החייל העברי (אוניית מעפילים)

החייל העברי הייתה אוניית מעפילים, שאורגנה על ידי המוסד לעלייה ב' של "ההגנה".

תולדותיה

אוניית קיטור שנבנתה ממתכת; הנעה על ידי פחם; בעלת תפוסה של 600–800 טון; מהירות 10–11 קשר; שמה הקודם היה ארלנה.

רכישה והכנה להפלגה

נרכשה על ידי שמריה צמרת באמצעות מתווך יווני. המתווך העביר את האונייה ממקום רכישתה לנמל מרסיי. צוות ההכנה של האונייה כלל את פיטר וילי, מעפילים ומלווי האונייה. בנמל ההכנה הצטיידה האונייה במזון, מים ופחם אשר אוחסן בתחתית הכפולה של הספינה. הפחם הועבר פנימה בעבודת ידיים. הוכשרו כ-500 מקומות לינה בתוך שלושה מחסנים ובמקומות אחרים באונייה. כן צוידה ב-300 טון פחם, מזון ומים ל-3 שבועות. אלכס שור קיבל מוילי כץ, נציג עלייה ב' באנטוורפן, מטבעות זהב לשם תשלום לצוות הימאים. רב החובל היה יווני ולצדו הימאים: תשעה יוונים, ביניהם חובל ראשון וקציני מכונה, תשעה ימאים מטורקיה, הולנד, פולין ופינלנד, וכן ימאי ממוצא ערבי וימאי ממוצא אפריקני. מפקד האונייה היה צבי טייטל איש הפלי"ם ולצדו אלכס שור ('דב', 'לבני'), פיטר וילי, והגדעוני גרשון עציון.

512 המעפילים היו חברי תנועות נוער וקרובי חיילים בבריגדה היהודית, רובם ככולם ניצולי השואה, שהגיעו כפליטים לשוודיה. הם נאספו במחנה מעפילים שהכינו אנשי המוסד לעלייה ב'. עלו לאונייה, שהייתה קשורה לרציף בנמל אנטוורפן במשך שעות הלילה עד שעות הבוקר המוקדמות, ישר מהרציף בהליכה ברגל. ההפלגה וההעמסה היו בידיעת השלטונות, שלא הפריעו. צבי טייטל טיפל בארגון העולים באונייה, בחלוקת מזון ומים, בעלייה לסיפון, כשעוזר לידו גרשון עציון.

ההפלגה

הפליגה ב-14 ביולי 1946 בשעה 6:00 בבוקר מנמל אנטוורפן. בליל ההפלגה התברר שהצוות הזר ורב החובל מסרבים להפליג אלא אם יובטח להם בונוס מיוחד. זאת מפני שחששו להיתפס בידי הבריטים. הם גם דרשו לעגון בקרבת חופי הארץ ולא להגיע לחוף עצמו. וילי כץ, שהיה הנציג של המוסד באנטוורפן ותיאם את העניינים הארגוניים, הבטיח שישלם להם בהגיעם לארץ. לאחר מכן הפליגה האונייה ללא הפרעות בעזרת נתב, דרך הים הצפוני, התעלה האנגלית, מיצר גיברלטר, הים התיכון צפונה לכרתים, מצפון לקפריסין ודרומה לכיוון חיפה. וילי כץ הבטיח לרב החובל שבנקודה מסוימת בין קפריסין לסוריה יעברו המעפילים לספינה אחרת, ואילו "החייל העברי" תחזור עם צוות הימאים, אך להבטחה לא היה כיסוי ומטרתה רק לשכנע את הצוות להפליג, והתוכנית לא יצאה לפועל.

במהלך ההפלגה דרשו הקצינים והמלחים להפליג לקפריסין. המלווים גיבשו תוכנית להשתלט על הצוות בסמוך לחופי הארץ ולהוביל את האונייה לבד. בסיכום עם רב החובל והצוות, תוכנן להגיע למרחק 20 מייל מערבית לראש הנקרה ולהמתין שם לסירות שתיקחנה את הצוות. למעשה לא הייתה כוונה לבצע תוכנית זו, אלא רק לשכנע בכך את הצוות להשיט את האונייה לכיוון חופי הארץ. בקרבת כרתים החלו רב החובל והקצינים לשאול היכן האונייה שעתידים לפגוש, ואז השתלטו המלווים אנשי המוסד לעלייה ב' והפלי"ם על האונייה והכריחו את הצוות להשיט אותה לארץ. ההשתלטות נעשתה בעזרת קבוצה 40 מעפילים מצוידים באלות, בין הקצה הדרומי של קפריסין לחוף לבנון. אלכס שור תפס פיקוד על גשר האונייה. צוות חדר המכונות המשיך לעבוד גם לאחר ההשתלטות. ביום הרביעי להפלגה, במפרץ בסקיה, נתקלה "החייל העברי" בשייטת של הצי הספרדי. המעפילים הסתתרו מתחת לסיפון האונייה, והאונייה המשיכה בדרכה מבלי הפרעה. מכשיר הקשר לא פעל, והתקשורת עם מפקדת "ההגנה" בארץ ישראל חודשה רק יומיים לפני ההגעה לחופי ארץ ישראל.

האונייה הגיעה לנמל חיפה, ב-31 ביולי. המשטרה הבריטית עצרה את כל נוסעי האונייה. ב–2 באוגוסט הורדו חולים, זקנים וילדים והורשו להצטרף אל היישוב; שאר המעפילים הועברו למחנה המעצר בעתלית. המלווים נעצרו גם הם, ונחלצו מהמעצר אט אט.