גישות למאפייניה של מדינת ישראל

לאופייה והגדרתה של מדינת ישראל הוצגו מספר הגדרות המבוססות על גישות שונות ולעיתים מנוגדות.

מגילת העצמאות מגדירה את מדינת ישראל כ"מדינה יהודית", ורובה המכריע מביע את הרעיון הזה. המגילה כוללת מחויבות לשמור על עקרונות מגילת האומות המאוחדות בלי לפרט את אופן השתלבות עקרונות אלו במדינה היהודית. בשלב מאוחר התפשט השימוש בביטוי "מדינה יהודית ודמוקרטית", כשהתואר דמוקרטית נתפס לא רק כצורת משטר, אלא גם כרומז על מערכת ערכים מסוימת. שני הערכים, יהדות ודמוקרטיה, המקבילים על פי אסכולה אחת והמשתלבים על פי אסכולה אחרת, הביאו לאורך השנים לשתי התנגשויות מרכזיות נפרדות, אשר השפיעו רבות אחת על השנייה: ההתנגשות בין חזון הקוממיות של הציבור היהודי הדתי לבין חזונו של הציבור החילוני, וההתנגשות בין צורכי האוכלוסייה היהודית בארץ ובתפוצות לבין צורכי אוכלוסיות המיעוט תחת ריבונותה של מדינת ישראל.

הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית נוסחה לראשונה באופן רשמי בחוק יסוד: חופש העיסוק ובחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שהתקבלו בשנת 1992. נוסח קודם של ההגדרה הופיע כבר ב-1985 בחוק יסוד: הכנסת, ושונה לנוסח העדכני בשנת 2002. ביולי 2018 אושר בכנסת חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, המדגיש את אופייה היהודי של המדינה, ללא אזכור של ערכי דמוקרטיה ושוויון.

הדילמה

מעמד הקמתה של מדינת ישראל היה טקס הכרזת העצמאות ביום שישי, ה' באייר ה'תש"ח, 14 במאי 1948. במעמד זה הקריא דוד בן-גוריון את מגילת העצמאות, אשר נכתבה בקפידה לקראת האירוע ונחשבת עד היום למסמך המכונן של מדינת ישראל. המגילה עסקה רבות בזכותו של העם היהודי לבית לאומי, והכריזה "על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, היא מדינת ישראל".

היה חשש שהגדרתה של מדינת ישראל כמדינת היהודים תוך קריאה לכל יהודי העולם לעלות לישראל תנוצל על ידי אנטישמים לכפות על יהודים באחת מארצות התפוצה להגר לישראל. חשש נוסף היה מפני הטחת אשמת נאמנות כפולה ביהודי התפוצות. בהתייחס לחששות אלו, ראש הוועד היהודי האמריקאי, יעקב בלאושטיין, תבע מבן-גוריון לא להכריז על מדינת ישראל כמדינת יהודי העולם. אחרי פגישה ביניהם הוציא בן-גוריון הודעה בה הכריז כי מדינת ישראל מייצגת את אזרחיה בלבד, מדברת בשמם ואינה מייצגת או דוברת בשמם של יהודים אזרחי מדינות אחרות.

בין עקרונות היסוד המפורטים במגילה, שלאורם תפעל המדינה:

• מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות;
• מדינת ישראל תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה;
• מדינת ישראל תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל;
• מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;
• מדינת ישראל תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות;
• מדינת ישראל תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות;
• מדינת ישראל תהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות.

בהמשך נכתב: "אנו קוראים – גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חדשים – לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים."

ב-1985 נחקק חוק הקובע כי מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, אולם גם הוא השאיר פתוחה את סוגיית האיזון בין הערכים.

מספר גישות הרווחות בשיח הפוליטי בישראל מנסות להגדיר את אופייה של המדינה. חלקן נכנסות תחת המטריה של מדינה יהודית דמוקרטית וחלקן לא. ההבדלים בין הגישות נובעים בעיקר מהמשקל היחסי של כל אחד ממרכיבי המשוואה, כלומר דמוקרטיה ויהדות אך נובעים גם מפרשנויות שונות להגדרת מדינה יהודית.

