לדלג לתוכן

פלוטרכוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אין לבלבל עם אין לבלבל ערך זה, העוסק בפילוסוף מהמאה הראשונה, עם הערך "פלוטרכוס מאתונה", העוסק בפילוסוף מהמאה החמישית.
פלוטרכוס
Πλούταρχος
לידה 46 בערך
Chaeronea, מחוז משנה אכאיה, רומא העתיקה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה בין 120 ל-125
תחומי עניין פילוסופיה, מדע המדינה, היסטוריה עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק מסאי, היסטוריון, סופר, ביוגרף, כהן, מפקח על ביצוע החוק, פילוסוף עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה רומא העתיקה עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות ידועות חיי אישים, בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג טימוקסנה עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים פלוטרכוס הצעיר, למפריאס עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
דמותו של פלוטרכוס כפי שהוצגה באיור למהדורה הצרפתית של כתביו, המאה ה-16

פּלוּטַרכוֹס (ביוונית: Πλούταρχος, בלטינית: Plutarchus;[1] נולד בסביבות 46 לספירה וחי עד 120–125 לספירה) היה פילוסוף, היסטוריון ומסאי יווני. חיבוריו ששרדו נכתבו ביוונית, אולם קהל היעד שלהם היה קוראים יווניים ורומיים גם יחד.

חייו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
כתובת ההקדשה לפלוטרכוס בדלפי. שמו של פלוטרכוס מופיע בתחילת השורה השנייה.

פלוטרכוס נולד בעיירה הקטנה כאירוניאה (אנ'), השוכנת כ-30 קילומטרים ממזרח לדלפי, בחבל בויאוטיה ביוון העתיקה, כנראה בתקופת שלטונו של הקיסר קלאודיוס.

משפחתו הייתה ידועה ועשירה.[2][3] שמו של סבו של פלוטרכוס היה למפריאס.[4] שמו של אביו לא נשמר, אך סביר שנקרא ניקרכוס (Nίκαρχoς), על שם אבי-סבו של פלוטרכוס,[5] על פי המנהג העממי של משפחות יווניות למחזר שם בכל דור שני. אחיו, טימון ולמפריאס, נזכרים לעיתים קרובות במאמריו ובדיאלוגים שלו, בהם על טימון במיוחד מדובר במושגים מלאי החיבה ביותר. רואלדוס (Joannes Rualdus), בחיבורו "חיי פלוטרכוס" (1624), מצא את שמה של אשתו של פלוטרכוס, מתוך ראייה בכתביו. קיים מכתב מאת פלוטרכוס לאשתו, המפציר בה שלא להיכנע לצער רב מדי על מותה של בתם בת השנתיים, שנקראה טימוקסנה על שם אמה. המספר המדויק של בניו אינו ידוע, אולם שניים מהם נזכרים לעיתים קרובות: אוטובולוס ופלוטרכוס השני. מאמרו של פלוטרכוס, De animae procreatione in Timaeo, מוקדש להם, ונישואי בנו אוטובולוס הם הסיבה לאירוע של אחת ממסיבות ארוחות הערב המתועדות ב"שיחת השולחן". אדם נוסף בשם סקולרוס נזכר במושגים שנראה שרומזים שהוא היה בנו של פלוטרכוס, אולם הדבר לא נזכר בשום מקום בפירוש. מאמרו על שאלות נישואין, המופנה אל אורודיקה (Εὐρυδίκη) ופוליאנוס, נראה כמדבר עליה כמי שהייתה לאחרונה דיירת בביתו, אך מבלי שניתן לדעת אם הייתה בתו או לא.

בשנים 66–67 לספירה למד פלוטרכוס מתמטיקה ופילוסופיה באקדמיה של אתונה תחת אמוניוס.

בזמן כלשהו פלוטרכוס קיבל אזרחות רומית, כפי שמעיד שמו החדש, לוקיוס מסטריוס פלוטרכוס (Λούκιος Μέστριος Πλούταρχος). את שמו החדש לקח פלוטרכוס על פי המנהג הרומאי מהאיש הערב לאזרחותו, לוקיוס מסטריוס פלורוס, קונסול רומאי, שפלוטרכוס השתמש בו גם כמקור היסטורי לחיבורו "חיי אותו".[6]

את רוב חייו חי בכירוניאה, והוא הוכנס בסוד טקסי המסתורין של האל היווני אפולו. במשך 30 השנים האחרונות לחייו, כיהן פלוטרכוס כאחד משני הכוהנים במקדש אפולו שבדלפי. על ידי כתביו והרצאותיו, פלוטרכוס הפך לאיש ידוע באימפריה הרומית, אולם הוא המשיך להתגורר במקום בו נולד והשתתף באופן פעיל בחיים הציבורים המקומיים, ואף כיהן כראש העיר. באחוזתו הכפרית, אורחים מכל רחבי האימפריה התקהלו לשיחות רציניות, שבראשן ישב פלוטרכוס בכיסא השיש שלו.

בנוסף לכהונתו בדלפי, כיהן פלוטרכוס גם כפקיד שלטון בכירוניאה, ובצעירותו ייצג את עירו במשלחות שונות לארצות זרות. פלוטרכוס החזיק במשרת הארכון בעיירת הולדתו, ועסק בכל ענייניה הקטנים של העיירה.

על פי הסודא,[7] הלקסיקון ביוונית מימי הביניים, הקיסר טראיאנוס מינה אותו למושל (פרוקורטור) של איליריה. אולם רוב ההיסטוריונים חושבים שאין זה סביר, משום שאיליריה לא הייתה מחוז פרוקורטורי ופלוטרכוס ככל הנראה לא דיבר אילירית. על פי ההיסטוריון הביזנטי גאורגיוס סינקלוס (סביב 800 לספירה), בערוב ימיו של פלוטרכוס, מינה אותו הקיסר אדריאנוס לפרוקורטור של פרובינקיית אכיאה (אנ') - משרה שהקנתה לו את הזכות ללבוש את הגלימות והעיטורים של קונסול בעצמו.

