היסטוריה של צרפת

ההיסטוריה של צרפת החלה באזור גאליה הקדום. החל מהמאה החמישית ועד ל-1789, שאז פרצה המהפכה הצרפתית התקיים בה שלטון מלוכני, ומלכו בה מלכים משלוש שושלות עיקריות: המרובינגים, הקרולינגים ובית קאפה. לאחר תקופה של אי שקט מדיני, אז הונהג לסירוגין משטר רפובליקני, קיסרי ומלוכני, מ-1870 ועד ימינו צרפת היא רפובליקה.

שמה של צרפת (France) מקורו ב"פרנקים" שבט גרמאני שאכלס את שטחה במאה השלישית. מנהיגם כלוביס (466–511) הוא מייסד השושלת המרובינגית הוא מלכם של הפרנקים הסאליים. הוא הוטבל לנצרות בעיר רינס (Reims), ושם הוא הומלך למלך, בברכת הכנסייה הקתולית – ומאז רבים ממלכי צרפת הוכתרו בעיר זו. כלוביס מאחד את השבטים הפרנקים תחת הנהגתו. הוא עורך כיבושים בגאליה וכן בגרמאניה, וכך עושים צאצאיו המרובינגים.

החל משנת 751 עולה שושלת הקרולינגים לשלטון. קרל הגדול, הבולט במנהיגיה, כובש את סקסוניה התחתונה שבצפון גרמניה, וכן את ממלכת הלומברדים שבאיטליה. האימפריה הפרנקית מתפצלת ב-843 בין נכדיו. על פי חוזה ורדן מוקמות פרנקיה המערבית ופרנקיה המזרחית, היא ממלכת גרמניה. בין השנים 799 ל-1014 ויקינגים פולשים לפרנקיה המערבית, והם מטביעים את רישומם עליה. ב-987 שושלת הקפטינגים משתלטת על פרנקיה המערבית, ובהדרגה היא מעצבת את דמותה של צרפת לדורות: היא משליטה בה סדר ומבצרים את גבולותיה. פיליפ-אוגוסט וצאצאיו מאחדים את שטחה ומרחיבים אותה, כך שהשתרעה במזרח עד להרי האלפים בדרום ועד לנהר הריינוס בצפון. ב-1349, צרפת רוכשת את חבל דופינה (Dauphine) ובמהלך המאה ה-17 מספחת את חבל אלזס (1648–1681).

ציוני דרך בהיסטוריה של צרפת

קיימות עדויות להתיישבות אנושית באזורה של צרפת של היום כבר בתקופה הפליאוליטית, לפני 1.6 מיליון שנה. שרידי אדם של ממש הראשונים תוארכו ללפני 1.2 מיליון שנה. אבל הממצאים המשמעותיים יותר מתוארכים ללפני 570,000 שנה (האיש מ-Tautavel), שנמצאו בפירניים המזרחיים. בעידן הקרח, לפני 350,000 מופיע האדם הניאנדרטלי, אשר צד, משתמש באש, יוצר כלים וקובר את מתיו. לפני 42,000 ההומו ספיינס כובש את שטחיו, ואיש הניאנדרטל נעלם בהדרגה מאדמות צרפת. בין אנשי הקרו-מניון (Cro-Magnon), הבאים מן המזרח, נמנים אמנים מעוררי התפעלות ושרידים מפועלם נמצאים במערת לאסקו, שציוריה מתוארכים ל-30,000 לפנה"ס. כן נמצאו ממצאים מהאלף ה-16 בדורדוניי, מהתרבות המגדלנית והתרבות הסולוטראית. עם התחממות כדור הארץ לפני 12,000 שנה, מתחיל העידן המזוליטי, שטביעות אצבעותיו ניכרות מדרומה של צרפת עד לנהר הסן, המאוכלסת על ידי איש סובטר ואיש טרדנואה, שהם לקטים וציידים.

בתקופה הנאוליתית (5700 שנה לפנה"ס) מתפתחים החקלאות וגידול הבהמות. כמו בשאר אירופה, בעת ההיא אוכלוסיית צרפת הומוגנית למדי, והיא פרי של ערבוב בין ציידים-לקטים מקומיים ואנשים שמקורם באסיה הקטנה. בעידן זה ניכרים שני זרמים תרבותיים: זה שמקורו בנהר הדנובה וזה שמקורו בים התיכון. לאחר עידן זה מופיעות תקופת הברונזה ותקופת הברזל. ב-1300 לפנה"ס מופיעים הקלטים, שמקורם במרכזה של אירופה, ושמהם תתגבש הישות האנושית, שהם הגאלים. במקביל, קיימות עדויות להתיישבות של יוונים מהעיר פוקיה בדרומה של צרפת, כבר ב-680 לפנה"ס. בין שנת 58 לשנת 50 לפנה"ס, גאליה נכבשת בידי הרומאים, בראשותו של יוליוס קיסר. החל מהמאה הרביעית למאה השישית פולשים לגאליה הברברים, שהם שבטים גרמאנים (פרנקים, ויזיגותים, אלמאנים ובורגונדים). במאה התשיעית פולשים הנורמנים, שמקורם בסקנדינביה. כל אחד בתורו, עמים אלו עיצבו את ההיסטוריה של צרפת, ודמותה של מדינה זו.

אמנם הכובש הרומאי התייחס לשטחה של צרפת כישות אחת, בשם גליה. אבל הם משליטים בה את השפה הלטינית, שחדלה להיות 'השפה של צרפת' רק בעקבות ועידת טור (Tours), אשר ב-813 קובעת שהדרשות בכנסייה, ייאמרו בשפות העם – ולא בלטינית. כמו כן, אמנם קרל הגדול מולך על הפרנקים בין השנים 768–814, אבל הוא במקביל מלך לומברדיה בשנים 774–814; וכן מוכתר לקיסר הרומאים (Imperator Augustus Romanorum) ברומא ב-25 בדצמבר 800; ועקב כך נחשב לקיסר הראשון של האימפריה הרומית הקדושה. פריס מקבלת את מעמדה כבירה רק ב-987, עם עליית השושלת הקפטית. אשר לשם 'צרפת', הרי נעשה בו שימוש לראשונה רק ב-1160, שאז פיליפ אוגוסט מכונה מלך צרפת – ולא מלך הפרנקים. במילים אחרות, ניתן לדון על היסטוריה צרפתית ועל תודעה צרפתית רק במאה ה-12. בהדרגה צרפת מתגבשת למדינה: בעקבות מלחמת מאה השנים (1337–1453); שתחילתה בסכסוך בין צרפת לאנגליה – שנשלטה בידי מלכי פלנטג'נט ממוצא צרפתי לצרפת – מוקם הצבא הצרפתי ונוצרת מערכת גביית מיסים חזקה. לואי התשיעי (לואי הקדוש) שם קץ למלחמה הפלנטגנטים ומבצר את מעמדה של צרפת כמדינה נוצרית; ומגביר את אחיזתה באזורים נורמנדי, פואטו, אנז'ו ועוד. מלחמת שלושים השנים, שנחתמה בשלום וסטפאליה הניחה את התשתית לערכי היסוד של מדינת הלאום הריבונית המודרנית. עם קביעת גבולותיהן הטריטוריאליים הקבועים של מדינות ונסיכויות רבות, שנטלו חלק במלחמה (וגם של כאלה שהוקמו לאחריה), הוסכם כי אזרחיה של כל מדינה כפופים בראש ובראשונה לחוקיה ולנוהליה של ממשלתם הם, ולא לאלה של ממשלות שכנות, תהא דתם ומידת אדיקותם אשר תהא. קביעה מהפכנית זו הייתה מנוגדת ניגוד מוחלט לחפיפת הנאמנויות הדתיות והמדיניות, שהייתה מקובלת בעבר ובשלביה הראשונים של מלחמת שלושים השנים. בשנת 1616, תחת איש הכנסייה רישליה, צרפת מחולקת לפרובינציות, מבחינה מנהלתית. בזמנו של לואי ה-14 (1638–1715), צרפת יודעת פריחה חסרת תקדים. לואי קיבל לידיו מדינה במשבר, בפשיטת רגל פיננסית, תשושה ממלחמות ומעימותים פנימיים, והוריש לבאים אחריו מדינה יציבה, החזקה ביותר בעולם המערבי. אבל תחת יורשו לואי ה-15 ובמיוחד תחת יורשו של זה לואי ה-16 מתערער והולך הסדר הציבורי – דבר המוביל למהפכה הצרפתית (1789) ולעריפת ראשו של מלך צרפת. אמנם הטרור משתלט על צרפת, אבל בעקבות המהפיכה מחוקקים החוקה הצרפתית, אשר תשמש כמגדלור לכל שוחרי החירות בעולם. כמו כן עולה לשלטון נפוליאון הראשון, המחוקק קובץ החוקים של צרפת, הנודע בשם קודקס נפוליאון, אשר יעניק לצרפת את ייחודה כמדינה לדורות הבאים.

מבחינה תרבותית, בעקבות מלחמותיה באיטליה (1494–1559), צרפת נחשפת להשפעת הרנסאנס האיטלקי. כמו כן, עם מלחמות הדת בין הקתוליות והפרוטסטנטיות, המתנהלות בעיקר במאה ה-16 צרפת יודעת תקופה ארוכה של אי שקט; ועם הקונטר-רפורמציה, הקתוליות הופכת לדת-מדינה. במאה ה-17, צרפת מצויה תחת ההשפעה של הקלסיציזם, המתובלת במשנתו של דקארט; ומוקמת האקדמיה הצרפתית, אשר תורמת תרומה מכרעת לעיצובה של השפה הצרפתית. המאה ה-18 מכונה 'עידן הנאורות', שבו פילוסופים מעלים על נס את המוסר, האסתטיקה והידע הנשענים על רציונליות והנחת יסוד לוגוצנטרית. מנהיגי התנועה ראו בעצמם אליטה אמיצה של אינטלקטואלים המובילים את העולם לעבר קידמה מתוך תקופה ארוכה של חוסר רציונליות, חוסר בגרות ועריצות, שהחלה בתקופת ימי הביניים, אותה כינו העת החשוכה. עידן זה מסתיים עם המהפיכה הצרפתית, התורמת לגיבושה של צרפת, לכדי ישות מדינית לדורות.

המהפיכה הצרפתית פורצת בשנת 1789 ומכניסה את צרפת לתקופה של אי שקט, הנמשכת לאורך כמעט כל המאה ה-19. תחת המלוכה, בצרפת מוקמת הרפובליקה הראשונה (1792–1804); שמתחלפת בקיסרות הראשונה, בראשותו של נפוליאון הראשון (1804–1815). בין השנים 1815 ל-1848, המלכים שבים לשלטון. אבל לאחר נפילתם והקמת הרפובליקה השנייה, הקיסרות שבה לשלטון, הפעם בראשותו של נפוליאון השלישי. הקיסרות נפלה בעקבות מלחמה עם גרמניה (1870–1871) – ומוקמת הרפובליקה השלישית. במאה ה-19, צרפת הופכת למעצמה קולוניאלית ומתרחש בה תיעוש מוגבר, וכן מתפתחות מערכות הבריאות, המשפט והרווחה. כמו כן, משתפרת התחבורה, בעקבות הקמת מסילות ברזל, המרשתות את כל צרפת. תקופת שקט זו באה לקיצה עם מלחמת העולם הראשונה (1914–1918), הגובה קרבנות רבים ומסתיימת עם הסכם ורסאי. בעקבות כשליו של זה, פורצת מלחמת העולם השנייה (1939–1945). לאחריה מכהנת הרפובליקה הרביעית (1946–1958), שבמהלכה צרפת פותחת בתהליך מוגבר של הענקת עצמאות, למדינות שבחסותה. ב-1958 מוקמת הרפובליקה החמישית, אשר למעשה מכהנת עד היום.

פרהיסטוריה

שחזור שלד הומו היידלברגנסיס וכלי אבן אשליים במוזאון בטוטאבל, הפירנאים הצרפתיים

התקופה הפלאוליתית התחתונה

האזור הקרוי כיום "צרפת" היה מיושב עוד מן התקופה הפלאוליתית התחתונה, בעת עידן הקרח של הפלייסטוקן. בשנת 2009 דיווחו ארכאולוגים בראשות מרטין פיקפורד כי השתמשו בתיארוך רדיומטרי בשיטת ארגון-ארגון על-מנת לתארך כלי אבן מסותתים ומאובני חיות ציד שונות מאתר ארכאולוגי במחוז לנגדוק-רוסיון לגיל של 1.57 מיליון שנה לפני זמננו. זוהי העדות הקדומה ביותר למציאות בני-אדם במערב אירופה. מאובנים של סתתי הכלים עדיין לא נמצאו באתר, אך ניתן לשער שהם השתייכו למין הומו ארקטוס.

ממצאים מקיפים יותר כולל שלדי אדם נמצאו במערת אראגו בטוטאבל (Tautavel) שבפירנאים הצרפתיים, והם מתוארכים לפלייסטוקן התיכון לפני כ-400 אלף שנה. התושבים היו ציידים-לקטים מן המין הומו ארקטוס או הומו היידלברגנסיס (תלוי באופן הסיווג) והם הותירו אחריהם כלי אבן רבים מן התעשייה האשלית. תעשייה זו קרויה על-שם הכפר סן-אשל, כיום פרבר של אמיין, שבו תוארה לראשונה. אתר אשלי מפורסם נוסף בצרפת הוא טרה-אמאטה, סמוך לניס, בו התגלו גם שרידי כירות המעידות על שימוש באש. הוא מתוארך לגיל של 350 אלף עד 250 אלף שנים לפני זמננו.

התקופה הפלאוליתית התיכונה

בתקופה הפלאוליתית התיכונה, לפני כ-130 עד 40 אלף שנה, חיו באזור צרפת הניאנדרטלים, שהותירו כלי אבן בעיקר מן התרבות המוסטרית. תרבות זו נקראת על שם האתר הארכאולוגי לה מוסטייה, מחסה סלע במחוז דורדון. טכניקת לבלואה לייצור כלי אבן, האופיינית לתרבות המוסטרית, קרויה על-שם פרבר של פריז. רבים מן המאובנים הניאנדרטלים המפורסמים ביותר התגלו בצרפת, למשל שלד "האיש הזקן מלה שאפל-או-סאנס" ושלדי מערת לה-פראסי באזור פריגו. התרבות השאטלפרונית נקראת אף היא על-שם אתר ארכאולוגי בצרפת. היא מתאפיינת בצירוף של כלים מוסטריים עם חרוזים עשויים שיני חיות מחוררות. בסן-סזאר, מחסה סלע במחוז השראנט הימי, נמצאו שלדי ניאנדרטלים המקושרים לתרבות השאטלפרונית.

התקופה הפלאוליתית העליונה

ציור קיר של סוס בר ממערת לאסקו בצרפת, כ-17 אלף שנים לפני זמננו

ציור קיר של שוורי הבר, סוסים ואיילים ממערת לאסקו

בתקופה הפלאוליתית העליונה, לפני כ-35 אלף שנה, התיישבו באזור צרפת בני המין האנושי המודרני, הנקראים גם "קרו-מניון" על שם מערה במחוז דורדון, בעוד שהניאנדרטלים נכחדו. אנשי קרו-מניון השתמשו במגוון כלי אבן וכלי עצם משוכללים, ומזהים אצלם מספר תרבויות, רובן קרויות על שם אתרים ארכאולוגים במחוז דורדון: התרבות האוריניאקית (34 אלף עד 23 אלף שנה לפני זמננו), התרבות הגרביטית (28 אלף עד 22 אלף שנה לפני זמננו), והתרבות המגדלנית (18 אלף עד 10 אלף שנה לפני זמננו). מתקופה זו ידועות בייחוד יצירות אמנות פרהיסטורית כמו צלמיות ונוס רבות וציורי סלע מרהיבים של חיות ציד שונות במערת לאסקו ומערות אחרות.

התקופה הנאוליתית

בתקופת האבן החדשה, מ-6,500 ועד 3,700 שנה לפני זמננו, הופיעו באזור חקלאות וקדרות. מתקופה זו שרדו בצרפת דולמנים, מנהירים ומבנים מגליתים נוספים. בסוף תקופה זו גם היגרו לאזור עמים הודו-אירופיים מצוידים בכלי נחושת, ברונזה ואחר כך גם ברזל.

העת העתיקה

ערך מורחב – גאליה
שטחה של צרפת המודרנית קטן מעט ביחס לשטח גאליה הקדומה, שכללה בין היתר חלקים מבלגיה. גאליה הייתה מיושבת ברובה על ידי שבטים גאלים, הדוברים קלטית. חלקה הדרום-מערבי אוכלס על ידי בסקים, והחוף הדרום-מערבי יושב על ידי העם הליגורי. חופי דרום צרפת היו יעד לסוחרי הים התיכון. הפיניקים הקימו בהם תחנות סחר. במאה השישית לפנה"ס, יוונים מהעיר פוקיאה מקימים קולוניות, אשר ברבות הימים יתפתחו ליישובים – בהם נמנים מסליה (מרסיי), אנדיב (אנטיב), וכן ניס.

