לולי (מלך)
לולי (באשורית: Lulî) היה מלך צידון והחוף שמדרום לה עד הכרמל בסוף המאה ה־8 לפנה"ס.
תולדות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפי הכתובות האשוריות המלכותיות, מסעו השלישי של סנחריב (701 לפנה"ס) היה לארץ חֿתי (הלבנט), ובו מלך צידון לולי, שמרד בסנחריב, ברח לים – בחלק הכתובות הוא מציין כי לולי ברח לקפריסין.[2] סנחריב הכניע את הערים צידון רבה וצידון זעירה, בית־זיתּי, צרפת, מַחַֿלִּיבַה, אוּשוּ, אכזיב ועכו, הערים המבוצרות של לולי, עליהן הסתמך.[3][4][5] הוא המליך במקום לולי את אתבעל על צידון, וחייב אותו למנחה שנתית.[6]
המדיניות האנטי־אשורית של לולי עודדה את חזקיהו למרוד באשור, ונראה שאף נכרתה ברית בין צידון לבין יהודה.[7]
הזיהוי עם אלולאיוס
[עריכת קוד מקור | עריכה]יוסף בן מתתיהו, בהתבססו על תרגום מנאנדרוס לארכיוני צור, כתב שמלך צור אלולאיוס (ביוונית: Ἐλουλαῖος), ששלט בימי שלמנאסר, שלט 36 שנה; הוא הפליג לכתים (בני כתי) שמרדו בו והכפיפם למרותו.[8] ישנם חוקרים המזהים את אלולאיוס זה עם לולי מכתבי אשור, ובין המסע המתואר בכתבי יוסף בן מתתיהו לזה שבכתבי אשור,[9] אף שלפי התיאורים, המסעות התרחשו תחת מלכי אשור שונים (שלמנאסר וסנחריב), למטרות שונות (דיכוי מרידה של הכתים ובריחה ממלך אשור בעקבות מרידה בו), ועם תוצאות הפוכות (הצלחה בדיכוי מרידת הכתים והורדת המלך ממלכותו). גם עיר מלוכת המלך שונה בשני המקורות (צידון וצור), והאשורים הקפידו בכתובותיהם להפריד בין צור לצידון; בימי סרגון השני (שמלך בין שלמנאסר לסנחריב) מלך צור היה אדם בשם שילטה, ולא לולי, שהיה באותו זמן מלך צידון.[10] רק כתובת אחת של סנחריב, שבע שנים לאחר בריחת לולי, מציינת קשר כלשהו לצור, ומספרת כי "לולי מלך צידון [...] ברח מצור לידננה (קפריסין) אשר בלב הים, ומת", אך בריחה מצור, העיר המבוצרת על אי, נראית תמוהה, ומצביעה על כך שהוא לא היה מלכהּ.[11] יש לציין שבגוף הציטוט מכתבי מנאנדרוס לא נמצא שמו של מלך אשור, והוא קרוי רק בתוארו זה – הקישור לשלמנאסר נעשה רק בטקסט של בן מתתיהו המובא מסביב לציטוט.[12]
שלמנאסר כבש את ארם ופיניקיה ושלט לשם צבא עוין, ואחרי זמן מה התמרדו צידון, עכו והחלק היבשתי של צור (הנקרא ביוונית פאלאיטירוס[13]), בעוד ערים רבות אחרות מסרו עצמן לאשור. משלא נכנעו הצורים, חזר המלך ללחום בהם, והפיניקים שנכנעו לשלמנאסר נתנו לו שישים אניות מלחמה ושמונה מאות איש להשיטן; וכשיצאו הצורים בשתים עשרה אניות ואניות האויב התפזרו, לקחו הצורים בשבי חמש מאות איש, וכך עלתה קרנם. אך שלמנאסר חסם את מקורות המים של העיר, ובזכות בורות המים שחפרו הצורים נמשך המצור חמש שנים.[8][14] רוב החוקרים סוברים שאירוע זה אכן התרחש בימי שלמנאסר, ומאחר ששלמנאסר מלך רק חמש שנים, המצור הסתיים בתחילת ימי סרגון.[15] אם מקבלים את הזיהוי, יש להניח שלולי מלך לכל שנות שלמנאסר, ותיאור זה מתאר מרידה של צור תחת מלכותו; קבלת הזיהוי מחייבת גם הנחה שלאחר המצור, החזיר סרגון את צור ללולי, דבר חריג במדיניותו האימפריאלית.[16] ייתכן, עם זאת, שבסיום המצור הועברו ללולי השטחים היבשתיים של צור, והעיר על האי ניתנה למלך שילטה, והדבר עשוי גם להסביר את המניע של לולי למרוד אחרי מות סרגון.[16]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- לולי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Osama Shukir Muhammed Amin, Phoenician-Assyrian Warship, World History Encyclopedia, 21 באוגוסט 2017 (באנגלית)
- ^ A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704-681 BC). Part 2, Eisenbrauns, 2014, עמ' 48 (הקטע חוזר גם בעמ' 69, 74 ו־79)
- ^ A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704-681 BC). Part 1, Eisenbrauns, 2012, עמ' 63 (הקטע חוזר גם בעמ' 95, 114, 131, 175 ו־192) וכן ב־A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704-681 BC). Part 2, Eisenbrauns, 2014, עמ' 183 (קטע מצומצם יותר חוזר בעמ' 48, 69, 74 ו־79)
- ^ ב. מייזלר (מזר), מסע סנחריב לארץ־יהודה, ארץ-ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה ב, 1953, עמ' 172
- ^ פנחס נאמן, מסע סנחריב לא"י בשנת 701, בית מקרא יג, 1968, עמ' 71, 82
- ^ A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704-681 BC). Part 1, Eisenbrauns, 2012, עמ' 64 (הקטע חוזר גם בעמ' 95, 114, 131, 175, 192, 210 ו־222) וכן ב־A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704-681 BC). Part 2, Eisenbrauns, 2014, עמ' 48
- ^ בוסתנאי עודד, תולדות עם ישראל בימי בית ראשון, כרך ד', האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 33
- ^ 1 2 יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר ט, פרק יד, פסקה ב
- ^ Marguerite Yon, William A. P. Childs, Kition in the Tenth to Fourth Centuries B. C., Bulletin of the American Schools of Oriental Research, 1997, עמ' 12 doi: 10.2307/1357405
- ^ Nadav Na'aman, Sargon II and the Rebellion of the Cypriote Kings against Shilṭa of Tyre, Orientalia 67, 1998, עמ' 245
- ^ Nadav Na'aman, Sargon II and the Rebellion of the Cypriote Kings against Shilṭa of Tyre, Orientalia 67, 1998, עמ' 245–246
- ^ Nadav Na'aman, Sargon II and the Rebellion of the Cypriote Kings against Shilṭa of Tyre, Orientalia 67, 1998, עמ' 246
- ^ אריה קינדלר, מיטבעת צור, המקור העיקרי בימי־קדם של מטבעות־כסף בארץ־ישראל, ארץ-ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה ח', 1967, עמ' 318 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
- ^ Israel Ephʿal, Nebuchadnezzar the Warrior: Remarks on his Military Achievements, Israel Exploration Journal 53, 2003, עמ' 187
- ^ Nadav Na'aman, Sargon II and the Rebellion of the Cypriote Kings against Shilṭa of Tyre, Orientalia 67, 1998, עמ' 246–247
- ^ 1 2 Nadav Na'aman, Sargon II and the Rebellion of the Cypriote Kings against Shilṭa of Tyre, Orientalia 67, 1998, עמ' 247