לפלוטרכוס היו ידידים ומכרים רבים.[3] הוא נסע רבות באגן הים התיכון, ביקר במצרים[3] ולימים הרצה ברומא תקופה ממושכת ורכש ידידים רבי-השפעה, שלהם הקדיש חלק מכתביו המאוחרים. הוא הוציא מתחת ידיו כמות ניכרת של כתבים, שחלק גדול מהם שרד עד ימינו.

סמוך לפינה הדרום-מזרחית של מקדש אפולו בדלפי, נמצאו פסל ראש ולוח עם כתובת הקדשה, שגם עליו היה פסל ראש - של פלוטרכוס. הלוח הוקם על ידי תושבי דלפי סביב שנת 125 לספירה. הכתובת אומרת: "אזרחי דלפי וכירוניאה הקדישו את זה לפלוטרכוס יחד, על פי הוראות האמפיקטיונה".

חיבוריו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פלוטרכוס היה סופר פורה ומספר יצירותיו ששרדו והגיעו לידינו הוא כמחצית מסך כל כתביו.[3]

הביוגרפיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
חיי הקיסרים הרומאים

"חיי הקיסרים הרומאים" מאוגוסטוס עד ויטליוס הם החיבורים הביוגרפיים הראשונים של פלוטרכוס. מבין אלה שרדו רק הביוגרפיות על גלבה ואותו. מתוך הביוגרפיות על טיבריוס ונרון שרדו רק קטעים אצל דמסקיוס ("חיי טיבריוס" בחיבור "חיי איסידורוס") ואצל פלוטרכוס עצמו ("חיי טיבריוס" בחיבור "חיי גלבה"). הביוגרפיות על קיסרים מוקדמים אלו פורסמו ככל הנראה תחת שלטון הקיסרים הפלאביים או בזמן שלטון נרווה (98-96 לספירה).

חיי אישים

"חיי אישים" היא יצירתו המפורסמת ביותר. היא סדרה של ביוגרפיות של אישים נודעים מתולדות יוון ורומא העתיקה, המסודרות בזוגות כדי להאיר את מידותיהם המשותפות ואת מומיהם המשותפים של האישים המושווים. שרדו 23 זוגות כאלו, ובכל אחד ביוגרפיה של יווני לצד ביוגרפיה של רומאי. כמו כן שרדו ארבע ביוגרפיות ללא בנות-זוגן. היו היסטוריונים מאוחרים יותר שזלזלו בפלוטרכוס, אך עיקר עניינו לא היה בהיסטוריה אלא בבחינת השפעת האופי על חייהם וגורלם של אישים. חיבורו על חיי אלכסנדר הגדול, שנכתב כביוגרפיה מקבילה לזו על יוליוס קיסר, הוא אחד מחמישה מקורות שלישוניים על אודות הכובש המקדוני, ויש בו אנקדוטות ופרטים שלא מופיעים בשום מקור אחר. גם בתיאורו את נומה פומפיליוס, מלכה השני של רומא, ישנם פרטים מיוחדים לחיבור זה על אודות לוח השנה הרומאי. יחד עם חיי שנים-עשר הקיסרים של סווטוניוס, חיבורו של פלוטרכוס על יוליוס קיסר מהווה את התיאור העיקרי של פועלו של קיסר על ידי היסטוריונים עתיקים. חיבורו על חיי פירוס הוא חשוב מאוד מאחר שהוא התיאור העיקרי להיסטוריה הרומאית בתקופה שבין השנים 264-293 לפנה"ס, שלגביה לא שרדו כתביהם של דיוניסיוס מהליקרנסוס וליוויוס.

מוראליה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאר חיבוריו ששרדו קובצו בשם "מוראליה" (ענייני מוסר). זהו אוסף של 78 מאמרים ונאומים, הכולל דיונים בדת של רומא, את החיבור "על איזיס ואוסיריס" שהוא מקור מידע חשוב על מנהגי הדת המצרית, חיבורים על סוקרטס, על שחרור תבאי, על נשים אמיצות, על האינטליגנציה של החיות, "על אכילת בשר", מעט על פילוסופיה נאו-אפלטונית ותולדות מדע הכוכבים, מאמרים פילוסופיים יותר כמו דיון בשקיעת האורקל, ועוד.

החיבורים "אמרות של ספרטנים" ו"אמרות של נשים ספרטניות" (לצד חמש הביוגרפיות על אישים מספרטה), שמקורותיהם כבר נעלמו, מהווים את אחד המקורות העשירים ביותר להיסטוריונים של לקדמון. עם זאת, חיבורים אלה שנויים במחלוקת, מאחר שפלוטרכוס חי מאות שנים אחרי אותה ספרטה עליה הוא כתב, ואף על פי שהוא ביקר בספרטה בעצמו, רבים מהמנהגים עליהם הוא מדווח כבר נזנחו מזמן. עם זאת, פלוטרכוס חשוב ביותר כאחד המקורות העתיקים היחידים על החיים בספרטה.

בחיבור "על הזדון של הרודוטוס", פלוטרכוס מבקר את ההיסטוריון הקדום הרודוטוס על כל סוג של דעה קדומה וסילוף.

מספר מהדורות של המוראליה כוללות כמה חיבורים שכיום ידועים כפסאודואפיגרפיה. "פסאודו-פלוטרכוס" אחד אחראי על כל החיבורים הללו, אולם מחברם אינו ידוע.

