צ'ה בום-קון
 | ||||
| צ'ה בום-קון, 1979 | ||||
| מידע אישי | ||||
|---|---|---|---|---|
| לידה |
22 במאי 1953 (בן 71) הוואסאונג שבקוריאה הדרומית | |||
| גובה | 1.79 מ' | |||
| עמדה | חלוץ | |||
| מועדונים מקצועיים כשחקן* | ||||
| ||||
| ||||
| נבחרת לאומית כשחקן | ||||
| ||||
| קבוצות כמאמן | ||||
| ||||
| * הנתונים מתייחסים למשחקי הליגה בלבד | ||||
צ'ה בום-קון (הנגול: 차범근; נולד ב־22 במאי 1953) כדורגלן דרום קוריאני, חלוצה הפורה של נבחרת קוריאה הדרומית בשנות השבעים, שהיה לשחקן בולט בבונדסליגה בשנות השמונים.
קריירת משחק
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחד מהטובים שבכדורגלני יבשת אסיה בכל הזמנים, בום-קון זכור בקרב אוהדי נבחרת ישראל בשנות השבעים ואף בקרב שחקניה, ממספר משחקים בין נבחרות קוריאה וישראל, במוקדמות גביע העולם. שחקן הנבחרת הישראלית גידי דמתי אמר ל"הארץ" כי: "כולנו הכרנו רק שם אחד, צ'ה בום קון. כל התרגולים היו על השחקן הזה, שהיה גבוה, מהיר עם משחק ראש מצוין ובעיטות איומות בשתי הרגליים".
אף שקוריאה הדרומית של בום-קון מנעה מישראל את ההעפלה למונדיאל 1978, היא גם לא הגיעה לשם בעצמה. בשנים שלאחר מכן לא שותף במשחקי הנבחרת, לאחר שעבר לשחק בגרמניה בגיל 27. לאחר פחות משנה במדי דרמשטדט, הוא עבר לשחק באיינטרכט פרנקפורט וזכה עימה בגביע אופ"א. לאחר מספר שנים עבר לבאייר לברקוזן וגם עימה זכה באותו מפעל אירופי, לאחר ניצחון במפגש גמר כפול מול אספניול. במשחק הראשון בחוץ, בו הובסה לברקוזן בתוצאה 3–0, נפצע בום-קון והוחלף לאחר 18 דקות. בגומלין, בו ניצחה לברקוזן באותה תוצאה, כבש בום-קון את השער השלישי של קבוצתו, שניצחה לבסוף בדו-קרב פנדלים. באותה תקופה היה בום-קון אחד מהכוכבים הגדולים בבונדסליגה; כשפרש ב-1989, עמדו לזכותו 98 שערים ב-308 הופעות בליגה הגרמנית הבכירה - יותר מכל שחקן זר אחר לפניו.
במובן מסוים הקדימה ההצלחה של בום-קון את זמנה. הכדורגל בארצו לא היה מפותח דיו אז. הליגה המקצוענית הקוריאנית (K-League) נוסדה רק ב-1983; הנבחרת הלאומית העפילה לראשונה מזה שלושים ושתיים שנה למונדיאל רק ב-1986. במקסיקו 1986 שיחק אמנם בום-קון עם הנבחרת, לאחר שנעדר ממנה שמונה שנים. אולם את הפריחה שבאה אחר כך, שהתבטאה בשש הופעות רצופות נוספות במונדיאל, החמיץ כשחקן, אף שהיה לו בה חלק כמאמן.
קריירת אימון
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם שובו לקוריאה פנה לעסוק בפיתוח הכדורגל בה. הוא הקים רשת של בתי ספר לכדורגל ואימן את קבוצת אולסן יונדאי הוראנג-אי מהליגה הקוריאנית, במשך שלוש שנים (1991–1994). ב-1997 מונה למאמן הנבחרת הלאומית, אותה הצעיד להעפלה למונדיאל 1998 בצרפת, ולהדחה נוספת מהטורניר כבר בשלב הבתים הראשון. לאחר התבוסה הכואבת 5-0 להולנד של חוס הידינק, פוטר מתפקידו. אז האשים בתקשורת את ההתאחדות הקוריאנית על שלא הציעו בונוסים ראויים, והוסיף על כך את הטענה שתוצאות משחקי הכדורגל המקצועני בקוריאה נקבעות מראש. ההתאחדות הקוריאנית הטילה עליו עונש מיידי של הרחקה לחמש שנים. הוא עזב את קוריאה עם אשתו. הידינק החליף אותו בתפקיד מאמן נבחרת קוריאה הדרומית, ובהמשך הוביל אותה להישג הגדול (מקום רביעי) במונדיאל 2002, אותו אירחה.
לאחר שאימן במשך כשנה וחצי את קבוצה שנג'ן פינגאן מהליגה הסינית וזכה באליפות, חזר לקוריאה ועבד כפרשן בטלוויזיה שם. ב-2003 שב לליגה הקוריאנית כמאמנה של סוואן סמסונג בלו-וינגס, עימה זכה באליפות ב-2004.
בנו, צ'ה דו-רי, שיחק כמו אביו לפניו, בליגה הגרמנית ובנבחרת קוריאה הדרומית.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- צ'ה בום-קון, באתר Transfermarkt
- צ'ה בום-קון, באתר Fussballdaten.de (בגרמנית)
- צ'ה בום-קון, באתר WorldFootball.net
- צ'ה בום-קון, באתר National Football Teams
- צ'ה בום-קון, באתר FootballDatabase.eu
- פרופיל המאמן, באתר Transfermarkt
- כל ההופעות הבינלאומיות באתר rsssf.com
- אשר גולדברג, סיוט ושמו צ'ה בום קון, באתר הארץ, 2 ביוני 2002
- רמי היפש, כוכב ענק כבר היה להם, באתר הארץ, 26 במאי 2002
בקרת זהויות  |
|
|---|