תרבות האלשטאט בתקופת הברזל באירופה. בצהוב – האזור הגרעיני במאה ה-6 לפנה"ס, המאוכלס בקלטים. מסביב – התפוצה הקלטית

בתקופת הברונזה המאוחרת, יושבו האזורים של מזרח ודרום צרפת על ידי תושבים שדברו שפה פרוטו-קלטית. אלו מכונים בני תרבות אורנפילד (המאה ה-12 – המאה ה-8 לפנה"ס); ומהם התפתחה תרבות האלשטאט שהתאפיינה ביכולת לייצור ועיבוד ברזל. עד שנת 500 לפנה"ס הפכה תרבות זה לתרבות השלטת במרבית שטחה של צרפת (למעט אזור האלפים והקצה הצפון מערבי). על רקע תרבות האלשטאט, החלה מתפתחת במאות ה-7 וה-6 לפנה"ס תרבות קלטית קונטיננטלית מוקדמת המכונה תרבות לה טנה. זאת ספגה השפעה ניכרת מהתרבויות המפותחות של היוונים, הפיניקים והאטרוסקים. היא החלה מתפשטת לאורך נהרות הסיין, הריין והאלבה. עד לסוף המאה ה-5 לפנה"ס התפשטה תרבות לה טנה בכל שטחה של גאליה וגם באזורים נוספים באירופה.

בפנים הארץ, החל מהמאה השלישית לספירה מתפתחת ציויליזציה גאלית, ומוקמות ערים מבוצרות בשם OPPIDA, שבהן הוטבעו מטבעות. כמו כן, הגאלים עורכים מסעות מזרחה, ונעצרים בידי הגרמאנים באזור הדנובה. בראשית המאה השלישית, שבטים בלגים פולשים לצפונה של צרפת, ולאחר מלחמות עם הארמוריקנים (מאזור נורמנדי וברטניי דהיום) הם מגיעים עד לנהר האואז, ומאוחר יותר עד לנהר הלואר. הם מקימים מקדשים חשובים ב-Ribemont-sur-Ancre וב-Gournay-sur-Aronde. הגאלים היו חקלאים ורועי בקר, וראוי לציון שבט ה-Senones, אשר בהנהגת ברנוס, פלשו דרומה ומוטטו את האומה האטרוסקית.

כאשר הגיעו לעיר קלוסיום (Clusium) קראו תושבי העיר לעזרת רומא. בהמשך, הצבא הגאלי אף הגיע למרחק של כ-15 ק"מ מצפון לרומא, ושם בקרב אלייה הצליחו הגאלים להביס את הצבא הרומי. מגיני העיר התבצרו בגבעת הקפיטולין והגאלים נכנסו לרומא, בזזו אותה ושרפו אותה. על פי האגדה הרווחת, באחד הניסיונות לכבוש את גבעת הקפיטולין העירו האווזים של מקדש יונו את הרומאים וכך נמנע כיבוש המקום. אולם, האספקה של הנצורים נגמרה והם נאלצו לשלם לגאלים כופר. במאה השנייה לפנה"ס Arverne שולטת באזור אקוויטניה, שבדרום מערב צרפת של ימינו.

פריסת השבטים הגאלים

בעקבות האיום הגאלי, הרומאים חיזקו את צבאם ואף הפכו את הגלגל, תוך שהולכת ומתגברת אחיזתה של רומא על גאליה. בשנת 203, נופלת לידי הרומאים גאליה הציס-אלפינית. בשנת 123 לפנה"ס, אזור לנגדוק ופרובנס נכבש בידי הרומאים, ומכונה מעתה 'גאליה נרבוננזיס', שבירתה היא נרבון. כיבושים אלו מסתיימים בשנת 118 לפנה"ס, לאחר כריתת ברית בין העם האדואני לרומיים. בעקבות מסעות מלחמה אלו, מבחינת הרומאים, נוצרת רציפות טריטוריאלית בין איטליה לבין היספניה (ספרד), שנכבשה מקרתגו במהלך המלחמה הפונית השנייה.

ב-58 לפנה"ס מונה יוליוס קיסר לנציב גאליה נרבוננזיס, ויצא למסע כיבוש של כל גאליה, לאחר חציית נהר הרוביקון. עד מהרה הייתה גאליה בשליטתו המלאה, וזאת מסופחת לאימפריה הרומית. הבירה של גאליה בימי הרומאים הייתה לוגדונום (לְיוׂן). אמנם מתפתחת בגאליה תרבות גאלו-רומית, אשר ברבות הימים הטביעה רישום עמוק על השפה הצרפתית, שהיא שפה רומאנית. ואולם במרדה נגד הרומאים, גאליה מונהגת בידי ורקנגטוריקס, אשר נחשב לאב-טיפוס הלוחם הגאלי עז-הרוח הנלחם ברומאים על חרותו, וככזה נתפס כגיבור לאומי בעיני צרפתים רבים. לאחר מספר הפסדים בקרבות נגד הרומאים, עברו ורקינגטוריקס והגאלים לנקוט באסטרטגיה של לוחמת גרילה ואדמה חרוכה, שאכן נחלה הצלחה והסבה קשיים לרומאים. ורקינגטוריקס השיג ניצחון מכריע ומשמעותי נגד הרומאים במצור על גרגוביה. בקרב זה תקפו הגאלים את הרומאים שצרו על העיר ואילצו אותם להסיר את המצור, אך הם ספגו אבדות כבדות בניסיונות לזנב ברומאים הנסוגים. ורקינגטוריקס נאלץ לסגת מן המרדף ולהתבצר באלזיה (Alesia). שם הוא נכנע, עקב מצור והרעב, שבא בעקבותיו. כעבור שש שנים, הוא הוצא להורג ונערף ראשו. מלחמתו של יוליוס קיסר עלתה בחייהם של גאלים רבים ורבים נוספים נמכרו לעבדות.

במאה השלישית, מתחילים לפלוש לגאליה שבטים גרמאניים, וביניהם הפרנקים והאלמאנים. בידי פוסטומוס מוקמת ממלכה גרמאנית, באדמת צרפת. ואולם הגרמאנים מחלישים מאוד את גאליה, שבה הרומאים מנסים להשליט סדר כמיטב יכולתם, בביצוריהם לאורך נהר הריין. במקביל בתהליך איטי, הפרנקים נטמעים לתוך החברה הגאלו-רומית. אבל בשנת 406 חוצים שבטים גרמאנים, לרבות הונדאלים את נהר הריין, ויזיגותים חוצים את הרי האלפים. בהמשך פולשים ההונים ובראשם אטילה, הידוע לשמצה בשל אכזריותו. הצבא הרומאי בפיקודו של מגיסטר מיליטום פלביוס אאטיוס, יצא מאיטליה לכוון גאליה, והצליח לכרות ברית המבוססת על אינטרסים משותפים עם הוויזיגותים ומלכם תיאודוריד הראשון. הצבא המשולב הגיע לסביבות אורליאן במחצית חודש יוני. בסמוך לעיר התחולל קרב אדירים בין שני הצבאות, אשר בעקבותיו נסוג אטילה מגאליה. מגבלות הניצחון התבררו בשנה לאחר מכן, משפלש אטילה לאיטליה. ובפרספקטיבה היסטורית ברור כי תהליך התפוררות האימפריה הרומית לא נפסק, ואחיזתה של רומי הולכת ומתרופפת. בגאליה קמות ומתחזקות ישויות מדיניות ברבאריות, אשר בהדרגה מקבלות את הנצרות.

צרפת בימי הביניים

ערכים מורחבים – צרפת בימי הביניים, השושלת המרובינגית, פרנקים

השושלת המרובינגית קיבלה את שמה ממייסדה האגדי, מֶרוֹבֵך (בלטינית מרובאוס או מרוביוס), שהנהיג את הפרנקים הסאלים בתחילת המאה ה-5. בעקבות חולשת אחיזתה של רומי על גאליה, בשנת 486, כבש כלוביס הראשון את הטריטוריה, שהשתרעה בין נהר הלואר ונהר הסום. הוא ירש את אביו, כילדריך הראשון בשנת 481 כמלך הפרנקים הסאלים. מערכה זו הוכרעה בקרב סואסון , שנערך בשנת 486 עם סיאגריוס. מושל (דוקס) רומי אחרון זה חלש על חלקה הצפוני של גאליה, ושלט בשטח דרומית ומזרחית מסואסון עד נהר הלואר. כלוביס למעשה איחד את צפונה של צרפת ומרכזה תחת שלטונו. אחרי ניצחונו כרת כלוביס ברית עם האוסטרוגותים באמצעות נישואי אחותו, אָוּדוֹפְלֵדָה, למלכם, תאודריך הגדול. לאחר מכן, פנה כלוביס להילחם בתורינגים ממזרח לממלכתו (491) וכרת ברית גם עם הבורגונדים באמצעות נישואיו בשנת 493 לקלותילדה אחייניתו של גונדבאד מלך הבורגונדים. קלותילדה הקתולית קיבלה מכלוביס אישור לטבול את בנם כקתולי, ועודדה את כלוביס להמיר את דתו בעצמו, בשנת 496. עובדה זו עזרה לו לקבל את סיועה של הכנסייה במאבקיו. מאוחר יותר (496 ו-502) הסתייע כלוביס במלכים פרנקים אחרים כדי להביס את האלמאנים בקרב טולביאק ולהשתלט על ממלכתם במעלה הריין (שווייץ ומזרח צרפת של היום).

לאחר מות כלוביס בשנת 511 ממלכתו נחלקה שוב ושוב. בעקבות זאת, השושלת שייסד, הקרויה השושלת המרובינגית איבדה בהדרגה מכוחה לבעלי משרת "אב הבית של הארמון" (שנקראו "מאיורדומוס"). הממלכה הפרנקית אוחדה שוב ב-613, תחת שלטונו של כלותאר השני, אך חולקה שוב לאחר מותו. חלוקות מאוחרות יותר יצרו את ממלכות אוסטרזיה, נויסטריה, בורגונדיה ואקוויטניה. המלחמות התכופות בין הממלכות הקטנות החלישו את המלוכה אך חיזקו את האצולה שנהנתה מתגמולים גדולים מהמלכים בתמורה לתמיכתה. בנו של כלותאר השני, דגוברט הראשון, היה המלך המרובינגי האחרון שהיה בעל סמכות של ממש. יורשיו איבדו מכוחם לטובת המאיורדומוס, השר אשר על הבית, ולפיכך זכו לכינוי "מלכים עושי-כלום". המלחמות בין השרים הגיעו לקצן לאחר ניצחונה של אוסטרזיה בקרב טרטרי ב-687, בהנהגת פפין האמצעי. על אף שלא הכריז על עצמו כמלך באופן רשמי, הפך פפין לאחר הניצחון לשליט הממלכה הפרנקית בפועל. מעמד זה עבר בירושה גם לבניו, שחילקו את האדמות ביניהם כמלכים לכל דבר.

השושלת הקרולינגית

ערך מורחב – השושלת הקרולינגית

חלוקת אירופה לאחר חוזה ורדן: * כתום – תחת שלטון לותאר הראשון * כחול – תחת שלטון לודוויג * סגול – תחת שלטון קרל

השושלת הקרולינגית נוסדה למעשה באופן הדרגתי בידי מייורדומוסים פרנקים של המלכים המרובינגים האחרונים. בשנת 732, קרל מרטל (קרל הפטיש), בן השושלת, עוצר את התפשטות המוסלמים באירופה, בקרב פואטיה. בכך הוא גם קבע את גבולה הדרום-מערבי של צרפת. בשנת 751 פפין הגוץ, הוכתר בנו בידי האפיפיור ולמעשה מייסד ממלכה, אשר מלכיה מקבלים לגיטימציה אלוהית, כביכול. תחת הנהגתו, מתבסס אפוא השלטון הקרולינגי באופן רשמי, לאחר תקופה של שלטון קרולינגי דה פקטו.

שלטון השושלת החדשה הגיע לשיא כוחו תחת בנו של פפין, קרל הגדול (בצרפתית "Charlemagne"). בשנת 771 זה מאחד את ממלכות הפרנקים תחת שלטונו, לאחר פרק זמן ארוך שבו היו מפורדות. קרל הגדול כבש אף את ממלכת הלומברדים בצפון איטליה (774), את ממלכת בוואריה, הכה בשבטי האווארים ממישור הדנובה (788). כמו כן, הוא הצליח לכבוש חלקים מספרד המוסלמית ומגיע עד לברצלונה בדרום (801). הוא כבש את סקסוניה (אזור בגרמניה), וכן הכניע את סקסוניה התחתונה לאחר לוחמה ממושכת. לאור הצלחותיו, והתמיכה שנתן לו האפיפיור, הוכתר קרל הגדול בשנת 800 לקיסר רומי המערבית על ידי האפיפיור לאו השלישי.

עם זאת הכיבושים לא החזיקו מעמד, ובימי נכדיו של קרל הגדול, וביניהם לואי החסיד בשנת 843 חולקה הממלכה בהסכם ורדן בין שלושה יורשים. לודוויג, לימים "לודוויג הגרמני", זכה בחלקה המזרחי של האימפריה, פרנקיה המזרחית, אשר הפכה בהמשך לממלכת גרמניה. לותאר זכה בחלק המרכזי של האימפריה, פרנקיה התיכונה, שכלל את ארצות השפלה, אלזס, בורגונדי, פרובאנס ואיטליה. כמו כן, בהיותו הבן הבכור, הוא זכה בתואר "הקיסר הרומי" והיה, בשם בלבד, השליט העליון. קרל זכה בחלק המערבי, פרנקיה המערבית, שהפך מאוחר יותר לצרפת. פפין השני קיבל את ממלכת אקוויטניה אבל היה תחת סמכותו של קרל. לאחר תקופת איחוד קצרה (884–887), שבה הממלכה וחולקה, והתואר הקיסרי חדל להיות מוחזק בחלק המערבי של הממלכה, אשר החל ליצור את הבסיס לממלכה הצרפתית העתידית.

במהלך שנות מלכותו האחרונות של קרל הגדול, הנורמנדים התקדמו לאורך האזורים הצפוניים והמערביים של ממלכתו. הנורמנים היו פולשים סקנדינבים (בעיקר ויקינגים-דנים) אשר במהלך המחצית השנייה של המאה ה-9 לספירה החלו בכיבוש החלק הצפוני של צרפת הידוע כיום בשם נורמנדי, ממנו התפשטו לאיטליה. הם ידועים גם בשל הכיבוש הנורמני של אנגליה, שהחל עם קרב הייסטינגס ב-1066. לאחר מות קרל הגדול בשנת 814, לא היו יורשיו מסוגלים לשמור על אחדות מדינית, והאימפריה הגדולה קרסה. התקדמות הוויקינגים החמירה. ספינותיהם הארוכות, מטילות האימה, החלו מפליגות לאורכם של נהר הלואר ונהר הסן, ושאר נתיבי מים פנימיים בממלכה, תוך שהם בוזזים, שודדים ואונסים. בשנת 843 רצחו הוויקינגים את הבישוף של נאנט, ומספר שנים לאחר מכן שרפו את כנסית סן מרטין בטור. מעודדים מהצלחותיהם, בזזו הוויקינגים את פריז בשנת 845. שארל התם (898–922) הגיע ב-911 להסכם סן-קליר עם מנהיג הוויקינגים רולו. על פי ההסכם, בתמורה להתנצרותם של הוויקינגים ולהתחייבות על הפסקת הפעולות האלימות, קיבלו הוויקינגים שטחים נרחבים משני צידי נהר הסן, במורד הנהר מפריז. אלו הפכו לדוכסות נורמנדיה ורולו עצמו הפך לרוזן העיר רואן ולוואסל של המלך הפרנקי.

לואי החמישי (העצל), אשר הלך לעולמו ללא יורשים הוא המלך האחרון של השושלת הקרולינגית. העידן הקרולינגי ראה את עלייתם ההדרגתית של מוסדות שיחלשו על התפתחותה של צרפת במאות הבאות: ביזור סמכויות הכתר לאצילים בתמורה לנאמנות ולשליטה צבאית, תופעה שהיה לה חלק ניכר בעליית הקפטינגים, וניצניה נראו כבר בסוף תקופת הקרולינגים.

השושלת הקפטית

ערך מורחב – בית קאפה

מפת צרפת המטרופוליטנית בין 985 ל-1947

השושלת הקרולינגית חלקה לבסוף בגורל קודמותיה. לאחר מאבק ירושה ממושך בין שתי משפחות עם זיקה לשושלת הקרולינגית, עלה לשלטון בשנת 987 איג קאפה (Hugues Capet), דוכס צרפת ורוזן פריז, והשליט את השושלת הקפטינגית, אשר שלטה בצרפת (גם בשמות בית ולואה, ובית בורבון) באופן רציף, למעלה משמונה מאות שנה, עד המהפכה הצרפתית בשנת 1789 ולמעשה אף עד ייסוד הרפובליקה השנייה, בידי נפוליאון השלישי. מלכותם של איג קאפה ויורשיו הראשונים לא הייתה בעלת שליטה של ממש מעבר לאזור הסן המרכזי, בעוד שאצילים בעלי כוח, כרוזן בלואה (אזור במרכז צרפת), צברו עוצמה ונחלות באמצעות נישואין, ובהסדרים פרטיים עם אצילים פחותים במעמדם. דוכסות נורמנדיה, אשר ניתנה לסקנדינבים, הפכה למקור לדאגה, כאשר הדוכס ויליאם מנורמנדי כבש את ממלכת אנגליה בשנת 1066, והפכה אותו ואת יורשיו למלכי אנגליה, ולשווים במעמדם אל המלך מחוץ לצרפת (על אף שבגבולות צרפת עדיין היו הם מבחינה רשמית כפופים למלך צרפת). הבעיה אף החמירה כאשר עלה, לאחר מאבק ירושה ממושך, בשנת 1154 המלך הנרי השני, משושלת פלנטגנט לכס המלוכה באנגליה. הוא היה רוזן אנז'ו ודוכס נורמנדי, לפני שנישא בשנת 1152 לגרושתו של מלך צרפת אלינור מאקוויטניה. נישואין אלו העבירו לשליטתו את רובה של דרום מערב צרפת; ובכך נוצר מצב שוסאל של מלך צרפת, בעל עוצמה גדולה מהמלך עצמו, והוא עצמו מלך. מעל למאה שנים (של לוחמה הביאו שוב את נורמנדיה וחבלים אחרים של צרפת שנפלו לידי האנגלים, שמלחמה שנערכה בין 1202 ל-1205. בשנת 1204 הודות למדיניותו הנחושה של המלך פיליפ השני "אוגוסט", אשר נלחם בג'ון ללא ארץ והחזיר את השליטה הצרפתית בטריטוריה לאחר קרב בובין בשנת 1214. לואי התשיעי (1226–1270) עורך שלום עם אנגליה, ומבצר את מעמדו של מלך צרפת, אל מול אויביה של זאת, וכן הכנסייה והוסאלים שלו. הוא הולך לעולמו בעקבות דיזנטריה, במהלך מסע הצלב השביעי. כיבושה של פלנדריה על ידי המלך פיליפ הרביעי ('היפה') היה מוצלח פחות, והסתיים ב-1305. פיליפ היפה גם נודע בשל ביצור מעמדו של הפרלמנט הצרפתי (Etats Generaux), שבו קיבלו ייצוג האצולה, הכנסייה והמעמד השלישי. כמו כן, הוא מיסד את תקציב המדינה. פיליפ היפה התעמת עם הכנסייה, ואף כלא את האפיפיור ב-1303. בעקבות זאת, בזמנו נדדה האפיפיורות לעיר אוויניון, שבדרומה של צרפת. השושלת הקפטית הישירה נסתיימה ב-1328, לאחר שהמלך שארל הרביעי מת ללא יורשים, אך אחריה משלו בצרפת בית ולואה ובית בורבון, שאף הם ענפים של בית קאפה.