את חיבורי ה"מוראליה" כתב פלוטרכוס לפני שהתמסר לכתיבת הביוגרפיות, אותן כתב במהלך שני העשורים האחרונים לחייו. החיבורים במוראליה כתובים ביוונית, אולם נהוג להתייחס אליהם בשמותיהם הלטיניים.[8]

השפעה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לכתבי פלוטרכוס נודעה השפעה עצומה על הספרות האנגלית ועל הספרות הצרפתית. שייקספיר במחזותיו ציטט שוב ושוב מתרגומו האנגלי של תומאס נורת' לביוגרפיות של פלוטרכוס, ואף חיבר פרפרזות לסצינות שלמות משם. ראלף וולדו אמרסון הושפע מאוד מן ה"מוראליה". מישל דה מונטן שאב השראה ורעיונות מה"מוראליה" בכתיבת מסותיו. במסה "על ספרים" (ספר 2 פרק 10) כתב דה מונטן: "פלוטרכוס אחיד ויציב, מחזיק בדעות אפלטוניות נעימות ונוחות לחברה... חופשי כולו, משביע את רצונך ומשלם לך היטב". עם מעריציו נמנים גם ג'יימס בוזוול, בן ג'ונסון, ג'ון דריידן, ג'ון מילטון, פרנסיס בייקון, תומאס הובס ורוברט בראונינג.

השפעתו של פלוטרכוס ירדה במאות ה-19 וה-20, אולם היא נשארה טבועה ברעיונות הנפוצים לגבי ההיסטוריה היוונית והרומאית. אחד הציטוטים המפורסמים ביותר שלו נכלל באחת היצירות המוקדמות ביותר שלו: "עולמו של האדם נתפס בצורה הטובה ביותר דרך חייהם של האנשים שיצרו היסטוריה".

פלוטרכוס על היהודים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

על הדת היהודית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פלוטרכוס הוא התושב היחיד של יוון גופא מבין המחברים היווניים והרומיים של תקופת הקיסרות הרומית, שהביע דעות על היהודים ודתם. טיפולו המפורט ביותר בדת היהודית נמצא בחיבורו "שיחות משתה" (במקור היווני Συμποσιακά; בלטינית Quaestiones Convivales), בתוך סימפוזיון שהוא מצטט, שבו עולה דיון על היהדות.[9]

הימנעות היהודים מאכילת בשר חזיר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך הסימפוזיון, אומר אחד מאנשי השיח, למפריאס, אחיו של פלוטרכוס: "סבי נהג לומר בכל הזדמנות, בלעג על היהודים, שהבשר שהם נמנעים ממנו הוא הראוי ביותר". הדבר מעלה את השאלה החמישית בדיון: "אם היהודים נמנעים מבשר חזיר בגלל יראת הכבוד לחזיר או סלידה ממנו".[10] הסופיסט קליסטראטוס שואל את הנוכחים מה דעתם "על הטענה שזהו בדיוק הסוג היאה ביותר של בשר שהיהודים נמנעים מלאכול". פוליקראטס מסכים עם הטענה אך שואל: "האם הם נמנעים מאכילת בשר חזיר בשל סיבה של כבוד מיוחד לחזירים או מתוך תיעוב כלפיו? ההסברים שלהם עצמם נשמעים כמו דברי אגדה מוחלטים, אבל אולי יש להם סיבות רציניות שהם אינם מפרסמים".[11] קליסטראטוס טוען כי החזיר אכן "נהנה מכבוד מסוים בקרב אותו העם" ומוסיף כי "הוא אינו מגוחך יותר במראהו או גס באופיו מחיפושית זבל, תנין או חתול, שכל אחד מהם זוכה ליחס של קדוש מצד קבוצה שונה של כוהנים מצריים". קליסטראטוס טוען שהגישה היהודית נובעת מתוך כבוד והכרת תודה כלפי התפקיד שמילא החזיר בהיסטוריה של החקלאות, כפי שמודגם על ידי הניסיון של מצרים. הוא סבור "שהיהודים היו הורגים חזירים לו שנאו אותם...ואולם למעשה אסור ליהודים להשמיד חזירים באותה מידה שאסור להם לאוכלם. אולי זה הגיוני שהם יכבדו את החזיר אשר לימדם לזרוע ולחרוש, כשם שהם מכבדים את החמור אשר הוביל אותם לראשונה למעיין מים,[12] אחרת, מישהו יאמר שהיהודים נמנעים מהארנבת מכיוון שהם אינם יכולים לאכול שום דבר כל כך מלוכלך".[13] למפריאס מגיב על כך: "הם נמנעים מהארנבת בגלל דמיונה הקרוב לחמור שהם מוקירים כל כך. הארנבת נראית פשוט כחמור הנחותה ממנו בגודל...אולי בעקבות המצרים אפילו בתפישתם את תכונותיהן של חיות, הם רואים במהירותה של החיה ובחדות חושיה כמשהו אלוהי". למפריאס מתנגד להשקפה זו וטוען: "היהודים כנראה שונאים בשר חזיר מכיוון שברברים מתעבים בפרט מחלות עור כמו צרעת וקשקשת, ומאמינים שמחלות כגון אלה ניחתות על בני אדם על ידי הידבקות". הוא מוסיף שהסלידה מבשר החזיר נובעת גם מכך שהחזיר מאוד מלוכלך ושסביבת מגוריו מגעילה והדבר גורם לבשרו "להיות באיכות ירודה".[14][12]

דיון זה הוא הארוך ביותר בספרות היוונית-רומית בשאלה מדוע היהודים נמנעים מבשר חזיר.[12] דעתו של קליסטראטוס על הכבוד היהודי לחזיר תואמת את המגמה בספרות העתיקה המיוצגת על ידי פטרוניוס, שאף מרחיק לכת ומעלה את הרעיון שהיהודים סוגדים לחזיר.[15] קליסטראטוס מציע כאן אטיולוגיה טיפוסית. בהתחשב בחיבתם של מחברים קדומים להמצאות עתיקות המקדמות את הציוויליזציה, אמירתו על כך שהחזיר נערץ על היהודים מכיוון שלימד אותם כיצד לעבד את האדמה היא בהחלט חיובית.[12] קליסטראטוס ולמפריאס מזכירים את הכבוד וההוקרה שהיהודים רוחשים לחמור בשל עזרתו להם למצוא מים במהלך נדודיהם במדבר. גם זה הסבר אטיולוגי, המתייחס לסברה שהייתה קיימת בעת העתיקה בדבר פולחן חמור יהודי (עלילת החמור). הארנבת נזכרת בספר ויקרא בין בעלי החיים האסורים למאכל ממש לפני החזיר.[16] למפריאס טוען שמקור ההימנעות היהודית מחזיר הוא בפחד שמזון זה עלול לגרום לצרעת, ובכך הוא נשען על דעות קדומות כלפי החזיר. החיבור בין סלידה מבשר חזיר ובין צרעת הוא הד לגרסה המצרית-יוונית ליציאת מצרים, לפיה היהודים גורשו ממצרים בגלל צרעת (עלילת המצורעים).[12]

