ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל
פטיש ההסתדרות – סיכת-דש של חבר וועידה | |
בית הוועד הפועל של ההסתדרות בתל אביב | |
מדינה | ישראל |
---|---|
תקופת הפעילות | 1920–1994 (כ־74 שנים) |
ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל (בקיצור: ההסתדרות הכללית, הסתדרות העובדים או ההסתדרות) נוסדה בשנת 1920 על ידי נציגיהם של כ-4,400 פועלים שחיו אז בארץ, חלקם חברים במפלגות סוציאליסטיות כמו 'פועלי ציון', אחרים חברים במפלגות פועלים לא-סוציאליסטיות כמו 'הפועל הצעיר', אחרים מאוגדים ב'בלתי מפלגתיים' ואחרים לא מאוגדים כלל.
הרקע להקמת הארגון היה שותפות בין הפועלים במסגרת 'הגדודים העבריים' בסיומה של מלחמת העולם הראשונה, שותפות שהביאה את רובם למסקנה שלקראת הימים הבאים – הימים של אחרי 'הצהרת בלפור' ותחילת המנדט הבריטי – רצוי שהפועלים יופיעו ככוח מאורגן על מנת להבטיח את אופיה הפועלי-יצרני של החברה היהודית שהתגבשה בארץ-ישראל. המאמצים להקים מפלגת פועלים אחת לא עלו יפה (המאמץ יוכתר בהצלחה מרובה, אך לא מוחלטת, רק בינואר 1930 עם הקמת מפא"י), ובמקום זאת הוסכם לייסד ארגון שישרת את האינטרסים המשותפים לכלל הפועלים.
בשונה מארגוני עובדים ברחבי העולם, שאת מושג 'האינטרס' תפסו רק מנקודת המבט של הפועל (וכך הגיעו למסקנה שתפקיד ארגון העובדים הוא להשיג שיפור בתנאי העבודה והשכר), מקימי ההסתדרות שאפו לאגד את העובדים היהודים בארץ ישראל, שכירים למקצועותיהם ועובדים עצמאיים "החיים על יגיעם", אך גם לקחת חלק פעיל ביצירת מקומות עבודה.
העיקרון המרכזי שהנחה את מקימיה נוּסח עם הקמתה:
ההסתדרות הכללית מאגדת את כל העובדים החיים על יגיעם מבלי לנצל עבודת זולתם, לשם סידור כל העניינים היישוביים, הכלכליים והתרבותיים של המעמד העובד בארץ לבניין חברת העבודה העברית בארץ ישראל.
— מתוך החלטות ועידת היסוד של ההסתדרות.[1]
אין להבין את הצלחת היישוב היהודי להתארגן כך שתוכר זכותו למדינה עצמאית על ידי האו"ם ב-1947, ועוד קודם לכן על ידי הבריטים כבר ב-1937, ללא הבנת תפקיד ההסתדרות ביצירת התשתיות ההכרחיות לקיומו של חברה המסוגלת לקחת על עצמה את כל התפקידים: כלכלה, בריאות, חינוך, השכלה, תרבות, ספורט, תעסוקה, תשתיות וכן הלאה. לא בכדי מי שנמנה עם ראשוני יוזמיה ועמד בראש ההסתדרות במשך שנים – דוד בן-גוריון – היה לימים מנהיג היישוב לקראת ההכרזה על המדינה וראש הממשלה שלה עד 1963.[2]
עם קום המדינה עברה חלק מפעילות הארגון לאחריות הממשלה והארגון המשיך לפעול כאיגוד פועלים וניהול חלק ממפעלי המשק. בשנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90 נפרדה ההסתדרות ממרבית נכסיה, ובמאי 1994 עברה שינוי כ'הסתדרות העובדים הכללית החדשה' המתמקדת בעיקר בפעילות איגוד עובדים.
עקרונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההסתדרות פעלה להקמת חברת עובדים כוללת המבוססת על קואופרציה השייכת לעובדים ולא לבעלי הון אשר היוו את רובו של היישוב. הקמת היישוב והשאיפה למדינה יהודית בארץ ישראל היו בראשית סדר העדיפויות והפעילות התקיימה בשיתוף עם ההסתדרות הציונית העולמית וזרועותיה המבצעות: המשרד הארצישראלי והסוכנות היהודית. בעלייה השנייה עלו לארץ ישראל צעירים רבים בעלי תודעה סוציאליסטית. עולים אלה, שהחלו לעבוד כפועלים, הבינו עד מהרה שמדובר במצב חסר תקדים שבו ניתן להקים את המוסדות האוטופיים של מדינת הפועלים במקום בו כמעט ואין הפרדה מעמדית (כמתואר בהגותו של דב בר בורוכוב).[3] הסוציאליזם הציוני לא פסל לחלוטין את ההון הפרטי ואת האפשרות של קפיטליזם בארץ ישראל, אך דרש תכנון ריכוזי של ההשקעה כך שמרבית התמורה תגיע לעובדים ולא למשקיעים. ההסתדרות לקחה על עצמה גם תפקיד זה, של תיאום ו"הכוונה מלמעלה" של ההון.[4]
לפיכך מייסדי ההסתדרות ראו עצמם כמחויבים למשימות ומטרות רחבים ביותר.
עקרונות ההסתדרות, כפי שנקבעו בוועידת היסוד שלה, היו:
- ההסתדרות היא ארגון כללי של העובדים, כלומר מסגרת רחבה ככל האפשר, המקיפה עובדים מכל המגזרים והמקצועות (פועלים חקלאיים, פועלי תעשייה, עובדים במקצועות פקידות ומסחר ובעלי מקצועות חופשיים "המפרנסים עצמם ואינם חיים על חשבון עבודת זולתם") ולוקחת על עצמה משימות לאומיות.
- החברות בהסתדרות היא על בסיס אישי, כלומר לא באמצעות איגוד מקצועי, קבוצה פוליטית או אחרת. בניגוד למערכות איגוד מקצועי אחרות בעולם, בהן העובד מאוגד באיגוד ורק כחבר איגוד הוא שייך לארגון ארצי הרי שחבר ההסתדרות בראש ובראשונה השתייך ל"מדינת הפועלים" ורק לאחר מכן לאיגוד מקצועי, ועד עובדים ומועצת פועלים לפי מקצועו, מקום עבודתו ואזור מגוריו. חבר הסתדרות היה יכול להיות גם בלתי-מאוגד (סטודנט, עצמאי או מחוסר עבודה).
- מטרה מרכזית של ההסתדרות היא בניית תשתית התיישבותית של הציבור היהודי בארץ ישראל, באמצעות מימון התיישבות עובדת ושכונות פועלים בערים ובמושבות, הקמת מקומות תעסוקה, פיתוח מפעלים חיוניים להתיישבות כמפעלי מים, תחבורה, מזון, חציבה ובנייה וקליטת עלייה.
- הקמת מארג חברתי על יסודות שוויוניים על ידי יצירת מערכת כלכלית-חברתית קואופרטיבית של ציבור העובדים וצמצום פערים בין ציבור העובדים לבין המשקיעים המחזיקים בהון.
- איגוד עובדים למאבק נגד ניצול עובדים בשכר, בתנאי עבודה וכציבור צרכנים ומאבק נגד מה שלטענתם הוא חלוקה לא צודקת של הכנסות.
- קידום הפרט על ידי שיתוף העובד בתהליכים במקום עבודתו, קידומו המקצועי והחינוכי-כללי, קידום התרבות ותרבות הפנאי של העובד ומשפחתו, דאגה לבריאות העובד ומשפחתו, קידום תרבות המגורים ודאגה לשיכון ומערכת תומכת של עזרה הדדית וסעד לוותיקים בשעת צרה.
מאפיינים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההסתדרות היא מקרה יוצא דופן מבחינה עולמית, מאחר שאיננה רק איגוד עובדים, במובן של עמידה מאורגנת של ציבור עובדים מול מעסיק, אלא חברת עובדים שוויונית המבוססת על קואופרציה (שבה המפעל שייך לעובדים ולא לבעלי הון), על כל תפקודיה בתחומים רבים, החורגים מתחום התעסוקה, כגון חינוך, תרבות, בריאות, עזרה הדדית, יצירת מקומות התיישבות לפועלים. ראשי ההסתדרות עם הקמתה, ובראשם דוד בן-גוריון, ראו בראייה מרחיקת-לכת את הארגון ככלי להקמת מוסדות המדינה העתידה לקום.
לאחר הקמת המדינה המשיכה ההסתדרות לקיים את המוסדות הכלכליים והחברתיים הגדולים והמרכזיים ביותר של ישראל לאורך כשלושים שנה. ניהול כלכלי בלתי יעיל ומסורבל, חוסר תחרותיות בשוק חופשי, אי התאמה אידאולוגית לעולם משתנה ומבנה "דו-ראשי" של מעסיק (ובפרט מעסיק שנשלט במשך שנים ארוכות על ידי מפלגת השלטון, מפא"י) שהוא גם איגוד עובדים, הביאו את ההסתדרות ומפעליה למשבר בשנות ה-80. ביטול חברת העובדים, הגוף המעסיק של ההסתדרות, מכירת רבים מנכסיה ומפעליה לידיים פרטיות וריכוז מאמץ בתחום האיגוד המקצועי בשנת 1994, שינו את פניה והפכו אותה להסתדרות העובדים הכללית החדשה.
מבנה ארגוני
[עריכת קוד מקור | עריכה]לשם מימוש עקרונות אלה הוקם מבנה ארגוני דו-זרועי (זרוע הניהול והבניין של המשק ההסתדרותי מחד, וזרוע הטיפול בפרט והאיגוד המקצועי מאידך). המבנה הארגוני השתנה עם השנים (ראו בפרק ההיסטוריה של הארגון, להלן), אך בכל שנותיה של ההסתדרות היה בעל מבנה עקרוני אחיד.[5]
לכל חברי ההסתדרות הייתה זכות בחירה לוועידה הכללית של ההסתדרות, שהתכנסה בהתאם להחלטות הוועד הפועל ובתדירות נמוכה מאוד. בין 1933 ל-1942 לא הייתה אף וועידת הסתדרות, וכך גם בין 1949 ל-1956 ובין 1960 ל-1966. לוועידה נבחרו צירים לפי שיוך מפלגתי. בשיאה של ההסתדרות, בשנות ה-70, מנתה הוועידה כ-1,000 צירים. בתחילת דרכה היו מיוצגות בוועידה רק המפלגות הסוציאליסטיות, אך עם הזמן הצטרפו אליה כמעט כל המפלגות בקשת הפוליטית הישראלית.
הוועידה בוחרת במועצת ההסתדרות, שהיא הגוף המתמיד העליון של ההסתדרות בין הוועידות. המועצה היא הגוף המחוקק של ההסתדרות, דנה בנושאים עקרוניים ובוחרת בחברי מוסדות הביקורת, בית הדין של ההסתדרות ובית הדין לערעורים. כמו כן בוחרת המועצה בחברי הוועד הפועל, בהתאם להרכב המפלגתי של הוועידה.
הוועד הפועל התכנס בקביעות והיווה את הגוף המרכזי בפעולה השוטפת של ההסתדרות. מתוך הוועד הפועל נבחר גוף ביצועי – הוועדה המרכזת (כעין "ממשלה"), בת 20 חברים. כל חבר בוועדה היה אחראי של תחום פעילות מוגדר (אחד מהשינויים ברפורמה של 1994 והקמת ההסתדרות החדשה היה הפיכת הוועד הפועל ל"בית נבחרי ההסתדרות" והוועדה המרכזת ל"הנהגת ההסתדרות"). הוועד הפועל שלט בכל מוסדות ההסתדרות פרט למוסדות הביקורת ובתי הדין. ראש ההסתדרות, שתוארו הרשמי היה מזכ"ל ההסתדרות, נבחר על ידי הוועד הפועל; למעשה, היה זה יו"ר הסיעה הגדולה ביותר – עד 1994 יו"ר סיעת מפא"י בהסתדרות, או ממשיכי דרכה (המערך בגלגוליו השונים ומפלגת העבודה). מזכ"ל ההסתדרות היה ראש הוועדה המרכזת וראש הוועד הפועל.