בית קאפה נודע בשל אדיקותו הנוצרית, ותחת חסותו הכנסייה הקתולית הגיעה לשיא גדולתה. הוא תרם תרומה מכרעת למסעות הצלב נגד המוסלמים במזרח בכלל ובארץ ישראל בפרט, וכן במערב, באזור דרום צרפת וספרד. בעקבות מסע הצלב הראשון (1096–1099), אף הוקמה ממלכה פרנקית בארץ ישראל, ששרדה כמאה שנה. כמו כן, במאה ה-13 בדרומה של צרפת, הם קיימו מסעות צלב נגד הכופרים אלביגנזים (1209), אשר בעקבותיהם הם סיפחו לצרפת את שטחי לנגדוק. למרות אדיקותו הדתית, פיליפ היפה התעמת עם האפיפיורות וכן רדף את הטמפלרים, ובכך שם לאל כל סובלנות דתית. אמנם כבזמן הקרולינגים, תחת מלכיה הראשונים של שושלת קאפה פרחה יהדות צרפת – ובין בניה נמנים רש"י ובעלי התוספות. אבל המלכים הקפטיים גם נודעו בשל רדיפתם את היהודים, אשר נאלצו לעזוב את אדמת צרפת לאחר מספר גלים של גירושים. אלו באו לשיאם בגירוש הגדול, שנערך ב-1306, ושם את הקץ לנוכחות יהודית באדמת צרפת של למעלה מאלף שנים.

התרבות בצרפת של ימי הביניים

לקראת המאה ה-12 החלה בצרפת תקופה של פריחה דתית, תרבותית, אדריכלותית וכלכלית, המכונה 'הרנסאנס של המאה ה-12'. הערים גדלו והתחזקו והמסחר פרח. כוחה של הכנסייה בתקופה זו היה רב, והעושר הרב שלה התבסס הן על נחלות ורכוש והן על תרומות מצד אצילים ופשוטי העם. בערים, הבישופים היו בעלי מעמד רם והשפעה רבה ולעיתים אף ניהלו רבעים שלמים. מולם ניצבה ה"קנוניציה", מועצת הבישוף הבוחרת אותו, שהייתה גם היא בעל כוח רב ואף השתתפה בבניית הקתדרלות ובגיוס המשאבים. בצרפת שלט בית קאפה, שתרם אף הוא לבניית הקתדרלות, ולצידו היו מספר דוכסיות חזקות, כגון אקוויטניה ורוזנויות שמפאן ונורמנדי. בצרפת היו ארכיבישופים חזקים ועשירים וכן מסדרי נזירים שהיו גם הם בעלי עושר והשפעה.

בתקופה זו עלה מעמדן של הערים, בייחוד במרכז צרפת, והללו החלו להילחם על חופש ויותר זכויות. המסחר פרח, בייחוד במחוז שמפאן בו התנהלו ירידי מסחר שהביאו סחורות מצפון ודרום אירופה. הקתדרלות נבנו לא רק כמוסד כנסייתי אלא גם כמוסד עירוני, ובחלקן אף נפתחו בתי ספר קתדרליים בהם למדו את שבע האמנויות החופשיות, ומי שהשלים לימודים אלה – גם פילוסופיה ותאולוגיה. בערים אלו נוצר מעמד של משכילים ומלמדים, לצד גילדות עירוניות של בעלי מלאכה, אומנים בתחומיהם הם.

קתדרלת נוטרדאם דה פארי, מופת של אדריכלות גותית.

מסעות הצלב הפכו את הבנייה מלבנים לנפוצה הרבה יותר, לצד השפעות נוספות באמנות ובתרבות שבאו מהמזרח התיכון. תקופה זו של יציבות ופריחה אפשרה בניית מבנים מפוארים מלבנים, בניגוד למבני העץ שהיו נשרפים אחת לכמה זמן. על רקע זה החלה בנייה של קתדרלות אבן מפוארות, שנוצרו כדי לרומם את מעמד הכנסייה בפני פשוטי העם, וכן להוות ביטוי נשגב לאמונה הנוצרית. תחילה מבנים אלה נבנו בסגנון הרומנסקי הכבד (עד המאה ה-12), אך במרכז צרפת החל להתפתח הסגנון הגותי (1140) שהעמיד מבנים מפוארים, גדולים ויפים הרבה יותר.

באמצע המאה ה-12 התפתחה בכל צרפת, לרבות באיל-דה-פראנס האדריכלות הגותית, שבאה לבטא את האמונה הנוצרית ולפאר את הכנסייה. בתקופה זו ובמאה ה-13 נבנו בצרפת קתדרלות גדולות ומרשימות בסגנון החדש. סגנון זה הוא התפתחות של אדריכלות הרומנסק שהייתה סגנון הבנייה העיקרי של קתדרלות ברחבי אירופה עד המאה ה-12. האדריכלות הגותית נחשבת על ידי רבים לשיא שאליו הגיעה האדריכלות בימי הביניים ושיא של יכולתו הטכנולוגית של האדם בבנייה מלבנים. אופי הסגנון והאווירה הרוחנית המיוחדת שהוא יוצר בחללי הפנים של המבנים, הפכו את האדריכלות הגותית למושא השראה חשוב במיוחד בקרב אדריכלים ואמנים רבים בכל רחבי אירופה.

שושלת ולואה

ערך מורחב – בית ולואה

בית ולואה הוא שמה של שושלת מלכים צרפתית שמשלה בצרפת בין השנים 1328–1589, ואשר נוצרה כענף של בית קאפה. מלכיה היו פיליפ הרביעי (1328–1350), ז'ן השני (הטוב) (1350–1364), שארל החמישי (החכם) (1364–1380), שארל השישי (המשוגע) (1380–1422), שארל השביעי (המנצח) (1422–1461), לואי ה-11 (הזהיר) (1461–1483), שארל השמיני (1483–1498). לואי הראשון ייסד את ענף ולואה-אורלאן והיה בנו של שארל החמישי, ולואי השני (אבי האומה) שהיה נכדו, המשיך את שושלת בית ולואה (1498–1515). אחריו מלך פרנסואה הראשון (1515–1547), שהיה בנו של רוזן אנגולם. פרנסואה הראשון הוא הבולט שבמלכי ולואה, והיה נכדו של לואי הראשון. אחריו מלכו הנרי השני (1547–1559), פרנסואה השני (1559–1560), שארל התשיעי (1560–1574). הנרי השלישי (1574–1589) הוא אחרון מלכי ולואה, ואחריהם מלכו מלכי בורבון.

מייסד בית ולואה הוא שארל, רוזן ולואה, שהיה בנו של פיליפ השלישי, מלך צרפת ואחיו של פיליפ הרביעי. בנו של שארל, פיליפ מוולואה, היה המלך הראשון לבית זה. הוא ירש את דודנו שארל הרביעי, המלך האחרון מבית קאפה, שמת ללא צאצאים. כמלך צרפת נמשח שאר בשרו של שארל, פיליפ השישי, אבי בית ולואה. אך מלך אנגליה אדוארד השלישי, נכדו של המלך הקפטינגי פיליפ הרביעי, תבע את כס המלוכה הצרפתית לעצמו. מאבק על לגיטימיות זה היה הרקע לסכסוך מתמשך, המכונה מלחמת מאה השנים. 115 שנים אלו היו שנים של לוחמה הרסנית, מרידות איכרים, וצמיחתה של הלאומיות בשתי הארצות. תבוסות הצרפתים בשלבים הראשונים של הלחימה (1337–1360) התחלפו בניצחונות לאחר מכן (1369–1396). הנרי החמישי, מלך אנגליה ניצח ניצחון מוחץ בקרב אז'נקור (1415), כנגד צבא צרפתי אשר היה מחולק בין תומכי פלג ארמניאק ופלג בורגונדי (דוכסות בורגונדיה הייתה אזור בצפון מזרח צרפת) של בית המלוכה. בנו של הנרי החמישי, הנרי השישי הוכתר כמלכה של צרפת, בפריז, ובשנת 1420 הגביל חוזה טרואה את שלטון ולואה לגדה הדרומית של נהר הלואר. השפלתה של צרפת נהפכה לניצחון בשנת 1429 עם עלייתה של התנועה הלאומית שהונהגה על ידי המיסטיקנית ז'אן ד'ארק. בת איכרים פשוטה זו, אשר טענה להתגלות אלוהית, פתחה במסע מלחמה אשר סיים את המצור הבריטי על אורליאן והסתיים בהכתרתו של המלך שארל השביעי בעיר ההיסטורית ריימס, שבה הוכתרו המלכים לפי המסורת מלכי צרפת. ז'אן ד'ארק נתפסה על ידי הבורגונדים, נמסרה לאנגלים, והוצאה להורג ככופרת בשנת 1431, אך נותרה בבחינת התגלמותה הצרופה של הלאומיות הצרפתית בכל הדורות.

ההתפייסות בין המלך ובין פיליפ השלישי, דוכס בורגונדיה (1435) הסירה את המכשול הגדול ביותר לאחדות צרפת. בשנת 1436 נכבשה פריז מחדש, ונורמנדיה בשנת 1450. בשנת 1453 שלטו האנגלים אך באזור קטן מסביב לעיר קאלה (ואף אותו איבדו בשנת 1558). לאחר המלחמה צורפו דוכסויות ברטאן ונורמנדיה לכתר, וצרפת הייתה למלוכה חזקה ומאוחדת. האבדות שנגרמו במאה שנים של מלחמה היו עצומות. לכך יש להוסיף את השפעת מחלת הדבר (המכונה המוות השחור), אשר הגיעה מאיטליה בשנת 1348 והתפשטה במהירות בעמק הרון ומשם אל המדינה כולה. אבדות האוכלוסייה הצרפתית מן המחלה מוערכות ב-40% מן האוכלוסייה. למרות תחילתה של התאוששות דמוגרפית וכלכלית, סדרה של סכסוכים סיכנו את המשך ההתקדמות. הפעם היה הסכסוך באיטליה (1494–1559) היכן שמלכי צרפת – ובעיקר פרונסואה הראשון ובנו הנרי השני ניסו להשיג עליונות, אך נכשלו, והתוצאה הייתה מתן כוח נוסף לשושלת הבסבורג, שליטי האימפריה הרומית הקדושה.

יריבות חריפה זו שבין שליטיה של אירופה חיזקה בעקיפין את האימפריה העות'מאנית אל חשבון האימפריה ההבסבורגית, דבר שגרם לכך שהטורקים הגיעו לשערי וינה, לאחר כיבוש הארצות הבלקניות וממלכת הונגריה. ואולם המלחמות האיטלקיות היטיבו עם תרבותה של צרפת, אשר גברה בצורה ניכרת השפעתו עליה של הרנסאנס האיטלקי. אבל אלו אך תמו, כאשר צרפת נקלעה למשבר מבית שתוצאותיו היו מרחיקות לכת. למרות חתימתו, בשנת 1516 של קונקורדט בין צרפת ובין האפיפיור, אשר נתן לכתר כוח רב במינויים למשרות בכנסייה, צרפת הושפעה מן הרפורמציה הפרוטסטנטית, וניסיונם של כוחות רבים באירופה לנתק את אחיזתו של האפיפיור. מיעוט עירוני פרוטסטנטי, שכוחו גובר והולך (ואשר יכונה לימים הוגנוטים), סבל מדיכוי חריף תחת שלטון המלך אנרי השני. ריאקציה קתולית שהונהגה על ידי הדוכסים רבי הכוח מבית גיז, הגיעה לשיאה בטבח ההוגנוטים בשנת 1572 במה שמכונה "טבח ליל ברתולומאו הקדוש", אשר החל בסדרה של מלחמות הדת בצרפת שבמהלכן כוחות אנגלים, גרמנים וספרדים התערבו לטובת הצדדים היריבים על אדמת צרפת.

שושלת בורבון

ערך מורחב – בית בורבון

טירת מונט לואיס בדרום צרפת. נבנתה כחלק מקו ביצורים בגבולה הדרומי של המדינה בימי המלך לואי ה-14. כיום משמשת כבסיס ההכשרה של כוחות הקומנדו של צבא צרפת

מתחם מונט לואיס מורכב מחומה חיצונית שמקיפה את הטירה הפנימית (אשר משמשת היום את צבא צרפת) וכפר, אשר סיפק את צורכי החיילים בטירה. בתמונה ניתן לראות את הגשר מעל החפיר שמוביל לשער הראשי בחומה החיצונית לכפר

המשבר החריף בין הקתולים לפרוטסטנטים יושב עם רציחתו של אנרי הראשון הדוכס מגיז, בצוותא עם המלך אנרי השלישי בשנת (1589) ועלייתו של המלך הפרוטסטנטי של מלכות נוואר אנרי הרביעי בשנת (1589) לכס המלוכה הצרפתי. היה זה אבי בית בורבון. בשנת 1593 קיבל על עצמו המלך החדש את הדת הקתולית, והוציא צו לסובלנות, הידוע גם כ"האדיקט של נאנט", אשר הבטיח את חירות האמונה האישית, ושוויון זכויות אזרחי. אנרי נרצח על ידי מתנקש פנאטי, מתומכי בית ולואה בשנת 1610.

הפיוס הלאומי בתקופת אנרי הרביעי הניח את היסודות לתחילת עלייתה של צרפת להגמוניה אירופית, תחת שלטונו של לואי השלושה עשר, והשר המוכשר הקרדינל רישלייה, אדריכל מדיניות החוץ והפנים הצרפתית כנגד ספרד והקיסר הגרמני במשך מלחמת שלושים השנים (1618–1648). זאת החריבה את שטחי מדינות גרמניה, ומנעה מהן את ההתפתחות, ההתפשטות הטריטוריאלית והאיחוד שהיו מנת חלקה של צרפת תחת בית בורבון.

מרד הוגנוטי שנתמך בידי אנגליה (1625–1628) דוכא ביד רמה, וצרפת התערבה באופן ישיר בשנת 1635 בסכסוך אירופי בנוגע לשטחה של שוודיה. לאחר מות המלך והקרדינל, שלום וסטפאליה בשנת 1648 הבטיח את חלוקתה הפוליטית והדתית של גרמניה, וסימן הצלחה צרפתית גוברת והולכת במדיניות החוץ. הצלחה זו הייתה כבירה, כי הצרפתים תמיד ניסו למנוע את איחוד גרמניה תחת מדינה ריבונית אחת, ומשנכשלו בזה בסוף המאה ה-19 ירדו ממעמד ההגמוניה שהיה להם באירופה המערבית. שלום וסטפאליה הציב את הגבול המזרחי של צרפת על נהר הריין, גבול גאוגרפי קל להגנה.

במהלך שלטון לואי הארבעה עשר הייתה צרפת לכוח הדומיננטי באירופה, כאשר היא נעזרת בכישרונות יורשו של רישלייה, הקרדינל מזראן, ומדיניותו הכלכלית הנבונה של שר האוצר ז'אן-בטיסט קולבר. מלחמה מחודשת בשנות השישים והשבעים של המאה השבע עשרה נגד ההולנדים הביאה להישגים טריטוריאליים נוספים. לאחר עלייתו לשלטון של הדוכס ההולנדי הפרוטסטנטי ויליאם השלישי בכס המלוכה המאוחד של אנגליה, אירלנד וסקוטלנד הוקמה "ברית גדולה" בשנת 1689 כנגד לואי הארבעה עשר, שמטרתה למנוע את שלטון צרפת בארצות השפלה (כיום בלגיה), שהיו אז תחת שלטון ספרד. חלומות הגדולה של לואי הארבעה עשר הסתיימו בהפסד במלחמת הירושה הספרדית. המלחמה אימצה את משאביה של צרפת, אשר ניזוקו דיים באסונות טבע ובבצורת בשנות התשעים של המאה השבע עשרה, כמו גם מהתנערותו של לואי מהאדיקט של נאנט, אשר גרמה לאובדן חלק ניכר מהתמיכה לה זכה בעם, והגירה המונית של כ-250,000 הוגנוטים לגרמניה ולארצות השפלה הפרוטסטנטיות.