התייחסות נוספת ליהודים וסלידתם מבשר החזיר מופיעה בחיבור "חיי אישים", בין אמירות שנונות שפלוטרכוס מצטט מפיו של קיקרו, שנאמרו במהלך תביעה כנגד מושל סיציליה לשעבר גאיוס ורס: "המלה 'ורס' פירושה בלאטינית חזיר מסורס; כשעבד משוחרר, קייקיליוס שמו, שהיה חשוד על אמונת היהודים, חפץ... לקטרג בעצמו על ורס, אמר קיקרון: 'מה ליהודי ולחזיר?'".[17] אותו קייקיליוס הוא קווינטוס קייקיליוס ניגר, אחד מאנשיו של ורס, אשר ניסה בזמנו לעמוד בעצמו בראש התביעה כדי לסכל אותה. פלוטרכוס הוא היחיד המספר על יהדותו של אותו עבד משוחרר. אין רמז לכך בנאום "נגד קייקיליוס" של קיקרו עצמו. גם אין יסוד להניח שעבד משוחרר באותה התקופה יכול היה לשמש תובע,[18] ולפיכך ניתן להסיק שהבדיחה נולדה בתקופה מאוחרת יותר ויוחסה לקיקרו.[19] ייתכן אף שחל בלבול בין קייקיליוס ניגר לבין ההיסטוריון היהודי קייקיליוס שפעל בתקופת אוגוסטוס.[20]

זיהוי אלוהי היהודים עם דיוניסוס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

למפריאס מקשר את תיעוב החזיר אצל היהודים לכך שעל פי האגדה, אדוניס, שלטענתו יש לזהותו עם דיוניסוס, "נהרג על ידי חזיר בר". דבריו רומזים לקשר בין דיוניסוס ותעלומות דתיות יהודיות וזה מוביל לשאלה השישית בדיון: "מיהו אלוהי היהודים".[14][12] סימאכוס שואל אותו אם הוא מכניס את האל הלאומי שלו "ללוח השנה של העברים" ומשייך "לפולחנותיהם הסודיים" את דיוניסוס.[21] מויראגנס מאתונה משיב לו ופותח בהרצאה בה הוא מזהה את עבודת האל היהודית עם פולחן דיוניסוס. בטיעון הראשון שלו הוא מתייחס לדמיון בין הטקסים הדיוניסיים לבין מה שנראה כמזיגה של חגי סתיו יהודיים:[22]

"החג הגדול והקדוש ביותר ליהודים תואם בבירור את דיוניסוס מבחינת המועד והאופי. כאשר הם חוגגים את הצום שלהם, כפי שהם מכנים אותו, בשיא הבציר, הם עורכים שולחנות עם כל מיני הפירות תחת אוהלים ובקתות הבנויים בעיקר ממעשה מקלעת של גפן וקיסוס. הם מכנים את היום הראשון בימי החג סוכות (skene = אוהל). כמה ימים מאוחר יותר הם חוגגים חג נוסף, המזוהה עם בכחוס, במקרה זה לא ברמזים מטושטשים אלא בהיותו קרוי על שמו במפורש, חג שהוא מעין 'תהלוכת ענפים' או 'תהלוכת תירסוסים', שבה הם נכנסים אל בית-המקדש וביד כל אחד מהם תירסוס. מה הם עושים שם לאחר היכנסם, איננו יודעים, אך אפשר בהחלט שהטקס הוא הילולה בכחנלית, שכן למעשה הם משתמשים בחצוצרות קטנות כדי לפנות לאלוהיהם כדרך בני ארגוס בהילולה שלהם לכבוד דיוניסוס. אחרים מבינם מתקדמים בניגון על נבל. נגנים אלה נקראים בלשונם 'לוויים'".[23][22]

מויראגנס מעלה טיעונים נוספים: הוא קושר את השבת לדיוניסוס דרך העובדה שכוהני בכחוס נקראים "סאבי" (Sabi) וטוען כי "היהודים עצמם מעידים על קשר לדיוניסוס כאשר הם שומרים את השבת על ידי הזמנת איש את רעהו ללגום וליהנות מיין". הוא מצביע על הדמיון בין התלבושת של דיוניסוס ופמלייתו לזו של הכהן הגדול וגם על צליל החצוצרות בזמן חגיגות ליליות: "הכהן הגדול, מוביל את התהלוכה בחג שלהם וחובש מצנפת, והוא לבוש עור של עופר רקום זהב, גלימה היורדת עד לקרסוליו, וסנדלים, עם פעמונים קשורים לבגדיו ומצלצלים תחתיו בשעת הליכתו. כל זה תואם את מנהגנו...יש להם גם רעש כמרכיב בחגיגות הליליות שלהם ... כל אלה בוודאי אינם תואמים (אפשר שהם יאמרו) אף אל מלבד דיוניסוס. מעבר לכך, היהודים אינם משתמשים בדבש בטקסיהם הדתיים כי הם מאמינים כי הדבש מקלקל את היין שאיתו הוא מעורבב; והם השתמשו בדבש כנסך ובמקום יין לפני שהיין נתגלה ... כדי להראות שמה שאמרתי הוא מנהג היהודים ייתכן שנמצא אישור לא קטן בעובדה שבין העונשים הרבים הנהוגים בקרבם השנוא ביותר הוא שלילת שתיית יין מעבריין מורשע לתקופת זמן שאותה גוזר השופט".[23][22]

