ארנולף מקרינתיה
 | |||||
| לידה | 850 | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
8 בדצמבר 899 (בגיל 49 בערך) רגנסבורג, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה  | ||||
| מקום קבורה |
| ||||
| בן או בת זוג |
Ota (888–?) Winburg Ellinrat | ||||
| |||||
| חתימה |
 | ||||
  | |||||
ארנולף מקרינתיה (850 – 8 בדצמבר 899) היה דוכס קרינתיה שהדיח את דודו, הקיסר קרל השמן, ולאחר מכן הפך למלך הקרולינגי של פרנקיה המזרחית[1] משנת 887. היה למלך איטליה משנת 894 וקיסר האימפריה הרומית הקדושה מ-22 בפברואר 896 ועד מותו ברגנסבורג, בוואריה.
ראשית חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]אי חוקיות וראשית חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ארנולף היה בנם הלא חוקי של קרלומן מבוואריה,[2] [3] וליוסטווינד,[4] אשר הייתה כנראה אחותו של ארנסט, רוזן בוואריה באזור של אוברפפאלץ, או אולי רוזן העיר של פסאו, על פי מקורות אחרים. לאחר לידתו של ארנולף, התחתן קרלומן, לפני 861, לבתו של אותו הרוזן ארנסט, שמת לאחר 8 באוגוסט 879. כיוון שזוהי ההיסטוריוגרפיה המערבית-פרנקונית[5] שמדברת על אי-חוקיותו של ארנולף, בהחלט ייתכן ששתי הנשים הן למעשה אותו אדם וכי קרלומן התחתן עם אמו של ארנולף, ובכך נתן לגיטימציה לבנו.
ארנולף קיבל את השלטון על דוכסות קרינתיה, מדינת ואסלים פרנקית ויורשתה של נסיכות קרנטניה העתיקה מאביו קרלומן, לאחר שקרלומן התפייס עם אביו שלו, המלך לודוויג הגרמני ונבחר למלך בדוכסות בוואריה.
ארנולף בילה את ילדותו ב-Mosaburch או Mosapurc, כמה קילומטרים מאחד המגורים הקיסריים, קייזפפאלץ הקרולינגית ב-Karnburg, אשר הייתה מקום מגוריו של נסיכי קרינתיה. ארנולף שמר על מקום מושבו כאן ומאירועים מאוחרים יותר ניתן להסיק כי הקרינתיים, מימים מוקדמים, התייחסו אליו כאל הדוכס שלהם. מאוחר יותר, לאחר שהוכתר כמלך פרנקיה המזרחית, הפך ארנולף את שטחה הישן של קרינתיה למרקיזות קרינתיה, חלק מדוכסות בוואריה.[6]
שליט אזורי
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר שהמלך קרלומן מת משבץ בשנת 879, ירש לודוויג הצעיר את בוואריה, קרל השמן קיבל את ממלכת איטליה וארנולף שלט בקרינתיה בהסכם עם קרלומן. עם זאת, בוואריה נשלטה פחות או יותר על ידי ארנולף.[7] ארנולף כבר שלט בבוואריה במהלך הקיץ והסתיו של 879 בעוד אביו סידר את ירושתו והוא עצמו קיבל את "פאנוניה", כדברי "האנאלס פולדנסס",[8] או "קראנטנום", כדברי רג'ינו מפרום.[9] חלוקת התחום אושרה בשנת 880 לאחר מותו של קרלומן.
כאשר אנגלסצ'לק השני מפאנוניה מרד ב-882 באריבו, מרקיז פאנוניה, והצית את מלחמת וילהלמינר, ארנולף תמך בו מהאחוזה של אחיו. זה הרס את מערכת היחסים של ארנולף עם דודו הקיסר והעמיד אותו במלחמה עם סבטופלוק ממורביה. פאנוניה פלשה לנחלותיו, אך ארנולף סירב לוותר על יחסיו עם בני וילהלמינר הצעירים. ארנולף לא כרת שלום עם סווטופלוק עד סוף 885, עד אז היה השליט המורבי נאמן לקיסר. כמה חוקרים רואים במלחמה זו את הרס תקוותיו של ארנולף לרשת את קרל השמן.[10]
מלך פרנקיה המזרחית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ארנולף לקח את התפקיד הראשי בהדחת דודו, הקיסר קרל השמן. עם תמיכה של האצילים הפרנקים, ארנולף הדיח את קרל בנובמבר 887 תחת איום של פעולה צבאית.[11][12] קרל הסכים בשלום לפרישה לא רצונית זו, אך לא מבלי להטיח תחילה באחיינו בשל בגידתו ולבקש כמה וילות מלכותיות בשוואביה, אותן העניק לו ארנולף, [13] על מנת לחיות את חודשיו האחרונים.[דרוש מקור] ארנולף, לאחר שהתבלט במלחמה נגד הסלאבים, נבחר למלך על ידי האצילים של פרנקיה המזרחית (רק התחום המזרחי, אם כי קרל שלט בכל האימפריה הפרנקית).[14] פרנקיה המערבית, ממלכת בורגונדיה וממלכת איטליה בחרו בשלב זה מלכים משלהם מהמשפחה הקרולינגית.