תקופת שלטונו של לואי 14, נודעת בשם עידן לואי הארבעה עשר, מאחר שהיה החזק והנודע במלכי אירופה באותה תקופה, ורבים ניסו לחקות אותו ואת חצרו. לואי קיבל לידיו מדינה במשבר, בפשיטת רגל פיננסית, תשושה ממלחמות ומעימותים פנימיים, והוריש לבאים אחריו מדינה יציבה, החזקה ביותר בעולם המערבי. הוא הרחיב את גבולות צרפת, העלה את נכדו על כס המלכות הספרדי, והקים ממשל מרכזי יעיל. בתקופתו שגשגה גם התרבות הצרפתית בדמותם של אישים כמולייר, ז'אן רסין, ולה פונטיין. עם זאת אופיין שלטונו בעריצות ובאי סובלנות שהובילו לאחר זמן לזעם העממי שהוליד את המהפכה הצרפתית. בעקבות המלחמות שהוא ניהל ובזבוזיו, עלה עול המיסים ואלו רוששו חלקים ניכרים מצרפת וגרמו לקשיים כלכליים. המשפט המיוחס ללואי, "המדינה זה אני" ("L'État, c'est moi"), מבטא היטב את מהות המשטר האבסולוטי שייצג.

בזמן מלוכתו (1715–1774) של לואי החמישה עשר התחדשה המלחמה עם גרמניה על שטחיה במזרח. אך ברית עם ההבסבורגים, כנגד כוח מאוחד של פרוסיה וממלכת בריטניה הגדולה הובילה להפסד יקר במלחמת שבע השנים (1756–1763). מלחמה זו התנהלה בזמן מלכותו של לואי 15, ויש חוקרים המגדירים אותה 'מלחמת העולם הראשונה', שכן היא חרגה מגבולות אירופה. ידן של פרוסיה ואנגליה הייתה על העליונה, כתוצאה מניצחונן המוחץ ברוזבאך. כתוצאה ממלחמה זו ועל פי הסכם פריס (1763), צרפת יוצאת מרוששת ומנושלת כמעט כליל ממושבותיה באמריקה הצפונית (לואיזיאנה וצרפת החדשה, היא קוובק שבקנדה), באפריקה ובהודו. בכדי להתנקם על אנגליה, צרפת תומכת במורדים האמריקאים נגד השלטון האנגלי.

ערב המהפכה הצרפתית בשנת 1789, הייתה צרפת ארץ כפרית הנשלטת על ידי שליט אבסולוטי ועל ידי אצולה תורשתית. השלטון פיגר במידה רבה אחרי התפתחויות בעולם (לדוגמה, עינויים נחשבו לדרך טובה להשיג הודאה במשפטים פליליים, וזכויות אזרח בסיסיות, כגון חופש הדת, לא היו קיימות). רעיונות בדבר ממשל נאור החלו להתפתח אצל האינטליגנציה הצרפתית, בניגוד בולט לשלטון אשר שלט בארץ בפועל.

המהפכה הצרפתית

ערך מורחב – המהפכה הצרפתית

כיבוש הבסטיליה על ידי אזרחי פריז, מאורע מכונן בהיסטוריה הצרפתית

המהפכה הצרפתית (בצרפתית: Révolution française) הייתה תקופת טלטלה וחילופי שלטון בהיסטוריה של צרפת בין 1789 ל-1799, שהתחוללו בה שינויים מהותיים בסדרי החברה והממשל ושמהווה ציון דרך בתולדות העולם המודרני. במהלך שנות ה-80 של המאה ה-18, תחת שלטונו של המלך לואי השישה עשר, קרסה הממלכה תחת עולו של משבר כלכלי שאי-אפשר היה לתקן את סיבות העומק שלו בגלל החלוקה למעמדות ומשטר זכויות-היתר. ב-1789 לא היה יכול הכתר לשלם עוד את חובותיו או לגייס די כוח פוליטי להעברת הרפורמות הנדרשות, ונאלץ לכנס את אספת המעמדות כדי להשיג את הסכמת כל נתיניו להעלאת מיסים. מהלך זה סימן את התמוטטות סמכותה של המלוכה האבסולוטית, ופתח את הדרך לבחינת מודלים חדשים, בהשפעת רעיונות עידן הנאורות שנפוצו בקרב המשכילים. עם פתיחת אספת המעמדות הכריזו פשוטי העם, "המעמד השלישי", כי הם דורשים שוויון אזרחי וחוקה, והקימו את האספה הלאומית. השלטון ניסה לדכאם, אך ב-14 ביולי 1789 יצא ההמון בפריז לרחובות וכבש את הבסטיליה בעוד המשמעת בצבא מתפוררת. המלך נכנע והסכים לשתף פעולה. כמו כן פרץ גל של מהומות איכרים באזורים הכפריים. ב-4 באוגוסט ניצלו זאת רודפי השוויון באספה כאמתלה לביטול זכויות-היתר המעמדיות. ב-26 באוגוסט אושררה הצהרת זכויות האדם והאזרח, והאספה פנתה לערוך רפורמות נרחבות בתקווה ליצור מלוכה חוקתית.

הניסיון לגבש הסכמה רחבה, שבראשו עמדו דמויות כמו המרקיז דה לה פאייט ואונורה מירבו, נכשל. פערים הולכים וגדלים ניבעו בין השכבות והסיעות באספה ובציבור ככל שנענו התביעות המוקדמות. בתחילה ביקשו הליברלים זכות בחירה מוגבלת בסף הכנסה, הפרדת רשויות ומערכת בלמים ואיזונים. בהמשך עלו כוחות שמאל שתבעו שלטון ריכוזי חזק שייבחר על ידי כלל הציבור ויערוב גם לשוויון חברתי. ככל שהמהפכה התקדמה, כך פנו יותר ממתנגדיה לגלות ולהגירה, ואף ניסו ליזום מרידות נגדה ממדינות אחרות. בקיץ 1790 בוטל מעמד האצולה והאספה תבעה מהכנסייה הקתולית להישבע אמונים למדינה תוך עקיפת הממסד הדתי. סירוב רוב הכמרים הניע מדיניות דיכוי כלפיהם שקוממה את השמרנים, ומחאתם דרבנה הקצנה משמאל שלובתה בעיקר על ידי המועדון היעקוביני רב-ההשפעה. המלך לואי זמם בסתר נגד המהפכה ועמד בפומבי לצד הגולים והכמרים. ב-20 ביוני 1791 הוא ניסה להימלט מפריז והוקיע את כל הצעדים שאולץ להסכים להם. החשש מהתמוטטות מפעלם ומאלימות האספסוף הניע רבים מוותיקי המהפכה להתמתנות עוד קודם. כשהקיצונים בפריז תבעו להדיח ולשפוט את המלך, דיכאו אותם המתונים בכוח בטבח שאן דה מארס ב-16 ביולי והקימו את מועדון הפייאנטים, Feuillants שפרשו מן היעקובינים. ב-1 באוקטובר אושררה "חוקת 1791" שיצרה מלוכה חוקתית, בתקווה לסדר פוליטי יציב.

במהרה התחוור שהפערים בין הפייאנטים לכתר גדולים מדי לגישור, וסיעתם איבדה את השלטון. תחתם עלו הז'ירונדינים, שדרשו מלחמה נגד הגולים ופטרוניהם שתאחד את האומה ותאלץ את לואי לחשוף את כוונותיו. ב-20 באפריל 1792 הוכרזה מלחמת הקואליציה האנטי-צרפתית הראשונה נגד קיסר אוסטריה. האחריות לכישלונות הצבאיים נתלתה במלך, שאכן היה במגע חשאי עם האויב וקיווה להצלה על ידו, והתחזקה התביעה להדיחו. אף הז'ירונדינים החלו לחשוש מן השמאל הקיצוני יותר, אך פלישת האויב לצרפת היטתה את שיווי המשקל הפוליטי נגדם. לאחר שהאספה המחוקקת סירבה לשפוט את המלך, חוללו הרדיקלים בפריז הפיכה ב-10 באוגוסט 1792 בגיבוי האספסוף העירוני, הסנקילוטים (sans-culottes). הוקמה רשות מכוננת חדשה, הוועידה הלאומית, שהייתה אמורה ליצור חוקה לטעמם. השלטון נתפס בידי סיעת המונטניארדים. הם הכריזו על צרפת כרפובליקה והוציאו להורג את המלך לואי. מדיניות המלחמה הנוקשה הביאה לשורת מרידות בתוך צרפת, ואף הז'ירונדינים בוועידה מחו. בתגובה, ערכו המונטניארדים הפיכה נוספת בתמיכת הסנקילוטים נגד הז'ירונדינים ב-2 ביוני 1793, ואסרו את מנהיגיהם. שורת חוקי חירום למלחמה באויב מבית ומחוץ וריכוז כל הכוח הביצועי בידי הוועד לשלום הציבור, הובילו לתחילת שלטון הטרור באוקטובר, ולהשעיית החוקה הריכוזית החדשה שהכינה הוועידה. רבבות הוצאו להורג או נטבחו. הטרור נרגע בראשית 1794, אך אז פרץ מאבק שליטה בין שלוש הסיעות המונטניארדיות: המתונים תומכי ז'ורז' דנטון, הקיצונים האברטיסטים שקראו להחריף את אמצעי החירום, ואנשי מקסימיליאן רובספייר באמצע. ההתנגשות ביניהן הסתיימה בחיסול שתי הראשונות ובעליית רובספייר ככמעט שליט-יחיד באפריל. הוא הנהיג תקופה נוספת של טרור נגד כל מי שחשד בו, אך בכך איחד את הוועידה נגדו. הוא עצמו הופל בהפיכה והוצא להורג ב-28 ביולי 1794.

אחרי שהשמאל נחלש עקב מחזורי הטיהורים, החלה המהפכה לנטות ימינה לשמרנות לראשונה לאחר שנים של הקצנה. מנגנוני הטרור פורקו ושרידי המונטניארדים דוכאו בתקופה שנודעה כ"ריאקציה התרמידורית". השמאל והימין דוכאו חליפות באיזון זהיר. לאחר שהסנקילוטים ניסו לערוך הפיכה ב-20 במאי 1795, חוסלו בסיסי הכוח שלהם ומארגניהם נעצרו. צעד דומה מצד המלוכנים המתעוררים, שערכו התקוממות ב-5 באוקטובר, הסתיים אף הוא בהבסתם ובדיכויים. הוועידה התרמידורית הכינה את "חוקת 1795", שהקפידה על בלמים ואיזונים וכיוונה לרצות את בעלי הרכוש. ב-1 בנובמבר נפתח שלטון הדירקטוריון, גוף מבצע בן חמישה אנשים שהיה אמור להתנהל בפיקוח המחוקק אך למעשה פעל כדיקטטורה. המשטר החדש נשען יותר ויותר על הצבא, שהזרמת המשאבים וכוח האדם אליו הפכה אותו לגוף החזק בפוליטיקה הארצית. ב-4 בספטמבר 1797 ערך הדירקטוריון הפיכה צבאית ותפס את השליטה בגלוי לאחר שתוצאות הבחירות לא היו לרוחו. הממשל החדש איבד את מעט התמיכה שהייתה לו עם פרוץ מלחמת הקואליציה האנטי-צרפתית השנייה ב-1799. בהפיכת 18 בברימר, ב-9 בנובמבר אותה שנה, תפס המצביא הקורסקני נפוליאון בונפרטה את השלטון.

תקופת תוהו ובוהו שלטוני, אשר כונתה "דירקטורט" ולאחר מכן "הקונסולט", הסתיימה אפוא עם עלייתו לשלטון של רודן צבאי, אשר החל את הקריירה שלו כמצביא בצבא איטליה וצבא המזרח. ב-1799 הוא ממונה לקונסול, ולאחר מכן לקונסול לצמיתות (1802). ב-1804 הוא מוכתר לקיסר צרפת, בידי פיוס השביעי, יחד עם רעייתו ז'וזפין דה בוהרנה. כמצביא ולאחר מכן כקיסר, נפוליאון ניסה בכל כוחו לערער את הבריתות שנתרקמו נגד צרפת עם נפילת המלך (1792), בעקבות המהפיכה הצרפתית.

הקיסרות הראשונה

ערך מורחב – הקיסרות הראשונה

ב-18 במאי 1804 הכריז על עצמו נפוליאון כקיסר. הוא הוביל את צבאות צרפת מאיטליה לגדות הנילוס שבמצרים וכן לארץ ישראל ולפולין ולרוסיה. בעקבות קרבות בארקולי, ריוולי, הפירמדות, מרנגו, אוסטרליץ, יאנה, פרידלנד ועוד. קרב אוסטרליץ (1805) היה חשוב במיוחד: הקרב הסתיים בניצחון צרפתי מכריע, ששמט את הקרקע מתחת לרגלי הקואליציה. זו התפרקה יומיים לאחר הקרב, עת חתמו האוסטרים באופן חד צדדי על הפסקת אש ושלושה שבועות לאחר מכן על הסכם שלום. בהסכם זה, הידוע בשם חוזה פרסבורג, הסכימו האוסטרים לשלם פיצויים בסך של כ-40 מיליון פרנק לצרפתים, והסכימו להקמת הקונפדרציה של הריין, ישות מדינית רופפת של מדינות גרמניה קטנות שקודם לכן סרו למרות אוסטרית. בנוסף לכך, פורקה הקיסרות הרומית הקדושה ופרנץ השני ויתר על תואר קיסר האימפריה הרומית הקדושה ונותר עם התואר קיסר אוסטריה בלבד. בעקבות שלום טילסיט (1807) – נפוליאון (הראשון) מוביל את צרפת לעמדה בין-לאומית חסרת תקדים בהיסטוריה הצרפתית. בשורה של קרבות זו הוא הצליח להשתלט על שטחים רבים באירופה, עד אשר פלישה לרוסיה, הסתיימה באסון צבאי, שהוביל להדחתו של נפוליאון מן השלטון, ולהגלייתו בשנת 1814 קרבות אלו מכונים 'המלחמות הנפוליאוניות', והן סדרה של עימותים כלל עולמיים שהתרחשו בעיקר באירופה, אך גם במזרח-התיכון, צפון אפריקה והאוקיינוס האטלנטי. בכל אחד מהם עמדה צרפת מול קואליציה משתנה של בעלות-ברית, שהתנגדו למסעות הכיבושים שערכה. המלחמות הנפוליאוניות מתוארכות בדרך-כלל החל ממסעו הראשון של נפוליאון בונפרטה באיטליה ב-1796–1798, כמצביא (שהפך ב-1799 לשליט), בעת מלחמתה של צרפת נגד הקואליציה הראשונה (מלחמה שהתחילה רשמית ב-1792). ככלל, המלחמות נגד הקואליציות הראשונה והשנייה נקראות גם "מלחמות צרפת המהפכנית". המלחמות נמשכו עם הפוגות קצרות עד שנת 1815, השנה בה הובס נפוליאון סופית במלחמת הקואליציה השביעית. הן שינו ללא היכר את הצבאות האירופאיים, ונערכו בקנה-מידה רחב שלא נודע כמוהו, בעיקר בשל שיטת גיוס חובה להמונים שאומצה לראשונה.

בממשלו, נפוליאון השכיל לשלב בין הישגי המהפכה ובין אפיונים של המשטר הישן. תקופת שלטונו הקיסרית של נפוליאון התאפיינה בחידושים מפליגים בתחום הממשל והחוק, ויצירת מוסדות ממשלתיים, וקוד חוקים אזרחי, המשמשים את צרפת עד ימינו. מבחינת מדיניות החוץ שאף נפוליאון להגמוניה באירופה. הוא ערך רפורמות ממשליות, הקים את בנק צרפת והנהיג את מטבע הפרנק. בזירת המושבות שמעבר לים, נפוליאון החזיר בהן את מוסד העבדות, תחילה באי הייטי. הוא איבד את סנטו-דומינגו (1802–1803) ומכר את לואיזיאנה לאמריקאים (1803). הוא הביס את צבאות אוסטריה ופרוסיה. ב-1812 לצרפת שבהנהגתו היו 134 דפרטמנטים, וביניהם רומה, המבורג, ברצלונה ואמסטרדם. הוא כיהן כנשיא הרפובליקה של איטליה (1802–1805) ולאחר מכן כמלכה (1805–1814). הוא מינה את עצמו כמתווך בקונפדרציה השווייצרית (1803–1813) וכמגן על קונפדרציית הריין (1806–1813). הוא מעשית כבש את כל אירופה היבשתית וכן מינה את יוסף אחיו כמלך איטליה ולאחר מכן כמלך על ספרד. את אחיו לאוי הוא הכתיר כמלך הולנד. ז'רום אחיו היה למלך וסטפאליה ויואכים מורה היה למלך נאפולי. הוא הקים מדינת חסות בפולין, והקים בה את דוקסות ורשה.

ואולם מ-1813 חלה ירידה הדרגתית בכוחו של נפוליאון, ובאותה השנה הוא נוחל תבוסה בספרד (קרב ויטוריה) ובגרמניה (קרב לייפציג). לאחר נפילת פריס ב-1814, נפוליאון נאלץ להתפטר ומוגלה לאי אלבה. הוא מנסה לשוב לשלטון ובתום '100 הימים'. אבל הוא מובס בקרב ווטרלו, שבבלגיה בידי ולינגטון הבריטי, העומד בראש 'הקואליציה השביעית', שבה השתתפו צבאות בריטניה הגדולה, רוסיה, פרוסיה, שוודיה, אוסטריה ומספר ממלכות קטנות יותר. לאחר תבוסתו, נפוליאון מוגלה הפעם לאי האנגלי סנט-הלן ואופן מותו שם לוט בערפל.