פלוטרכוס שייך לדור של סופרים שהחלו להשתמש ב"עברים" במקום או יחד עם "יהודים".[24] תיאורו את טקסי החג היהודיים נובע לפחות בחלקו ממקור שקדם לחורבן בית שני.[25] רוב התיאור מתיישב היטב עם חג סוכות. התירסוס הוא הלולב, "ענף הדקל". הצום הוא ההיבט היחיד שאינו מתיישב עם סוכות וגם לא עם אופיים העליז של הפולחנים הדיוניסיים, וגם של חג סוכות לפי תיאורו של פלוטרכוס עצמו.[22] משמעותו יכולה להיות רק יום כיפור, היום המרשים ביותר בפולחן היהודי בבית המקדש, שקודם ב-4 ימים בלבד ליום הראשון של חג סוכות. אף על פי שזהו יום צום, בעת העתיקה היו לו מאפיינים של חג.[26] ייתכן ומאפיין זה כמו גם תאריך חגיגתו, הם שגרמו לפלוטרכוס לבלבל אותו עם חג הסוכות. ייתכן והחג שפלוטרכוס רואה כנפרד ומזוהה עם בכחוס הוא שמיני עצרת, החג שבא אחרי שבעת ימי הסוכות.[27] החצוצרה אופיינית לחג הסוכות כמו גם לחגיגות אחרות במקדש.[28] בתרגום השבעים, המילה היוונית הזו משמשת גם לחצוצרה וגם לשופר. אזכור הלוויים כאן הוא האזכור היחיד שלהם בספרות הפגאנית. פלוטרכוס הוא גם הסופר הפגאני היחיד שמדגיש את החיבור של היין עם חגיגת השבת. ייתכן ודבריו אלה הם הד למנהג של קבלת השבת בברכות על גביע יין. ערבוב הדבש הנזכר כאן תואם להוראה בספר ויקרא.[29][30] נכונותו של פלוטרכוס לקשור את מנהג שתיית היין בשבת לדיוניסוס עומדת בניגוד בולט לתיוג השבת על ידו בחיבור "De Superstitione" כאחד המנהגים הנגועים באמונות טפלות שהיוונים למדו מהברברים.[31]

הזיהוי עם דיוניסוס ("האב ליבר") ותיאור תהלוכת הכהנים נזכרים גם אצל טקיטוס, בן זמנו של פלוטרכוס, אלא שטקיטוס שלל באופן תקיף ביותר את הדמיון בין פולחן דיוניסוס לפולחנים היהודיים.[32] ההשקפה שהמקדש בירושלים היה שייך לדיוניסוס נזכרת אצל הסופר הביזנטי לידוס.[33] פולחן דיוניסוס הוכנס לירושלים בשנת 167 לפנה"ס, בזמן הרדיפה הדתית של אנטיוכוס אפיפנס,[34] אולם חידוש אורח החיים היהודי המסורתי בירושלים שם קץ לפולחן הדיוניסיאני ביהודה, ואין סיבה להניח שהפולחן השאיר את חותמו על המשך התפתחות הפולחן היהודי. גם לניסיונו של תלמי הרביעי פילופטור לכפות את פולחן דיוניסוס על יהודי מצרים[35] לא היה קשר לדמיון בין הפולחן היהודי לבין פולחן דיוניסוס, אלא נבע ממדיניות בית המלוכה.[36] טיעונו של מויראגנס נשמר רק בחלקו, משום שהחלק האחרון של השאלה השישית בספר הרביעי, כמו גם 4 השאלות האחרונות בספר הזה, לא הגיעו לידינו.[25]

בחיבור אחר מסופר על המצור של אנטיוכוס השביעי על ירושלים, שהתרחש בשנת שלטונו הראשונה של יוחנן הורקנוס הראשון (134 לפנה"ס), וגם כאן הכוונה היא לחג הסוכות: "היהודים, כשהוא [אנטיוכוס] צר על ירושלים, ביקשו שביתת נשק למשך שבעה ימים לטובת החג החשוב ביותר שלהם, והוא לא רק שהעניק זאת, אלא שגם הכין שוורים עם קרניים מצופות זהב, וכמות גדולה של קטורת ותבלינים, והביא את כל אלה בתהלוכה חגיגית עד לשערים. ואז לאחר שהעביר את הקורבנות לידי הכהנים שלהם, הוא חזר למחנהו. היהודים נדהמו, ומיד לאחר החג העמידו עצמם בידיו".[37] דיווח על המצור הזה מופיע גם אצל דיודורוס סיקולוס[38] ותיאור מפורט יותר מופיע אצל יוסף בן מתתיהו.[39]

השבת כאמונה טפלה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחיבורו המוקדם "על האמונה הטפלה" (במקור היווני: Περὶ δεισιδαιμονίας; בלטינית: De Superstitione), פלוטרכוס מסביר את האמירה של אוריפידס "יוונים המגלים אצל הברברים דברים רעים" (נשות טרויה, 764) ומונה את המנהגים הברבריים שאומצו על ידי היוונים שיש בהם מן "האמונה הטפלה", ובהם גם "שמירת שבת" (Sabbatismous).[40] מילה זו אינה מופיעה אמנם בתרגום השבעים, אבל נמצאת בברית החדשה[41] ובספרות של אבות הכנסייה.[42] פלוטרכוס אינו מאשים אמנם רק את היהודים באמונה טפלה, אולם על פי פטר שפר, שורה נימת בוז ברשימת המנהגים הברבריים, בניגוד לדעתו החיובית על ההתנזרות היהודית מבשר חזיר ועל האל היהודי.[43]