במקביל לוועד הפועל, נבחרו נציגי ציבור למועצות פועלים מקומיות, שניהלו ענייני עובדים ברמה המוניציפלית ופעלו מול הרשויות המקומיות, היו אחראים על מועדוני תרבות, פעילות נוער עובד במסגרת המקומית וכדומה; למועצת הפועלות שטיפלה בנושאי עבודת נשים, מעונות לילדי אמהות עובדות (לימים: נעמת); ועידת הפועלים החקלאים והוועידה הציבורית של קופת חולים (שהיוותה למעשה את מועצת המנהלים של הקופה).
בית הוועד הפועל של הסתדרות העובדים הכללית ברחוב ארלוזורוב בתל אביב הוא מקום מושבה של הנהלת הסתדרות העובדים הכללית מאז שנחנך בשנת 1956.
הוועידה הכללית
[עריכת קוד מקור | עריכה]הוועידה הכללית נבחרה על ידי חברי ההסתדרות. לכאורה היו חברי ההסתדרות העובדים בארץ ישראל, הן שכירים והן עצמאיים, הן מאוגדים בוועדים והן עצמאיים שהצטרפו באופן יחידני, אולם למעשה, כל חבר בקופת חולים כללית הפך לחבר הסתדרות. כיוון שהחברות בקופת חולים כללית הייתה ברירת מחדל עבור ציבורים גדולים שקופות החולים האחרות לא הסכימו לבטח (עקרות בית, עולים חדשים, גמלאים ואחרים), היו בני אוכלוסיות אלה לחברים בהסתדרות באופן אוטומטי עם חברותם בקופת החולים, בכפוף לתשלום מס אחיד.
הבחירות לוועידה נערכו כרגיל כל ארבע שנים. כל חבר היה בעל זכות הצבעה שווה לוועידה (וכן למועצת הפועלות (נעמת) לחברות ומועצות הפועלים המקומיות). לכל מפלגה חברה בהסתדרות הייתה רשימת מועמדים, ומספר הצירים בוועידה לכל מפלגה נקבע לפי מספר הקולות שקיבלה כל מפלגה בבחירות. לאחר שנבחרו הצירים הם התכנסו במשך מספר ימים (בדרך כלל בתל אביב) ב"מושבים" שבהם בחרו במוסדות השונים, בבעלי התפקידים השונים (לפי משא ומתן בעל אופי מפלגתי) ודנו בנושאים עקרוניים.
הוועד הפועל
[עריכת קוד מקור | עריכה]הוועד הפועל ייצג את זרוע ההסתדרות האמונה על הטיפול בפרט והאיגוד המקצועי. הוועד הפועל הורכב ממליאה, שהיוותה את הגוף המחוקק של ההסתדרות ומאגפים.
האגף המרכזי ביותר היה האגף לאיגוד מקצועי, אשר היווה למעשה את זרוע ההסתדרות כאיגוד מקצועי ראשי. תחת האגף לאיגוד מקצועי נוהלו האיגודים המקצועיים והונחו ועדי העובדים במשק הישראלי. האגף פעל בתחומי חקיקה, הנחיות בקשר ליחסי עבודה (ובראשם הנחיות לגבי הסדרים לפתרון סכסוכי עבודה ושביתות), קידום מקצועי, בטיחות וגהות, עבודת נשים ונוער וכדומה.
אגפים אחרים בוועד הפועל טיפלו באגודת הספורט, "הפועל"; בקרנות פנסיה וקופות גמל; בתנועת הנוער "הנוער העובד והלומד"; בתרבות וחינוך (בכללם הוצאת הספרים "עם עובד" ועיתוני "דבר"); בהגנת הצרכן; קשרים בין-לאומיים; ייעוץ משפטי לחברי ההסתדרות; קליטת עלייה; מחקר ועוד.
פעילות המימון של הוועד הפועל התבצעה על ידי לשכת המס, אשר גבתה דמי חבר מחברי ההסתדרות ("מס אחיד"), ומס ארגון ממי שאינם חברים בארגון עובדים, אך חל עליהם הסכם קיבוצי או צו הרחבה שבהם נקבע ניכוי זה. פעילות נלווית של לשכת המס הייתה הנפקת תעודת החבר ("הפנקס האדום") לחברים ששילמו את מסיהם.[6]
בנוסף פעלו במסגרת הוועד הפועל מחלקות לניהול העצמי של ההסתדרות ככל גוף עתיר משאבים וכוח אדם.
חברת העובדים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – חברת העובדים
בכפוף לוועד הפועל (ולהלכה במקביל, כיוון שמזכ"ל ההסתדרות היה ראש שני הגופים כאחד) כיהנה הנהלת הזרוע השנייה של ההסתדרות, זרוע הניהול והבניין של המשק ההסתדרותי – הנהלת חברת העובדים.
חברת העובדים הייתה ארגון הגג של ניהול המשק ההסתדרותי וייצגה למעשה את עקרון הקואופרציה לפיו העובדים, חברי ההסתדרות, הם בעלי המפעלים ואמצעי הייצור בהם הם מועסקים. למעשה הייתה חברת העובדים מעסיק רב-עוצמה שחלש על חלקים גדולים של המשק הישראלי עד שנות השמונים. כמו כן חלשה חברת עובדים על אמצעי המימון של ההסתדרות ובראשם בנק הפועלים.
הגוף המנהל את חברת העובדים היה מזכירות חברת העובדים, אשר התמנתה על ידי הוועד הפועל. המזכירות מנתה 61 חברים ובראשה ישב מזכ"ל ההסתדרות עצמו.
המבנה ההיסטורי וכשלונו
[עריכת קוד מקור | עריכה]בניגוד לאיגודי עובדים בעולם הייתה ההסתדרות בה-בעת גם מעסיק גדול. הדבר היה חיוני לפי עקרונות ההסתדרות וחזונו של בן-גוריון שראה את ההסתדרות כתשתית למדינה. אולם, בחלוף הזמן הפך מבנה זה לבעייתי. חברת העובדים לא נשלטה ישירות על ידי ציבור הפועלים אלא באמצעות עסקנים פוליטיים נבחרים. בתקופת היישוב, לפני קום המדינה, נאלצו הגופים הכלכליים של חברת העובדים (שכללו הן את סולל בונה וחברות הסתדרותיות אחרות והן את הקיבוצים, המושבים והקואופרטיבים) להתמודד במסגרת שוק שלא הייתה בשליטת ההסתדרות. המשק ההסתדרותי נהנה, בחלקו, מתמיכה (מוגבלת) של התנועה הציונית ומנהלי משק זה היו צריכים לעמוד במבחנים של ניהול בתנאי שוק קשים. מנהל שנכשל – לא היה יכול להמשיך בתפקידו, כי הגוף שבניהולו לא היה יכול להחזיק מעמד. לאחר הקמת המדינה, בשנות שלטון מפא"י, השתנו התנאים והשפעת השלטון על הכלכלה הפכה למכרעת. מפעלי ההסתדרות נהנו מהעדפה פוליטית וכספית של השלטון, והצלחת מנהלי המפעלים הייתה תלויה יותר בקרבתם לשלטון מאשר בכושר הניהול שלהם. העובדים לא חשו שהם שולטים בנעשה בחברת העובדים. בשנים שלאחר התבססותה הראשונית של המדינה נאלצה הנהלת חברת העובדים להתמודד בשוק חופשי שנפתח והלך במרוצת השנים, ובפרט לאחר המהפך הכלכלי של 1977, ולפיכך חייבת הייתה להתייעל, דבר שבא לכאורה בסתירה למחויבויות ההסתדרות כמגנה על תנאי העבודה. בימים של חוסר החלטיות בהנהלת חברת העובדים (כגון בשנים שלפני כהונתו של פנחס לבון ובשנים שקדמו לכהונתו של יעקב לוינסון) שקעה החברה בהפסדים כבדים ובחוסר יעילות שנבע מניהול כושל על ידי עסקנים בלתי מיומנים. מאידך, בשנים בהן ניסו החברות שבשליטת חברת העובדים להתייעל הן התנגשו עם נציגי העובדים, הוועדים והאיגודים המקצועיים, חברי ההסתדרות. במקרה חמור שאירע בראשית שנות התשעים שיסו מנהלי מפעל סולתם, שהיה בשליטת חברת העובדים, כלבים בפועלים שובתים שהונחו על ידי האגף לאיגוד מקצועי של ההסתדרות. היה זה צעד חסר תקדים ביחסי העבודה בישראל.
חיים רמון טען שההסתדרות נכשלה בשל "המבנה הדו-ראשי" וסיכם את דעתו במילים הבאות:
כפל התפקידים של ההסתדרות – כמעסיק גדול וכארגון העובדים הגדול – פגע קשה ביכולתה לתפקד ולייצג כראוי את ענייני העובדים וכירסם מאוד באמון שהעובדים רחשו לה. שיא השפל של אותו עידן היה ב"ליל הכלבים" במפעל "סולתם", שבו שיסתה ההנהלה, נציגת ההסתדרות, כלבי תקיפה בעובדים השובתים.[7]
כשלים מבניים נוספים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההסתדרות הוקמה כגורם האמור לטפל בכל היבטי חיי הפועל ולא רק בתחום הצר של שוק התעסוקה ולכן נבנו בה מבנים ריכוזיים רבי-עוצמה. ההסתדרות, בניגוד לאיגודי פועלים בעולם, נבנתה "מלמעלה למטה" כלומר לא כארגון היררכי של איגודים מקצועיים ברמה המפעלית-אזורית-ארצית, אלא בראש ובראשונה כארגון פוליטי הנכפה על העובד באמצעות תמיכת המדינה והמעסיקים בהסדר, כיוון שוועד העובדים יונק את כוחו מההסתדרות. מכך עולה שכל עובד מאוגד ולמעשה כל חבר קופת חולים, מימן מדמי החבר ששילם את אחזקתו של מנגנון פקידים עצום.