הרסטורציה

ערך מורחב – הרסטורציה

הרסטורציה (Restauration) הייתה תקופה שלטונית בצרפת, בין נפילתו של נפוליאון בשנת 1814 לבין מהפכת יולי 1830 אשר החלה את תקופת המונרכיה של יולי.

המעצמות האירופיות נשלטו ברובן על ידי שושלות מלוכה תורשתיות והן ראו ברעיונות המהפכה הצרפתית (ובאישיותו של נפוליאון) איום על הסדר הפנימי בתוכן-עצמן ובאירופה בכלל. לכן, הן החזירו למלוכה בצרפת את בית בורבון בדמות אחיו של לואי השישה עשר, שכונה הרוזן דה פרובנסל. בהכתרתו הוא קיבל את השם לואי השמונה עשר. עם מותו, בשנת 1824 עלה לשלטון אחיו הצעיר, שארל העשירי. על בית בורבון נאמר כי "לא למד דבר ולא שכח דבר". ניסיונם של הבורבונים להשליט בצרפת מלוכה אבסולוטית, לאחר שצרפת ראתה מהפכה שהעניקה לעמה זכויות אזרח, תחת הסיסמה "חירות, שוויון, אחווה", לא צלח. בעקבותיהם ביולי 1830 התמרדו ההמונים, והעלו לשלטון את הדוכס מאורליאן, תחת הכינוי "המלך לואי פיליפ".

המונרכיה של יולי 1830

ערך מורחב – המונרכיה של יולי

מהפכת יולי 1830 ארכה שלושה ימים (שלושת הימים המהוללים; בצרפתית: Les Trois Glorieuses). המפלגה הרפובליקנית, שמטרתה המוצהרת הייתה החזרת הרפובליקה של 1793, כללה בעיקר פועלים וסטודנטים, שהונהגו בידי גודפרוא קוויניאק והכימאי רספיי חסרי הניסיון והצעירים. משכך, לא הייתה לה כל אחיזה בגופי השלטון, או בעמדות הכוח בפריז. עד מהרה השתלטו הבורגנים הליברלים על המצב, והחלו לקדם את עמדות ה"אורליאניסטים", אנשיו של הדוכס מאורליאן, אחיינו של המלך לואי השישה עשר, שפעלו בחשאי מאז 1829 בהנהגת אדולף טייר. הדוכס הובהל בידי הליברלים ממקום מושבו מחוץ לפריז, ושוכן בארמון המלוכה, תוך שהוא נושא את התואר החדש "לויטננט גנרל של הממלכה", בעוד שמהצד השני, המרקיז לאפאייט, הגיבור הלאומי המכובד שעמד בראש קבוצת רפובליקנים, השתכן בבניין העירייה. עימות בין שתי הממשלות היריבות נמנע, כאשר לאפאייט שינה את עמדתו והחל לתמוך בדוכס מאורליאן, אשר החל לשאת את השם "המלך לואי פיליפ". על מנת להימנע מהצרות שנגרמו לקודמיו, הסכים לואי פיליפ לתנאים הבאים:

• הכרה בעליונות העם, תוך נשיאה של התואר: "מלכם של הצרפתים בחסד האל וברצון העם".
• השרים יהיו אחראים הן בפני המלך, והן בפני הפרלמנט.
• אשרור המלוכה העוברת בירושה על ידי מועצת השרים.
• השמטת סעיף 14 של הצ'ארטר (מכוחו מלך בית בורבון) שאפשר למלך לשלוט באמצעות צווים.
• הורדת סף הקניין שאפשר לאדם להיכנס לרשימת הבוחרים מ-300 פרנק ל-200 פרנק, הורדת הסף שאפשר לאדם להיבחר ל-500 פרנק, והורדת גיל המינימום לבוחרים ולנבחרים לבית הנבחרים ל-25 ול-30 בהתאמה.
• הסרת מעמד הדת הקתולית כדת המדינה.

מהפכת יולי הייתה אפוא בעיקרה מהפכה של המעמד הבינוני, אשר התנגד לאמצעי הדיכוי של בית בורבון. היא חפצה במלך בורגני, אשר ישלוט באופן מרוכך, ויאפשר קיומן של זכויות אזרח בסיסיות, וכן התפתחות כלכלית. שלטונו של לואי פיליפ, "המלך האזרח", אשר לא קרא לעצמו "מלך צרפת" אלא "מלך הצרפתים", נמשך שמונה עשרה שנים. בסופו של דבר, שלטון זה לא נתן מענה לדרישות גוברות והולכות של גורמים רדיקליים, לשוויון זכויות, לצדק כלכלי ולקדמה חברתית. בשנת 1848, שנת המהפכות באירופה, המכונה "אביב העמים", הבריחה מרידה מזוינת את המלך לואי פיליפ, והמהפכנים הכריזו על הרפובליקה הצרפתית השנייה.

הרפובליקה הצרפתית השנייה

ערך מורחב – הרפובליקה הצרפתית השנייה

הרפובליקה השנייה (בצרפתית: Deuxième République) הוא כינויה של תקופה שלטונית בצרפת אשר נמשכה בין 24 בפברואר 1848 ל-2 בדצמבר 1852. היא קמה על רקע מהפכת 1848, אשר הובלה בתחילתה על ידי גורמים רדיקליים. אך הבחירות לאספה המכוננת העלו לשלטון גורמים מתונים בהרבה, אשר חששו מחזרתם של שלטון הטרור והתוהו ובוהו השלטוני אשר אפיינו את תקופת המהפכה. גורמים אלו ניסחו חוקה אשר נתנה סמכויות מרחיקות לכת לנשיא. בבחירות שנערכו לנשיאות עלה לשלטון נפוליאון השלישי אחיינו של נפוליאון הראשון, אשר אך שב מגלות ממושכת באנגליה כמה חודשים לפני כן.

למשך שלוש שנים לאחר בחירתו של לואי נפוליאון התקיים מאבק בין האספה הלאומית לבין לואי נפוליאון. הוא בחר את שריו מקרב מתנגדי הרפובליקה, "אורליאניסטים" (תומכי המלך המודח לואי פיליפ). הוא רכש את תמיכת המפלגות הראקציונריות, אך לא היה מחויב לאף אחת מהן. חקיקת חוק הבחירות ב-31 במאי 1850 נועד לייצב את הממשל, והיה מכוון כנגד רעיונות חתרניים. החוק דרש הוכחה של שהות בת שלוש שנים בצרפת, באמצעות רישומים של תשלום מיסים. האוכלוסייה של הפועלים הניידים, ובהם פועלים חקלאיים שעבדו עבודות עונתיות במקומות שונים על פי הצורך, וכפריים לשעבר שחיפשו עבודה במרכזי התעשייה החדשים בערים, קבוצה שהיוותה אחוז ניכר מן המצביעים, איבדה את זכות הצבעתה. ב-16 ביולי הוגבלה העיתונות החופשית, ונדרש תשלום כופר מעיתונים, כדי להבטיח את תמיכתם בממשלה. לבסוף השתמש לואי נפוליאון בפירוש יצירתי לחוק על ה"מועדונים" כדי לדכא כל פעילות המתנגדת לממשלה.

לואי נפוליאון היה עתה שליט בעל כוח רב, אך ההתנגדות למשטרו באה דווקא מתוך ממשלתו פנימה. שריו המונרכיסטים והאורליאניסטים, והאספה הלאומית אשר תמכה בהם, ראו בו אך כלי לראקציה חברתית, שתוביל בסופו של דבר להחזרתה של המלוכה. העימות היה בלתי נמנע. באוגוסט 1850 יצא לואי נפוליאון במסע לאורכה ולרוחבה של צרפת בו הטיף לשינויים חוקתיים. הוא הצליח להעביר לצידו את הצבא, ואף ביטל את חוק הבחירות על מנת להחזיר לצידו את הפועלים. בדצמבר 1851 לואי נפוליאון פיזר את ממשלתו, והכריז על החזרתה של זכות הבחירה הכללית, אסר את מנהיגי כל המפלגות, וכינס אספה חדשה אשר (בניגוד לחוקה) האריכה את כהונתו כנשיא לעשר שנים. נציגי האספה הישנה אשר התכנסו למחות על צעדים אלו פוזרו בכוח הזרוע על ידי הצבא. ניסיון להתקוממות בו השתתף אף ויקטור הוגו נכשל אף הוא. ב-20 בדצמבר אישר את השינויים החוקתיים משאל עם. שלטונו של נפוליאון השלישי הפך לדיקטטורי וסמכותי, עד אשר הכריז על עצמו כקיסר בשנת 1852, והביא על הרפובליקה הצעירה את סופה.

הקיסרות השנייה

ערך מורחב – הקיסרות השנייה

במישור החוץ, נפוליאון השלישי הכריז כי "האימפריה היא השלום" (בצרפתית: "L'Empire, c'est la paix") אך המשיך לחרחר מלחמה. אמונתו הייתה שעל מנת לקיים שלטון ריכוזי יש לדאוג לתהילה במלחמות חיצוניות, על מנת להשביע את תאוותם של ההמונים לגדולה לאומית. בין מרץ 1854 ומרץ 1856 השתתפה צרפת במלחמת קרים. האמתלה למלחמה הייתה התערבותה של רוסיה בנעשה בטורקיה. עד מהרה הפך מבחן יוקרה זה למלחמה לכל דבר ועניין, ובה לחמו אנגליה וצרפת לצידה של טורקיה כנגד רוסיה בשטחו של חצי האי קרים. המלחמה הסתיימה בניצחונן של בעלות הברית על רוסיה, וההסכם שנחתם בפריז הביא ללואי נפוליאון את הגדולה הבין-לאומית בה חפץ. ב-1858 שלח לווייטנאם משלחת צבאית, והכריח את העם הווייטנאמי לקבל נוכחות צרפתית שנמשכה כמאה שנה. ב-1859 התערב כנגד אוסטריה והבטיח את תבוסת האוסטרים במלחמות באיטליה. בין 1862 ל-1867 ניסה להקים שלטון צרפתי במקסיקו, ניסיון שהסתיים בתבוסה ובהוצאתו להורג של "קיסר מקסיקו" מקסימיליאן. ב-1866 עמדה צרפת חסרת אונים מול ניצחונה של פרוסיה על אוסטריה בקרב קניגגרץ, אשר נראה כהשפלה לצרפת, לא פחות מניצחון לפרוסיה ותבוסה אוסטרית. לואי נפוליאון הביט בעלייתה של גרמניה החדשה והמאוחדת בהנהגתה של פרוסיה ובראשות אוטו פון ביסמרק במידה של קנאה וצרות עין. נראה היה שקמה לצרפת מתחרה של ממש על ההגמוניה האירופית. ביולי 1870 היה סכסוך בדבר ירושת כס המלכות בספרד העילה הרשמית לפרוץ מלחמת צרפת–פרוסיה. במלחמה היה צבאה של צרפת בלתי מאורגן ובלתי ממוכן אל מול היעילות הפרוסית, ובקרב סדאן ב-2 בספטמבר 1870 נפל נפוליאון השלישי בשבי, ויחד עמו 100,000 חיילים צרפתים. מלחמה זו הביאה עמה לא רק את ביסוסה של האימפריה הגרמנית, אלא גם מורשת של טינה בין צרפת לגרמניה בעקבות הסיפוח הגרמני של החבלים אלזס ולוריין. היא מסמנת את סופה של הקיסרות הצרפתית השנייה, ותחילתה של הרפובליקה הצרפתית השלישית. לואי נפוליאון יצא לגלות בבריטניה, ובה נפטר בשנת 1873.

במישור הפנים, שלטונו של נפוליאון השלישי כקיסר החל כדיקטטורה, אך באופן מדורג איבד הקיסר מכוחו, ולקראת סוף התקופה היה המדובר במונרכיה מרוככת, בנוסח מלכותו של לואי פיליפ שקדמה לו. בתקופה זו פעל נפוליאון השלישי רבות לשיקומה וקידומה של צרפת. פריז נבנתה מחדש והפכה למרכז תרבותי עולמי. רשת הרכבות הצרפתית הוקמה.

הרפובליקה הצרפתית השלישית

ערך מורחב – הרפובליקה הצרפתית השלישית

הרפובליקה הצרפתית השלישית (בצרפתית – "Troisième Republique") הוא כינויו של המשטר בצרפת בשנים 1871–1940. הייתה זו דמוקרטיה פרלמנטרית, רפובליקנית, שבאה לאחר תקופה ארוכה של מונרכיה, רפובליקה כושלת וקצרת ימים (הרפובליקה השנייה) וקיסרות המבוססת על שלטון אישי.

נפוליאון השלישי הכריז על עצמו כקיסר צרפת בשנת 1852, בעקבות דודו המהולל, הקיסר נפוליאון. קיסרות זו ארכה שמונה עשרה שנים, והתמוטטה בעקבות עלייתו של כוח נוסף כמתחרה לצרפת על ההגמוניה באירופה – גרמניה המאוחדת. יהיה זה הסכסוך עם גרמניה שיטיל את צלו הכבד על קורות הרפובליקה הצרפתית השלישית – לידתה בתבוסת סדאן ב-1870, שיא כוחה בניצחון במלחמת העולם הראשונה בשנת 1918, ומותה המביש בתבוסה במלחמת העולם השנייה ב-1940.

הקאנצלר של פרוסיה אוטו פון ביסמרק, שביקש לאחד את גרמניה תחת דגלה של המדינה הפרוסית, הבין כי גרמניה מאוחדת לא תוכל להיווצר, ללא נפילתה של הקיסרות הצרפתית. באמצעות מניפולציה מתוחכמת הצליח ביסמרק לגרור את צרפת, ואת הקיסר הזקן והכושל נפוליאון השלישי, שהיה בשלב זה הרבה מעבר לשיאו, אל מלחמת פרוסיה צרפת, שהובילה לתבוסתו של הקיסר ולנפילתו. לאחר התבוסה בסדאן, ושביו של הקיסר בידי הפרוסים, הפכה צרפת לרפובליקה דה פקטו, שכונתה "ממשלת ההגנה הלאומית", שהוכרזה בפריז ב-4 בספטמבר 1870.

צבא פרוסיה הטיל מצור על פריז, אשר נמשך עד לינואר 1871. ב-28 בינואר 1871 נחתם הסכם שביתת נשק עם ביסמרק, בפרנקפורט, הסכם שתנאיו היו חמורים ביותר לצרפת: אובדן חבל אלזס לוריין, תשלום פיצויי מלחמה בסכום כבד, וצבא כיבוש החונה בצרפת הצפונית. ביסמרק דרש כתנאי לחתימה על ההסכם כינונה של אספה לאומית חדשה בצרפת, וזו אכן התאספה בפברואר 1871, וקיבלה את תנאי ההסכם. בראש הרשות המבצעת של האספה עמד אדולף טייר.

במשך חודשיים בין מרץ 1871 ומאי 1871 השתוללה בפריז ובערי השדה המרידה המכונה "הקומונה הפריזאית", בה אילצו חוגים מהפכניים וסוציאליסטים את ממשלת הרפובליקה הצרפתית השלישית הצעירה לצאת מפריז לוורסאי, והכריזו על ממשלה סוציאליסטית בפריז עצמה. המרידה דוכאה לאחר קרבות עקובים מדם, בהם הכניע "צבא ורסאי" הנאמן לרפובליקה, את הקומונרדים המורדים. מעריכים את אבדות המורדים בשלושים אלף איש, לעומת כאלף שאבדו מ"צבא ורסאי".

בפברואר 1875, סדרה של חוקים שחוקק הפרלמנט כוננו לבסוף את הבסיס החוקתי לרפובליקה החדשה. במרכזה של הרפובליקה עמדה דמותו של הנשיא. פרלמנט בן שני בתים נוצר, וכן ממשלה בראשות ראש ממשלה אשר הייתה כפופה הן לנשיא והן לפרלמנט. בעת שחוקים אלו חוקקו, על מנת לייצב את הממשל, הם נראו כהסדר זמני, שכן נושא המונרכיה עדיין היה בראש סדר היום הציבורי.

ב-16 במאי 1877 ראה נשיא הרפובליקה, המונרכיסט פטריס דה מק-מהון, הדוכס ממגנטה, כי דעת הקהל נוטה לכיוון רפובליקני, וכי רעיון המלוכה נדחק לשוליים. הדוכס עשה ניסיון אחרון להציל את המלוכה, פיטר את ראש הממשלה הרפובליקני, ז'יל סימון, ומינה במקומו דוכס מלוכני. אז פיזר מקמהון את הפרלמנט, וקרא לבחירות חדשות. צעדים אלו כשלו. בבחירות שנערכו באוקטובר 1877 זכו הרפובליקנים ברוב מוחץ, והנשיא, שהואשם בניסיון להפיכה חוקתית, נאלץ להתפטר מתפקידו.

התפטרותו של מקמהון, ב-28 בינואר 1878 הותירה מוסד נשיאות מוחלש, במידה כזו שיידרשו שינויים חוקתיים משמעותיים, על ידי שארל דה גול, מייסד הרפובליקה הצרפתית החמישית, על מנת להחזיר לנשיא את מעמדו. מפיזור הפרלמנט על ידי מקמהון, ועד לפיזורו על ידי דה גול בזמן משבר אלג'יריה בשנת 1958, ארכו 80 שנה. אך כישלונו המוחץ של מקמהון היה גם סופה של התקווה המלוכנית. מ-1848 ועד ימינו אנו לא שלט מלך בצרפת, ומ-1878 לא עלתה הצעה רצינית להמליכו. כסמל לדבקות ברפובליקה הותכו בשנת 1885 תכשיטי המלוכה הצרפתים, והיהלומים שבהם נמכרו למרבה במחיר. רק מספר כתרים, שהיהלומים שבהם הוחלפו באבנים יקרות, נותרו.

