול החקלאי; ושהאפשרות הזאת נכפתה על ידי הממשל כפתרון מעשי, ולא כפי שרבים חושבים - כמימוש אידאולוגי של התורה הקומוניסטית.
בין השנים 1967 ל-1968 היה לוין עמית מחקר באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. בין השנים 1968 ל-1978 שימש פרופסור באוניברסיטת ברמינגהאם באנגליה. כשסיים את התקופה שם, עבר לאוניברסיטת פנסילבניה, שם לימד עד פרישתו לגמלאות בשנת 1995.
בספרו "מאבקו האחרון של לנין" (1968), הוא עסק בהשגותיו של לנין על ההתפתחות של השלטון הבירוקרטי בברית המועצות. הוא הציג את האופציות שלנין כתב עליהן על ערש דווי, והציגן כ"אופציות אבודות", שהיו יכולות להתגשם אילו לנין היה ממשיך לחיות עוד מספר שנים.
בשנות השבעים התפרסם ספרו "זרמי העומק הפוליטיים בפולמוסים הכלכליים הסובייטיים: מבוכארין לרפורמיסטים המודרניים", ובו הוא חקר את פועלו של ניקולאי בוכארין, ממתנגדי סטלין בשנות העשרים, וטען כי רעיונותיו של בוכארין דומים לאלה של הרפורמיסטים המאוחרים יותר של שנות השבעים.
ספרו האחרון, "המאה הסובייטית", התפרסם בשנת 2005, ובו הוא מסביר מדוע קרסה ברית המועצות, לשיטתו.
בשנת 1992 יצא לכבודו ספר יובל שכותרתו: "Stalinism: Its Nature and Aftermath: Essays in Honour of Moshe Lewin" בעריכת ניק למפרט וגאבור ריטרספורן.
לוין שימש במשך שנים כיועץ לזרועות שונות של הממשל האמריקאי בענייני ברית המועצות. כתב קבוע בעבור העיתון "Le Monde Diplomatique".
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- עמרי איתן, מהפכה בחדר הגדול, באתר הארץ, 15 באוקטובר 2010
- אלכס מסיס, חברים לדעה, באתר הארץ, 29 באוקטובר 2010
- Arfon Rees, Moshe Lewin obituary, הגארדיאן