פתרון שתי המדינות

מפה המציגה את אזור יהודה ושומרון ורצועת עזה נכון לשנת 2007.

"פתרון שתי המדינות" (באנגלית: Two-state solution) הוא המונח הכולל למגוון הצעות לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני שבסופו תוקם מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. על פי ״פתרון שתי המדינות״, המדינה הפלסטינית תעניק לתושביה אזרחות ולפליטים הפלסטינים בפזורה תעמוד הזכות להגר לשטחה.

חלק מסוים מההצעות במסגרת פתרון שתי המדינות מכירות בזכות השיבה במסגרתם תותר הגירת פליטים פלסטינים לתוך תחומי מדינת ישראל. ערביי ישראל יוכלו לבחירתם להישאר בישראל או להגר למדינה הפלסטינית החדשה ולקבל את אזרחותה.

אף שהישות שמוצע להקים בטריטוריה הפלסטינית מכונה בפתרון זה "מדינה", ברוב ההצעות ישנן הגבלות משמעותיות על הריבונות שלה, דוגמת הגבלות במדיניות ההגירה, ביכולת להחזיק צבא ולהתחמש, ובכן בכל הנוגע ביד החופשית שתהיה לצה"ל בשטחי ישות זו.

הצעות שונות של מדינה לפלסטינים, כפי שהוצגו ב-2000 על ידי אהוד ברק, ב-2008 על ידי אהוד אולמרט כללו פתרון של שתי מדינות לשני עמים.

גישות שונות לפתרון

חלק מהפוליטיקאיים הישראלים טוענים לאורך השנים כי במסגרת "פתרון שתי מדינות לשני עמים" שבה יוענקו למדינה הפלסטינית ריבונות עצמאית יהיה צורך לכפות על המדינה הפלסטינית לוותר על אספקטים מסוימים אשר אמורים להינתן לה כמדינה ריבונית אך מאיימים על קיומה של מדינת ישראל. בין היתר שיהיה צריך להגביל את יכולתה של המדינה הפלסטינית לייבא כלי נשק. ההנהגה הפלסטינית סבורה כי במסגרת "פתרון שתי מדינות לשני עמים", אשר תסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אין מקום להשקפות מסוג זה אשר יגבילו את הריבונות של המדינה הפלסטינית.

בעוד שאש"ף והליגה הערבית תומכים באופן רשמי בפתרון שתי המדינות, חלק מהפלגים הפלסטינים וארגוני הטרור המוסלמים דוחים כל הגעה להסכם קבע עם ישראל. כך למשל, ארגון החמאס, ארגון החזבאללה ואיראן ממשיכים לקרוא להמשך המאבק מול ישראל, המכונה לעיתים "הישות הציונית".

שתי מדינות לאום

אפשר להבדיל בין הניסוח "שתי מדינות לשני עמים" לבין "פתרון שתי המדינות". בניסוח הראשון יש הכרה מפורשת בהגדרה העצמית של העם היהודי ובזכויותיו הלאומיות, בעוד שבניסוח השני אין מפורשת הכרה זאת והוא לא מבטיח בהכרח שישראל תישאר מדינת העם היהודי אחרי מימושו. כך למשל, יש התומכים בפתרון שתי המדינות בו תוקם מדינה פלסטינית ביהודה, שומרון ועזה ויפונו כל ההתנחלויות, אך ישראל לא תשמור על צביונה היהודי (למשל: באמצעות הסכמה ל"זכות השיבה" הפלסטינית) אלא תיהפך למדינה דו-לאומית או למדינת כל אזרחיה. פתרון שתי המדינות בנוסח זה איננו מקובל על הרוב הגדול של הציבור היהודי בישראל, ואהוד בעיקר בקרב ערביי ישראל.