התקופה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 הייתה ידועה בצרפת בשם "La belle époque", תור הזהב של יופי, חדשנות, ושלום עם השכנים האירופים. המצאות חדשות הפכו את החיים לקלים יותר לכל המעמדות, ופריחה תרבותית פקדה את צרפת – הקברט, מחול הקן קן, והקולנוע נולדו, והאומנות הפלסטית הגיעה לשיאים, עם פריחתם של סגנונות חדשים האימפרסיוניזם וה"אר-נובו". פריחה זו הופסקה באופן טרגי עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. בכל אותה פעילות בלתי פוסקת של גופים המתחרים זה בזה, ממשלות הקמות ונופלות, ופרשיות, עמדה ברקע הדברים התבוסה הצרפתית בסדאן, ואובדנו של חבל אלזס לוריין. היה זה עניין בלתי סגור, השפלה לאומית, והמטרה הבלתי מוצהרת של המדיניות הצרפתית. צרפת השכילה לרכוש לעצמה בעלי ברית שתמכו בה במאבקה כנגד גרמניה, ומאבק זה, וההצלחה לשרוד את ההתקפה בשנת 1914, להמשיך בלחימה בקרבות הקשים עד לניצחון בשנת 1918 נראים כהישגה הגדול ביותר של הרפובליקה הצרפתית השלישית.

הרפובליקה שנוסדה לאחר התמוטטות הקיסרות השנייה, החלה במאבק כנגד גורמים סוציאליסטים אשר תפסו את השלטון בפריז והכריזו על הקומונה הפריזאית. לאחר דיכויה העקוב מדם של הקומונה הפריזאית, היה הגה השלטון בטוח ביד הרפובליקה.

במשך כל שנות קיומה הייתה הרפובליקה חלשה, וקרועה בין אינטרסים מנוגדים – מלוכנים, בונפרטיסטים, רדיקלים למיניהם, סוציאליסטים ושמרנים קיצוניים, נאבקו על עמדות כוח, וממשלת הרפובליקה התחלפה אחת לכמה חודשים. אי היציבות התבטאה בשתי פרשיות אשר זעזעו את הרפובליקה בסוף המאה ה-19. ניסיונו של הגנרל ז'ורז' בולנז'ה לתפוס את השלטון במדינה בכוח, ופרשת דרייפוס בה הואשם קצין יהודי בריגול לטובת גרמניה, האשמת שווא, אשר חשפה את הקרע העמוק בין יסודות מנוגדים ברפובליקה הצרפתית.

מלחמת העולם הראשונה

ערך מורחב – מלחמת העולם הראשונה

ערך מורחב – צרפת במלחמת העולם הראשונה

קתדרלת ריימס הגותית עולה בלהבות, אחרי שנפגעה במלחמה (1914).

חיילים צרפתים במלחמת החפירות מלחמת העולם הראשונה

מתקפות מדינות ההסכמה של 1918

מלחמת העולם הראשונה ('המלחמה הגדולה', 'מלחמת 14–18') החלה על רקע שאיפת הצרפתים להחזיר את האדמות, שנגזלו מהם במלחמה עם פרוסיה (חבלי אלזס ולורן). בעקבות כך, צרפת הקימה ברית עם בריטניה ב-1904, שכונתה "ההסכמה הלבבית" (Entente Cordiale). ב-1907 הצטרפה גם רוסיה לברית זו. במלחמה נמנתה צרפת עם "מדינות ההסכמה", שנלחמו כנגד "מעצמות המרכז". צרפת הצטרפה למלחמה ב-3 באוגוסט 1914, עם הכרזת מלחמה של גרמניה עליה. מיד לאחר מכן פלשה גרמניה לצרפת דרך בלגיה ולוקסמבורג, ואחר כך גם דרך גבולן המשותף. הפלישה נעצרה לאחר כחודש בעמל רב. מכאן ואילך, החזית המערבית במלחמת העולם הראשונה השתרעה ברובה בשטח צרפת, אשר חלק ניכר ממנה היה תחת כיבוש גרמני במשך כל המלחמה.

אמנם הצבא הצרפתי נלחם בעיקר בקרבות החזית המערבית, אולם כוחות קטנים לחמו גם במהלך המערכה בגליפולי ובקרבות החזית המקדונית. כמו כן נשלח כוח בקיץ 1918 לארץ ישראל, אשר השתתף בשלבים האחרונים של המערכה בארץ ישראל, ובכלל זה בכיבוש חיפה.

למרות תבוסות ראשוניות, ניצלה צרפת בנס על המארן, אולם לאחר מכן הפכה המלחמה למלחמת חפירות סטטית, אשר הגיעה לשיאה בקרב ורדן (1916). כישלון "מדינות ההסכמה" באביב שלאחר מכן הביאו את הצבא הצרפתי לסף התמוטטות, כשעריקות המוניות ערערו את הקווים הראשונים (האירוע ידוע כ"מרידת ניוול"), בעיקר בשנת 1917.

עם פתיחת המלחמה עמד הגנרל ז'וזף ז'ופר בראש המטה הכללי הצרפתי. ז'ופר הצליח למנוע התמוטטות של הצבא הצרפתי עם ההסתערות הגרמנית, והצבא בפיקודו אף בלם את ההתקדמות הגרמנית על נהר המארן. אולם, ז'ופר לא הצליח לשבור את הקיפאון של מלחמת החפירות שבא לאחר המרוץ אל הים, ובדצמבר 1916, לאחר האבדות הגדולות בקרב ורדן ובקרב על הסום, ולמרות הצלחה מסוימת שניתן היה לייחס לקרבות אלה, מונה למרשל צרפת, תפקיד בכיר יותר, אם כי חסר חשיבות מעשית. מחליפו בתפקיד היה רובר ניוול, שהגה את מתקפת ניבל, אשר בכישלונה גרמה למעל 100,000 הרוגים צרפתים. לאחר כישלון המתקפה והמרידות בצבא הצרפתי בעקבותיה הועבר ניבל במאי 1917 לתפקיד במערכה בצפון אפריקה. מחליפו של ניבל כמפקד כוחות צרפת היה אנרי פיליפ פטן, ששיפר את תנאי המחיה בחזית והעדיף פעולות מגננתיות יותר. לאחר הקרב השלישי על האן וקריסת העמדות הצרפתיות, הוכפף הפיקוד של צבא צרפת למפקד העליון של כוחות ההסכמה, פרדיננד פוש. פוש הוביל את מדינות ההסכמה לניצחון בחזית המערבית.

מהצד הגרמני: בחודש אוגוסט התחלף הפיקוד הגרמני בחזית המערבית, עת פאול פון הינדנבורג ואריך לודנדורף תפסו את מקומו של פלקנהיין שהתפטר. המפקדים החדשים הכירו מיד בכך שקרב ורדן והקרב על הסום שחקו את יכולות המתקפה של הצבא הגרמני, ולפיכך החליטו שהצבא הגרמני בחזית המערבית יעבור למגננה למשך רוב שנת 1917, בעוד שהמאמץ המלחמתי של מעצמות המרכז יתמקד במקום אחר. במהלך הקרב על הסום ובמשך חודשי החורף, בנו הגרמנים מערכת ביצורים מאחורי אחד המקטעים בחזית, אשר נועדה לצמצם את החזית הגרמנית ולאפשר את העברתן של 10 דיוויזיות לצרכים אחרים. מערכת זו נקראה קו הינדנבורג, והיא נמתחה מאראס דרומה לסן-קנטן – צמצום של כ-50 ק"מ בחזית הגרמנית.

כוח משלוח אמריקאי, בפיקודו של גנרל ג'ון פרשינג, הגיע לקווי החזית במספרים משמעותיים באפריל 1918. בעקבות זו החלה הכף נוטה לטובת "מדינות ההסכמה", בסדרה של קרבות על אדמת צרפת. אולם הצבא הצרפתי התאושש מכך, ובקיץ 1918 השתתף במתקפת מאה הימים, אשר הביאה לתבוסת הקיסרות הגרמנית ב-11 בנובמבר 1918 (אז נחתם הסכם הכניעה הגרמני).

ביולי 1918 יזם פוש מתקפה נגד המבלט על המארן שנוצר מהמתקפות הגרמניות. מתקפה זו, שנודעה כקרב השני על המארן חיסלה את המבלט עד אוגוסט. קרב אמיין, שהתחולל יומיים לאחר הקרב השני על המארן, הסתיים בהתקדמות ההסכמה לאמיין. התקפה זו כללה כוחות צרפתיים ובריטיים, כשבחוד החנית נלחמו חיילים אוסטרלים וקנדים, שנתמכו ב-600 טנקים וב-800 מטוסים. הייתה זו מתקפה מוצלחת ביותר עבור מדינות ההסכמה. ב-8 באוגוסט 1918 נפתחה מתקפת מאה הימים של מדינות ההסכמה באזור אמיין. התוקפים הצליחו להשיג הפתעה מוחלטת אצל הצד הגרמני ובאותו יום התקדמו ב-24 ק"מ, תוך כדי לקיחת 17,000 שבויים ו-330 תותחים. בסך הכל באותו יום אבדות הגרמנים היו כ-30,000 איש ואבדות מדינות ההסכמה כ-6,500 בלבד. לודנדורף כינה את אותו היום "היום השחור של הצבא הגרמני". ההתקפה של מדינות ההסכמה נמשכה עוד שלושה ימים אך ללא אותם ההישגים הגדולים של 8 באוגוסט. באותם ימים התקדמו מדינות ההסכמה כ-18 ק"מ. הגרמנים, כתגובה למתקפה, נסוגו מהאדמה שהצליחו להשיג במתקפת האביב לעבר קו הינדנבורג. באוקטובר חזרו הגרמנים לנקודות המוצא שלהם ב-1914, אך נסיגתם לא הפכה לבריחה. מדינות ההסכמה דחפו את הגרמנים למסילת הברזל של ברוז'-מץ, שלמעשה העבירה אספקה לכל החיילים הגרמנים בצפון צרפת ובלגיה במהלך כל המלחמה, ובהגיען לשם הגרמנים נסוגו והשאירו אחריהם מלאי שלם של ציוד ואספקה. המתקפה הובילה לייאוש בצבא הגרמני, שכעת הבין כי לא יוכל לנצח במלחמה, ובסופו של דבר לכניעת גרמניה, עם שביתת הנשק ב-11 בנובמבר, ולסיום המלחמה.

1,240,000 מחיילי צרפת ו-40,000 מאזרחיה נהרגו במהלך מלחמת העולם הראשונה, אשר באה לסיומה בנובמבר 1918.

התקופה שבין שתי מלחמות העולם

למרות ניצחונה של צרפת במלחמה, החזרת השטחים שאיבדה, וכפיית תנאי כניעה משפילים על גרמניה, דור שלם אבד בחפירות המלחמה, והרפובליקה הצרפתית השלישית איבדה את דרכה. בצד תחושת אמונה בלתי מעורערת בכוחו של הצבא הצרפתי, בגאונותם של מפקדיו ובעליונות כלי נשקו, רווחו דעות תבוסתניות והלכי רוח שראו במניעת המלחמה העתידית מטרה עליונה, שבשמה ניתן להקריב כל קרבן מדיני, והם היו מהגורמים המכריעים לתבוסת צרפת במלחמת העולם השנייה

אחרי מלחמת העולם הראשונה השתרר מצב כלכלי גרוע, בעיקר בעקבות המשבר הכלכלי העולמי של שפקד את העולם בשנת 1929 ומחירה הכבד של המלחמה. מדיניותו של שר האוצר לואי-לוסיאן קלוץ, ש"הגרמני ישלם הכול" לא הביאה להתאוששות. צרפת איבדה עד מהרה את הלכידות הפנימית, שהביאה עמה המלחמה, והמאבק בין גורמים מנוגדים ובין מפלגות שונות, שאפיין את הרפובליקה הצרפתית השלישית, נמשך במלוא עוזו, כאשר זרם הרסני ותבוסתני, הרואה בגרמניה של היטלר לא יריב שיש להתמודד עמו, אלא כוח שיש להצטרף אליו, החל להפוך לבעל השפעה ניכרת בממשל ובצבא. צבא צרפת התחפר מאחורי קו ביצורים ענק שנקרא קו מאז'ינו, והתבצר מבחינה רעיונית בשמרנות, אשר לא עמדה בקו אחד עם ההתפתחויות הטכנולוגיות שאיפשרו מלחמת בזק הנעזרת בטנקים ובמטוסים, ויכלה לנפץ בקלות יחסית הגנה קווית מן הסוג שצרפת התבססה עליו. צרפת השלתה את עצמה שהיא המעצמה שגברה על גרמניה, היא הכוח החזק ביותר באירופה, וגרמניה לא תצליח לפרוץ את קו הביצורים שבנתה. צרפת נכנסה לקיבעון מחשבתי בתחום הצבאי שקבע שיש לבסס דווקא את ההגנה ולא את ההתקפה בטענה ש"המתקיף נפגע יותר מהמתגונן", תפישה שהשתרשה בעקבות האבדות הרבות שספגה במלחמת העולם הראשונה. ויתורים חוזרים ונשנים תחת האידאולוגיה של "פייסנות", שהתבטאו בבגידה בצ'כוסלובקיה במסגרת הסכם מינכן בשנת 1938, הביאו אך להתחזקותה של גרמניה, ולבסוף לפריצתה של מלחמה, היא מלחמת העולם השנייה, אליה הגיעה צרפת כשהיא לא מוכנה, מותשת, ולוקה בתבוסתנות.

לאחר סיום המלחמה עברה הרפובליקה שלב קצר ביותר של יציבות פרלמנטרית. הוקם "הגוש הלאומי הרפובליקני" של מפלגות הימין, אל מול פילוג בשורות השמאל. אך שלב זה היה קצר ומטעה. עד מהרה חזרה הרפובליקה הצרפתית השלישית לסורה, וממשלות החלו קמות ונופלות, כאילו לא הייתה מלחמת העולם הראשונה מעולם. השמאל התאחד והקים את החזית העממית אשר הצליחה להעלות לשלטון את ראש הממשלה לאון בלום. בלום לא מילא אחר תקוות השמאל הקיצוני, ותקופת כהונתו הייתה רוויה בגל של שביתות שהחלישו את המשק הצרפתי, והגבירו את השבר בין הכוחות הפוליטיים בצרפת. בין כל אלו קם לרפובליקה אויב קיצוני, החמור שבאויבים שקמו לצרפת אי פעם. היה זה אדולף היטלר. כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה בשנת 1940 הייתה הרפובליקה אכולה מבפנים, ובעלת זרם חזק של תבוסתנים, אשר ראו בגרמניה של היטלר לא אויב כי אם כוח מאחד, חזק, שיש לשתף עמו פעולה ולא להילחם בו. עם פלישת הגרמנים לצרפת, ב-10 במאי 1940, הובס הצבא הצרפתי, הלוקה בתבוסתנות, המחופר מאחורי מכשול, ובעל הדוקטרינה המיושנת, על ידי הצבא הגרמני הנייד, היעיל, ובעל המוטיבציה הגבוהה. ב-10 ביולי 1940 הכריזה האספה הלאומית בצרפת על קיצה של הרפובליקה הצרפתית השלישית, ועל פטאן, שהיה אז בן 84 שנים, כראש המדינה, שחדלה להיקרא "הרפובליקה הצרפתית" והחלה להיקרא "המדינה הצרפתית" (État Français).

צרפת במלחמת העולם השנייה

ערכים מורחבים – צרפת במלחמת העולם השנייה, שואת יהודי צרפת, צרפת החופשית, שחרור פריז

צרפת בסוף 1942

בעקבות פלישת גרמניה לפולין, ב-3 בספטמבר 1939 צרפת ואנגליה מכריזות על מלחמה על גרמניה ואיטליה. ללא הצלחה, הן מנסות לעצור את הפלישה הגרמנית לנורווגיה. בראשית המלחמה בחזית הצרפתית, כמעט ודבר אינו מתרחש ותקופה זו מכונה 'המלחמה המצחיקה'. מצב זה בא לסיומו ב-10 במאי 1940, שאז גרמניה פותחת בבליץ-קריג (מלחמת בזק), ובקלי קלות נפרץ קו ההגנה הצרפתי, קו מז'ינו; לאחר שהוא נעקף, על ידי פלישה לצרפת, דרך בלגיה ומצפונה של צרפת. במלחמה זו גם הולנד ולוקסנבורג נכבשות. תוך 6 שבועות, חלק ניכר מצרפת נכבש, כולל בירתה פריס. ב-22 ביוני 1940, בעיר רטונד נחתם הסכם שביתת נשק עם גרמניה, ומספר ימים לאחר מכן עם איטליה, בעלת בריתה של גרמניה. המסמך הכריז על 60% משטחה של צרפת כשטח כבוש (המדובר בצפון צרפת ובחוף האטלנטי שהיה דרוש לגרמנים על מנת להמשיך את המלחמה נגד אנגליה). ב-40% הנותרים עולה לשלטון ממשלתו של פטאן, כשהבירה החדשה היא העיר וישי (פריז הייתה בחלק שסופח לגרמניה).