ההסתדרות הסתמכה על מנגנונים בירוקרטיים גדולים, בעלי עוצמה כלכלית והשפעה פוליטית שנועדו בחלקם לשרת את צורכי ההישרדות שלהם עצמם (טענות על כך עולות כבר בשנות ה-20 מעל דפי "דבר" ו"קונטרס", ביטאון ההסתדרות). כל עוד עלה הדבר בקנה אחד עם ייצוג האינטרס של העובדים, לא גרם הדבר לקונפליקט פנימי (בניגוד להתמרמרות החברים), אולם עם הקמת המדינה, הפכו מנגנוני ההסתדרות במידה רבה לכלי בידי המפלגה השולטת הן בממשלה והן בהסתדרות – מפא"י. שליטה זו של מפא"י היוותה איום מתמיד על הבכירים במנגנון ההסתדרות (על ידי מאבקי כוח מפלגתיים כגון בין בן-גוריון ופנחס לבון או פנחס ספיר ויצחק בן-אהרן), על מקורותיה הכלכליים (חוזים של חברת העובדים, הלוואות נוחות) ובהתאם לכך, על יכולתה לייצג את האינטרס של העובד (תמיד נדרש מההסתדרות לגלות "הבנה" ו"אחריות"). הקשר למפלגת השלטון, שהיה קשר עמוק ואידאולוגי מתוך אמונה שהוא משרת את האינטרס הממלכתי ומוביל ליתר שוויון וביטחון תעסוקתי, סייע לשרידות המנגנון לאורך שנים. עם המהפך הפוליטי בשנת 1977, ולאור הצעדים הכלכליים ליתר ליברליזציה במשק ב-1981 ותוכנית הייצוב הכלכלית של 1985, נאלצה ההסתדרות להתמודד מול שרי אוצר עוינים מחד ומול ציבור עובדים עוין מאידך וכתוצאה מכך, נחלש כוחה.[8]
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ארגוני הפועלים הקודמים
[עריכת קוד מקור | עריכה]במושבות העלייה הראשונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כבר בשנות העלייה הראשונה התארגנו פועלים במושבות בארגונים לשם שמירה על זכויותיהם ולשם עזרה הדדית. האגודה הראשונה, בראשות מיכאל הלפרן, אבא רומנוב, אברהם אייזנברג, יהודה גרזובסקי (גור) ויחזקאל דנין (סוכובולסקי), קמה בראשון לציון ב-1887 ופעלה זמן קצר עד שחוסלה עקב האשמתה בליבוי יצרים במושבה כנגד פקידי הברון רוטשילד. אגודה נוספת הייתה "אגודת העשרות" ("אגודת אחים") שנוסדה ברחובות ב-1891 במתכונת אגודה חשאית בהשראת אגודת בני משה. לאגודה היו שתי מטרות. אחת אחווה בין החברים שהתבטאה בעזרה הדדית, מטבח ומכבסה משותפים וקופה משותפת, והשנייה הגנה, שמירה וארגון צבאי ב"עשרות", כלומר מסגרות של עשרה פועלים כל אחת לשם הגנה עצמית. האגודה התכוונה להתיישב בוואדי חנין (נס ציונה) אך התפוררה כעבור שנה. בין חברי האגודה נמנו נח שפירא ('ברנש'), אפרים חרל"פ,[9] יצחק חיותמן, ישראל בלקינד ויחיאל מיכל הלפרין.[10]
למרות התארגנויות זעירות אלה ואחרות, ציבור הפועלים ככלל לא היה מאוגד ולהתארגנויות שהיו לא היו מטרות משותפות. עם זאת כבר התארגנויות ראשוניות אלה הציבו את הנקודות המרכזיות לכל הסתדרויות הפועלים הציוניות לעתיד לבוא והן: התיישבות חקלאית, שיתוף משאבים ופרנסה בכבוד מעמל כפיים.
ב-1903 כינס מנחם אוסישקין את ציוני ארץ ישראל בכנסייה הארץ ישראלית הראשונה בזכרון יעקב, אחת מהחלטות ה"כנסייה" שלא יושמו הייתה הקמת הסתדרות כללית של ציוני ארץ ישראל החיים מעמלם ואינם מקבלים צדקה. הסתדרות המורים הייתה היחידה שהוקמה כתוצאה מהחלטה זו והיוותה את האיגוד המקצועי הראשון בארץ ישראל.
פועלי העלייה השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במסגרת העלייה השנייה עלו לארץ פועלים צעירים בעלי תודעה סוציאליסטית. הם התארגנו בשני סוגי התארגנות מקבילים, במפלגות פוליטיות ובראשן הפועל הצעיר ופועלי ציון (ומאוחר יותר הפועל המזרחי) ובהתארגנויות לא-מפלגתיות על בסיס מקומי ובהן ארגונים שתפקדו כאגודות מקצועיות וארגונים שתפקדו במסגרת כמו-צבאית.
המפלגות כללו כל אחת שירותים לעובד כגון משרד לחיפוש עבודה, מסגרות עזרה הדדית ושיתופית (מטבח משותף לפועלים, מכבסה, סיוע רפואי כקופות חולים וחדרי חולים וסיוע כספי לפועל שנפל למשכב והפסיד ימי עבודה). אחד הארגונים המרכזיים בפעילות זו היה קפא"י – קופת פועלי ארץ ישראל של מפלגת פועלי ציון, ששימש כמנגנון כלכלי למימון הפעילות. לכל מפלגה היה "משרד קבלני" שדאג לארגן את העבודות הציבוריות כגון סלילת כבישים ופעל כלשכת תעסוקה. המטרה המפלגתית הייתה לכונן מסגרות שיאפשרו הקמת חברה עצמאית צודקת ושוויונית ברוח ערכי הציונות והסוציאליזם. למפלגות הייתה זיקה אל תנועות האם שלהן בגולה (שכללו מספר גדול הרבה יותר של חברים) ולכן שיקוליהן חרגו מדאגה לעובד העברי בארץ ישראל.
ארגוני הפועלים האזוריים דאגו לפועל ברמה המקומית ולהתמודדותו מול האיכרים נותני העבודה. התארגנויות אלה כוללות את הסתדרות פועלי יהודה, הסתדרות פועלי השומרון והסתדרות פועלי הגליל. לכל אחת משלוש ההסתדרויות הייתה קופת חולים משלה וקופה משותפת נפרדת. ההתארגנות הכללית הראשונה של שלוש ההסתדרויות הייתה הקמת המשביר המרכזי ב-1916 ככלי להתמודדות עם קשיי המחייה בתקופת מלחמת העולם הראשונה. ההסתדרויות עסקו פחות ברמה האידאולוגית ויותר ברמת הקיום הפרקטי. הגורם המניע בהסתדרויות המקומיות היו אנשי תנועת "הבלתי מפלגתיים", עם זאת חלק מהחברים בהסתדרויות המקומיות היו אנשי מפלגה.
ארגונים לא מפלגתיים נוספים היו "בר גיורא" ו"השומר", שפעלו כארגונים צבאיים וארגוני פועלים ללא מעסיק ("לגיון העבודה" של בר גיורא). גם בארגונים אלה היו מרכיבים של עזרה הדדית, שיתוף משאבים ופרנסה עצמית מעבודה בנוסף למרכיב ההגנה העצמית. לארגון "השומר" הייתה קופת חולים עצמאית וקופת עזרה הדדית לסעד לחולים ופצועים.
כבר בשנת 1911, עוד לפני הקמת הסתדרויות הפועלים החקלאיים, התנסו פועלים מאורגנים בהצלחה, בעת השביתה המאורגנת בחוות כנרת כנגד תנאי הניצול של מנהל הפעילות במקום, האגרונום ברמן. השביתה הוכיחה לפועלים שיש בידם כוח לשנות את תנאי העסקתם ושלמשרד הארצישראלי יש אינטרס לשתף עמם פעולה ביישוב סכסוכי עבודה.[11]
איגודים מקצועיים עירוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]עובדים בערים ובמושבות התארגנו באיגודים מקצועיים לפעולה מאורגנת משותפת מול מעסיקיהם. בין האיגודים המקצועיים הגדולים נמנו איגוד פועלי הדפוס (בתל אביב ובירושלים, שאחת מפעילותיו המרכזיות והלוחמניות הייתה רחל ינאית בן-צבי), הסתדרות פועלי הרכבת, הסתדרות פועלי הדואר והטלגרף, הסתדרות הפקידים, פועלי הכבישים והעבודות הציבוריות והאיגוד המקצועי העירוני הוותיק ביותר, הסתדרות המורים, שהוקמה ב-1903.
בתל אביב ארגן מנחם שיינקין ב-1908 את מרכז בעלי מלאכה, שאיגד בעלי מלאכה עצמאים, בטענה ש"אינם פחות חלוציים וציוניים" מן הפועלים. במסגרת התארגנות זו הוקמו מוסדות עזרה הדדית כקופת-חולים וקופת-מלווה ואורגנו מפעלי חינוך ותרבות.[12]
לקראת הסתדרות כללית
[עריכת קוד מקור | עריכה]פיצול כוח הפועלים למספר מסגרות ארגוניות בעלות מרכיבים משותפים חופפים גרם לחוסר יעילות בתפקוד ולהחלשת הכוח. לאחר מלחמת העולם הראשונה חלו מספר שינויים בארץ ישראל שחייבו פעולה שונה. היישוב היהודי נפגע עקב המלחמה ונדרש מאמץ מיוחד כדי לקומם אותו. הצהרת בלפור והכיבוש הבריטי של ארץ ישראל נראו כתחילתה של התגשמות בניית הבית הלאומי. התחדשות העלייה השלישית הביאה עולים רבים ונמרצים בעלי תודעה סוציאליסטית שלא היו קשורים לאחת מן המפלגות וחיזקו את "הבלתי מפלגתיים". כך קמה ב-1919 תנועת אחדות העבודה שדחפה לכיוון של איחוד הכוחות לפי חזונו של דוד בן-גוריון עוד בנאומו בקונגרס הציוני של 1906. בעיתונות הפועלים התפרסם בנובמבר 1919 "קול קורא" מאת יוסף טרומפלדור שקרא לאיחוד כוח הפועלים, אשר הפך לצוואה עם נפילתו של טרומפלדור במרץ 1920.
הקמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בחנוכה תרפ"א, 4 בדצמבר 1920, התכנסה בטכניון בחיפה ועידת הייסוד של ההסתדרות. על אף הדרישה שעלתה מצד "אחדות העבודה", ההסתדרות לא ביטלה את המפלגות אלא קמה כגוף מארגן על-מפלגתי שהצירים בוועידתו נקבעו לפי מפתח מפלגתי.
בבחירות השתתפו 4,433 פועלים, 42% מהם השתייכו ל"אחדות העבודה", 30% ל"הפועל הצעיר", 19% לרשימת "החלוצים העולים החדשים" (איחוד בין "החלוץ", "השומר הצעיר" ו"צעירי ציון"), 7% ל"מפלגת פועלים סוציאליסטית עברית" (מפס"ע, מפלגה קומוניסטית מפורשי "פועלי ציון" שהתפרקה ב-1921) ו-2% לרשימות אחרות. סך הכול השתתפו בוועידת הייסוד 87 צירים.
כך נשמרה החלוקה המפלגתית מחד ואוחדו הכוחות מאידך. הוחלט שקופות החולים השונות יאוחדו לקופת חולים כללית אחת, הוחלט על הקמת חברת העובדים כקואופרציה שבבעלותה יוחזקו אמצעי הייצור, המפעלים והמשקים החקלאיים של ההסתדרות (הוקמה ב-1923).
אנשי "אחדות העבודה" בראשות בן-גוריון, ברל כצנלסון, יצחק טבנקין, דוד רמז, שמואל יבנאלי, אליהו גולומב, דב הוז ודוד זכאי, שנבחר למזכ"ל הראשון של ההסתדרות, דחפו לפעילות רחבה, על-מפלגתית וחובקת-כל למיצוב ההסתדרות כתשתית לבית לאומי. אנשי "הפועל הצעיר" (בהם יוסף שפרינצק, יוסף אהרונוביץ, חיים ארלוזורוב, אליעזר קפלן ואחרים) ראו בהסתדרות ארגון מוגבל יותר בהיקפו ובמשימותיו, בדגש על הטיפול בפרט ומשימות מסורתיות של איגוד עובדים כגון ייצוג מול מעסיקים והשגת תנאי עבודה וביטוח משופרים.