גישת "ירדן היא פלסטין"

ישנם המאמינים כי "פתרון שתי מדינות לשני עמים" יושם למעשה עוד בשנת 1922 כאשר הבריטים הקימו בעבר הירדן אשר היווה 75% מן השטח אשר היה תחת המנדט הבריטי, את מה שהפך בהמשך לממלכת ירדן - מדינה בעלת אוכלוסייה פלסטינית מובהקת.^{[דרושה הבהרה]} מצד שני, יש הטוענים כי עבר הירדן מעולם לא תוכנן להיות חלק מהבית הלאומי לעם היהודי. כך הצהרת בלפור לדוגמה לא שללה הקמת ישויות מדיניות או לאומיות נוספות בארץ ישראל, בעוד סעיף 25 בכתב המנדט מציין כי בריטניה הייתה רשאית להוציא את עבר הירדן מתחום הבית הלאומי לעם היהודי.

ההיסטוריון של הסכסוך שאול אריאלי מסביר בספרו כי אמנם תחת הגדרת "פלשתינה" נכלל עבר הירדן המזרחי, אלא שגישת "ירדן היא פלסטין" איננה מתכתבת עם המציאות. כך, האוחזים בגישה זו מתעלמים מהעובדה שממילא הצהרת בלפור כיוונה להקמת בית לאומי בחלק מפלשתינה, דבר שאף הודגש על-ידי צ'רצ'יל בספר הלבן. בנוסף, אריאלי מסביר כי בהצעתה של התנועה הציונית עצמה, שביטאה את תביעותיה המקסימליסטיות של התנועה הציונית, לא נכלל כל עבר הירדן המזרחי - אלא רצועת שטח הנמצאת מערבית למסילת הרכבת החיג'אזית. אדרבה, אריאלי מציין כי התנועה הציונית ממילא קיבלה על עצמה פה אחד את הוויתור על ירדן המזרחית, והקשר שלה לישראל איננו רלוונטי משפטית או מדינית.

היסטוריה

ערך מורחב – הסכסוך הישראלי-פלסטיני

מפת תוכנית החלוקה, 1947

המנדט הבריטי

ערך מורחב – המנדט הבריטי

עם ניצחון מדינות ההסכמה במלחמת העולם הראשונה והתמוטטות האימפריה העות'מאנית קיבלה בריטניה מנדט על ארץ ישראל. המנדט ניתן בוועידת סן רמו אשר כללה במנדט גם את הצהרת בלפור, והטילה על בריטניה את האחריות למימושה. על פי נוסח ההתחייבות המקורי של המנדט, אמור היה לקום בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. בעת ההיא המנדט כלל את תחומי מדינת ישראל, עבר הירדן, הרשות הפלסטינית ורצועת עזה. כבר בתחילת המנדט הפרידו הבריטים את שטחה של עבר הירדן מהשטח המקורי שיועד למדינה היהודית, והוא הובטח למדינה הערבית העתידית. בשנת 1946 קיבלה ממלכת ירדן עצמאות על שטח זה. ביישוב היהודי היו שהתנגדו לחלוקה זו, בעיקר בקרב אנשי בית"ר, אשר מנהיגה זאב ז'בוטינסקי אף טבע את הסיסמה ”שׁתֵּי גָדוֹת לַיַּרדֵּן: זוֹ שֶׁלָּנוּ – זוֹ גַם-כֵּן!” בשירו שמאל הירדן.