ממשלת וישי

צרפת של וישי הוא כינויה של ממשלת הבובות הכפופה לגרמניה אשר שלטה בדרום צרפת ובמושבותיה של צרפת, בין כיבוש צרפת בידי גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה ב-1940 ובין שחרורה של צרפת על ידי בעלות הברית וכוחות "צרפת החופשית" בפיקודו של הגנרל שארל דה גול בשנת 1944. השם 'צרפת של וישי' מכונה על שם העיר הצרפתית וישי, השוכנת דרום-מזרחית לפריז, שהפכה לבירת צרפת לאחר הכניעה לגרמניה. ממשלה זו מהווה כתם על ההיסטוריה הצרפתית, ורבה אחריותה לשואה שפקדה את יהודי צרפת וצפון אפריקה.

עם כניסת צרפת למלחמת העולם השנייה לא היה העם הצרפתי נחוש כפי שהיה במלחמת העולם הראשונה. זרם פוליטי חזק הטיף לעמדות תבוסתניות ופרו גרמניות. כשהתבררו ממדי התבוסה הצרפתית, וכי הצבא הצרפתי בעל הדוקטרינה המיושנת, בעל המוראל הירוד והנגוע בתבוסתנות, אינו מהווה יריב של ממש לצבא הגרמני, אשר פעל בטקטיקה של מלחמת בזק, הופעל מכבש של לחצים על ראש הממשלה פול ריינו מצד התבוסתנים בממשלתו. ב-17 במאי, עת התבררו והלכו ממדי התבוסה, החליף ריינו את מפקד הצבא מוריס גמלאן בגנרל מקסים וייגאן, אשר היה מפקד הצבא במזרח התיכון. כן קרא ריינו לשגריר במדריד, פטאן, לשוב ממדריד ולסייע לו בתפקיד שר בממשלה. פטאן היה מראשי התבוסתנים, ואהדתו למארחו במדריד פרנסיסקו פרנקו, ולגרמנים, הייתה מן הידועות. אין זה מקרה שבאותו היום עצמו, נשא לאוואל נאום בבית הנבחרים הצרפתי וקרא להקמת ממשלה בראשות פטאן וויגאן.

כאשר הובסו הצרפתים בקרב, וצבא המשלוח הבריטי פונה מדנקרק בחזרה אל האי הבריטי (מבצע דינמו), נאלצה הממשלה הצרפתית לעבור לעיר בורדו. עתה עמדו בפני הממשלה שתי חלופות. להמשיך ולהילחם מן המושבות שמחוץ לצרפת, או כממשלה גולה באנגליה או אף להכריז על איחוד בין צרפת לאנגליה, כפי שהציע וינסטון צ'רצ'יל. האפשרות השנייה כונתה בפי התבוסתנים בממשלה – וייגאן, פטאן ופול בודואן – "שלום נפרד". שלישייה זו הטיפה לכך מן היום שבו נכנסו פטאן וויגאן לתפקידם, ולמעשה ניהלה מדיניות של כניעה לגרמניה. היות שריינו לא הצליח להעביר בממשלה החלטות שפירושן המשך המאבק, ולכן הודיע על התפטרותו ב-16 ביוני 1940. הנשיא אלבר לברן זימן אליו את פטאן והטיל עליו את הרכבת הממשלה. כל הגורמים שניסו להמשיך את המאבק בגרמנים נוטרלו מעמדותיהם בפוליטיקה הצרפתית. שארל דה גול ב-17 ביוני הוברח במטוס בריטי לאנגליה, ריינו נמלט, ולאחר מכן יועמד לדין על ידי פטאן באשמת "בגידה". מדינאי כז'ורז' מנדל שרצה להימלט למושבות בצפון אפריקה ולהקים שם ממשלה שתאבק בגרמנים, נאסר, ולאחר מכן נרצח. כך הונח הבסיס להקמת ממשלה צרפתית המבוססת על כניעה לגרמניה ועל שיתוף פעולה עימה.

הקמת הרפובליקה של וישי הייתה פרי אחדות אינטרסים בין היטלר ובין התבוסתנים הצרפתים. היטלר, שיכול היה לשלוט בכל צרפת, הותיר שתי חמישיות ממנה בשלטון וישי, וזאת כדי למנוע את הקמת ממשלה צרפתית לוחמת במושבות הצרפתיות שמחוץ לצרפת עצמה, כדי לזרוע פירוד בין הצרפתים, וכדי ליהנות משיתוף הפעולה מהמנהיגים הצרפתים פטאן ולאוואל. ממשל וישי היה ממשלת בובות גרמנית לכל דבר ועניין. הגרמנים שלטו במינויים בממשלה (כך למשל, כאשר הוחלף לאוואל בדרלאן בפברואר 1941 כסגנו של פטאן, כפה היטלר על פטאן להחזיר את לאוואל לתפקידיו), בעלי תפקיד חשובים כדארנן היו אף בעלי דרגה באס אס ונשבעו שבועת אמונים להיטלר. לאחר תבוסת גרמניה הנאצית הפך פטאן, מבחינה אישית, לסמל חי לחרפתה של צרפת, ולשנים האפלות ביותר בהיסטוריה שלה. אנשי השמאל לא ישכחו למשטר וישי ולפטאן את שיתוף הפעולה עם היטלר, את האנטישמיות, את שיעבוד אזרחי צרפת לעבודות כפייה בגרמניה, ואת משלוחם של אחרים להשמדה במזרח. דה גול, שנקודת מבטו היא של איש הימין, טוען בזכרונותיו, כי פשעו האמיתי של פטאן ושל משטר וישי, היה בכניעה לגרמנים שניתקה שלשלת של אלף וארבע מאות שנים של ריבונות צרפתית על אדמת צרפת, וכי כל השאר נבע מ"חטא קדמון" זה.

ב-11 בינואר 1941 נפגשו היטלר ופטאן בעיר מונטואר. תוצאת הפגישה הייתה הסכמה בין היטלר ובין פטאן על שיתוף פעולה צבאי שיביא להבסתה של אנגליה, ובתמורה תקבל צרפת את "המקום המגיע לה בין האומות". מסיבות שונות לא הביאה הצהרה זו להשתתפות צרפתית פעילה במלחמה נגד אנגליה. ב-11 בנובמבר 1942 הכריז דרלאן על שביתת נשק, ואייזנהאור, בהחלטה שנויה במחלוקת, מינה אותו למפקד הצבאי והמושל האזרחי על השטחים הצרפתים בצפון אפריקה. ב-24 בדצמבר 1942 נרצח דרלאן על ידי צרפתי אנטי נאצי ואת מקומו ירש הגנרל ז'ירו.

במהלך תקופתה של ממשלת וישי, צרפת ניהלה מדיניות אנטי-שמית; וכ-100,000 יהודים נשלחו למחנות השמדה, ורבים אחרים נשלחו למחנות עבודה, שבמזרח אירופה.

צרפת החופשית

ערך מורחב – צרפת החופשית

עם החתימה על הסכם הכניעה והקמת ממשלת וישי, דה גול בורח לבריטניה. ב-18 ביוני 1940, בנאום לאומה הצרפתית הוא קורא לה להתנגד ('רזיסטנס'). חלק ממושבות צרפת באפריקה, בהודו ובאוקיינוס השקט נענות לקריאת דה-גול. צ'רצ'יל מכיר בדה-גול כמפקדם של הצרפתים, שממשיכים במלחמה נגד גרמניה. באוגוסט 1940, הוא מבטיח לשקם את גדולתה ואת עצמאותה של צרפת ולשמר על שטחיה בנכר ואת מעמדה הבין-לאומי. עד שנת 1944 צרפת החופשית פועלת מחוץ לגבולות צרפת, והחל מקיץ 1944 גם בצרפת עצמה. ההנהגה שעמדה בראש אנשי צרפת החופשית כינתה את עצמה "הוועד הלאומי הצרפתי" (Comité National Français), ומ-13 ביולי 1942 קראה לעצמה בשם "צרפת הלוחמת" (France combattante). סמלה של צרפת החופשית היה צלב לוריין.

דה גול מארגן את המשך הלוחמה נגד גרמניה. צ'רצ'יל מציע לתקצב את הכוחות הלוחמים, אשר תחילה מונים כ-30,000 איש, שחלק ניכר מהם מקורם היה במושבות או בכלל היו בני המושבות וזרים ('לגיון הזרים'). בנוסף לכך, הם כוללים 24 ספינות. אך דה גול מסרב להצעתה הנדיבה של אנגליה, קובע שהיא רק תלווה כספים לצרפת החופשית ובונה לה תקציב, המבוסס על נכסי צרפת במושבות והכנסות מהדייג לחופי בריטניה.

לאחר מבצע לפיד, שבמהלכו עברו מושבותיה של צרפת בצפון אפריקה לשליטת הגנרל אנרי ז'ירו, שאהד את מטרת בעלות הברית, אך היה מתחרה לדה גול, הגיעו דה גול וז'ירו באוגוסט 1943 להסכמה על שיתוף פעולה במסגרת משותפת בשם "הוועד הצרפתי לשחרור לאומי" (Comité français de la Libération nationale). מסגרת זו הפכה לאחר שחרור צרפת לממשלתה הלגיטימית של צרפת. יחידות הצבא שעמדו לרשות הגוף החדש נקראו "צבא השחרור הצרפתי" (Armée française de la Libération), וכללו את אנשי צבא צרפת החופשית, וכן את אנשיו של ז'ירו. צבא זה נלחם במערכה האיטלקית, במערכה לשחרור צרפת, ואף לאחר מכן בקרבות על אדמת גרמניה. לאחר שחרור צרפת הצטרפו אל הלוחמים אנשי מחתרות הרזיסטאנס.

ראשית כוחות דה גול כובשים את אפריקה המשוונית ואת קמרון (קרב גבון וקרב דקר), וכן מגבירים את האחיזה במושבות שבנכר, הנאמנות לצרפת החופשית. ביולי 1941 נכבשות סוריה ולבנון. אט אט מצטרפים לצרפת החופשים אנשים בעלי מעמד השוכנים בנכר, ובכלל זה דיפלומטים. צרפת החופשית מצטרפת למאמץ המלחמתי של אנגליה. בעקבות הפלישה לפרל הארבור, צרפת החופשית מכריזה על מלחמה על יפן ב-8 בדצמבר 1941. כמו כן, חיילי צרפת החופשית משתתפים במלחמה האווירית של בריטניה, ומצטרפים ל-ROYAL NAVY הבריטי. ב-1941 הם נוטלים חלק בכיבוש אריטריאה מידי הצבא האיטלקי (קרב קוב קוב), במלחמה על לוב (הקרב על אל-כופרה, קרב ביר חכים), ובקרבות באל-אלמיין, שבעקותיהם נעצרה התקדמות הצבא הגרמני לעבר תעלת סואץ והמזרח התיכון, אשר הגורמים הערבים שבו, אהדו את גרמניה הנאצית, במלחמתם נגד המעצמות הקולוניאליות אנגליה וצרפת. בחזית האיטלקית, כוחות צרפת החופשית השתתפו בקרבות באזור מונטה קאסינו, ובפריצת קו גוסטאב וסייעו בכיבוש רומא ב-5 ביוני 1944. כן נכבש ביוני האי אלבה, מעוזו ההיסטורי של נפוליאון, שעשוי היה לשמש כקרש קפיצה לפלישה לאזור פרובאנס בצרפת גופא.

ב-1 באוגוסט 1944 נחתו בחוף יוטה שבנורמנדי חיילי הדיוויזיה המשוריינת השנייה של צבא צרפת החופשית בפיקודו של לקלרק. חיילי החטיבה מנו כ-16,000 לוחמים. משימתם הייתה כפולה: לסייע לכוחות הארמייה השלישית של צבא ארצות הברית בפיקודו של ג'ורג' פטון בפריצה מזרחה מחופי נורמנדי, ולהגיע לפריז על מנת שזו תשוחרר על ידי חיילים צרפתים. ב-24 באוגוסט 1944 הגיעו לוחמיו של לקלרק למבואות פריז עצמה, כאשר מזה ימים מספר ניהלו כוחות הרזיסטאנס לחימה עזה בגרמנים בתחומי העיר. ב-25 באוגוסט נכנעו הגרמנים בפריז לכוחותיו של לקלרק, וב-26 באוגוסט נכנס הגנרל דה גול לפריז כמנצח. אבדות הכוח היו כשש מאות הרוגים, כאשר 2,500 מאנשי הרזיסטאנס ואלף אזרחים נהרגו במהלך ההתקוממות שקדמה לכיבוש העיר.

שחרור צרפת

ב-15 באוגוסט 1944 השתתפה הארמייה הצרפתית הראשונה בפיקודו של הגנרל ז'אן דה לאטר דה טסיני במבצע דרגון, נחיתה מן הים באזור פרובאנס, לצד כוחות הארמייה השביעית של צבא ארצות הברית. חיילי הארמייה נחתו בעיר סן טרופה שבחבל פרובאנס, ושחררו את קאן, טולון ומרסיי. לאחר מכן לחמו אנשי הארמייה בקרבות בגזרת הארמיות הדרומית של בעלות הברית, שחררו את אזור הרי הווז', והמשיכו בלחימה באזור אלזס, ולאחר מכן חצו את הריין וכבשו את קרלסרוהה ושטוטגרט, ולחמו באזור דרום מערב גרמניה והיער השחור.

בשלבים סופיים אלו של המלחמה לחמו במסגרת הצבא הצרפתי המתחדש שמונה דיוויזיות, ונערכו פעולות של ארגון מחדש וגיוס שנועדו להכפיל את מספרן. תרומתן למאזן הכולל של הלחימה הייתה מוגבלת, שכן בעלות הברית, ובהן ברית המועצות וארצות הברית, התייחסו לחידוש הצבא הצרפתי בחשדנות, ומנעו את חימושו מחדש. כדברי אלכסנדר ורט, היה זה היפוכו של המצב בתקופת המערכה על צרפת. ב-1940 צרפת הייתה חמושה, אך סירבה להילחם. ב-1944 רצתה צרפת להילחם, אך לא מצאה את הציוד הדרוש לכך. ביוני 1944, בעת הפלישה לנורמנדי, מנה כ-300,000 חיילים. לצבא זה נוספו לאחר שחרור צרפת עוד כ-300,000 חיילים מאנשי "כוחות הפנים" של הרזיסטאנס, ועד סוף המלחמה גויסו מאות אלפי צעירים נוספים שהגיעו לגיל הגיוס. צבא זה לחם במערכה באיטליה, ועל אדמת צרפת וגרמניה, והיה אחד הגדולים שבצבאות בעלות הברית לקראת סוף המלחמה, אך חימושו היה דל, והוא הסתמך בעיקר על אספקה אמריקאית.

הפלישה האנגלו-אמריקנית לצרפת, שהחלה ב-6 ביוני 1944, ועם התקדמות הצבאות לאורכה ולרוחבה של צרפת, נמלטו פטאן וממשלתו לעיר סיגמרינגן שבדרום גרמניה, בתחילת שנת 1945. היה זה קיצה של הממשלה כממשלה מתפקדת, ולמעשה סיום פרק "וישי" בתולדות צרפת. לאחר שחרורה של צרפת, חשו הצרפתים בושה במעשי "וישי". פעולות ממשלה זו מהוות מקור לכלימה ולהדחקה בהיסטוריה הצרפתית עד היום. המרשל פטאן נשפט ונדון למוות ועונשו הומר למאסר עולם, והוא מת בכלא מושפל ומובס בשנת 1951, בגיל 95. פייר לאוואל וז'וזף דארנן נשפטו כבוגדים והוצאו להורג. אך אלו היו רק ראשי המשטר.

הממשלה הזמנית של הרפובליקה הצרפתית

ערך מורחב – הממשלה הזמנית של הרפובליקה הצרפתית

הממשלה הזמנית של הרפובליקה הצרפתית (בצרפתית: Gouvernement provisoire de la République française) הייתה הממשלה ששלטה בצרפת בין שחרור צרפת על ידי בעלות הברית במלחמת העולם השנייה ונפילת משטר צרפת של וישי בשנת 1944 לבין הקמת הרפובליקה הצרפתית הרביעית בשנת 1946. שארל דה גול עמד בראש הממשלה הזמנית, ובשלב זה נבחנו הצעות לחוקה חדשה שתועמד למשאל עם. דה גול תמך במשטר נשיאותי והתנגד ל"משטר המפלגות". כאשר התברר לו כי הוויכוח התחוקתי נוטה כנגדו, החליט כי לא יוכל לשמש בכל תפקיד במסגרת החדשה המתגבשת ובמילותיו "בטוח הייתי שאם אשאר בתוך המשטר הקם והולך לא אוכל להכתיר את השקפותי בניצחון אף לא להחזיק בהן". בינואר 1946 הודיע על פרישתו, והוחלף בפליקס גואן, איש המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית. בסופו של דבר תמכו רק הסוציאליסטים והקומוניסטים בחוקה המוצעת, שהייתה מבוססת על ממשלה הנסמכת על בית אחד, הבוחר בראש ממשלה על בסיס סיעתי. במשאל עם שהתקיים ב-5 במאי 1946 נדחתה ההצעה ברוב קטן.