בין השנים 1920–1948
[עריכת קוד מקור | עריכה]העשור הראשון (1920–1929)
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעשור הראשון להקמתה עסקה ההסתדרות בארגון ובאיחוד כל המסגרות הנפרדות שהיו קיימות קודם לכן תחת "מטרייה" ארגונית אחת (ובפרט קופות החולים והמשביר המרכזי). בעשור הראשון אוחדו ההסתדרויות החקלאיות והוקם "המרכז החקלאי" שתיאם את כל הפעילות במגזר זה בראשותו ארוכת השנים (כ-40 שנה) של אברהם הרצפלד. כן היה ניסיון לאחד גם את האיגודים המקצועיים שקדמו להסתדרות, אולם חלק מהם כמו הסתדרות המורים וההסתדרות הרפואית נותרו כאיגודים חוץ-הסתדרותיים. הוקמה חברת העובדים ובמסגרתה המוסדות העיקריים של משק הפועלים כבנק הפועלים, "המשרד לעבודות ציבוריות" (כעין לשכת תעסוקה) שאיחד שני משרדים בעלי שם זהה שהופעלו על ידי שתי המפלגות העיקריות, וממנו צמח מאוחר יותר סולל בונה, חברת "שיכון" (שהקימה את שכונת בורוכוב בגבעתיים, ואת מעונות עובדים בתל אביב, חיפה וירושלים). כן הוקמו תנועת הנוער העובד ומועדון ספורט "הפועל". ברפורמה כלכלית שבאה בעקבות משבר כלכלי וארגוני ב-1926 נוסדה חברת "תנובה" כזרוע השיווק של ההתיישבות העובדת ונפרדה בכך מהמשביר המרכזי וחברת יכין לעיבוד חקלאי ולתעסוקה. נוסדו העיתון "דבר", הוצאת הספרים דבר ותיאטרון האהל. מורי "ועדת התרבות" של ההסתדרות נשלחו ללמד בהתיישבות ובשכונות פועלים, בבתי ספר שיהפכו לימים לזרם העובדים בחינוך (ביוזמת רוזה כהן, אמו של יצחק רבין). בנוסף, נוסדו בעשור זה מפעלים וארגונים נוספים שהיוו את השדרה המרכזית הן של המשק ההסתדרותי והן של הטיפול בפרט.
המימון הראשוני לפעילות ההסתדרות הגיע ממניות בנק הפועלים שנמכרו ליהודים מחוץ לישראל, בעיקר בארצות הברית, ומ"מגבית ההסתדרות" שניהלו דוד רמז, דב הוז וזלמן רובשוב (שזר) בין השנים 1926–1928, שגייסה כספים מתנועת הפועלים היהודית באמריקה, בסיועו של אברהם (אייב) קאהאן, עורך העיתון היהודי המרכזי "פארווערטס" וראש המגבית בארצות הברית, מקס פּיין, מזכיר ה"געווערקשאפטען" (איחוד האיגודים המקצועיים היהודים).[13]
אחד הצעדים המשמעותיים בהתפתחות ההסתדרות היה ההכרה של הסוכנות היהודית, הנהגת היישוב היהודי, בהסתדרות כזרוע ביצועית. הכרה זו נבעה בין היתר בהפקדת האחריות על ארגון ההגנה העצמית היהודי בידי ההסתדרות. אחריות ההסתדרות על ארגון ההגנה, שקם מספר חודשים לפני קום ההסתדרות בוועידת אחדות העבודה, הייתה מלאה בשנים השקטות יחסית שבין 1920 ל-1929. ב-1930 הוקמה המפקדה הארצית של "ההגנה" על בסיס הרכב הוועד המרכזי של הארגון שהורכב בחציו מאנשי הסתדרות ובחציו מ"אזרחים" (כלומר חברים בסוכנות היהודית שאינם חברי הסתדרות). ההסתדרות גייסה את עובדיה ומפעליה לסיוע במשימות לאומיות-ביטחוניות נוספות כגון המוסד לעלייה ב' וחומה ומגדל. הקואופרטיבים לתחבורה, סולל בונה, הארגז, משקי ההתיישבות העובדת ועוד נטלו חלק במאמץ המלחמתי כמחלקות הלוגיסטיקה וההספקה של "ההגנה" ונציג קופת חולים, ד"ר חיים שיבא, היה ראש מחלקת הרפואה של "ההגנה" ובכך היוותה קופת חולים של ההסתדרות את הגרעין ל"חיל הרפואה".[14] אימונים גופניים במועדוני הספורט של "הפועל" שמשו כהסוואה להכשרה צבאית ובמועדון השיט של הפועל התקיימו הכשרות ימיות שישמשו לימים כגרעין הפלי"ם.
במשך כל העשור הראשון כמעט היה דוד בן-גוריון מזכ"ל ההסתדרות. בראשית העשור צמחה ההסתדרות באופן מהיר ובלתי שיטתי. נוצר מספר רב של ארגונים ומנגנונים, מבוססים ברובם על היכרות אישית בין חברים ויוזמה ספונטנית כמעט. בן-גוריון חש חוסר שליטה בנעשה ולכן חייב עד מהרה חובת ציות להנהגת ההסתדרות ולהחלטותיה. ההסתדרות, לפי בן-גוריון, חייבת להתנהל לפי מדיניות שתקבע על ידי פוליטיקאים מקצועיים במוסדות ההסתדרות, הנבחרים, אמנם על ידי החברים, אך מרגע היבחרם מתנהלים כגוף מכוון הקובע מדיניות ומיישם אותה.[15]
בשנת 1921 הוקם בהסתדרות מוסד משפטי פנימי שנקרא "משפט החברים". מוסד זה עסק בעיקר בדיני ממון, בבעיות משמעת של חברי הארגון, פגיעה לרעה בהסתדרות ומוסדותיה, ובענייני עלבון וכבוד. הוא הוקם לאחר שבתנועת העבודה התגבשה הדעה שהמשפט הבריטי מכיל עקרונות בורגניים, ושיש צורך במערכת משפטית עצמאית של התנועה שתשפוט לפי עקרונותיה.
לקראת סוף העשור, עם העלייה הרביעית העירונית ברובה ועליית מנהיגי מפלגת צ"ס שהשתלבו עד מהרה בהנהגת ההסתדרות (בבה וישראל בר-יהודה (אידלסון), זלמן ארן, מרדכי נמיר וישראל ריטוב) הוקמו מועצות פועלים חזקות בערים חיפה (מפ"ח), תל אביב, יפו וירושלים, שאיגדו את העובדים העירוניים ומועצת הפועלות לקידום ענייני נשים עובדות. מועצות אלה ביקשו להכניס להסתדרות גוון של מאבק מעמדי-מהפכני והשפיעו על הכיוון בו תפעל ההסתדרות משנות השלושים ואילך, כגוף בעל בסיס עירוני הלוחם את מלחמת מעמד הפועלים השכירים ופחות כנציג ההתיישבות העובדת הבונה והיוצרת.[16]
העשור השני (1930–1939)
[עריכת קוד מקור | עריכה]העשור השני לייסוד ההסתדרות עומד בסימן התחזקות שיתוף הפעולה בין ההסתדרות לבין המוסדות הלאומיים. בעשור זה הושם דגש על משימות לאומיות בתחומי הביטחון ובניית עצמאות יהודית בכל התחומים, במיוחד כדרך להתמודד עם המרד הערבי הגדול. אחד הגורמים המקשרים הבולטים בין ההסתדרות לסוכנות היהודית בתקופה זו הוא דוד בן-גוריון, שעבר ב-1935 מתפקידו כמזכ"ל ההסתדרות לכהונת יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית.
ב-1935 הוקמה חברת המחצבות "אבן וסיד", שסיפקה חומרי גלם למפעלי סלילה ובנייה וכן תפיסת שטחים אסטרטגיים בארץ (למשל מחצבות מגדל צדק ליד ראש העין), בשיתוף עם הסוכנות היהודית הוקמה חברת "מקורות" (1937) לאספקת מים וחברת "נחשון" ל"כיבוש הים" על ידי בניית נמל תל אביב ותפעולו על בסיס עבודה עברית. במסגרת "כיבוש הים" הוקמו גם קואופרטיבים כ"העוגן" ו"נמליט" לעבודות סבלות ודיג במים עמוקים וחק"ל (בשותפות הסוכנות) לאספקת מקומות עבודה בחקלאות. ב-1939 הקימו הסוכנות היהודית וההסתדרות את חברת "אווירון" לתחבורה ותובלה אווירית וב-1945 את חברת הספנות "צים" (ראשי תיבות: צי יהודי מסחרי), יחד עם חברת נחשון.
תחום נוסף שזכה לפיתוח בעשור השני הוא אגף העזרה ההדדית. במסגרת העזרה ההדדית הוקמו מוסדות סוציאליים שהיוו את הבסיס לביטוח הלאומי. ב-1930 נוסדה "קרן נכות". ב-1931 נוסדה "קרן חוסר עבודה" לקצבאות אבטלה, שהייתה ל"משען" ב-1935. ב-1937 נוסדה קרן "מציב" לסיוע למשפחת החבר לאחר מותו וב-1939 קרן הפנסיה "מבטחים". בתחום הבריאות נוסדו בעשור השני סנטוריום (בית מרפא) לחולי ריאות ובית חולים למחלות עצבים ורוח "גהה", ו"בית פיינסטון" ברמות השבים לחולים חשוכי מרפא.
בזירה הבין-לאומית הפכו נציגי ההסתדרות ב-1932 לאינטרנציונל איגודי הפועלים לנציגים המוכרים הראשונים של התנועה הציונית בארץ ישראל בארגון בין-לאומי. הקדימו אותם רק רוכבי האופניים של "הפועל" שהשתתפו לראשונה בתחרות בין-לאומית באירופה ב-1931.
בהיעדר חוקי עבודה היה תחום יחסי העבודה לשדה מאבק פרוע בין השנים 1932–1934. הן מצד מעסיקים בנוגע לפיטורי עובדים ותנאי עבודה ושכר (למשל הרעת תנאים, פיטורים ללא התראה, שכירת פועלים בלתי-מאורגנים ובפרט פועלים ערבים, הגדלת מכסות ייצור ללא תמורה וכדומה) והן מצד ההסתדרות שהכריזה על שביתות ללא התראה מראש. ההסתדרות תבעה לעצמה מונופול בתחום השמת העובדים ודרשה ממעסיקים לקבל לעבודה רק עובדים מאוגדים שנשלחו מלשכת ההסתדרות, ובכך דאגה לתנאיהם. במקומות בהם לא הייתה למעסיקים ברירה הם הסכימו, אך במקומות בהם הייתה אלטרנטיבה, פועלים ערביים או פועלים יהודים שנשלחו על ידי לשכות העבודה של בית"ר, הכניסו מעסיקים לעבודה עובדים שאינם חברי הסתדרות ופרצו שביתות וסכסוכים אלימים.[17] הדברים הגיעו לשיא בשביתה בבית החרושת "פרומין" בירושלים באוקטובר 1932 ובמרץ–אפריל 1933 ב"שביתה הגדולה" בענף הבנייה בפתח תקווה ובהדר הכרמל בחיפה. המעסיקים שכרו אנשי בית"ר לעבוד במקום הפועלים השובתים וההסתדרות הציבה אנשי-זרוע כדי למנוע מפועלים החפצים בכך מלהיכנס אל שטחי העבודה (פלוגת פועלים ל"סידור עבודה" התארגנה למשל בחיפה ביוזמת מי שהיה ראש מועצת הפועלים שם, ולימים ראש העיר, אבא חושי ובראשות יוסף אלמוגי). הדבר גרר התפרצויות אלימות עד כדי שפיכות דמים והאשמות הדדיות חריפות בעיתונות התקופה. ההסתדרות הואשמה בבולשביזם בסגנון ברית המועצות והאשימה את תנועת בית"ר בפשיזם ושנאת פועלים (ראו הרחבה בפרק ההתנגדות להסתדרות ביישוב להלן). בלב סערת הרגשות, ב-16 ביוני נרצח בתל אביב אחד מהמנהיגים המבטיחים של תנועת העבודה, חיים ארלוזורוב. ההסתדרות דרשה להוקיע את תנועת בית"ר בשל ההסתה שקדמה לרצח. אולם בין מרץ ליוני 1934 (ובמיוחד לאחר שאברהם סטבסקי, פעיל בית"ר שנחשד ברצח, שוחרר מחוסר הוכחות) נערכו מאמצי פשרה בין מפא"י להסתדרות הצה"ר הרוויזיוניסטית והסתדרויות פועלים אחרות וארגוני מעסיקים שהביאו לסטטוס קוו ביחסי העבודה על ידי הקמת מסגרות לבוררות מוסכמת בין עובדים מאורגנים לבין מעסיקים. הדבר לא מנע שביתות וסכסוכי עבודה אך סיים את האווירה המלחמתית.[18]
העשור השלישי (1940–1948)
[עריכת קוד מקור | עריכה]העשור השלישי עמד בצל מלחמת העולם השנייה והפעילות הצבאית והמדינית כנגד הבריטים. ההכרזות של ועידות ההסתדרות מעשור זה נראות כהכרזות מדיניות: עידוד גיוס לצבא הבריטי, גינוי לשלטון הבריטי וכדומה. משאבי היישוב המאורגן גויסו למאמצים המלחמתיים. עם זאת, התפתח בעשור זה האגף לאיגוד מקצועי. מועצות הפועלים האזוריות ייצגו את הפועלים מול מעסיקיהם באותו אזור. כתוצאה מכך הפכו המועצות, ובמיוחד לשכות העבודה המקומיות, לגוף רב עוצמה. הן קלטו את העולים, הן קבעו את חלוקת העבודה, הן ניהלו משא ומתן מול מעסיקים ויכלו אף להכריז על סכסוך עבודה מקומי והן שגבו את דמי החבר ותיווכו בין החבר לבין בית הספר וקופת חולים. האיגוד המקצועי עד שנות הארבעים ייצג ענפים מקצועיים מסוימים במבנה ארצי בעוד שרבים מחברי ההסתדרות היו פועלים זמניים בעיקר בענפי המטעים והבניין. רק לאחר מלחמת העולם השנייה חלה התפתחות של ממש בתעשייה בארץ ישראל ומעמדם של האיגודים המקצועיים וועדי העובדים הלך והתחזק.