הדו"ח של ועדת פיל משנת 1937 המליץ על חלוקה נוספת של ארץ ישראל, והפעם, חלוקת השטח שנותר למדינה היהודית ממערב לירדן, לאחר החלוקה הקודמת שניתקה ממנו את עבר הירדן, לשלושה חלקים: יהודי, ערבי ותחום קטן באזור ירושלים שיישאר תחת המנדט הבריטי או תחת שליטה בינלאומית. הדו"ח אף כלל שינוי מהותי במדיניות הבריטית - ההצעה לטרנספר 225,000 ערבים משטחי ארץ ישראל המערבית וזאת בניגוד להבנות 1917 כניסוחן בהצהרת בלפור: "במפורש הובן ששום אפליה לא תעשה אשר תפגע לרעה בזכויותיהם האזרחיות או בזכויותיהם הדתיות של האזרחים הלא-יהודים אשר ישבו בארץ ישראל, או בזכויות ובסטטוס הפוליטי לו זוכים היהודים בכל ארץ אחרת". בצד היהודי היו חילוקי דעות בנוגע למסקנות הוועדה ולבסוף נדחתה הצעת החלוקה לשתי מדינות, אך הצד היהודי ביקש להמשיך במשא ומתן על סמך הוועדה. בצד הערבי סירבו לקבל את מסקנות הוועדה ודחו את ההצעה להקים מדינה יהודית בארץ ישראל.

בשנת 1947 הוצע שוב לחלק את ארץ ישראל המערבית כחלק מתוכנית החלוקה של האו"ם. תוכנית זו הציעה לחלק את ארץ ישראל לשלושה אזורים: מדינה יהודית דמוקרטית, מדינה ערבית דמוקרטית ושליטה בינלאומית ב-1% מהשטח שכולל את ירושלים ובית לחם. ההצעה התקבלה על ידי ההנהגה הציונית אך מדינות ערב וערביי ארץ ישראל דחו אותה. בעקבות זאת פרצה מלחמת העצמאות כניסיון של התושבים הערבים להשתלט על ארץ ישראל. המלחמה הסתיימה בניצחון ישראלי והקמת מדינת ישראל.

לאחר הקמת מדינת ישראל

ראו גם – הסכמי אוסלו

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. יש להרחיב על הסכמי אוסלו והקמת הרשות הפלסטינית.

מפת תוכנית אלון

מעמד חתימת הסכמי אוסלו

לאחר מלחמת ששת הימים העלה שר העבודה הישראלי יגאל אלון את תוכנית אלון שהמליצה לממשלה להעביר את רובם המוחלט של שטחי יהודה ושומרון, חבל עזה וסיני לתושבי האזור הערבים שיוכלו לבחור בין כינונה של ישות עצמאית לבין חבירה לממלכה ההאשמית. תוכנית אלון לא התקבלה רשמית על ידי ממשלת אשכול ולא על ידי הממשלות שקמו אחריה. חבר הכנסת אורי אבנרי הגיש הצעה לסדר היום של הכנסת לדיון ביוזמת הקמת מדינה פלסטינית בשטחים הפלסטיניים, אך ההצעה נדחתה. גם בישראל וגם בקרב הפלסטינים הייתה התנגדות להקמת מדינה פלסטינית, הן מצד ראשת ממשלת ישראל גולדה מאיר והן מצד הוועד המרכזי של פת"ח. הייתה עדיפות לתוכניות מדיניות חלופיות סותרות: מסיפוח מלא לישראל, דרך אוטונומיה חלקית לפלסטינים, ועד השבת השטחים שנכבשו לממלכת ירדן.

בשנת 1969 ההצעה להקמת מדינה פלסטינית עלתה לסדר היום בחוגי אש"ף. הרעיון זכה לתמיכת אנשי ציבור ישראליים בראשית שנות השבעים, דוגמת לובה אליאב, ישעיהו ליבוביץ, יוסי שריד ושלמה אבינרי, אך ממשלת ישראל המשיכה בהתנגדותה. בשנת 1972 טבע לובה אליאב את המונח "שתי מדינות לשני עמים" בספרו ארץ הצבי. גם בסוף שנות השבעים עדיין התנגדו במפלגת העבודה לפתרון שתי המדינות ולמהלכי האוטונומיה שקידמו אותו. בשנת 1976 קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם החלטה התומכת בפתרון שתי המדינות על סמך קו הגבול ששורטט בהסכמי שביתת הנשק. תנועת חד"ש אף אימצה את הסיסמה "ישראל, פלסטין - שתי מדינות לשני עמים" בשנת 1981.