גישות להגדרת מרכיב היהדות

ערך מורחב – סטטוס קוו (ישראל)

גיבושה של האוכלוסייה היהודית בישראל מקהילות רבות בגולה הובילה להתנגשות בין השקפות שונות של יהודים בנוגע ליהדותם. פערים אלה הובילו כבר מימיה המוקדמים של ההתיישבות לחיכוכים בנוגע לשמירת שבת וכשרות בפרהסיה, ומאוחר יותר בנושאים רחבים כמו גיוס תלמידי ישיבה לצה"ל והפעלת סמכות בכל הנוגע למוסד הנישואים. בקרב קבוצות מסוימות בחברה הדתית קיימת כמיהה לממש את זהותה היהודית של מדינת ישראל באמצעות חקיקה ברוח ההלכה, דבר שגורם לזעם גדול בציבור החילוני.

מדינת היהודים

גישת הגדרת המדינה כמדינת היהודים או גישת הגדרת המדינה כמדינה ליהודים יוצאת מנקודת מוצא שארץ ישראל היא הבית הלאומי היחיד לעם היהודי ואין לעם היהודי כברת ארץ אחרת בה יוכל לממש את זהותו הלאומית. גישה זו מתבססת על עקרונות הציונות. על פי גישה זו, מדינת ישראל צריכה לשמור על זהותה התרבותית היהודית בעזרת רוב יהודי. לשם כך יש לאפשר לכל יהודי לעלות לישראל ולכן יש לשמור על חוק השבות.

מדינת העם היהודי

לפי גישת מדינת העם היהודי ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי ולא רק של התושבים היושבים בארץ ישראל ויש לשמור על אופי יהודי של המדינה. גישה זו יוצאת מנקודת הנחה שארץ ישראל היא המקום היחיד בו יוכל העם היהודי לממש את זהותו הלאומית, והיא מתבססת על עקרונות הציונות. דבר זה מתבטא בכך שמדינת ישראל תייצג את העם היהודי, לרבות יהודי ארץ ישראל ויהודי התפוצות, בסמליה ותרבותה, תהווה מקור הזדהות ליהדות התפוצות ותקיים איתם קשרי גומלין – הם יסייעו לה והיא תסייע להם.

אחד העקרונות החשובים של גישה זו הוא שמדינת ישראל תאפשר לכל יהודי לעלות אליה ולהתאזרח בה, וזה בא לידי ביטוי בחקיקת חוק השבות. יש כאלה הטוענים שעקרונות אלה חשובים גם כדי לשמור על רוב יהודי. ביטויים נוספים לגישה זו הם הקמת מוסדות שיקשרו בין מדינת ישראל ליהודי התפוצות, כגון הסוכנות היהודית ומשרד התפוצות, יארגנו פעילויות שונות בין ישראל ליהודי התפוצות, בהן סיוע הדדי, למשל: מלחמה באנטישמיות. בנוסף, שמירת האופי היהודי של המדינה יבוא לביטוי בסמלים, מוסדות וחקיקה מתאימה.

הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית אינה חופפת להגדרת מדינת העם היהודי ואינה סותרת אותה.

מדינת לאום יהודית תרבותית

ערך מורחב – מדינת לאום יהודית תרבותית

גישת הגדרת המדינה כמדינת לאום יהודית תרבותית מניחה שלכל היהודים יש מכנה משותף לאומי ושכולם מעוניינים בהגדרה עצמית במסגרת של מדינה ריבונית חילונית (כי מדינה לא חילונית היא מדינה דתית לאומית או מדינת הלכה). צביונה היהודי של מדינה יהודית תרבותית מושפע מהזיקה למורשת ולמסורת היהודית. זיקה זו באה לידי ביטוי בסמלים, בתכנים חינוכיים ובחקיקה. כלומר, סמלי המדינה (סמל, דגל, המנון) וכן מעמדם של מוסדות כמו הרבנות הראשית נובעים במדינה זו ממקורותיה היהודים ולכן אינם משותפים לכל תושביה.