כמו כל השליטים הגרמניים המוקדמים, הוא היה מעורב רבות במחלוקות כנסייתיות. בשנת 895, באספת טריבור, הוא ניהל ויכוח בין המחוזות האפיסקופלים של ברמן, המבורג וקלן בנוגע לסמכות השיפוט, שהביאה להשארת ברמן והמבורג כמחוז עצמאי, ללא תלות בדיוקסיה של קלן.[15]
בשנת 890 הוא נלחם בהצלחה בסלאבים בפאנוניה.[16] בתחילת/אמצע 891 פלשו הוויקינגים ללותרינגיה,[17] ומחצו צבא מזרח פרנקי במאסטריכט .[18] מונחים כגון "ויקינגים", "דנים", "אנשי צפון" ו"נורווגים" שימשו באופן רופף לתיאור פולשים אלה. [19] בקרב הבא על לובן (ספטמבר 891), בלותרינגיה, הדף ארנולף את הוויקינגים, ובעצם סיים את התקפותיהם בחזית זו.[דרוש מקור] "האנלס פולדנסס" טוען כי היו כל כך הרבה ויקינגים מתים שגופם חסם את מהלך הנהר. לאחר ניצחון זה בנה ארנולף טירה חדשה על אי בנהר דייל (בהולנדית: Dijle, אנגלית וצרפתית: Dyle). [20]
ארנולף ניצל את הבעיות בפרנקיה המערבית לאחר מותו של קרל השמן כדי להבטיח את שטח לותרינגיה, שאותו הפך לממלכה עבור בנו זבנבולד.[21] בשנת 889 תמך ארנולף בתביעתו של לודוויג העיוור לממלכת פרובנס, לאחר שקיבל פנייה אישית מאמו של לודוויג, ארמנגארד, שבאה לפגוש את ארנולף בפורשהיים במאי 889.[22]
בהכרת עליונות מעמדו של ארנולף, בשנת 888 קיבל אודו, מלך צרפת רשמית את עליונותו של ארנולף.[23] בשנת 893 העביר ארנולף את תמיכתו מאודו לשארל התם לאחר ששוכנע על ידי פולק, הארכיבישוף של ריימס, שזה לטובתו.[24] לאחר מכן ניצל ארנולף את הלחימה הבאה בין אודו לשארל בשנת 894, מה שגרם לסיפוח כמה שטחים של פרנקיה המערבית.[25] בשלב מסוים נאלץ שארל התם לברוח לארנולף ולבקש את הגנתו. [26] התערבותו אילצה עד מהרה את האפיפיור פורמוסוס להתערב, כיוון שחשש שמערב פרנקיה מחולקת ומלאת מלחמה תהיה טרף קל לוויקינגים.
בשנת 895 זימן ארנולף את שארל ואודו למעונו בוורמס. יועציו של שארל שכנעו אותו לא ללכת, והוא שלח נציג במקומו. אודו, לעומת זאת, השתתף באופן אישי, יחד עם משלחת גדולה, נושאת מתנות רבות לארנולף.[27] מרוב כעס על אי הופעתו של שארל, הוא קיבל את פני אודו ב"דיאט וורמס" במאי 895, ושוב תמך בטענתו של אודו על כס המלוכה של מערב פרנקיה. באותה עצרת הוא הכתיר את בנו הבלתי חוקי זוונטיבולד כמלך לותרינגיה.