שנות ה-2000

בשנות ה-90 של המאה ה-20 חזר הדיון בסוגיית "פתרון שתי מדינות לשני עמים" להיות רלוונטי. כתוצאה ממגעים דיפלומטיים נרחבים הגיעו הצדדים המעורבים לשלבי משא-ומתן - בשנת 1993 בהסכמי אוסלו, בשנת 2000 בפסגת קמפ דייוויד, ובשיחות בטאבה בינואר 2001. אף על פי כן, שום הסכם סופי לסיום הסכסוך לא הושג בין הצדדים.

מגוון רחב של הצעות הועלו במסגרת המשא ומתן ביניהם הקמתה של מדינה פלסטינית אשר תשלוט בכל יהודה ושומרון וברצועת עזה או בחלקים נרחבים מהשטחים הללו. בחלק מההצעות אשר הועלו בשיחות בין הצדדים הועלתה ההצעה שמדינת ישראל תיסוג משטחים מסוימים אשר בשליטה ישראלית.

14 בספטמבר 2010 - דיונים בשארם א-שייח' בין נתניהו ומחמוד עבאס, נשיא הרשות הפלסיטינית, בחסות שרת החוץ האמריקאית, הילרי קלינטון

"פתרון שתי מדינות לשני עמים" נדונו גם על ידי הסעודים וההנהגה האמריקאית. בשנת 2002, יורש העצר והשליט דה פקטו של ערב הסעודית דאז, המלך עבדאללה בן עבד אל-עזיז, העלה את יוזמת השלום הסעודית. הצעה זו זכתה לתמיכה גורפת מצד המדינות החברות בליגה הערבית. הנשיא האמריקאי ג'ורג' בוש הודיע כי הוא תומך בהקמת מדינה פלסטינית, ובכך קידם את החלטה 1397 של מועצת הביטחון של האו"ם אשר תומכת ב"פתרון שתי מדינות לשני עמים".

בשנת 2002 הוקם ארגון קול אחד שמטרתו קידום הנושא. מטה הארגון ממקום בניו יורק ובנוסף פועלים סניפים בישראל וברשות הפלסטינית.

בועידת אנאפוליס שנערכה בנובמבר 2007 הוסכם על ידי הישראלים, הפלסטינים והאמריקאיים כי "פתרון שתי מדינות לשני עמים" יהיה הבסיס למשא-ומתן העתידי ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ב-5 ביולי 2009 הכריז ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו: "הבאנו הסכמה לאומית על המושג שתי מדינות לשני עמים".

חמאס הציע בקיץ 2008 הודנה לעשר שנים בתנאי שישראל תיסוג לקווי 1967. את סיום הסכסוך ופתרון הקבע מותיר חמאס בידי הדורות הבאים כאשר נקודת המוצא למשא והמתן העתידי תהיה מדינת ישראל בגבולות 1967.

בספטמבר 2010, החל סבב שיחות שלום בין ישראל לפלסטינים, בתיווכו של ממשל אובמה. המטרה האולטימטיבית של השיחות הישירות הייתה להגיע להסדר סופי ורשמי לסכסוך הישראלי-פלסטיני על ידי יישום פתרון מסוג שתי מדינות לשני עמים עבור העם היהודי והעם הפלסטיני בשטחי ארץ ישראל, אך השיחות בין הצדדים הגיעו למבוי סתום. בתקופת ממשל אובמה נפגש נתניהו מספר פעמים נוספות עם אנשי ממשל, והביע התנגדות עקבית לפתרון שתי המדינות.

בשנת 2010 ביצע ארגון ההסברה "The Israel Project" סקר בקרב הפלסטינים, ממנו עולה כי רובם תומכים בפתרון שתי המדינות, אך רק 30% מהם רואים פתרון זה כפתרון קבע, ורובם רואים אותו כפתרון ביניים שיוביל בבוא הזמן לפתרון המדינה האחת.