במקום אחר באותו חיבור הוא מתייחס להימנעות היהודית מהגנה עצמית בשבת: "ואולם היהודים, מפני שהיה זה יום שבת, ישבו במקומם ללא ניע, בשעה שהאויב השעין סולמות אל החומות ותפס את עמדות ההגנה, ואילו הם לא קמו, אלא נשארו שם, כבולים בחבלי האמונה הטפלה כמו היו אחוזים ברשת אחת גדולה".[44] לא ברור לגמרי על איזה כיבוש של ירושלים מדובר, אולם על פי הדמיון לסיפור שציטט יוסף בן מתתיהו מחיבורו של אגאתרכידס,[45] ניתן לשער שהתכוון לכיבושה על ידי תלמי הראשון סוטר.[43]

בחיבור "על הסתירות הסטואיות" (במקור היווני Περὶ Στωικῶν ἐναντιωμάτων; בלטינית De Stoicorum Repugnantiis) נזכרים היהודים כעם שאין לו התפיסה הנכונה של האלוהות ושעובד אותה מתוך פחד:[46] "ראו את הדעות לגבי אלים שמחזיקים בהן יהודים וסורים; ראו כמה אמונות טפלות ממלאות את חיבורי המשוררים. ועדיין, אף אחד כמעט לא תפס את האלוהות כניתנת למות ושהולידו אותה".[47] כינוי היהודים כאומה בעלת אמונות טפלות תואם את המסורת היוונית-רומית, המיוצגת על ידי: אגאתרכידס, קיקרו, הורטיוס (סאטירות, 1, 5, 100), סטראבון, טקיטוס ואפוליוס.[46]

האבות האפונימיים של האומה היהודית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

החמור הנזכר בחיבור הנזכר לעיל "שיחות משתה" כזוכה לכבוד מצד היהודים, נזכר בהקשר היהודי גם בחיבור אחר של פלוטרכוס.

בחיבור "על איסיס ואוסיריס" (במקור היווני Περὶ Ἴσιδος καὶ Ὀσίριδος; בלטינית De Iside et Osiride), עוסק פלוטרכוס בקשר בין האל טיפון, שזוהה על ידי היוונים עם האל המצרי סת, לחמור. בהתייחסו למיתוס על הקרב של טיפון עם האלים, הוא מבהיר: "אך אלה המספרים כי מנוסתו של טיפון מן הקרב נעשתה על גב חמור ונמשכה שבעה ימים, וכי לאחר שנמלט הוליד בנים, היירוסולימוס ויודיאוס, מנסים בעליל, כפי שהשמות מלמדים, לגרור מסורות יהודיות אל תוך האגדה".[48][49] במסורת זו מתואר טיפון כאבי האומה היהודית וכמייסדה של ירושלים. פלוטרכוס חולק בזה על סופרים שאת שמם אינו מציין, שזיהו את אבי היהודים (ללא ספק התכוונו למשה) עם טיפון רוכב על חמור.[50] אותן "מסורות יהודיות" שהוא מגנה, הן כפי הנראה מקור מצרי קדום שניסה לקשור את מוצא היהודים עם האל מטיל האימה והשנוא בשתי המיתולוגיות, היוונית והמצרית.[49] ברור שסיפור זה הופיע בקרב חוגים עוינים ליהודים, שייחסו להם פולחן-חמור (עלילת החמור).[51] נזכרת כאן מסורת אפונימית על משה, יהודה (יודיאוס) וירושלים (היירוסולימוס) - אבות האומה היהודית כביכול, שסיפקה הסבר מיתולוגי לשמותיהן של ארצם ועיר בירתם של היהודים. ההתייחסות ל"שבעה ימים" שולבה כדי להצביע על מקור השבת.[52] ההסבר האטיולוגי לפולחן החמור היהודי, המסורת האפונימית על משה, יהודה וירושלים, וההתייחסות ל-7 ימים, מופיעים כולם גם אצל טקיטוס.[32]

היסטוריה מדינית של יהודה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחיבור "חיי אישים" נזכרים כמה אירועים בהיסטוריה היהודית של התקופה הרומית בארץ ישראל.

בתיאור מסעו של פומפיוס במזרח (63 לפנה"ס), פלוטרכוס מציין שבין היתר "גם את ארץ יהודה שיעבד ואסר את אריסטובולוס מלכה".[53] בתיאור תהלוכת הניצחון של פומפיוס ברומא הוא מפרט את שמות הארצות שנכנעו, שהופיעו על כתובות שנישאו בראש התהלוכה, ובהם "פיניקיה ופלשתינה, יהודה, ערב וכל הפיראטים שביבשה ובים". בנוסף לכך, הוא מציין גם מספר שמות של שבויים רמי מעלה ובהם גם את "אריסטובולוס מלך היהודים".[54] פלוטרכוס מספר שמרקוס אנטוניוס התלווה לגביניוס במסע המלחמה שלו בסוריה ו"נשלח כנגד אריסטובולוס שהמריד את היהודים" (לאחר שברח מרומא לארץ ישראל), בקרב שבסופו "אריסטובלוס עצמו נשבה יחד עם בנו" (אנטיגונוס השני, בשנת 56 לפנה"ס).[55] הוא מספר שאנטוניוס "נטל ממלכים רבים את מלכותם" ומביא כדוגמה לכך את "אנטיגונוס היהודי", שאנטוניוס "התיז גם את ראשו, אף-על-פי שמעולם לא הוטל עונש כזה על מלך".[56] פלוטרכוס מציין שבין הטריטוריות שהעניק אנטוניוס לאהובתו, קלאופטרה מלכת מצרים, היה גם "אותו אזור של ארץ יהודה שבו גדל הצרי" (סביבות יריחו).[56] בתיאורו את כישוריה הוא מציין שקלאופטרה "ידעה את לשונותיהם של עמים רבים" ולרוב לא נזקקה למתורגמן: "לרובם השיבה את תשובותיה בעצמה...לעברים, לערבים, לסורים".[57] יש להניח שהכוונה הייתה לארמית, השפה הנפוצה בקרב היהודים באותה עת,[58] אך ייתכן והשימוש במילה "עברים" ולא במילה "יהודים", כמו גם ציונם הנפרד מה"סורים", מרמז דווקא על השפה העברית.