מלחמות עם מורביה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כבר בשנת 880 ארנולף חלם על מורביה הגדולה, והשתמש בבישוף הפרנקי ויכינג מניטרה להפריע לפעילות המיסיונרית של הכמרים האורתודוקסים קירילוס ומתודיוס, במטרה למנוע כל פוטנציאל ליצירת מדינה מורבית מאוחדת. [28] לארנולף היו יחסים רשמיים עם שליט הממלכה המורבית, סבטופלוק, תוך שימוש בהם כדי ללמוד את סודותיו הצבאיים והפוליטיים של האחרון. מאוחר יותר, שיטות אלו שימשו לכיבוש שטח המדינה המורבית הגדולה.[29]
ארנולף לא הצליח לכבוש את כל מורביה הגדולה במלחמות של 892, 893 ו-899. אולם ארנולף אכן השיג כמה הצלחות, במיוחד בשנת 895, כאשר דוכסות בוהמיה התנתקה ממורביה הגדולה והפכה למדינת הוואסל שלו. הסכם הושג בינו לבין הדוכס מבוהמיה בוריווג' הראשון (שלט בשנים 870–895). בוהמיה השתחררה אפוא מהסכנות של פלישה פרנקית. בשנת 893 או 894 איבדה לו מורביה הגדולה חלק משטחה - הונגריה המערבית של ימינו. כפרס, ויכינג הפך לקנצלר של ארנולף בשנת 892. [30] בניסיונותיו לכבוש את מורביה, בשנת 899 פנה ארנולף למגיארים שהתיישבו בפאנוניה, ובעזרתם השיג מידה של שליטה על מורביה.[31] [32]
מלך איטליה וקיסר האימפריה הרומית הקדושה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
באיטליה נלחמו גי השלישי מספולטו וברנגאר מפריולי על כתר הברזל של לומברדיה. ברנגאר הוכתר כמלך בשנת 887, אך גי הוכתר אף הוא בשנת 889. בעוד האפיפיור סטפנוס החמישי תמך בגי, ואף הכתירו כקיסר הרומי בשנת 891, ארנולף נתן את תמיכתו לברנגאר.[33]
בשנת 893, האפיפיור החדש פורמוסוס, שלא סמך על המלכים החדשים שהוכתרו גי השלישי מספולטו ובנו למברט השני מספולטו, שלח משלחת לאומונטסברך, שם נפגש ארנולף עם סבטופלוק הראשון ממורביה,[34] בבקשה לארנולף לבוא ולשחרר את איטליה,[35] ובתמורה יוכתר כקיסר ברומא. ארנולף פגש את המשלחת מאיטליה, העניק להם מתנות והבטיח לסייע לאפיפיור.[36] לאחר מכן שלח ארנולף את בנו Zwentibold עם צבא בווארי להצטרף לברנגאר מפריולי. הם ניצחו את גי, אך נהדפו ונסוגו בסתיו.
כאשר האפיפיור פורמוסוס ביקש שוב מארנולף לפלוש, הדוכס הוביל אישית צבא ברחבי הרי האלפים בתחילת 894. בינואר 894 נפלה ברגמו, והרוזן אמברוז, נציגו של גי בעיר, נתלה מעץ ליד שערי העיר.[37] ארנולף כבש את כל השטח מצפון לנהר הפו, ואילץ את כניעת מילאנו ולאחר מכן הוציא את גי מפאביה, שם הוכתר כמלך איטליה.[23] ארנולף לא הלך רחוק יותר לפני שגי מת בפתאומיות בסוף הסתיו, וקדחת הכתה בחייליו.[36] צעדתו צפונה דרך הרי האלפים הופסקה על ידי רודולף הראשון מבורגונדי, ורק בקושי רב חצה ארנולף את רכס ההרים.[37] כנקמה, הורה ארנולף לבנו הלא לגיטימי זוונטיבולד להרוס את ממלכתו של רודולף. בינתיים נסעו למברט ואמו אגלטרוד לרומא כדי לקבל אישור אפיפיורי על ירושתו הקיסרית, אך כאשר האפיפיור פורמוסוס, שעדיין רצה להכתיר את ארנולף, סירב, הוא נכלא בטירת סנטאנג'לו.