כל אחד מאזרחי המדינה יכול לבחור, על פי העדפותיו, ערכים, מנהגים ומסורות שהוא רוצה לקחת מהדת, מהמורשת היהודית, מהספרות וההיסטוריה היהודית או כל דת אחרת.

מדינה דתית לאומית

גישה זו מאפיינת את אנשי הציונות הדתית והדתיים הלאומיים וחלק^{[דרוש מקור]} מקרב הציבורי המסורתי. מהווה המשך לגישה שהנחתה את אנשי תנועת המזרחי. רבים מהדוגלים בגישה זו רואים במדינה "אתחלתא דגאולה".

גישה זאת מוצאת ביטוי נחרץ ו"חלומי" בכתבי הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מהבולטים שבהגות הציונית דתית בפרט והיהודית בכלל. הרואה את תפקיד המדינה כגילוי מלכות הא-ל. ש"כל חפצה הוא שיהא ה' אחד ושמו אחד":

אין המדינה האושר העליון של האדם. זה ניתן להאמר במדינה רגילה, שאינה עולה לערך יותר גדול מחברת אחריות גדולה, שנשארו המוני האידיאות, שהן עטרת החיים של האנושיות, מרחפים ממעל לה, ואינם נוגעים בה. מה שאין כן מדינה שהיא ביסודה אידיאלית, שחקוק בהויתה תוכן האידיאלי היותר עליון שהוא באמת האושר היותר גדול של היחיד. מדינה זו היא באמת היותר עליונה בסולם האושר, ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כסא ד' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ד' אחד ושמו אחד, שזהו באמת האושר היותר עליון. אמת, שאושר נשגב זה צריך הוא לביאור ארוך כדי להעלות אורו בימי חושך, אבל לא מפני זה יחדל מלהיות האושר היותר גדול.

— אורות ישראל פרק ו פסקה ז

העיקרון המנחה את הגישה הוא שילוב חלק משמעותי מחוקי המשפט העברי הניזון מההלכה וחוקי התורה בתוך החקיקה בישראל, התחשבות רבה יותר במסורת ובמורשת היהודית. על פי גישה זו נושאים כגון: השבת, הכשרות, נישואים וגירושים יתנהלו על פי ההלכה גם לגבי אלו שלא מרגישים הזדהות עם אותה מורשת ומסורת, ובכך להשפיע על צביונה ואורח חייה של המדינה ותושביה וכל זאת בלי לסטות מהגישה הציונית. הכנסת חופשייה לחוקק חוקים שאינם סותרים את ההלכה וכן חוקים שאינם נוגעים לה. במקרי ספק יכריעו פוסקי ההלכה. לחוקי המדינה יש תוקף הלכתי, בתחומים רבים גם כשהם עוקרים הלכות מקובלות במשפט העברי. ביטוי לכך מבאר אליאב שוחטמן מומחה למשפט עברי, וכותב שישנם מספר יסודות הלכתיים שבכוחם לתת תוקף והכרה לחוקי מדינת ישראל:

"בתחום המשפט הציבורי, שהוא אותו חלק במשפט המדינה בו המדינה מבקשת לכפות את ההסדרים שהיא קובעת על כלל האוכלוסיה בשטחי החיים שבהם יש זיקה בין האזרח והמדינה, כמו במשפט הפלילי, דיני המסים, דיני התעבורה והמשפט המינהלי. בתחום זה לא תיתכן התנאה על חוק המדינה, והחוק מחייב גם כאשר אינו תואם את הנורמה הקבועה בדין היהודי, וזאת על פי הדין היהודי עצמו. בתחום המשפט הפרטי, לעומת זאת, מוגבלת ההכרה ההלכתית אך ורק לאותם חוקים שאינם סותרים דין קיים או שיש בהם משום תקנת הציבור חוקים שראויים היו להיות נתקנים על ידי חכמי ההלכה עצמם אילו היתה בידם הסמכות לכך." (כלומר יש מצבים בהם גם חכמים היו יכולים לתקן תקנת שעה בניגוד להלכה ולכן גם המדינה יכולה במקרים אלה לקבוע תקנה ציבורית בניגוד להלכה)