איגודים מקצועיים הוקמו בתעשייה כגון "הסתדרות המהנדסים" (1941), "איגוד פועלי הדפוס, הכריכה והקרטונאז'" (1942), "איגוד הימאים" (1943), "ארגון פועלי החרושת ההסתדרותית" (1945) ועוד. אבן דרך חשובה בהתפתחות ההסתדרות כארגון מקצועי הייתה ב-1940 עת נחתם לראשונה הסכם עבודה קיבוצי כללי במשק העברי עם התאחדות בעלי התעשייה. ההסכם כלל תשלום תוספת יוקר לעובדים בהתאם להתייקרות הממוצעת במשק. ההסתדרות ראתה בהסכם ערך מעבר להישג המיידי, הייתה בו הכרה רשמית בצורך לרתימת המעסיקים והעובדים כאחד לאידיאל הציוני הגדול יותר של בניין החברה. ההסתדרות החלה בונה לעצמה מעמד של גוף מדיני-ממלכתי הממתן דרישות פרועות מ"השטח" ("טריידיוניוניסטיות") ומגשר על הפערים מתוך הדגשת שותפות הרעיון.
בעשור זה חל מהפך בהרכב ההסתדרות ומספרם של הפועלים העירוניים עלה על זה של הפועלים החקלאיים. הפועלים העירוניים, בני העלייה הרביעית והחמישית היו שכירים החרדים למעמדם ולא הפועלים החקלאים של דור העלייה השנייה והשלישית שראו לנגד עיניהם הקמת חברה מתוך שיקולים לא-אנוכיים. רבים מהם ראו בהסתדרות כלי למאבק מעמדי בעל גוון מיליטנטי ולא עוד כלי לסוציאליזם קונסטרוקטיבי.[19] מאידך, חברי הקיבוצים ביססו במסגרת הקיבוץ המאוחד והקיבוץ הארצי את המסגרות המקבילות למסגרות ההסתדרותיות, הן בתחומי החינוך והתרבות (תנועות הנוער המחנות העולים והשומר הצעיר, בהתאמה, הוצאות לאור ומערכות חינוך) והן בתחום הארגוני, כחלופה ל"מרכז החקלאי" ההסתדרותי המסורבל.
חברי ההסתדרות מנו בשנות הארבעים כ-75% מהשכירים היהודים, אך רובם ראו בחברות בהסתדרות תועלת אישית יותר מאשר התפקדות מתוך זיקת רעיונית.[20]
ניתן לסכם את פעילותה של ההסתדרות במשך 28 שנות המנדט ואת חשיבותה היחסית בשאלה אותה מעלה יעקב שביט:
השאלה המרכזית, לדעתנו, שיש לשאול היא כיצד הייתה מתגבשת דמות של החברה היהודית החדשה בארץ-ישראל, שחלק גדול מהעולים אליה היו פועלים ועובדים חסרי-רכוש, ללא מוסד חזק שיכול היה להבטיח קליטה, תעסוקה ומידה מסוימת של ביטחון ושל ודאות חברתית. אפילו לא הצליחה ההסתדרות להגשים את העקרונות האידאולוגיים שלה, הרי ברור, כי מילאה תפקיד ראשון במעלה בגיבוש החברה היישובית, וכי בלי ארגון כללי, מקיף וחזק של הפועלים השכירים היו לא רק תולדותיו של מעמד-הפועלים אלא גם תולדות היישוב היהודי כולו בארץ שונים מן הקצה אל הקצה.
— יעקב שביט, ההסתדרות הכללית בת 65[20]
ההתנגדות ביישוב
[עריכת קוד מקור | עריכה]התחזקות ההסתדרות בקרב המוסדות הציוניים היוותה איום של ממש על הציונים הלא-סוציאליסטיים. זאב ז'בוטינסקי הגדיר את ההסתדרות כפיצול נאמנות. ההסתדרות, לדבריו, מניפה שני נסים (שני דגלים): הדגל הציוני מחד והדגל האדום של הסוציאליזם העולמי מאידך. לשיטתו, אין שני הדגלים יכולים לדור יחד בכפיפה אחת ועל הציונות להניף דגל אחד: "חד-נס", דגל הציונות בלבד. התקפותיו על ההסתדרות הלכו וצברו תוקף בייחוד על רקע האווירה האלימה של שביתות ומאמצי שבירת שביתה.[21] אחד ממאמריו המצוטטים ביותר בנושא הוא "יאָ, ברעכען! ('כן, לשבור!'), שפורסם בשער ביטאון בית"ר "חזית העם" ב-1932, הקורא לשבירת ההסתדרות.[22] בעיני השמאל הייתה זו הכרזת מלחמה על העבודה המאורגנת בארץ ישראל,[23] מאמרים אחרים מאותה תקופה נשאו שמות כגון "שלטון האגרוף בארץ ישראל" ו"צלב הקרס האדום".
שביתות שארגנה ההסתדרות נתפסו בעיני הרוויזיוניסטים כ"בולשביזם" ועוררו מורת רוח רבה בקרב מעסיקים. ההתקפות באו על רקע ההתנגשות בין עולי העלייה הרביעית והחמישית, בהם בורגנים ובעלי הון שביקשו לפתוח בארץ עסקים לבין המשק ההסתדרותי המאורגן ופועלים לא-סוציאליסטים. בעלי ההון נדהמו מעוצמת ארגון הפועלים המאורגן וממה שתפסו כהצרת צעדיהם על ידי שביתות חוזרות ונשנות, והפועלים סירבו לקבלת עבודה רק דרך הלשכות ההסתדרותיות וביקשו להתקדם בזכות עצמם וללא "פטרון". זאב ז'בוטינסקי רמז שיש בשביתות משום חבלה במעשה הציוני ושיתוף פעולה עם אויבי הציונות. דרישתו הייתה להקים מוסד לאומי-ציוני לבוררות בין מעסיקים לפועלים בכל סכסוך פרטי (כעין "בית דין לעבודה") ולהוציא את המשא-ומתן מידי ההסתדרות. ההסתדרות התנגדה לדרישה זו עקב היותה סותרת את עקרון השוויון ומחלישה את הפועל או קבוצת הפועלים הבודדת כשהיא באה להתדיין מול מעסיק ללא ה"גב" החזק של הסולידריות הכללית של כלל הפועלים.
באים בני אדם וקצת הון בידם, קונים פרדסים, רוצים לייסד בתי חרושת חדשים, בכל מקום ומקום בונים בתים – בקיצור יש חיים ושמח: אולם כל שבוע, כמעט כל יום, מגיעה ידיעה על שביתה חדשה. איזו סתירה פנימית טמונה בכל העניין של "התיישבות המעמד הבינוני". מצד אחד נשבעים השמאליים, כי גם הם תומכים בעלית המעמד הבינוני, כי יימנעו מלחרף ולגדף את אנשי ה"עליה הרביעית"; אולם אין זה מונע מהם מלהתכונן להתקפה חדשה על ה"רכוש" היהודי.
מה פירוש ההגדרה "עבודה זרה"? מבחינה דתית זהו המנהג להשתחוות לפני מזבחות הרבים, מבלי לבדוק אם אלה הם המזבחות של אלוהי האמת. הוא הדין גם מבחינה רעיונית: זוהי כריעת ברך בפני סיסמאות פופולריות ללא חקירת נכונותן... אולם מצבו של עם בגולה הוא המצב הבלתי נורמלי מכל שאפשר לתאר; זהו מצב של מחלה אורגנית עמוקה. ואין מחלה, שאותה אפשר לרפא באותן השיטות, שלפיהן חי האדם הבריא... ייתכן שבארצות אחרות זאת היא אמת קדושה, כי חובתו העליונה של הפועל היא הסולידריות המעמדית שלו עם כל יתר הפועלים, הגם שאפילו בנידון זה קיימים ספקות גדולים וחשובים, אבל בשעה שעם רוצה לבנות את מולדתו, אין סולידריות מעמדית זאת יכולה להיות החובה ה"עליונה": הסולידריות הלאומית עומדת מעליה. ולעובדה, שהאינטרסים הלאומיים שלנו בארץ-ישראל אינם עולים בד בבד עם מלחמת המעמדות, ובייחוד עם שביתות, מסכימים, בלי ספק, תשעים אחוז מכל אלה, הקוראים את השורות האלו, אם כי איני יודע מהי השתייכותם המפלגתית.
— זאב ז'בוטינסקי, כן! לשבור
מלבד לרוויזיוניסטים, בהם תלו ראשי תנועת העבודה את האשם ברצח ארלוזורוב ונידו אותם, נטו מוסדות ההסתדרות לשתף פעולה עם גורמים קרובים לה בהשקפתם כהפועל המזרחי והסתדרות המורים ואף עם הציונים הכלליים במפעלים לאומיים (כמו הנהגת "ההגנה"). עם התחזקות ההסתדרות מחד וארגוני המעסיקים מאידך הבינו שני הצדדים את הצורך במשא ומתן ביחסי עבודה והחלו לגבש מנגנונים שימנעו שביתות פרועות, כגון פיתוח מוסדות לבוררות מוסכמת ושיטת ההסכמים הקיבוציים.
בשנות השלושים הופיעו התאגדויות מקבילות של עובדים שכירים, מעסיקים, עצמאים ובעלי מקצועות חופשיים כגון הפועל המזרחי, הסתדרות העובדים הלאומית ("הסתדרות עובדי בית"ר") והתארגנויות "מכבי" (מועדון הספורט, תנועת הנוער מכבי צעיר וקופת חולים מכבי) של הציונים הכלליים. משק התעסוקה היה לשדה מאבק פוליטי ואידאולוגי. ההסתדרות התמקדה בביסוס ועדים חזקים במפעלי חרושת גדולים כגון "נשר" (מלט), "פניציה" (זכוכית), "שמן" (מוצרי שמן), "אתא" (טקסטיל), בהתיישבות העובדת ובקואופרטיבים כבסיסי כוח.