לקראת הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2016 הודיעה הוועדה הרפובליקנית הלאומית, שניסחה את מצע המפלגה הרפובליקנית של ארצות הברית, כי תמחוק מהמצע את הנוסח המצדד בפתרון שתי המדינות לסכסוך הישראלי-פלסטיני. במקומו נכתב במצע: "אנו מתנגדים לכל סוג של צעדים המיועדים לכפות הסכם או להכתיב גבולות".

בתחילת 2017, עם כניסתו של דונלד טראמפ לבית הלבן, הוא נפגש עם נתניהו והצהיר כי הסכסוך ייפתר רק בפשרה, ולא בלחצים מדיניים. "מדינה אחת, שתי מדינות, מה שאתם תחליטו", אמר טראמפ. בתגובה לדברי טראמפ נועדו בקהיר הנשיא המצרי עבד אל-פתאח א-סיסי והמלך הירדני עבדאללה השני, והבהירו כי מבחינתם, אין פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני מלבד פתרון שתי המדינות. בהצהרה משותפת הם מסרו כי הם רואים בפתרון שתי המדינות כ"פתרון היחיד לסיום הסכסוך", וכל הצעה אחרת תגרום למצב מסוכן במזרח התיכון. גם הליגה הערבית הגיבה באופן דומה: "שתי מדינות זה הפתרון הנדרש".

בשנת 2019 הציג טראמפ את פרטי תוכנית לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני שכונתה "תוכנית המאה", שכללה, בשלב מתקדם, הקמת מדינה פלסטינית מפורזת ברצועת עזה, במרבית יהודה ושומרון, ובשטחים שתמסור ישראל.

ביקורת ותמיכה ציבורית

הסקר הפלסטיני-הישראלי המשותף

בשנת 2016 נערך סקר בנושא על ידי פרויקט "משאל עמים – הסקר הפלסטיני- הישראלי המשותף", המנוהל בידי פרופסור תמר הרמן מהמכון הישראלי לדמוקרטיה ודוקטור ח'ליל שקאקי ממכון PSR ברמאללה.

על פי ממצאי הסקר, רוב קטן של פלסטינים (51%) ושל ישראלים (59%, 53% מהיהודים ו-87% מהערבים) תומכים בפתרון שתי המדינות לסכסוך הישראלי-פלסטיני. 39% מהפלסטינים ו-46% מהישראלים (39% מהיהודים ו-90% מהערבים) הביעו תמיכה ב"חבילת ההסדר", המבוססת על סבבי המשא ומתן הקודמים. מבין היהודים הישראלים, התמיכה בחבילת ההסדר הייתה גבוהה יותר בקרב הישראלים היהודים החילונים (56%), לעומת המסורתיים (35%), הדתיים (10%) והחרדים (9%). התמיכה הגבוהה ביותר נמצאה בקרב הישראלים היהודים שהגדירו עצמם שמאל או שמאל מתון (84%), לעומת אלה במרכז (59%) בימין המתון ובימין (18%). בצד הפלסטיני 57% ממצביעי פת"ח תמכו בהסדר, לעומת 25% ממצביעי חמאס ו-46% ממצביעי הסיעות האחרות. כרבע מן הפלסטינים והישראלים שהתנגדו לחבילת ההסדר אמרו שישנו את דעתם אם ההסדר יכלול הסכם שלום ישראלי ערבי מקיף יותר או כלל אזורי. רוב בין הישראלים (64%) ומיעוט בין הפלסטינים (43%) תמכו בהכרה הדדית בזהות הלאומית במסגרת הסכם פוטנציאלי.