— אליאב שוחטמן, "הכרת ההלכה בחוקי מדינת ישראל",שנתון המשפט העברי ט"ז-י"ז (תש"ן תשנ"א) 500-417

אף כי קיימת זיקה ציבורית בין תומכי גישת ארץ ישראל השלמה לבין תומכי הגישה הנ"ל, הרי שמבחינה פוליטית-ערכית אין זהות מוחלטת בין שתי קבוצות אלה, וקיימים בציבור זה תתי קבוצות והשקפות שונות כגון חרדים לאומיים, ממלכתיות (ציונות דתית) ועוד.

רוב אלו שתומכים בגישה זו תומכים בדמוקרטיה, אם כי יש בקרבם כאלו השוללים את זכותם של לא-יהודים להצביע ולהשפיע בעניינים הנוגעים ללאום היהודי.

השאלה האם הגדרתה של מדינת ישראל כמדינת יהודית סותרת את ההגדרה של המדינה כמדינה דמוקרטית או יכולה להתקיים יחד, היא עניין השנוי במחלוקת בקרב בעלי ההשקפות השונות על מהותה של הדמוקרטיה ועל מהותה של המדינה היהודית, לפיכך יש המגדירים את הגישה הנ"ל כלא דמוקרטית ויש המגדירים אותה כאחת מהגישות המקיימות מדינה יהודית שהיא דמוקרטית.

מדינת הלכה

ערך מורחב – מדינת הלכה

מדינת הלכה היא כינוי למדינה תאוקרטית שמתנהלת ומתנהגת על פי ההלכה היהודית, כלומר מקור עיקרי ועליון לספר החוקים שלה הוא היהדות. בדיונים על חוקה למדינת ישראל, סוברים גורמים דתיים וחרדיים כי התורה צריכה להיות חוקת המדינה.

המושג "מדינת הלכה" משמש בחוגי הימין הדתי הרדיקלי, דוגמת תנועת כך ותומכי הסנהדרין החדשה כאידיאל אליו יש לשאוף. שאר הציבור הדתי כמעט ואינו משתמש במושג "מדינת הלכה" כדבר שיש לשאוף אליו, אף על פי שישנה רטוריקה המדברת על מדינה הפועלת לפי הדת היהודית, למשל הסיסמה "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל", מופיעה רבות אצל הציבור הדתי לאומי. פרופסור ישעיהו ליבמן מאוניברסיטת בר-אילן טען שרטוריקה זאת היא מס שפתיים לאידיאה אוטופית אשר רוב הדתיים אינם מתכוונים באמת לממשו. לעומת זאת, ישנם בציבור הדתי לאומי המבחינים בין "מדינת הלכה" שהיא, לשיטתם, ישות בלתי מוגדרת או פיקציה, לבין "מדינת התורה" או "מדינה יהודית אמיתית" שהיא זאת אשר אליה הם שואפים [1]. רוב הציבור הדתי מתעלם משאלת דמות המדינה הרצויה מבחינה דתית. התעלמות זאת מתורצת בכך שכל עוד יש רוב חילוני השאלה אינה רלוונטית. אצל חלקים מהציבור הדתי ההתעלמות נובעת מהמתח בין ההרגשה שהם אמורים לתמוך במדינת ההלכה לרתיעה ממדינת הלכה כפי שהיא מצטיירת בעיניהם. ישנם בחוגי הדתיים המתונים השוללים את מדינת ההלכה ומדינת התורה גם יחד.