ההסתדרות הותקפה תמיד על היותה גוף מסורבל ובעל פונקציות כפולות וסותרות. גם מבית, מעל דפי "דבר" ו"קונטרס", הביטאון הרשמי של ההסתדרות, נשמעו קריאות לגבי הירידה המוסרית של ההסתדרות ומנגנונה המנופח מדי. אריה שנידרמן, רוויזיוניסט שקיבץ מאמרי עמדה ומכתבים למערכת בשנת 1933 סיכם:
בירוקרטיזמוס, שלטון בלתי מוגבל של מפלגה אחת, אמצעים כספיים מרובים שהספיקו [כלומר: סיפקו] להסתדרות קרנות לאומיות שלנו, מוסדות מרובים ואפרט פקידותי גדול יצרו אטמוספירה של חוסר אחריות וירידה מוסרית במנגנון הפקידותי, שניהל את המוסדות ההסתדרותיים.
— אריה שנידרמן, אנו מאשימים! הירידה והרקבון בהסתדרות העובדים בא"י, עמ' 21.
משמאל בוקרה ההסתדרות על התבדלותה מצבור העובדים הערבי, נציג הפק"פ אמר בוועידת היסוד כי "כל עוד יישאר הפועל הערבי מחוץ להסתדרות, לא יימצא פתרון גם לפועל העברי". הקומוניסטים דרשו גם להפריד את האיגוד המקצועי מהארגונים הכלכליים כדי שלא לטשטש את תפקיד ההסתדרות כמייצגת פועלים מול המעסיקים ובעלי ההון.[24]
תשתית למדינה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ערב קום המדינה היוותה ההסתדרות, על ארגוניה השונים, תשתית למדינה וכללה פונקציות ביצועיות רבות של "המדינה שבדרך". מוסדות ההסתדרות איפשרו את המעבר מיישוב למדינה, על בסיס תשתיות לאומיות עצמאיות.[25] ההסתדרות הקפידה גם על סמלים ייחודיים כהנפת הדגל האדום במקביל לדגל התכלת-לבן ושירת שירו של ביאליק "ברכת עם" ("תחזקנה") כהמנון ייחודי, לצד האינטרנציונל והתקווה.
פונקציה מדינית | פעילות הסתדרותית |
---|---|
מוסדות כלכליים | בנק הפועלים, קופות מלווה וחיסכון לעולים, חברת ביטוח "הסנה" |
תעשייה | כור תעשיות, מפעלים לעיבוד תוצרת חקלאית (יכין וחק"ל) ומפעלי ההתיישבות העובדת ("ניר") |
מסחר | כור סחר, המשביר המרכזי והמשביר לצרכן |
חקלאות | אספקת מים – מקורות, חומרי גלם וציוד – המשביר המרכזי, שיווק התוצרת – תנובה |
בריאות | קופת חולים כללית |
פנים | לשכת המס שימשה כמרשם אוכלוסין ו"הפנקס האדום" כתעודת זהות |
תשתיות | סולל בונה, אבן וסיד, מקורות, נחשון והעוגן לעבודה בנמלים |
ביטחון | ההגנה |
חוץ | המחלקה המדינית של הוועד הפועל שלחה צירים לאינטרנציונל הסוציאליסטי. הייתה זו הכרה בין-לאומית ראשונה בתנועה הציונית בארץ ישראל |
חינוך, תרבות וספורט | בתי הספר של זרם העובדים, תנועת הנוער העובד, הוצאת הספרים עם עובד ועיתון דבר, תיאטרון האהל, "הפועל" |
רווחה וביטוח לאומי | "משען", "קרן מציב", "קרן נכות", קרן דור לדור, קרן חוסר עבודה ו"קרנות הפנסיה ההסתדרותיות" |
בינוי ושיכון | שיכון עובדים |
תחבורה | הקואופרטיבים לתחבורה וחברות צים ואווירון נוסדו ופעלו בשיתוף ההסתדרות |
עבודה ותעסוקה | משרד עבודות ציבוריות כלשכת תעסוקה, האיגוד המקצועי להשגת הישגי בתחום תנאי העבודה מול המעסיקים |
קליטת עלייה | תנועת "החלוץ" להכשרה מחוץ לישראל, קופות מלווה לעולה ומשרדי עבודה להשמה במקומות עבודה |
בין השנים 1948–1994
[עריכת קוד מקור | עריכה]העשור הראשון
[עריכת קוד מקור | עריכה]רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעשור הראשון למדינת ישראל התמודדה המדינה עם אתגרים עצומים ובראשם קליטת העלייה ההמונית.[26] עשור זה מתאפיין מבחינת ההסתדרות בזהות בין חברי הממשלה ממפלגת השלטון, מפא"י, לבין ראשי ההסתדרות. ההסתדרות היוותה בתקופה זו זרוע מבצעת של הממשלה לקידום יעדים לאומיים: קליטת עלייה, פיתוח המשק, פיזור אוכלוסין ופיתוח אזורי הספר והפריפריה. כל זאת תוך שמירה על עצמאות ההסתדרות ומבלי להלאים את מוסדותיה (על אף שבכנסת נשמעו קריאות להלאים את קופת חולים ואת בנק הפועלים, למשל). עם זאת במהלך העשור הפכו פונקציות שמילאה ההסתדרות לפונקציות ממלכתיות, בכלל זה ביטול זרם העובדים לטובת החינוך הממלכתי (1953) והפיכת שירות התעסוקה לממלכתי (1959). קופת חולים לא הפכה לשירות ממלכתי ונותרה עוגן כוח מרכזי של ההסתדרות.
מספר השכירים חברי ההסתדרות עלה מ-181,000 ב-1949 ל-640,000 ב-1959 והגיע בשנת 1955 לשיעור של 86% מכלל השכירים בישראל. מספר חברי קופת חולים, שמנה 328,000 נפש ב-1948 הגיע ב-1955 למיליון וחמישים אלף, זאת כיוון שקופת חולים כללית הייתה היחידה שביטחה עולים חדשים מיד עם הגיעם לארץ. היקף הפעילות של כל החברות ההסתדרותיות גדל במאות אחוזים (למשל, המשביר עבר מפדיון של 8 מיליון ל"י ב-1948 ל-128 מיליון ל"י ב-1957). בין השנים 1949–1957 הקימה סולל בונה 154,000 יחידות דיור, כ-75% מתוכן לעולים וסללה כבישים באזורי הספר והפיתוח, דבר שאפשר הן הקמת מקומות יישוב והן תעסוקה. כ-80% מכלל פעילות הבינוי לקליטת עלייה בוצע על ידי סולל בונה.[27]
ההסתדרות נשלטה על ידי מפא"י, ששלטה גם בממשלה. הדבר מנע מצד אחד את ההתנגשות הבלתי נמנעת בין מדינת ישראל ל"מדינת הסתדרות" ותרם לשיתוף פעולה בין שני הגופים. מאידך גרם הדבר להחלשה ניכרת של כוח ההתאגדות של הפועלים, שהפך לכפוף לשלטון, ועליית המרכיב הפוליטי בהנהגה, על חשבון היחס האישי ויכולת ההשפעה של היחיד. אל מסגרת האיגוד המקצועי הצטרפו במהלך העשור סיעות "הפועל המזרחי" ו"פועלי אגודת ישראל", מבלי להצטרף לוועידת ההסתדרות, תהליך שיקרה רק בשנות השישים.
קליטת עלייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מיקומן של המעברות וקצב הקמתן נקבע תוך התייעצות עם לשכות התעסוקה של ההסתדרות לגבי יכולות ההעסקה במקום במפעלים או בעבודות ציבוריות כייעור, סלילה וכדומה.[28] כור תעשיות הקימה בעשור הראשון למדינה מפעלים שהיוו מרכזי תעסוקה מרכזיים (ולעיתים קרובות יחידים[29]) לצד מעברות, בערים ועיירות פיתוח כגון אליאנס (צמיגים) בחדרה, טלרד (תקשורת) בלוד, יובל-גד (צינורות בטון) באשקלון, חרסה (קרמיקה) ו"חסין אש" בבאר שבע, סולתם (סירים ומרגמות) ביקנעם וקריית הפלדה ליד עכו. התעשייה התרכזה בעיקר בייצור חומרי בנייה שישמשו את חברות השיכון לבניית שיכונים לעולים ובמפעלים עתירי ידיים עובדות. חלק מתפרוסת המפעלים התבצעה באופן מובהק מתוך שיקולים לאומיים ותוך התעלמות משיקולים עסקיים רציונליים.[30]
בנק הפועלים וקופות המלווה (שהתאחדו לתוכו ב-1957) ניהלו מדיניות אשראי מרחיבה ביותר, בנוסף פתחו הבנק והקופות סניפים רבים ברחבי הארץ, רובם לא כלכליים, "לא מתוך אפשרות כיסוי התקציב מצד הסניף החדש אלא בצורך לסניף כזה באותו מקום".[31]
המשביר המרכזי פתח בעבור מושבי העולים את "המשביר לעולה", גוף שפתח צרכניות, רכש ציוד חקלאי ושתילים, שילם את חשבונות המים והחשמל של המושבים הצעירים וערב לתשלומים מהסוכנות היהודית וממשרד החקלאות. ב-1959 נסגר המשביר לעולה, הצרכניות הועברו לקואופרציה הצרכנית ("קו-אופ") והרכוש נמכר לוועדי המתיישבים.
ההסתדרות הייתה כוח רב עוצמה ומקושרת לשלטון עד כי "בשנותיה הראשונות של המדינה זכה 'הפנקס האדום' ההסתדרותי גם למוניטין שליליים, שכן בחוגים פוליטיים שונים, בעיקר בימין, הושמעו טענות, כי מי שאין לו פנקס כזה מקופח בקבלת עבודה והטבות שונות".[32] עם זאת, בן-גוריון, בשאיפתו לממלכתיות, פעל לביטול זרמי החינוך הנפרדים. כך בוטל בשנת הלימודים תשי"ג (1953) זרם העובדים לטובת הקמת החינוך הממלכתי. בכך ניטל מן ההסתדרות אחד מיסודותיה הכוללים.
עולה חדש שהגיע לארץ נקלט למעשה על ידי ההסתדרות, קיבל מלווה מקופת מלווה וחיסכון שליד בנק הפועלים, סודר לעבודה על ידי לשכת תעסוקה של ההסתדרות, לרוב עבד במפעל הסתדרותי או בעבודות תשתית ממשלתיות, לעת ערב שיפר את העברית שבפיו ושמע הרצאות במועדון מועצת הפועלים של ההסתדרות וכאשר חלה טופל בקופת חולים. העולים היו חברי הסתדרות לא מתוך אידאולוגיה סוציאליסטית אלא מתוך כורח – כדי לקבל ביטוח רפואי. ההסתדרות הייתה בעיניהם ממסד לא פחות מהממשלה ופן האיגוד המקצועי שבה והסיוע לעובד לא היה כמעט מוכר להם.[33]
העולה החדש, אם הוא מבולגריה, מצפון אפריקה, מתימן או מעיראק, מכיוון שהוא בא למוסד הסתדרותי... הרי הוא מרגיש כבן עם זר. הוא בא ללשכת המס – ואין איש מבין אותו ואת שפתו... הוא בא לקופת חולים ושוב אין מבין... למועצת הפועלים... צריך הוא להביא עמו מתורגמן... מדרך הטבע הוא, כי בשעה שהוא מוקף בכל המוסדות האלה רק אשכנזים יתעורר בו החשד, שעל פי עליונותם התרבותית והשוני העדתי חייבים הם לקפח אותו.
— פנחס לבון[34]
מסקנתו של לבון הייתה שיש להכניס לכל מחלקה של הוועד הפועל בני עדות המזרח "שנוכל לסמוך על הטוהר הציבורי שלהם ועל מסירותם ההסתדרותית", לשם פעילות זו הורחב בית הספר לפעילי ההסתדרות בתל אביב ונפתחו קורסים בבית ברל.