סקר המכון הישראלי לדמוקרטיה

בספטמבר 2022 נערך סקר על ידי מרכז ויטברי שבמכון הישראלי לדמוקרטיה אשר מצא כי שיעור התמיכה בפתרון שתי המדינות הצטמצם הן מהצד הערבי והן מהצד היהודי, ופחות מ-50% תומכים בפתרון זה. הסקר מצא כי 39% יתמכו בפתרון זה, לעומת 46% בדצמבר 2019, ו-54% באוגוסט 2017. בקרב הציבור הערבי התמיכה ירדה מ-79% בסקר הקודם, ל-60% בסקר זה, ובקרב הציבור היהודי ירדה מ-44% בסקר הקודם, ל-31% בסקר זה.

הסקר של Arab Barometer

ב-25 באוקטובר 2023 התפרסם במגזין Foreign Affairs האמריקאי מחקר של רשת המחקר Arab Barometer שכוללת מספר מכוני מחקר וסקירה ושהמגזין הוא שותף חוקר מרכזי שלה, מחקר ולפיו 54% מהפלסטינים בעזה ויהודה ושומרון תומכים בפתרון שתי המדינות ע״ב גבולות 67׳, ובעזה בלבד המספר מטפס ל-58% ו-73% שתומכים בפתרון בדרכי שלום. הסקרים לעיל נערכו לפני 7 באוקטובר 2023, אז פרצה מלחמת חרבות ברזל במתקפת הפתע על ישראל.

ביקורת

הימין הישראלי, שהחזיק בשלטון בישראל במשך רוב שנות אחיזתה בשטחים, רואה ביהודה ושומרון קודם כל חבלי מולדת, וגורמים בקרבו תומכים בסיפוח שטחים אלה, כולם או חלקם (שטחי C, או חלקים ממנו), לתחומי מדינת ישראל, מה שמקשה על רעיון שתי המדינות. מפלגות הימין רואות בשליטה הישראלית על יהודה ושומרון גם כורח ביטחוני חיוני של מדינת ישראל. הן טוענות כי הפסקת השליטה הישראלית על שטחי יהודה ושומרון, בעצם הקמת מדינה פלסטינית, תביא לפגיעה חמורה בביטחונה של ישראל, בין היתר בעקבות ירי רקטות מסיבי ולטווחים ארוכים לעבר מרכזי האוכלוסייה הגדולים בישראל, בפרט ירושלים וגוש דן, הסמוכים לשטחי יהודה ושומרון, כפי שאירע לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה, לדעתם כתוצאה מחוסר ההימצאות של צה"ל והשב"כ ברצועה ובמעבר הגבול למצרים. עוד מזהירים בימין שנסיגה מהשטחים המוחזקים תקל על ביצוע פיגועי טרור פלסטיניים, משום שלצה"ל לא תהיה שליטה ביטחונית בשטח, והוא לא יוכל לפעול נגד תשתיות הטרור. מאז מלחמת ששת הימים קמו מספר ארגוני ימין אשר פועלים להרחיב ולפתח את השליטה הישראלית ביהודה ושומרון, ובראשם גוש אמונים ומועצת יש"ע.

בנוסף, מצדדי ההחזקה בשטחים, או לפחות בשטח C, רואים בהם גם תוספת של עתודות קרקע שיקלו על עומס הנדל"ן בישראל, כאשר פתרון שתי המדינות לא יאפשר להחזיק ברוב שטח זה. מבקרי הפתרון טוענים גם כי מבחינה פרקטית שטח הארץ קטן מכדי לקיים שתי מדינות נפרדות, וכי התלות הכלכלית בין שתי האוכלוסיות והתלות במשאבי הטבע, ובעיקר במים, היא גדולה מדי. בנוסף, יש הטוענים כי ההצעה לא תסיים את הסכסוך, אלא המדינה הפלסטינית שתקום פשוט תהיה למדינת אויב. בימין מבקרים גם את העובדה שהצעת הפתרון כוללת טרנספר בכפייה של האוכלוסייה היהודית בהתנחלויות, בעוד שבתחומי הקו הירוק ערבים לא נדרשים לעזוב את בתיהם. בכך, ייווצר לטענתם אי שוויון בו מדינת לאום פלסטינית, ללא יהודים, ומנגד מדינת לאום יהודית עם מיעוט ערבי-פלסטיני ניכר (אם כי בסבבי שיחות שבוצעו בעבר, עלה רעיון להשאיר חלק מההתנחלויות הישראליות ואת תושביהן כאזרחים פלסטינים). בהתאם, ישנם גורמים התומכים בפתרון שתי המדינות כל עוד יכלול חילופי אוכלוסיות שיכללו ערבים במשולש, הצמוד לקו הירוק.