בספטמבר 895 הגיעה משלחת אפיפיורית חדשה לרגנסבורג וביקשה את עזרתו של ארנולף. באוקטובר ארנולף הוביל את המערכה השנייה שלו לאיטליה.[36] הוא חצה את הרי האלפים שוב, ושוב כבש את פאביה, אך אז המשיך לאט, וזכה לתמיכה בקרב האצולה של טוסקנה. תחילה הצטרף אליו מגינולף, הרוזן ממילאנו ולאחר מכן וולפרד מפריולי. בסופו של דבר אפילו אדלברט השני מטוסקנה נטש את למברט. כאשר מצא את רומא נעולה נגדו ומוחזקת בידי אגלטרוד, נאלץ ארנולף לכבוש את העיר בכוח ב-21 בפברואר 896, ולשחרר את האפיפיור.[38] לאחר מכן התקבל ארנולף בפונט מילביו על ידי הסנאט הרומי שליווה אותו לעיר ליאונין, שם התקבל על ידי האפיפיור פורמוסוס במדרגות כנסיית השליחים הקדושים.
ב-22 בפברואר 896 הוביל פורמוסוס את המלך לכנסיית פטרוס הקדוש, משח והכתיר אותו כקיסר, והצדיע לו כאוגוסטוס.[39] [40] לאחר מכן המשיך ארנולף לבזיליקת פאולוס הקדוש מחוץ לחומות, שם קיבל את כבוד העם הרומי,[38] שנשבע "לעולם לא למסור את העיר ללמברט או לאמו אגלטרוד".[41] לאחר מכן המשיך ארנולף והגלה לבוואריה שני סנאטורים מובילים, קונסטנטין וסטיבן, שעזרו לאגלטרוד לכבוש את רומא. [42]
ארנולף השאיר את אחד הוואסלים שלו, פארולד, כדי להחזיק ברומא, ושבועיים לאחר מכן צעד לעבר ספולטו, לשם ברחה אגרטרוד כדי להצטרף ללמברט,[41] אך כעת ארנולף לקה באירוע מוחי, מה שאילץ אותו לבטל את המערכה ולחזור לבוואריה. [43] שמועות של אותה תקופה גרסו כי מצבו של ארנולף נגרם בעקבות הרעלה בידי אגלטרוד.
ארנולף שמר על השלטון באיטליה רק כל עוד הוא היה שם באופן אישי.[44] [45] בדרכו צפונה, עצר בפאביה שם הכתיר את בנו הלא חוקי רטולד, כמשנה למלך איטליה, ולאחר מכן השאיר את רטולד במילאנו בניסיון לשמר את אחיזתו באיטליה.[46] באותה שנה מת האפיפיור פורמוסוס מה שהשאיר את למברט שוב בשלטון, והוא וגם ברנגאר המשיכו להרוג כל פקיד שמונה על ידי ארנולף, מה שאילץ את רטולד לברוח ממילאנו לבוואריה. [47] במשך כל חייו ארנולף הפעיל מעט מאוד שליטה באיטליה, וסוכניו ברומא לא מנעו את בחירתו של האפיפיור סטפנוס השישי בשנת 896. [48] האפיפיור נתן בתחילה את תמיכתו לארנולף, אך בסופו של דבר הפך לתומך של למברט. [49]
שנים אחרונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר 896 בריאותו של ארנולף הדרדרה, חוץ משבץ מוחי הוא סבל ממורבוס פדיקולוזיס, כלומר, התפשטות כיני ערווה בעפעפיים, מה שמנע ממנו להתמודד ביעילות עם הבעיות שטרדו את שלטונו. איטליה אבדה,[46] פשיטות ממורביה וממדיארים הטרידו ללא הרף את אדמותיו, ולותרינגיה התקוממה נגד זבנטיבולד. [50] כמו כן, החל גל אלימות ומאבקי כוח בקרב האצולה הזוטרה של פרנקיה.[51]
ב-8 בדצמבר 899 מת ארנולף ברטיסבון בבוואריה של ימינו.[52] הוא נקבר בבזיליקת סנט אמראם ברגנסבורג, הידועה בימינו בשם שלוס טורן אונד טקסיס, ארמון נסיכי טורן וטקסיס.
כמלך פרנקיה המזרחית ירש אותו בנו הלגיטימי היחיד מאוטה, לודוויג הילד.[53] לאחר מותו של לודוויג בשנת 911 בגיל 17 או 18, הסניף הפרנקי המזרחי של השושלת הקרולינגית חדל להתקיים. ארנולף הכיר בזכויותיהם של בניו הבלתי חוקיים, צוונטיבולד וראטולד, כממשיכי דרכו. צוונטיבולד, אותו הוא הכתיר למלך לותרינגיה בשנת 895, המשיך לשלוט שם עד להרצחו בשנת 900.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ארנולף מקרינתיה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ East Francia had been split from the rest of Frankish Realm by the Treaty of Verdun in 843. It evolved into Holy Roman Empire after end of Carolingian rule.
