אלפבית פיניקי

כתובת אשבעל בן בדע בכתב כנעני עתיק שהתגלתה בשנת 2012 בחורבת קייאפה ליד בית שמש מוצגת כיום במוזיאון ארצות המקרא

האלפבית הפיניקי הוא האלפבית העברי-כנעני העתיק, התפתח מהאלפבית הפרוטו-כנעני, ועדויות ראשונות לו הן מסביבות שנת 1050 לפנה"ס. שימש את הפיניקים לכתיבת שפתם, הפיניקית, שפה שמית צפונית אשר קיבלו את היוקרה, אך הכתב העברי זה שימש גם בממלכת יהודה וישראל ובשאר העמים העבריים.

רוב האלפביתים המודרניים נשענים עליו, כולל האלפבית היווני, הלטיני, הערבי, הקירילי, העברי ועוד. כמו האלפבית הפרוטו-כנעני, גם האלפבית הפיניקי הוא אבג'ד ובעל 22 סימנים המסמנים עיצורים בלבד, וצורת ההגייה מובנת מההקשר (האלפבית היווני היה הראשון שכלל תנועות באופן מלא). ככל הנראה, שמות האותיות שבידינו דומים ואף זהים לשמות האותיות הפיניקיות. בהיותן שפות אחיות שימרה העברית את השמות, לעיתים בהגיה המסתברת המקורית שבפי הפיניקים. כך, ב' היא "בת" (בית), י' היא "יוד" (יד) ור' היא "ריש" (ראש).

הטקסטים הפיניקים הקדומים ביותר הם כתובות מלכי גבל שזמנם המאה העשירית לפנה"ס. צורת הטקסטים נמצאו במושבות פיניקיות על חופי הים התיכון, בעיקר בלבנון ובקרתגו, אשר בצפון אפריקה. לכתב זה צורה שונה למדי מכתובות כנעניות עתיקות שנמצאו בארץ ישראל (אשבעל בן בדע), והוא זוויתי (ליניארי) יותר, ופחות ציורי (פיקטוגרפי).

לאחר זמן קצר, ככל הנראה אומץ בארץ האלפבית בגרסתו הפיניקית, זאת על פי הממצא הארכאולוגי. במשך המאות הבאות, התפתח האלפבית בארץ, ונוצר סגנון כתיבה מקומי המבוסס על הפיניקי אך שונה ממנו במקצת, הידוע בשם כתב דעץ.

היסטוריה

האלפבית הראשון שהומצא היה ככל הנראה האלפבית הפרוטו-סִינַאִי שהתפתח מההירוגליפים המצריים, הוא היה בשימוש באזור בחצי האי סיני ובלבנט, כשממצאים שהתגלו מתוארכים החל מהמאה ה-18 לפנה"ס, במרוצת הזמן לקראת המאה ה-15 לפנה"ס, התפתח ממנו בכנען האלפבית הפרוטו-כנעני.

באלפבית הפרוטו-כנעני היו בין 27 ל-30 אותיות, כשישנה למשל הבחנה בין אַ, אִ, ו-אֻ^{[דרוש מקור][מפני ש...]}. בנוסף לכך כיוון הכתיבה לא היה חד-גוני, ניתן היה לכתוב במאונך או במאוזן, והיה שימוש בסגנון הבוסטרופידון (כתיבה שורה אחת מימין לשמאל והשורה שמתחתיה משמאל לימין). בהדרגה הלכו והצטמצמו מספר האותיות^{[דרוש מקור]}, ולקראת המאה ה-13 לפנה"ס עמד מספר האותיות על 22. כמו כן עם הזמן קיבלו האותיות צורה זוויתית יותר, והחל מהמאה ה-11 לפנה"ס נקבע כיוון הכתב בצורה אופקית מימין לשמאל. את צורת הכתב הזאת לאחר שהתגבשה בצורתה האמורה (החל מהמאה ה-11 לפנה"ס) מכנים בשם הכתב הפיניקי.

אסטלת כלמו של המלך הארמי כלמו מהמאה ה-9 לפנה"ס, כתובה בפיניקית באלפבית פיניקי

חלק משמות האותיות השתנו, ככל הנראה, בהתפתחות זו: "גְמַל" כלומר "מקל זריקה" ל"גימל" - "גמל"; "דִיג" כלומר "דג" ל"דָלֵת" - "דלת"; "הְל" כלומר "שמחה" ל"הא" - "חלון"; "זִיק" כלומר "אזיק" ל"זין" - "כלי נשק"; "נַחְש" כלומר "נחש" ל"נון" - "דג"; "פִיט" כלומר "פינה" ל"פה" - "פה"; "שִימְש" כלומר "שמש" ל"שין" - "שן". משמעות שמותם של האותיות היא בפיניקית.^{[דרוש מקור]} שמות האותיות שוחזרו על ידי תאודור נלדקה (Theodor Nöldeke). לעומתו, יגאל ידין בספרו תולדות המלחמה בארצות המקרא, הקדיש פרק שלם להוכיח שאכן היו כלי נשק (כלי זין) בצורת האות הפיניקית. ובהתחשב בכך שדג בפיניקית היה נוּן, שדלת יוצגה באהלי מלחמה על ידי משולש, שנמצאו סולמות צבאיים בארכאולוגיה שאכן נבנו עם קו מרכזי אחד, והקשר ההמשכי בין אותיות שונות, כמו יד וכף, מים ודג (נון), עין ופה, ראש (ריש) ושן (שין), ועוד, הגיע למסקנה שהשמות הם מקוריים. למסקנה דומה הגיע פרופסור אהרן דמסקי מאוניברסיטת בר-אילן, בהניחו שרצף האותיות מחולק לקטעים בעלי משמעות ועניין דומים.