בסקירתו את חילות העזר שאסף אנטוניוס לקראת קרב אקטיום, מציין פלוטרכוס גם את "מלכוס הערבי והורדוס היהודי",[59] אולם הורדוס בסופו של דבר לא שלח סיוע צבאי לאנטוניוס מאחר שהיה עסוק במלחמה נגד מלכוס (מלך הנבטים). פלוטרכוס מציין שכאשר התבשר אנטוניוס על תבוסת כוחותיו באקטיום, נמסר לו גם על נטישת שליטי החסות שלו, לאחר "שהורדוס היהודי הצטרף עם כמה לגיונות וקוהורטים אל קיסר".[60] הוא מספר שלאחר תבוסתם שלחו אנטוניוס וקלאופטרה שליחים לאוגוסטוס המנצח, ואחד מהם "נשלח אל הורדוס המלך" כדי להניא אותו מלעבור לצדו של אוגוסטוס, אולם השליח "האמין לדברי הורדוס" והחליט להתייצב לפני אוגוסטוס, "אבל הורדוס לא יכול לעזור לו כלום" ואוגוסטוס הוציא אותו להורג.[61]

פלוטרכוס מזכיר את ארץ יהודה גם באירועים מאוחרים יותר: בקשר למכתב ובו ידיעות על התקוממות של לגיונות שנועדו להבהיל את הקיסר גלבה,[62] וגם בקשר לאיגרת תמיכה בקיסר אותו, שהתקבלה מהמצביא אספסיאנוס בזמן שעמד בראש גיס גדול ביהודה.[63] בהמשך הוא מצטט את אותו, שמודיע לחייליו על תמיכת הצבא בו: "אסיה וסוריה ומצרים והצבאות הנלחמים ביהודים עמנו הם".[64]

יצירותיו בתרגום עברי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • פלוטארכוס, גדולי יוון ורומא. תרגם י"ל ברוך. תל אביב, הוצאת אמנות, תרצ"ב. 2 כרכים. העתק דיגיטלי, במאגר הספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית
  • פלוטארכוס. חייהם של גדולי יוון ורומי. עברית: שלמה שמואלביץ, יעקב אורנשטיין, בעריכת עמנואל כץ. ספרי זהב, מהדורה שנייה תש"ד. 2 כרכים.
  • פלוטארכוס. חיי אישים - אנשי יוון. תרגם מיוונית והוסיף הערות: א"א הלוי. ירושלים, מוסד ביאליק, תשל"א.
  • פלוטארכוס. חיי אישים - אנשי רומי. תרגם מהמקור היווני והוסיף מבוא והערות: יוסף ליבס. ירושלים, מוסד ביאליק, תשי"ד, תשכ"ב.
  • פלוטארכוס. חיי אישים - אנשי יוון ורומי. תרגם מן המקור היווני והוסיף הערות: א"א הלוי. ירושלים, מוסד ביאליק, 1973.
  • פלוטרך איש חרונאה (יוון). מוראליה. תרגם מגרמנית והוסיף דברי מבוא והערות: יוסף האובן (נבו). תל אביב, הוצאת ירון גולן, תשנ"ט-1999.
  • פלוטרכוס. על שלוות הנפש, תרגם מיוונית עתיקה והוסיף הערות: אברהם ארואטי, נהר ספרים, 2007.
  • פלוטרכוס. ספרטה - אמרות ומנהגים. תרגמה מיוונית והוסיפה מבוא ופירוש: דבורה גילולה. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, 2011.
  • פלוטרכוס. חיי אישים - ליקורגוס ונומה. תרגמה מיוונית והוסיפה מבוא ופירוש: דבורה גילולה. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, 2016.
  • פלוטרכוס (פסאודו), סיפורי אהבה, מתוך האתר של שמעון בוזגלו.
  • פלוטרכוס. על הפטפטנות. תרגם מיוונית: אברהם ארואטי. תל אביב, נהר ספרים, 2019.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • מנחם שטרן – Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1976, Vol. I: XCI. Plutarch, pp. 545-576

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: פלוטרכוס
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פלוטרכוס
יצירותיו בתרגום לאנגלית