- ^ Bradbury, Jim. The Capetians: Kings of France 987-1328. Bloomsbury Publishing, 2007. p 31
- ^ McDougall, Sara. Royal Bastards: The Birth of Illegitimacy, 800-1230. Oxford University Press, 2017. p 91
- ^ Also Litwinde or Litwindie
- ^ Konecny, Silvia. Die Frauen des karolingischen Königshauses. Die politische Bedeutung der Ehe und die Stellung der Frau in der fränkischen Herrscherfamilie vom 7. bis zum 10. Jahrhundert. PhD thesis Vienna 1976, p. 139
- ^ Bayard Taylor (1874). A School History of Germany: From the Earliest Period to the Establishment of the German Empire in 1871. D. Appleton & Company. pp. 139–.
- ^ Reuter, Timothy (trans.) The Annals of Fulda. (Manchester Medieval series, Ninth-Century Histories, Volume II.) Manchester: Manchester University Press, 1992. 882 (p. 104 and n3)
- ^ Reuter, Timothy (trans.) The Annals of Fulda. (Manchester Medieval series, Ninth-Century Histories, Volume II.) Manchester: Manchester University Press, 1992. 884 (pp 108–111)
- ^ MacLean, Simon. Kingship and Politics in the Late Ninth Century: Charles the Fat and the end of the Carolingian Empire. Cambridge University Press: 2003. pg. 135
- ^ Henrietta Marshall (4 במרץ 2018). The Story of Germany. Perennial Press. pp. 53–. ISBN 978-1-5312-6337-9.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Comyn, pg. 78
- ^ Mann III, pg. 376
- ^ Duckett, pg. 12
- ^ Comyn, pg. 80
- ^ Mann IV, pg. 66
- ^ Duckett, pg. 16
- ^ Duckett, pg. 17
- ^ Duckett, pg. 20
- ^ Arnulf's opponents in 890 have sometimes been described as "Normans", although the term has become more strongly associated with the Scandinavians that were allies of West Francia from 911 and settled in the Duchy of Normandy.
- ^ Latin Luvanium, local Lovon.
- ^ Comyn, pg. 82
- ^ Mann III, pg. 382
- ^ 1 2 Bryce, pg. xxxv
- ^ Mann IV, pg. 55
- ^ Mann IV, pg. 56
- ^ Duckett, pg. 25
- ^ Duckett, pg. 26
- ^ Mann III, pg. 243
- ^ "Ethics and politics of Great Moravia of the 9th century Vasil Gluchman" (PDF).
- ^ Mann, III, pg. 244
- ^ Comyn, pg. 83
- ^ Mann IV, pg. 13
- ^ Mann III, pg. 378
- ^ Mann III, pg. 379
- ^ Mann IV, pg. 50
- ^ 1 2 3 Mann IV, pg. 51
- ^ 1 2 Duckett, pg. 22
- ^ 1 2 Mann IV, pg. 52
- ^ Annals of Fulda, an. 896
- ^ Clemens Gantner, Walter Pohl (2020). After Charlemagne: Carolingian Italy and its Rulers. Cambridge University Press. p. 116.
- ^ 1 2 Mann IV, pg. 53
- ^ Duckett, pg. 28
- ^ Christopher, Kleinhenz (2004-08-02). Medieval Italy: An Encyclopedia. Routledge. p. 59. ISBN 978-0-415-93929-4.
- ^ Bryce, pg. 79
- ^ Mann IV, pg. 80
- ^ 1 2 Duckett, pg. 30
- ^ Mann IV, pg. 81
- ^ Mann IV, pg. 77
- ^ Mann IV, pg. 84 – Silver coins from the pontificate of Stephen VI show the transition from Arnulf (“Arnolfvs Imp. Roma”) to Lambert (“Lamverto Imp. Roma”)
- ^ Duckett, pg. 33
- ^ Duckett, pg. 36
- ^ The Biographical Dictionary of the Society for the Diffusion of Useful Knowledge, Vol. III, Part II (page 623), printed by William Clowes and Sons, Stamford Street, London, 1844
- ^ Mann IV, pg. 100