ישנה גם השערה שמשמעות האותיות היא למעשה שתי רשימות: הראשונה, קשורה כולה לעבודות הקרקע ולבעלי חיים יבשתיים, והשנייה, החל מהאות 'מ', עוסקת במים וים (מם=מים, נון=דג, סמך=אידרת הדג, עין=מעיין, פה=פי באר, צדי=דיג, קוף=חור הקרס, ריש=חוד הקרס ושין=שיני הקרס, תיו=סימון הדג שנדוג. קרס הדיג המשוננת, היא פרה-היסטורית, כפי שמעידים ציורי מערות בשוודיה ובצרפת).^{[דרוש מקור]}

במקור, האותיות נחקקו על לוחות אבן, לכן רוב האותיות מורכבות מקווים ישרים, אף על פי שגרסאות מעוקלות מופיעות בתעודות מתקופות מאוחרות יותר. שיא ה"עיקול" של האותיות מופיע באלפבית הנאו-פוני, שהופיע בעידן הרומי בצפון אפריקה. האלפבית הפיניקי נכתב בדרך כלל מימין לשמאל כאמור, אולם ישנם מספר טקסטים שנכתבו בו בבוסטרופידון.

הסתגלות הפיניקים לאלפבית הייתה מוצלחת ביותר, גרסאות שונות של הכתב התקבלו לאורך הים התיכון החל מהמאה ה-9 לפנה"ס ותרמו ליוונית, לאיטלקית העתיקה, לאנטולית ולאיברית.

סדר האלפבית הפיניקי אינו ידוע בוודאות, אך מסתבר על פי גלגוליו בעמים שונים שהיה קרוב לסדר האלף בית העברי הנהוג כיום, והמצוי בפרקים מסוימים בתנ"ך (לעיתים בחסרים ושינויים קלים). יחד עם זאת, קיים סדר שונה במקצת, ושני הסדרים מוכרים באלפבית האוגריתי. הכתובת באבן תל זית מהמאה ה-10 לפנה"ס כתובה בכתב העברי העתיק ומכילה את הסדר האלפביתי המוכר, עם דילוגים וחזרות שייתכן שנובעות מכתיבה לא מיומנת בידי מתלמד.

האלפבית

לאותיות אחדות באלפבית היו מספר גרסאות שונות, לדוגמה: "תו" הייתה יכולה להיכתב גם כמעין '+' ול"חת" היו יכולים להיות גם שני "שלבים".

• האות הלטינית X שאובה מעיצובהּ של האות היוונית Χ, על אף שהאות היוונית נהגית כ"כ" רפה והאות הלטינית כ"קס". ניתן לומר שהגיית האות הלטינית X ומקבילתה היוונית Ξ, שאובה מהגיית האות "סמך", אם כי זו לא אותה הגייה.