ביוני 1946 נבחרה אספה לאומית חדשה, בה הייתה הסיעה הדומיננטית סיעת ה-MRP, התנועה הרפובליקנית העממית, מפלגה נוצרית דמוקרטית בעלת נטייה קתולית, כאשר ל"ברית שלוש המפלגות" של הקתולים, הסוציאליסטים והקומוניסטים רוב מוחלט, כשהם דוחקים אל הצד גורמים רדיקלים ושמרנים. ז'ורז' בידו, ראש הממשלה החדש, הביא לעיבוד חוקה חדשה, שהייתה דומה מאוד לחוקת הרפובליקה השלישית, והתבססה על פרלמנט בן שני בתים, בו עיקר הכוח הפוליטי נמצא בידי "נשיא האספה" (הוא ראש הממשלה) ולצידו מכהן נשיא בעל סמכויות סמליות בעיקרן. החוקה התקבלה ברוב קטן במשאל עם שנערך ב-13 באוקטובר 1946. האספה הלאומית החדשה, שנבחרה ב-10 בנובמבר 1946, הביאה להמשך שליטת ברית שלוש המפלגות – הקתולים, הקומוניסטים והסוציאליסטים, שביחד זכו לרוב מוחלט, ודחקו אל הצד גורמים רדיקלים ושמרנים. בין דצמבר 1946 לינואר 1947 כיהן לאון בלום כראש ממשלה לתקופה קצרה. לאחר הבחירות לנשיאות נבחר וינסן אוריו לנשיא הרפובליקה, ובלום התפטר ופינה את מקומו לפול רמדיה שכיהן כראש הממשלה הראשון של הרפובליקה הרביעית.

ממשלה זו כיהנה בתקופה קשה וסוערת, כשהמלחמה עדיין בעיצומה וכוחות צבא צרפת המחודש השתתפו בלחימה על אדמת צרפת וגרמניה עד סיום המלחמה. במישור הבין-לאומי השתתפו נציגי צרפת בוועידות הבין-לאומיות ששרטטו את דיוקן העולם לאחר המלחמה. נציגי צרפת השתתפו בוועידת סן פרנסיסקו שייסדה את האומות המאוחדות. בדצמבר 1944 כרתה הממשלה ברית צבאית עם ברית המועצות שתוקפה 20 שנה. בתקופת הממשלה הזמנית החלה המעורבות הצרפתית במלחמת הודו-סין הראשונה. במישור הכלכלי ניסתה הממשלה לבסס מדיניות של צנע. פייר מנדס פראנס, ששימש כשר הכלכלה בממשלת דה גול הראשונה, תמך בצעדים אלו, אך התפטר משאלו לא התקבלו על ידי דה גול. הממשלה עמדה בפני משבר כלכלי, כאשר בשנות המלחמה איבדה צרפת 620 אלף חללים, והנזק לרכוש נאמד בכ-20 מיליארד דולר. הממשלה הצליחה להתמודד עם מצב קשה זה, ואמצעי השיקום הראשוניים הצליחו. השיקום קיבל תנופה רק במהלך תקופת הרפובליקה הרביעית, בין היתר הודות לקבלת הסיוע האמריקאי בתוכנית מרשל. במישור מדיניות הפנים היה על הממשלה להתמודד עם בעיית משתפי הפעולה ומורשת צרפת של וישי. מכיוון שביטול למפרע של כל החוקים, התקנות והצווים של ממשל וישי לא היה מעשי, הוחלט להכריז על מספר חוקים כבטלים, ובהם החקיקה האנטישמית נגד היהודים, החוקים נגד 'אגודות סתר', חוקים להקמת בתי דין מיוחדים וכיוצא באלה. אגודות וארגונים המזוהים עם הממשל, כדוגמת המיליס, פורקו. ננקטו צעדים מיידיים לטיהור כל דרגי הממשל, לרבות הממשל המקומי, מאנשי וישי.

הרפובליקה הרביעית

ערך מורחב – הרפובליקה הצרפתית הרביעית

הרפובליקה הצרפתית הרביעית התקיימה בצרפת בין השנים 1946 ו-1958. צרפת יצאה ממלחמת העולם השנייה כשהיא במשבר עמוק. לאחר תקופה קצרה של ממשלה זמנית בהנהגת שארל דה גול, אושרה חוקה חדשה במשאל עם ב-13 באוקטובר 1946. הרפובליקה הרביעית הייתה, במידה רבה, ממשיכת דרכה של הרפובליקה הצרפתית השלישית, אשר שלטה בצרפת החל ממלחמת פרוסיה צרפת ועד לתבוסה הצרפתית במלחמת העולם השנייה. תקופת הרפובליקה הרביעית התאפיינה בצמיחה כלכלית, ובניין הכלכלה והתעשייה הלאומית בצרפת לאחר ההרס של תקופת המלחמה. אוכלוסיית המדינה גדלה, התעשייה עברה מודרניזציה, וניכרה עלייה ברמת החיים. כן התאפיינה התקופה בתיקונים סוציאליים מהותיים, ובהנהגת מדיניות רווחה. צרפת נטלה חלק בתהליכי האיחוד של יבשת אירופה, ששינו במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20 את פני היבשת: יצירת קהילת הפחם והפלדה האירופית הוצעה לראשונה על ידי שר החוץ הצרפתי רובר שומאן והכלכלן ז'אן מונה ב-9 במאי 1950 כדרך למנוע מלחמה עתידית בין צרפת לגרמניה. על אף שבריטניה הוזמנה להצטרף, ממשלת הלייבור לא הצטרפה ליוזמה. "אמנת פריז" שנחתמה ב-1951 איחדה את תעשיות הפחם והפלדה של צרפת, איטליה, שלוש מדינות בנלוקס וגרמניה המערבית. הצלחתה של קהילה זו הביאה לחתימתו של הסכם רומא בשנת 1957 שהיה תחילתו של השוק האירופי המשותף, שיהפוך בשנת 1993 לאיחוד האירופי. בהתפתחות זו הייתה לממשלות הרפובליקה הרביעית תפקיד חשוב במעלה.

הרפובליקה הרביעית, הייתה דמוקרטיה פרלמנטרית אשר נשלטה על ידי סדרה של ממשלות קואליציוניות. בתקופה של עשר שנים התחלפו 20 ממשלות, ואף ממשלה לא הצליחה ליישם את עיקרי מדיניותה, ולהכריע הכרעות חשובות וארוכת טווח בנושאים עקרוניים. העדרה של הסכמה לאומית על אופן הטיפול במשברים, כגון המלחמות הקולוניאליות בהודו סין (כיום וייטנאם) ובאלג'יריה. הזעזועים בעקבות התמוטטות האימפריה הקולוניאלית הצרפתית, ששיאם במלחמת העצמאות האלג'יראית תרמו והאיצו את חוסר היציבות החוקתי. תהליכי הדה-קולוניזציה הביאו לדרישות לעצמאות במרוקו, תוניסיה ואלג'יריה, מושבות צרפת בצפון אפריקה, שהיו מאוכלסות במתיישבים צרפתים. המלחמה בהודו סין הסתיימה בתבוסה בקרב דיין ביין פו, ובנסיגת צרפת מהאזור כולו בשנת 1954.

תחילה נקטו ממשלות הרפובליקה הרביעית בצעדים תקיפים נגד המורדים באלג'יריה, שהייתה חלק מצרפת; ואף הצליחו להכיל את המרידה. אך בסופו של דבר הביא המרד לפילוג בעם, ובעוד שהכוחות הצרפתים הצליחו בצעדים הצבאיים לדכא את המרד, העלה חלק גדול מן הציבור שאלות מוסריות ואחרות באשר לצעדים שננקטו, ולאפשרות להחזיק לטווח הארוך במושבות בניגוד לרצונן. לאור הפילוג שהתהווה בעם הצרפתי סביב הסוגיה האלג'ירית, במאי 1958 הציע ראש הממשלה הנבחר פייר פלימלן, איש המפלגה הקתולית, לשאת ולתת עם הלאומנים האלג'ירים. בעזרת המתיישבים הצרפתים, אנשי הימין בצבא הצרפתי בראשות הגנרל ז'אק מאסו תפסו את השלטון בעיר אלג'יר ואיימו להתקיף את פריז אם לא יועמד הגנרל דה גול בראשות הרפובליקה. משהסתבר כי הציבור אינו מוכן להגן על הרפובליקה מפני המורדים, פנו ראשי הרפובליקה אל הגנרל דה גול, שהסכים להרכיב ממשלה, וזאת בתנאי שתתקבל חוקה חדשה שתבסס משטר נשיאותי. לאחר קבלת השלטון על ידי דה גול ב-1 ביוני 1958 באה אל קיצה הרפובליקה הרביעית.

הרפובליקה הצרפתית החמישית

ערך מורחב – הרפובליקה הצרפתית החמישית

הרפובליקה בהנהגתו של דה גול

הרפובליקה החמישית (בצרפתית: Cinquième République) היא התקופה החוקתית הרפובליקנית החמישית והנוכחית בהיסטוריה של המשטר הצרפתי. תחילת הרפובליקה בשנת 1958, בעקבות התמוטטות המשטר של הרפובליקה הצרפתית הרביעית, שהייתה דמוקרטיה פרלמנטרית חלשה ופגיעה, ולא יכלה להתמודד עם המשבר באלג'יריה. הרפובליקה החמישית מבוססת על משטר נשיאותי ריכוזי וחזק, ונראה שהצליחה להוביל את צרפת משנים של אי יציבות וממשלות מתחלפות, שאפיינו את הרפובליקה הצרפתית השלישית והרביעית אל משטר יציב ודמוקרטי, התואם, כפי שנראה, את התנאים בצרפת המודרנית.

לאחר קבלת החוקה שהציע דה גול, ב-28 בספטמבר 1958, החלה תקופת הרפובליקה הצרפתית החמישית. בזכות החוקה, אשר חיזקה את מעמד הנשיא, למרות התנגדות הצבא וגורמים ימניים קיצוניים, הכיר דה גול בעצמאות אלג'יריה ופתר את המשבר שאיים לפלג את צרפת. במהלכיו באלג'יריה, דה גול הקים כעס גדול בקרב המתיישבים הצרפתים באלג'יריה, ותומכיהם בצרפת גופא. לפיכך הוא נאלץ לדכא שתי מרידות באלג'יריה מצד המתיישבים ואנשי הצבא. המרידה השנייה הייתה מרד הגנרלים שהתרחש באפריל 1961, שבו איימו צנחנים מורדים בפלישה לצרפת. כן אויים דה גול על ידי הארגון הטרוריסטי של המתיישבים באלג'יריה – ה-OAS. במרץ 1962 דה גול הכריז על הפסקת אש באלג'יריה ומשאל עם הוביל להכרזה על עצמאות אלג'יריה ב-3 ביולי 1962.

בספטמבר 1962 הוביל דה גול לשינוי חוקתי, שהביא לבחירה ישירה של הנשיא על ידי העם. עד לתיקון זה נבחר הנשיא על ידי חבר אלקטורים, בדומה לנשיא ארצות הברית. לאחר התיקון, נבחר הנשיא באופן ישיר על ידי העם, בשיטת בחירה בת שני סיבובים.

בשנת 1968 לאחר כעשר שנים בשלטון התעייפה החברה הצרפתית מן הגישה הפטריארכלית של דה גול. באירועי מאי 1968 התמרדו סטודנטים בדרישה לחירויות רבות יותר, ולסיום מלחמת וייטנאם (שצרפת לא הייתה מעורבת בה, אך ההתנגדות לה הייתה חלק מ"תרבות הנגד" הכלל עולמית בצרפת, אירופה וארצות הברית). המרידה לוותה בשביתות כלליות. דה גול הצליח לשלוט במצב, והבחירות ביוני 1968, השאירו רוב גוליסטי בפרלמנט, אך היה ברור אף לדה גול, כי משטרו הוא נחלת העבר. באפריל 1969 התפטר דה גול במפתיע, בעקבות כישלון במשאל, שנגע לסמכויות המחוזות בצרפת אל מול הממשלה המרכזית.

הרפובליקה לאחר דה גול

יורשיו של דה גול בנשיאות צרפת היו:

• ז'ורז' פומפידו (גוליסט) (1969–1974).
• ואלרי ז'יסקר ד'אסטן (רפובליקאי עצמאי) (1974–1981).
• פרנסואה מיטראן (סוציאליסט) (1981–1995).
• ז'אק שיראק (נאו גוליסט) (1995–2007).
• ניקולא סרקוזי (נאו גוליסט) (2012–2007).
• פרנסואה הולנד (סוציאליסט (2012–2017).
• עמנואל מקרון (קדימה!) (2017–).

בעוד צרפת ממשיכה להוקיר את ההיסטוריה העשירה שלה ואת עצמאותה, קושרים המנהיגים הצרפתים את עתיד צרפת לקידומו ולהתפתחותו של האיחוד האירופי. במהלך נשיאותו של מיטראן הוא הדגיש את הצורך בשילוב אירופי ובאישרורה של אמנת מאסטריכט בדבר האיחוד הכלכלי והפוליטי של יבשת אירופה. העם הצרפתי אישר את האמנה ברוב דחוק בספטמבר 1992.

ב-28 באפריל 1969 פרש דה גול מהנשיאות לאחר תבוסתו במשאל עם שבו ביקש להפוך את הסנאט לגוף מייעץ ולתת סמכויות חזקות למועצות אזוריות. בבחירות שנערכו לאחר מכן נבחר פומפידו לנשיא צרפת הבא, כשהביס את איש המרכז, יו"ר הסנאט והנשיא בפועל אלן פוהר. על אף שהוגדר כגוליסט, היה פומפידו גמיש מדה גול, והתיר את הצטרפות הממלכה המאוחדת לקהילה האירופית ב-1973. פומפידו היה ספקן לגבי תוכנית "החברה החדשה" של ראש ממשלתו, ז'אק שבאן-דלמאס, וב-1972 החליף אותו בפייר מסמה, שהיה קרוב יותר לאידאולוגיה הגוליסטית שלו. ב-1974, באמצע כהונתו, מת פומפידו במפתיע מסרטן.

תקופת נשיאותו של ואלרי ז'יסקר ד'אסטן התאפיינה בגישה ליבראלית יותר לנושאים חברתיים, כגון גרושין, מניעת היריון, הפלות, קידום ניסיונות לערוך מודרניזציה לצרפת ולמוסד הנשיאות, חניכת מפעלי תשתית רחבי היקף כגון רשת רכבות ה-TGV המהירות, והמעבר לשימוש באנרגיה גרעינית כמקור האנרגיה העיקרי של צרפת. עם זאת, הפופולריות שלו נפגמה כתוצאה מהשפל הכלכלי שבא בעקבות משבר האנרגיה העולמי בשנת 1973, שסימן את סופן של "שלושים שנות התהילה" של צרפת לאחר מלחמת העולם השנייה. בנוסף, עמד ז'יסקר בפני התנגדות פוליטית משני צידי הספקטרום הפוליטי: פרנסואה מיטראן מהצד השמאלי שאוחד מחדש, וז'אק שיראק, ששיקם את המחנה הגוליסטי וקרנו עלתה באגף הימני. כל אלו, יחד עם יחסי ציבור גרועים, העצימו את חוסר הפופולריות שלו לקראת סוף כהונתו, והוא כשל בניסיונו להיבחר מחדש בשנת 1981.

בשנת 1981 נבחר מיטראן לנשיא צרפת. הוא נחשב לפוליטיקאי החשוב ביותר של השמאל הפוליטי בצרפת. בין פעולותיו הראשונות כנשיא היו הבקשות לדון בביטול עונש המוות, ובהנהגת מס רכוש מוגדל. ביישום מדיניות הפנים הקשו עליו משברים כלכליים, ורוב שמרני בפרלמנט. במהלך כהונתו הושלמה בניית מנהרת הרכבת לאנגליה. הישגיו הבולטים היו בזירה הבין-לאומית – הוא תרם לחיזוק האיחוד האירופי ולצירופן של ספרד ופורטוגל לאיחוד, ושיקם משמעותית את מערכת היחסים של צרפת עם גרמניה. ביולי 2005, האדמירל פייר לקוסט, שהיה מפקד שירות המודיעין החיצוני של צרפת, הודה שמיטראן הורה על הטבעתה של ספינת גרינפיס בניו זילנד, ב-10 ביולי 1985. הספינה הגיעה לנמל אוקלנד במטרה למחות על ניסויים בנשק גרעיני שצרפת ערכה בדרום האוקיינוס השקט, והוטבעה על ידי שירות המודיעין הצרפתי. באירוע נהרג צלם מפורטוגל בשם פרננדו פריירה.

הנשיא ז'אק שיראק, אשר נכנס לתפקידו ב-1995, נקט במדיניות חוץ תקיפה ועצמאית, ועל אף שצרפת נטלה חלק פעיל בפעולות נאט"ו בבלקן בשנות התשעים, התנגד למלחמת עיראק ולמדיניותו של נשיא ארצות הברית ג'ורג' וו. בוש. נשיא צרפת בין 2007 ל-2012, ניקולא סרקוזי, נטה יותר לימין הפוליטי ובתקופתו הופשרו היחסים, שהיו קרירים קודם לכן, בין צרפת לארצות הברית. במישור הפנימי נטה סרקוזי לכלכלת שוק, דבר שזכה לביקורת בקרב תומכי מדיניות הרווחה הצרפתית אך מצד שני, במהלך כהונתו הגדיל את חובה החיצוני של צרפת לסך של 1.7 טריליון אירו (לעומת החוב של איטליה למשל, שעמד על 1.9 טריליון אירו בעת המשבר הכלכלי שהביא להתפטרות ראש ממשלתה) ובשל כך הועלו חששות כי צרפת עלולה להיות הבאה בתור שתושפע מן המשבר הכלכלי, לאחר שזה פגע קשות במדינות ה-PIGS.

מאז מאי 2017 מכהן כנשיא צרפת עמנואל מקרון.

ראו גם

• המשטר בצרפת
• האימפריה הקולוניאלית הצרפתית
• יחסי הממלכה המאוחדת-צרפת

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של צרפת בוויקישיתוף

• צרפת, היסטוריה, דף שער בספרייה הלאומית