גישות למרכיב עמי הארץ

ערך מורחב – הסכסוך הישראלי-פלסטיני

רובה של פסקה זו אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים. אנא שקלו לשפר את אמינות הפסקה באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הפסקה בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.

הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית גורמת לתחושת ניכור קשה אצל ערביי ישראל, ולתוקפנות רבה מצד העולם הערבי בכלל. סמליה היהודיים של המדינה וחוקים המתייחסים לציבור היהודי בלבד, כמו חוק השבות, נתפסים בציבור הערבי כניסיון לשלול את מעמדם כאזרחים שווים. ישראלים רבים, הן בציבור הערבי והן בציבור היהודי, טענו כי נדרש שינוי מהותי ביחסה של המדינה כלפי אזרחיה הלא-יהודיים על מנת לשמור על מעמדה כמדינה דמוקרטית.

גישת מדינה אחת

ערך מורחב – פתרון מדינה אחת

גישת מדינה אחת מורכבת ממגוון עמדות ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני. המשותף לכולן הוא הרעיון כי במקום הפרדת האזור שהיה בשלטון המנדט הבריטי על ארץ ישראל לשתי מדינות (או מדינה ואוטונומיה), יש להקים מדינה אחת. בדרך כלל, תומכי "פתרון מדינה אחת" שואפים ליצירת מדינה אחת אשר תכלול את שטחי ישראל, יהודה והשומרון וחבל עזה, תכיל את כל תושביהם הערבים ותושביהם היהודים ותעניק לכולם אזרחות זהה ושוויון זכויות לכולם תחת ישות משולבת, אם כי קיימים גם הבניות אחרות לקונספט זה.

מדינת כל אזרחיה

ערך מורחב – מדינת לאום מדינתית

מדינת כל אזרחיה הוא כינוי למדינת לאום מדינתית, שזהותה הפוליטית מנותקת מסממני אתניות מובהקים ושחוקי-ההגירה והאזרחות שלה אינם מקנים עדיפות לאזרחים שמוצאם האתני הוא בעל קשר לאומי כלשהו לאותה מדינה. ארצות הברית, וקנדה כדוגמה, הן מדינות כל אזרחיהן, שכן מדיניות ההגירה אליהן אינה נותנת העדפה למוצא אתני מסוים.

על פי יהושע פורת, מדינת כל אזרחיה היא תופעה היסטורית שנוצרה בצרפת שלאחר המהפכה ב-1789. רעיונות הדמוקרטיה והערכים הודגשו במהפכה הצרפתית היוו בסיס ללאום מדינתי וממנה התפשטו לשאר העולם. כל אדם המקבל את אזרחותה של צרפת, הופך באותו רגע לחבר בלאום הצרפתי ומכאן שצרפת היא מדינת כל אזרחיה השותפים כולם בזהות הלאומית של צרפת.

על פי הדוגלים בגישת "מדינת כל אזרחיה"^{[דרוש מקור]} מדינת ישראל צריכה להיות מדינה דמוקרטית, השייכת באופן שווה לכל אזרחיה בלי קשר למוצאם (ראו: אתניות יהודית, מחקרים גנטיים על יהודים) או לדתם. זו אמורה להיות מדינה דמוקרטית בעלת זהות ישראלית ולא זהות יהודית. מכאן משתמע^{[דרוש מקור]} כי יש לבטל את סממניה היהודיים הייחודיים של המדינה, סמליה, חוקי ההגירה (חוק השבות), והאזרחות (חוק האזרחות והכניסה לישראל), המעניקים זכויות עודפות לרוב היהודי.