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ הגיית השם ביוונית: פּלוּטַרכוֹס במלעיל דמלעיל (ההטעמה בהברה השלישית מהסוף); הגיית השם בלטינית: פּלוּטַרכוּס במלעיל (ההטעמה בהברה השנייה מהסוף).
  2. ^ פלוטארכוס, חיי אישים: אנשי רומי, מבוא מאת יוסף גרהרד ליבס, פרק א, עמ' 9.
  3. ^ 1 2 3 4 על שלוות הנפש, תרגם מיוונית עתיקה והוסיף הערות: אברהם ארואטי; על פלוטרכוס, עמ' 69.
  4. ^ Symposiacs, Book V, questions V, VIII; Book IX, questions II & III
  5. ^ פלוטרכוס, חיי אנטוניוס, פרק סח.
  6. ^ פלוטארכוס, חיי אישים : אנשי יוון ורומי; אנשי רומי: אותו, פרק יד, 1.
  7. ^ סודא, פלוטרכוס – Suidas, s.v. Πλούταρχος
  8. ^ על שלוות הנפש, תרגם מיוונית עתיקה והוסיף הערות: אברהם ארואטי; על פלוטרכוס, עמ' 70.
  9. ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I: XCI. Plutarch, p. 545
  10. ^ Plutarch, Quaestiones Convivales, Book IV, chapter 4, section 4
  11. ^ Plutarch, Quaestiones Convivales, Book IV, chapter 5, section 1
  12. ^ 1 2 3 4 5 6 פטר שפר, יודופוביה, פרק 3 התנזרות מבשר חזיר, עמ' 109–111 (תרגום מאנגלית: להד לזר).
  13. ^ Plutarch, Quaestiones Convivales, Book IV, chapter 5, section 2
  14. ^ 1 2 Plutarch, Quaestiones Convivales, Book IV, chapter 5, section 3
  15. ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, LXX. Petronius, no. 195, p. 444; Petronius, Fragmenta, no. 37; XCI. Plutarch, p. 546
  16. ^ ספר ויקרא, פרק י"א, פסוקים ו'–ז'.
  17. ^ פלוטארכוס, חיי אישים: אנשי רומי, קיקרון, פרק ז, סעיף 6.
  18. ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, XCI. Plutarch, no. 263, p. 566
  19. ^ דבורה גילולה, הלצות על יהודים בספרות הרומית (מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, כרך תשמ"ו), ז. פלוטארך, עמ' 28-27.
  20. ^ סודא, קייקיליוס – Suidas, s.v. Κεκίλιος
  21. ^ Plutarch, Quaestiones Convivales, Book IV, chapter 6, section 1
  22. ^ 1 2 3 4 פטר שפר, יודופוביה, פרק 2 האל היהודי, עמ' 82–84 (תרגום מאנגלית: להד לזר).
  23. ^ 1 2 Plutarch, Quaestiones Convivales, Book IV, chapter 6, section 2
  24. ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I: XCI. Plutarch, p. 559
  25. ^ 1 2 Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I: XCI. Plutarch, p. 546
  26. ^ משנה, מסכת תענית, פרק ד', משנה ח'.
  27. ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I: XCI. Plutarch, p. 561
  28. ^ משנה, מסכת סוכה, פרק ה', משנה ד'-ה.
  29. ^ ספר ויקרא, פרק ב', פסוק י"א.
  30. ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I: XCI. Plutarch, p. 562
  31. ^ פטר שפר, יודופוביה, פרק 4 שבת, עמ' 136 (תרגום מאנגלית: להד לזר).
  32. ^ 1 2 טקיטוס, היסטוריות, ספר 5, פרקים 2–5 (בלטינית עם תרגום אנגלי).
  33. ^ Lydus, De Mensibus, IV, 53
  34. ^ ספר מקבים ב, פרק ו, פסוק 7.
  35. ^ ספר מקבים ג, פרק ב, פסוק 29.
  36. ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I: XCI. Plutarch, p. 560
  37. ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I: XCI. Plutarch, no. 260: Regum et Imperatorum Apophthegmata, p. 184E-F; pp. 563-564
  38. ^ דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה, ספרים 34–35, פרק 1, סעיפים 5-1.
  39. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק ח, פסקאות ב-ג, סעיפים 248-236.
  40. ^ Plutarch, De Supestitione, section 3, 166A
  41. ^ הברית החדשה, אל העברים, פרק ד, פסוק 9.
  42. ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I: XCI. Plutarch, p. 549
  43. ^ 1 2 פטר שפר, יודופוביה, פרק 4 שבת, עמ' 131–132 (תרגום מאנגלית: להד לזר).
  44. ^ Plutarch, De Supestitione, section 8, 169C
  45. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק כב, סעיפים 211-205.
  46. ^ 1 2 Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I: XCI. Plutarch, p. 547
  47. ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I: XCI. Plutarch, no. 257: De Stoicorum Repugnantiis, 38, p. 1051 E; p. 550
  48. ^ Plutarch, De Iside et Osiride, 31, p. 363C-D
  49. ^ 1 2 פטר שפר, יודופוביה, פרק 2 האל היהודי, פולחן החמור, עמ' 88 (תרגום מאנגלית: להד לזר).
  50. ^ Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period, p. 241
  51. ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I: XCI. Plutarch, p. 563
  52. ^ Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period, p. 246
  53. ^ פלוטארכוס, חיי אישים: אנשי רומי, פומפיוס, פרק לט, סעיף 3.
  54. ^ פלוטארכוס, חיי אישים: אנשי רומי, פומפיוס, פרק מה, סעיפים 1–2, 5.
  55. ^ פלוטארכוס, חיי אישים: אנשי רומי, אנטוניוס, פרק ג.
  56. ^ 1 2 פלוטארכוס, חיי אישים: אנשי רומי, אנטוניוס, פרק לו, סעיף 3 (תרגום ליבס).
  57. ^ פלוטארכוס, חיי אישים: אנשי רומי, אנטוניוס, פרק כז, סעיפים 4-3.
  58. ^ Duane W. Roller, Cleopatra: A Biography, Oxford .University Press, 2010 p. 47
  59. ^ פלוטארכוס, חיי אישים: אנשי רומי, אנטוניוס, פרק סא, סעיף 3 (תרגום ליבס).
  60. ^ פלוטארכוס, חיי אישים: אנשי רומי, אנטוניוס, פרק עא, סעיף 1 (תרגום ליבס).
  61. ^ פלוטארכוס, חיי אישים: אנשי רומי, אנטוניוס, פרק עב, סעיף 3 (תרגום ליבס).
  62. ^ פלוטארכוס, חיי אישים - אנשי יוון ורומי, אנשי רומי, גאלבה, פרק יג, סעיף 4.
  63. ^ פלוטארכוס, חיי אישים - אנשי יוון ורומי, אנשי רומי, אותו, פרק ד, סעיף 3.
  64. ^ פלוטארכוס, חיי אישים - אנשי יוון ורומי, אנשי רומי, אותו, פרק טו, סעיף 6.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=פלוטרכוס&oldid=39733997"
pFad - Phonifier reborn

Pfad - The Proxy pFad of © 2024 Garber Painting. All rights reserved.

Note: This service is not intended for secure transactions such as banking, social media, email, or purchasing. Use at your own risk. We assume no liability whatsoever for broken pages.


Alternative Proxies:

Alternative Proxy

pFad Proxy

pFad v3 Proxy

pFad v4 Proxy