ביקורת מהשמאל על ״פתרון שתי המדינות״ מגיעה בין היתר מגופים קוסמופוליטיים ומגופים אינטרנציונליסטים אשר מתנגדים לכינון מדינות לאום, ומאמינים בחיים משותפים במדינה אחת. בנוסף, ישנם גורמים בשמאל הטוענים כי פתרון שתי המדינות בהווה אינו ישים ואינו בר-קיימא, בשל הקושי לפנות מתנחלים רבים כל כך ולגייס לכך תמיכה רחבה בעם, ועל כן לטעמם החלופה הריאלית לסטטוס קוו היא מדינה אחת.

תנועות התומכות בפתרון שתי המדינות

בישראל ישנן תנועות רבות הפועלות למען הקמת מדינה פלסטינית, גם אם אין בה מימוש מלא והיפרדות בין ישראל לפלסטינים:

• שלום עכשיו מגדירה את מטרתה כ"שכנוע דעת הקהל בישראל ושכנוע ממשלות ישראל, בצורך ובאפשרות להשגת שלום צודק ופיוס היסטורי עם העם הפלסטיני ועם מדינות ערב השכנות - וזאת בתמורה לפשרה טריטוריאלית ועל יסוד העיקרון של שטחים תמורת שלום".
• יוזמת ז'נבה היא הצעה להסכם קבע ישראלי-פלסטיני שאותו ניסחו צוותים לא רשמיים בראשות יאסר עבד-רבו ויוסי ביילין בפיקוח ובתמיכה של ממשלת שווייץ. המסמך נחתם בשנת 2003 והוא מתבסס לדברי יוזמיו על מתווה קלינטון מדצמבר 2000.
• תנועת "קול אחד" פועלת גם בישראל וגם ברשות הפלסטינית מאז שנת 2002 ל"העצמת קולו של הרוב המתון בישראל וברשות הפלסטינית, המייחל לסיום הסכסוך על-בסיס פתרון שתי מדינות לשני עמים". היא מפעילה תאי פעילות סטודנטיאליים בקמפוסים ברחבי הארץ וכן ביהודה, שומרון וחבל עזה.

לקריאה נוספת

• בני מוריס, מדינה אחת, שתי מדינות: ישראל ופלסטין, עם עובד, 2012.
• שאול אריאלי, ככה בדיוק קרה? 12 מיתוסים ישראלים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ספרי עליית הגג והוצאת ידיעות אחרונות, 2021, הפרק "ההתנחלויות בגדה המערבית הופכות את פתרון שתי המדינות ללא רלוונטי", עמ' 377–405, והפרק "נתניהו בעד פתרון שתי המדינות", עמ' 406–419.
• מיכה גודמן, ״מלכוד 67״, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2017.

קישורים חיצוניים

• עקרון הפשרה ההיסטורית, באתר מכון ראות
• מדינה פלסטינית מפורזת, באתר מכון ראות
• the palestine papers, באתר הגרדיאן
• the palestine papers באתר אל ג'זירה
• אלוף בן, יש פרטנר - אין הסכמה, באתר הארץ, 25 בינואר 2011
• גדעון ביגר, קומו צאו מתוך עמי, אתם ובני ישראל, באתר הארץ, 9 בפברואר 2017
• גלעד שר, מחזון למציאות: שתי מדינות לשני עמים – הצעה לצעדים מעשיים, באתר המכון למחקרי ביטחון לאומי (Inss), יולי 2012