אחד מעקרונות היסוד שינחו את מדיניות החקיקה בישראל על פי "מדינת כל אזרחיה" יהיה שהמדינה שייכת לכלל אזרחי המדינה, כלומר שהזהות הלאומית תהיה פוליטית ולא לאומית אתנית, וערכי המדינה יהיו דמוקרטיים בלבד. בין דוגלי הגישה יש שני זרמים^{[דרוש מקור]}. זרם הדוגל בגישה שהזהות התרבותית תיקבע על פי הרוב, וזרם שבישראל מייצגת אותו מפלגת בל"ד, על פי עקרונות שהתווה עזמי בשארה הדוגל בגישה שלמיעוטים יהיה מעמד שווה בפני חוקי המדינה, אוטונומיה תרבותית והערבים במדינה יוכרו כמיעוט לאומי. גישה זו מזוהה עם חלק מהשמאל הפוליטי.

מדינה דו-לאומית

ערך מורחב – מדינה דו-לאומית

מדינה דו-לאומית היא מדינה שאוכלוסייתה כוללת שני לאומים משמעותיים בגודלם להם יש נציגות במוסדות השלטון על פי חוק ובאופן יחסי לגודלם (כגון בלגיה). זאת בניגוד למדינת לאום, שאוכלוסייתה המזוהה עם לאום אחד בלבד ויש זיקה בין השלטון לבין לאום זה, או מדינה רב-לאומית בה יש שלושה לאומים או יותר (כגון שווייץ).

תנועת ברית שלום דגלה בהקמת אוטונומיה דו-לאומית תחת המשטר של המנדט הבריטי, שבו יהנו הערבים והיהודים משוויון זכויות מלא, פוליטי ואזרחי. הרעיון נדחק מהשיח הציבורי אחרי קבלת תוכנית החלוקה ועולה מאז מלחמת ששת הימים כפתרון אלטרנטיבי לשאר הגישות. מתנגדי הגישה טוענים כי הפתרון לא הצליח בצ'כוסלובקיה, קפריסין ולבנון ואף בבלגיה יש מתחים לאומיים.

שתי מדינות לשני עמים

ערך מורחב – שתי מדינות לשני עמים

"פתרון שתי מדינות לשני עמים" הוא שם כולל למגוון עמדות ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני הבאות להציע פתרון לסיום הסכסוך על ידי חלוקת ארץ ישראל, והקמתה של מדינה פלסטינית לצד המדינה היהודית, מדינת ישראל, בשטח שבין הים התיכון לנהר הירדן. פתרון זה לא נותן מענה לשאלה מה יהיה אופייה של מדינת ישראל והאם תהיה יהודית-דמוקרטית או לאו – ואיך ישראל תוכל להבטיח את ביטחונם של אזרחיה ומפני סנקציות באו"ם של מדינה פלסטינית רשמית באופן זה, אם בכלל.

ראו גם

• שיטת הממשל ביהדות
• משפט עברי
• מדינת לאום מדינתית#ישראל כמדינת לאום מדינתית
• חוק הלאום [היהודי של מדינת ישראל]

מקורות

• משה צימרמן (עורך), משברי הלאו

לקריאה נוספת

• גרשון ויילר, תיאוקרטיה יהודית, עם עובד, 1976.
• זרח ורהפטיג, חוקה לישראל - דת ומדינה, 1988
• יהושע פורת, מהי מדינת כל אזרחיה?, בתוך: הערבים בפוליטיקה הישראלית (1998); דילמות של זהות, (עורך: אלי רכס), תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה; קרן קונראד אדנאואר, 1998, עמ' 117–124.

קישורים חיצוניים

• הפיקוח על לימודי האזרחות באתר משרד החינוך.
• גישות שונות למדינה יהודית
• אביעזר רביצקי, 2004, האם תיתכן מדינת הלכה? הפרדוקס של התיאוקרטיה היהודית, המכון הישראלי לדמוקרטיה.
• אלכסנדר יעקובסון מיעוטים לאומיים בארץ ובעולם
• הספר "יהדות ודמוקרטיה" במשנת הציונות הדתית. בהוצאת משרד החינוך והתרבות, אוניברסיטת בר-אילן, המנהל הפדגוגי פרויקט תושבע"פ מ"ד, האגף לתוכניות לימודים תש"ס. באתר דעת.