אות		שם	מובן	האות התואמת					תעתיק IPA
תמונה	טקסט			אלפבית עברי	אלפבית ערבי	אלפבית יווני	אלפבית לטיני	אלפבית קירילי
	𐤀	אַלְף	שור ("אֶלֶף" כבפסוק: שגר אלפיך ועשתרות צאנך)	א	ﺍ	Αα	Aa	Аа	ʔ
	𐤁	בֵּת	בית	ב	ﺏ	Ββ	Bb	Бб, Вв	b
	𐤂	גַּמְל	מקל זריקה או גמל	ג	ﺝ	Γγ	Cc, Gg	Гг, Ґґ	ɡ
	𐤃	דֵלְתּ	דלת	ד	ﺩ, ذ	Δδ	Dd	Дд	d
	𐤄	הֵה	קריאת "היי" או הלל, או חלון.	ה	ه	Εε	Ee	Ее, Єє, Ээ	h
	𐤅	וַאוּ	וו	ו	ﻭ	Ϝϝ, Υυ	Ff, Uu, Vv, Ww, Yy	Ѵѵ, Уу, Ўў	w
	𐤆	זַי	כלי זין	ז	ﺯ	Ζζ	Zz	Зз	z
	𐤇	חֵת	חיץ / סולם (או חתי הפיל והממותה, או מוטות העגלה)[דרוש מקור]	ח	ﺡ, خ	Ηη	Hh	Ии, Йй	ħ
	𐤈	טֵת	גלגל הטווייה או סמל הטוב הקדום[דרוש מקור], או שילוב של תי"ו ועי"ן.	ט	ﻁ, ظ	Θθ		Ѳѳ	tˁ
	𐤉	יוֹד	יד	י	ﻱ	Ιι	Ii, Jj	Ӏі, Її, Јј	j
	𐤊	כַּף	כף יד	כ	ﻙ	Κκ	Kk	Кк	k
	𐤋	לַמְד	מקל (שוט - מלמד בקר)	ל	ﻝ	Λλ	Ll	Лл	l
	𐤌	מֵם	מים	מ	ﻡ	Μμ	Mm	Мм	m
	𐤍	נוּן	דג (ארמית נוּן)	נ	ﻥ	Νν	Nn	Нн	n
	𐤎	סֵמְכְּ	עמוד / סמוכה (סולם סמוכות)	ס	س	Ξξ, Χχ	Xx	Ѯѯ, Хх	s
	𐤏	עַיְן	עין	ע	ﻉ, غ	Οο, Ωω	Oo	Оо, Ѡѡ	ʕ
	𐤐	פֵּה	פה	פ	ﻑ	Ππ	Pp	Пп	p
	𐤑	צָדֵּה	פפירוס (צמח) או ציד (דיג בערבית)	צ	ﺹ, ض	Ϻϻ		Цц, Чч, Џџ	sˁ
	𐤒	קוֹף	קוף או קוף המחט	ק	ﻕ	Φφ, Ψψ, Ϙϙ	Qq	Фф, Ѱѱ, Ҁҁ	q
	𐤓	רוֹשׁ	ראש	ר	ﺭ	Ρρ	Rr	Рр	r
	𐤔	שִׁין	שן	ש	ش	Σσς	Ss	Сс, Шш, Щщ	ʃ
	𐤕	תַּאוּ	תו או תיו, כלומר סימן (X או +)	ת	ﺕ, ث	Ττ	Tt	Тт	t

אלפביתים שהתפתחו ממנו

ערך מורחב – השתלשלות כתבים מהכתב הפרוטו-סינאי

האלפבית העברי העתיק כמעט זהה לזה הפיניקי. האלפבית השומרוני, המשמש עד היום את השומרונים, הוא גרסה מאוחרת של אלפבית זה.

גם האלפבית הארמי הוא צאצא של האלפבית הפיניקי, שימושה של הארמית כלינגואה פרנקה במזרח התיכון גרמה לאימוצו באזורים רבים. מאוחר יותר התפצל אלפבית זה ליצירת אלפבית רבים, ביניהם האלפבית העברי המודרני, האלפבית הסורי והאלפבית הנבטי, שהיה המקור לאלפבית הערבי.

האלפבית היווני התפתח אף הוא מן האלפבית הפיניקי. היוונים שימרו את רוב הצלילים והצורות של האלפבית הפיניקי, חוץ ממעט אותיות שייצגו צלילים שלא קיימים ביוונית אותם הם הפכו לאותיות לייצוג תנועות. לשינוי זה חשיבות רבה שכן הוא מבדיל את היוונית, שפה הודו אירופאית, מהשפות השמיות, שבהן ייצוג לעיצורים בלבד.

האלפבית הקירילי התפתח מהאלפבית היווני; חלק מהאותיות הקיריליות התפתחו מאותיות גלגוליטיות, כשהאחרונות התבססו בכמה מן האותיות על צורת אותיות עברית.

גם האלפבית האיטלקי העתיק התפתח מהאלפבית היווני, וממנו התפתח האלפבית הלטיני. נראה שגם האלפבית הרוני הגרמאני התפתח מגרסה מוקדמת של האלפבית האיטלקי העתיק.

יש הסוברים כי גם האלפבית הבַרהְמי, וצאצאיו האלפביתים ההינדים, התפתחו מהאלפבית הפיניקי, ובכך האלפבית הפיניקי מהווה אבי רוב שיטות הכתיבה האלפביתיות הנהוגות כיום. יוצא דופן הוא כתב ההנגול הקוריאני, שפותח באופן יזום ואינו בעל קשר ישיר לאלפבית הפיניקי. עם זאת, יש להניח שעקרונות הכתיבה האלפביתית עמדו לנגד עיניהם של מפתחי שיטת כתב מודרנית יחסית זו.

לקריאה נוספת

• Benjamin Sass, Chapter 1: "The West Semitic alphabet ca. 1150–850 BCE", The Alphabet at the Turn of the Millennium, Emery and Claire Yass Publications in Archaeology, 2005

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אלפבית פיניקי בוויקישיתוף

• מקלדת לאלף בית פיניקי
• יוסי גרפינקל, מיטקה גלוב, חגי משגב וסער גנור, ʾIšbaʿal Inscription from Khirbet Qeiyafa באתר JSTOR, ‏ 27 במאי 2015
• גדעון צור, הכתב הפיניקי – אופס, מה זה?, באתר אימגו מגזין מאמרים, ‏29 בספטמבר 2016 (ארכיון)
• אלפבית פיניקי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)