תחום יחסי העבודה
[עריכת קוד מקור | עריכה]שלטון מפא"י התייחס אל ההסתדרות כזרוע שלטונית יותר מאשר כארגון עובדים ופעל, לעיתים בכוח הזרוע (הפעלת משטרה ופלוגות פועלים מאורגנות ("פלוגות הפועל"), כדי לשבור שביתות "פראיות". יוסף אלמוגי, ראש מועצת פועלי חיפה, סיפר: "בממשלה ובהסתדרות סברו באותה עת, כי טובת המדינה ותנועת העבודה היא להחליש במידה מסוימת את כוחו הארגוני של העובד השכיר".[35]
בשנת 1951 התחולל האירוע הראשון במדינה שהצביע על הבעייתיות שבמבנה הדו-ראשי של ההסתדרות כגוף מעסיק-לאומי ושלטוני שאמור גם להיות איגוד עובדים המגן על שכירים. ב-11 בנובמבר 1951 פרצה שביתת הימאים שנקראה גם "מרד הימאים", ששיתקה את המסחר הימי למשך 43 ימים. ועד הימאים החזק, בהנהגתו של נמרוד אשל, ביקש להשתחרר ממרות ההסתדרות ולפעול באופן עצמאי להטבת תנאיו מול הנהלת חברת "צים" (חלק מחברת העובדים) והנהלת נמל חיפה, שהיה בשליטת הממשלה. הימאים, חלקם גיבורי מבצעי ההעפלה, פתחו בשביתה. ההסתדרות, בהוראת השלטון ובאמצעות מועצת פועלי חיפה בראשות יוסף אלמוגי ופלוגות "סדרני" הפועל ניסתה לשבור את השביתה על ידי מלחים זרים, כן היו ניסיונות לשבור את השביתה באמצעות גיוס מנהיגי השביתה לשירות מילואים. הטיפול הכוחני בשובתים, דווקא כאשר זה בא מידיה של ההסתדרות שאמורה לשמש להם כמגן, הדהים את הציבור ועורר סערה (המשורר נתן אלתרמן הקדיש שניים מטורי "הטור השביעי" שלו לתמיכה בשובתים), מאידך האשימה המדינה את השובתים בהיותם קומוניסטים. באופן אירוני השתמשו ראשי ההסתדרות באותה טרמינולוגיה ובאותן המילים שהפנה ז'בוטינסקי כנגד ההסתדרות: "כן! לשבור".[36]
בעשור זה החל עיצובם של דיני העבודה במדינת ישראל וקביעת מעמדה החוקי של ההסתדרות כנציג העובדים. ביזמת ההסתדרות נחקקו[37] חוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז–1957 וחוק יישוב סכסוכי עבודה, תשי"ז–1957[38] המגדירים את היחסים בין ארגון עובדים למעסיק, מסדירים את זכות השביתה ומבטיחים את המסגרות ליישוב סכסוכים. כן נחקקו חוקים המסדירים זכויות עובדים כחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א–1951, חוק חופשה שנתית, התשי"א–1951, חוק עבודת הנוער, תשי"ג–1953, וחוק הגנת השכר, תשי"ח–1958. בשנת 1959 הפכו לשכות העבודה ההסתדרותיות לשירות התעסוקה הממלכתי כתוצאה מחוק שירות התעסוקה, תשי"ט–1959.
כן הוקמו בתחום העבודה מוסדות משותפים לממשלה ולהסתדרות כגון המכון לפריון העבודה והייצור (1952), שנועד לקידום העובד לשם העלאת פריון עבודתו וכדרך להעלאת שכרו והמוסד לבטיחות ולגיהות (1955), שנועד לקביעת נוהלי בטיחות במפעלים ומקומות עבודה, לפיקוח על אמצעי הבטיחות ולהסברה בנושא.
תרבות בתי ההבראה
[עריכת קוד מקור | עריכה]חוק חופשה שנתית התשי"א–1951 עיגן בחוק נוהג שהיה קיים עוד לפני קום המדינה, לפיו המעסיקים חויבו לתת לעובדים מספר ימי חופשה שנתית בהתאם לוותק. עובד שבילה את ימי החופשה בבית הבראה של ההסתדרות קיבל מימון לכך כנגד קבלות. בבניית בתי ההבראה הושקע ממון רב והם תוכננו על ידי טובי האדריכלים בארץ (בהם בולטים יוסף ברלין ויעקב רכטר). גם בתקופת מדיניות הצנע נהנו ה"מבריאים" משפע יחסי של מזון. עקב כך, ועקב התדמית היוקרתית של בתי ההבראה ניסו לבקר בבתי ההבראה גם אנשים שלא היו חברים בהסתדרות, כגון קציני צבא המקורבים למפלגת השלטון, מעסיקים גדולים ואמנים. העובדים נשלחו למתקנים השונים בהתאם לשיוכם המקצועי, בית דניאל לאמנים ומשוררים, בית יערי לעובדי המדינה וכך הלאה.
תרבות בתי ההבראה הייתה מרכזית בחיי העבודה והנופש בישראל במשך כשלושה עשורים. בתקופת השיא, בסוף שנות ה-70, הפעילה ההסתדרות 17 בתי הבראה, בהם כמעט 2,000 מיטות.[39]
בין השנים 1960–1977
[עריכת קוד מקור | עריכה]רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]ניתן לחלק את התקופה לתקופות משנה.[40] עד 1965 כלכלת ישראל הייתה בתנופה ובצמיחה מואצת. המשק הישראלי נמצא בעודף תעסוקה ובצמא לידיים עובדות. מצב זה הקשה על ההסתדרות משום שהיא לא יכלה לסייע לעובדים אלא להפך, נתפסה כגורם המגביל את הפרט ומצמצם את יכולת התקדמותו. פנחס ספיר, שהיה שר האוצר בשנים 1963–1965 ושר המסחר והתעשייה בשנים 1955–1965 עודד משקיעים פרטיים מהארץ ומחוץ לארץ באמצעות הלוואות נוחות מטעם המרכז להשקעות במשרד המסחר והתעשייה, משקיעים אלו "נגסו" בשטחי פעילות שהיו באופן מסורתי בידי חברת העובדים ויצרו תחרות קשה למשק ההסתדרותי. בכוחם היה גם לפתות עובדים על ידי חוזים אישיים ותוספות פטורות ממס לנטו. ההסתדרות התנגדה לשיטה זו משום שניפחה את השכר ברכיבים שלא זיכו בזכויות סוציאליות וראתה בכך הונאה של השכיר. שיטה זו גם הגדילה את אי-השוויון.
בראשית שנת 1966 הונהגה בכלכלת ישראל מדיניות מיתון. מדיניות המיתון הובילה להרעה בתנאי עבודה של עובדים במפעלים פרטיים, לפיטורים ולאבטלה. הייתה זו שעתה של ההסתדרות שהפכה לגורם תומך וממתן. כיוון שהייתה בשליטת מפלגת השלטון היה אינטרס משותף לממשלה ולהסתדרות למניעת זעזועים בשוק העבודה ולהובלה משותפת תוך ריסון תביעות עובדים מחד וייצוג שלהם מול המעסיקים (בייחוד המוסדיים) מאידך.
מלחמת ששת הימים בשנת 1967 טרפה את הקלפים. המשק הישראלי זינק ממיתון לפריחה. הממשלה חתמה חוזי ענק לפיתוח חלקי הארץ החדשים ושוב נמצא המשק במצב של תעסוקה מלאה. חברת העובדים זכתה להיות גורם דומיננטי בתחום הייצור הצבאי שהתפתח אז, קיבלה סבסוד ממשלתי והלוואות בלתי-צמודות ויכלה להתמודד מול התחרות בשוק, התמורה לכך הייתה לרוב ציות לממשלה, "הבנה" ו"אחריות". מאידך, הורע מצבם של העובדים שהועסקו בתעשייה המסורתית, בבניין ובחקלאות. פתיחת שוק העבודה לעובדים פלסטינים בלתי-מאוגדים, חסרי זכויות ובעלי דרישות שכר נמוכות, הרעה את מצבם של העובדים המאוגדים. כך החריף וחודד הפער בין שני אגפי ההסתדרות ובין שני "מעמדות העובדים", אלו העובדים במפעלים "מיוחסים" ונהנים מהטבות מפליגות ואלה המתמודדים בקושי ואינם זוכים להגנה מספקת מן ההסתדרות. הפער הלך וגדל גם בעקבות ההתמרמרות הכללית במדינה שהתבטאה במחאת הפנתרים השחורים ובתנועת המחאה העממית שלאחר מלחמת יום הכיפורים. גם פרשיות שחיתות בצמרת ההסתדרות שחשפו מעברי כספים בלתי חוקיים מקופת מוסדות הסתדרותיים לקופת המפלגה, ובמיוחד פרשת אשר ידלין ערערו את תמיכת הציבור בהסתדרות וביכולתה לייצג אותו.
התמודדות עם פתיחת השוק הישראלי
[עריכת קוד מקור | עריכה]המדיניות הכלכלית, שהונחתה בעיקר על ידי פנחס ספיר, דגלה בפתיחה של השוק הישראלי לתחרות מסוימת וליוזמה חופשית. עם העלייה ברמת החיים החל להתפתח בארץ שוק אשר כונה על ידי ההסתדרות "לא פרודוקטיבי" (בתחומי המסחר, השירותים, התיירות וכדומה) כלומר שוק שלא שירת במישרין את בניין הארץ ולא היה קשור למעסיק מוסדי גדול. בשוק זה עבדו רבבות עובדים שלא זכו לכל יחס מצד ההסתדרות. רבים מהם היו חברי הסתדרות מתוקף היותם חברים בקופת חולים (ולכן, להלכה, "אזרחי מדינת הפועלים") אולם הם לא היו חברים במועצות פועלים ולא באיגודים מקצועיים ולא היו מאוגדים בוועד עובדים. ההסתדרות גם הזניחה קבוצות אוכלוסייה חלשות שעבדו בתעשייה הזעירה (בתי מלאכה, מפעלים פרטיים קטנים, מוסכים, בתי דפוס וכדומה), ברובם עולי ארצות המזרח, שלא ראו בהסתדרות אלא ממסד נצלני.
ההסתדרות, כתפיסה, התנגדה למדיניות רווחה כללית מתוך תפיסה מרקסיסטית שמדובר ב"פילנתרופיה" ולא בטיפול אמיתי ושורשי בבעיות, טיפול שמשמעותו הפיכת העובד לפרולטר מודע ופרודוקטיבי. עוד ב-1977 קרא מזכ"ל ההסתדרות, יצחק בן אהרן למדיניות הרווחה "שוחד מנוון".
לפיכך הפכה בעיני רבים ההסתדרות החל מראשית שנות השישים ממגן העובדים לגוף המתקיים אך ורק כדי לדאוג לעצמו.[41]
חקיקת העבודה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנות השישים נמשכה חקיקת חוקי העבודה[42] חוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג–1963, חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, תשכ"ד–1964, חוק יישוב סכסוכי עבודה, תשכ"ז–1967 וחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט–1969.
עם זאת, ההסתדרות התנגדה באופן עקבי לעיגון נושאים מסוימים בחקיקה. ההסתדרות דגלה בגישה שכל ענייני השכר צריכים להתנהל במשא ומתן בין ההסתדרות, הממשלה והמעסיקים ללא התערבות חקיקתית, ועל כן התנגדה למשל לחוק שכר מינימום.[43] כן התנגדה ההסתדרות לחקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי[44] משום שהיה מוציא משליטתה את קופת חולים הכללית והופך אותה לספק שירותי בריאות מנותק מן ההסתדרות ולחקיקת חוק פנסיה ממלכתית שהיה מוציא מההסתדרות את קופות הפנסיה בהן התרכזו כמעט כל חסכונות הפנסיה של השכירים והיוו עוגן פיננסי משמעותי.
ההסתדרות והאיגודים המקצועיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההסתדרות ראתה בעצמה גוף מדינתי הקובע מדיניות ורואה ראייה כללית של המשק. לפיכך, באופן מסורתי תפסה את האיגוד המקצועי כ"מעדיף את האינטרס האנוכי על פני מדיניות מקצועית כוללת ומרוחק מעקרונות כלליים שהונחו ביסוד ההסתדרות", העדפת האינטרסים של האגוד המקצועי כונתה בזלזול "טריידיוניוניזם",[45] ומדיניות ההסתדרות הייתה למתן את דרישות העובדים מתוך "אחריות" של שותפים-לשלטון. ההסתדרות קבעה בעבור חבריה את ההשתייכות לאיגוד המקצועי, אולם כל קבוצת עובדים בעלת כוח כלשהו ביקשה להחליף את האיגוד המקצועי שנכפה עליה (והיה בשליטת מפא"י ואחר כך המערך) באיגוד שחבריו נבחרים ישירות על ידי העובדים (מאז שביתת הימאים ב-1951, פרישת ארגון המורים ב-1958 ועד "מרד האחיות" ב-1986 עמד מאמץ העובדים לעצמאות בלבן של שביתות ארוכות וקשות).
בשנת 1970 נחתמה במשק עסקת חבילה.[46] ההסתדרות הסכימה לתוספת שכר נמוכה ביחס להתפתחות המשקית (הוויתור על התוספת כונה "מלווה חיסכון", כביכול העובדים מלווים כספים למדינה), אך העובדים החזקים פתחו מיד בגל שביתות. ההסתדרות איפשרה לוועדים החזקים לזכות ממעסיקיהם לתוספות מבלי להתערב בהישגים ומבלי לדרוש השוואת תנאים לעובדים החלשים שלא היו מסוגלים לשבות כיוון שממילא היו "יקרים" ביחס לעובדים הבלתי מאוגדים בתעשיותיהם. מזכ"ל ההסתדרות, יצחק בן אהרן, הפנה את זעם העובדים מן ההסתדרות אל המעסיקים. תגובת ההסתדרות לגל השביתות הבלתי מבוקר של 1970 הייתה חתימת שני הסכמים קיבוציים נפרדים שיצרו פער ניכר במשק בין שני הסקטורים שהוגדרו אז לראשונה.
הסקטור הציבורי הוא המפעלים המנוהלים לפי תקציב – חברות ממשלתיות והסתדרותיות גדולות. הסקטור העסקי הוא החברות הפרטיות המנוהלות לפי מאזן ובכללן גם חברות הקשורות לחברת העובדים. ועדים חזקים תבעו להיכלל בסקטור הציבורי וכך הוגדרו אל על, חברת החשמל ורשות הנמלים כ"סקטור ציבורי" ועובדיהם זכו למעמד, הגנה מלאה של ההסתדרות וסגירת מפעליהם מפני כניסת פועלים לא מאוגדים. בסקטור הציבורי הונהגה גם שיטת ההצמדה של שכרן של קבוצות עובדים בתעשיות שונות זו לזו וכך הישג בוועד אחד (למשל חברת חשמל) גרר מיד תביעות שכר בכל שאר ה"צמודים" (רשות הנמלים ואל על, למשל) כאשר עובדי הסקטור העסקי אינם נהנים מההישגים והופכים חסרי לגיטימציה לתביעות. בשנים הבאות, מיתון זוחל ואינפלציה שחקו את תוספות השכר ואת הישגי ההסכמים הקיבוציים. להסתדרות היה כוח פיננסי רב ועצמאות כלכלית, אך קיומה העצמאי הותנה במערכת עדינה של איזונים מפלגתיים שחייבה את בן-אהרן לאפשר הישגים לוועדים החזקים ובמקביל להנהיג מדיניות של ריסון כדי להיות מתואם עם משרד האוצר. ההסתדרות הנהיגה שביתות לטובת עובדי הסקטור הציבורי ובן-אהרן זכה לכוח רב במפלגה בזכות ראשי הוועדים החזקים שלצידו.
היא (ההסתדרות) חדלה למלא את ייעודה המרכזי, ומאז שנות השישים כמעט שלא צירפה אליה ציבורי עובדים חדשים בהסכמים קיבוציים. ב-1994 היו מאורגנים בהסתדרות במסגרת הסכמים קיבוציים רק 430 אלף עובדים, מתוך כשני מיליון עובדים בכלל כוח העבודה בארץ. כל שאר העובדים לא היו מוגנים על ידי הסכמים כאלה.
סיעת "תכלת לבן"
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – סיעת תכלת לבן
בשנת 1965 הקימה תנועת החרות את סיעת תכלת לבן על מנת להצטרף למסגרת האיגוד המקצועי של ההסתדרות הכללית ולהתמודד בוועידת ההסתדרות. זאת בנפרד מהסתדרות העובדים הלאומית, שהייתה מקבילה רוויזיוניסטית להסתדרות הכללית. כך נכנסה ב-1966 לראשונה לוועידה סיעה שהאידאולוגיה שלה עמדה בסתירה לעקרונות היסוד של ההסתדרות. חירות רצתה לראות בהסתדרות מסגרת ארצית של איגודים מקצועיים (כנהוג בעולם, בעיקר באמריקה) ותמכה במכירת נכסי חברת העובדים לידיים פרטיות. כן תמכה חירות בהלאמת פונקציות של תרבות, בריאות, פנסיה ועוד לכדי שירותים ממלכתיים שיינתנו על ידי הממשלה (חוק ביטוח בריאות ממלכתי, חוק פנסיה, הקמת מסגרות לבוררות ועוד). "תכלת לבן" מצאה עצמה באופוזיציה יחד עם תנועות שמאל כמפ"ם ומק"י, שרצו גם הן לראות בהסתדרות גוף לוחם "רזה ושרירי" המגויס לטובת העובד המאוגד ולא "מפלצת מגושמת" עתירת נכסים הכבולה בבריתות פוליטיות עם הממשלה. בבחירות לוועידת ההסתדרות העשירית, ב-1966, זכתה "תכלת לבן" לכ-15% מקולות המצביעים.[47] ב-1977, לאחר המהפך, זכתה לכ-28% מקולות חברי ההסתדרות.
המשק ההסתדרותי היה משק אדמיניסטרטיבי, כלומר מנוהל על ידי אנשי ציבור ולא על ידי בעלים פרטיים, תכונה שהפכה אותו למשק ריכוזי, שלא פעל על פי שיקולים של רווחיות ושל כדאיות כלכלית. ההתיישבות העובדת הייתה גורם דומיננטי בהסתדרות (ובתוך זה ביישוב כולו, בעיקר מבחינה חברתית ואידאולוגית) והעניקה לה, ולתנועת הפועלים כולה, הרבה מאוד ממעמדה ומיוקרתה במפעל הציוני.[20]
בין השנים 1977–1994
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-17 במאי 1977 אירע בישראל מהפך פוליטי רב משמעות גם עבור ההסתדרות.[48] כ-60 שנות הגמוניה של תנועת הפועלים הן בראשות מוסדות המדינה, הן בראשות ההסתדרות הגיע אל קיצן. ההסתדרות עמדה לראשונה בתולדותיה לא כגוף "אחראי" וקונסטרוקטיבי העומד בלב העשייה אלא כגוף לעומתי העומד נגד הממשלה בניגוד אינטרסים בולט. בנובמבר 1977, חצי שנה לאחר המהפך וכחודש לאחר הכרזת המהפך הכלכלי לליברליזציה של הכלכלה נערכה ועידת ההסתדרות ה-13. החלטות הוועידה מעידות על ההלם והחשש:
ההסתדרות הכללית המייצגת את רוב ציבור העובדים והאוכלוסייה במדינת ישראל ניצבת בפני מבחן מכריע להסתדרות, בשעה ששוללי דרכה, אופייה וערכיה הגדילו את כוחם בכנסת. חובה על ציבור העובדים להתלכד להגנת עצמאותה, כלליותה, שלמותה ומרותה של ההסתדרות... ההסתדרות תיאבק על עיצוב המדינה כחברת רווחה הבנויה על יסודות השוויון הסוציאלי וחרות האדם.
— מתוך החלטות הוועידה ה-13, נובמבר 1977
עם זאת, ולמרות החשש בשורות מפלגת העבודה, לא הועברו בכנסת במסגרת המהפך הכלכלי חוקים לשבירת כוחה של ההסתדרות והושג אף שיתוף פעולה בין ראשי ההסתדרות לבין השלטון החדש. מאידך ביקשה ההסתדרות לברוא עצמה מחדש כנציגת עובדים ופרצו שביתות, אשר שימשו גם ככלי פוליטי על ידי מפלגת העבודה. ב-27 בנובמבר 1979 איימה ההסתדרות בשביתה כללית כנגד הגזרות הכלכליות שהטיל שר האוצר יגאל הורביץ. שיקולים פוליטיים הניאו את ראשי ההסתדרות מלהוציא את השביתה לפועל והיא הומרה בהפגנה גדולה במדשאה שלפני בית הוועד הפועל בתל אביב.[49] ראשי 13 ועדים גדולים (בהם חברת החשמל, אל על, רשות הנמלים) החליטו בעקבות "התקפלות" ההסתדרות ליצור פורום בתוך ההסתדרות שיפעל באופן עצמאי ומנותק משיקולים פוליטיים. כדי להשיג כוח והשפעה הם חברו לוועדים חלשים ולקחו אותם תחת חסותם, תוך שהם עוקפים את ההנהגה הרשמית של ההסתדרות ומנצלים את חולשתו של מזכ"ל ההסתדרות ירוחם משל. בשנות שלטון הליכוד הפסיקה ההסתדרות לפעול כגורם מרסן תביעות עובדים, ה"השתוללות" של ראשי 13 הוועדים ומינויו של יורם ארידור (איש סיעת תכלת לבן לשעבר) ששאף לרצות את העובדים הביאו לתוספות שכר גדולות ופריצת הסכמי מסגרת שהיו בין הגורמים למשבר האינפלציה של שנות השמונים. בד בבד הופסקו על ידי שלטון הליכוד הסובסידיות לחברת העובדים, דבר שחשף עד מהרה את חוסר יכולתם של המפעלים ההסתדרותיים להתמודד בשוק חופשי ואת הניהול הכושל, פרי של שנים של חוסר דאגה כלכלית. מפעלי חברת העובדים נאלצו לקחת הלוואות ונכנסו לסחרור של חובות, בסיס הכוח של ההסתדרות – המשק ההסתדרותי, החל מתפורר. משבר מניות הבנקים בשנת 1983 פגע בבנק הפועלים, והפחית עוד את חוסנה ועצמאותה של ההסתדרות. גם פרשיות שחיתות או שחיתות לכאורה, כגון פרשת יעקב לוינסון ערערו את ביטחונה של ההסתדרות.
חולשתה של ההסתדרות בשנים אלה מודגמת על ידי השביתה וההתבצרות של פועלי מפעל אתא בראשית 1985. הנהלת המפעל החליטה למכור אותו ליזמים, לסגור אותו כמפעל ייצור ולפטר את עובדיו. כתגובה פנה ועד העובדים להסתדרות אך לא זכה לסיוע של ממש ולמעשה נתנה ההסתדרות בראשותו של ישראל קיסר "אור ירוק" לסגירת המפעל והתייצבה לצד המעסיקים ולא לצד הפועלים. עקב כך התארגנו העובדים במסגרת "ועד 1 – מועצת ועדי העובדים", איגוד חליפי בראשות פיני גרוב ובהדרכת מפ"ם יצאו למאבק ציבורי מר, שהסתיים אמנם בסגירת המפעל אך גם הפנה את עין התקשורת והציבור אל אזלת ידה של ההסתדרות וכוחה של ההתאגדות המקצועית מחוצה לה.
תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985 כבלה את ההסתדרות להסכם יחד עם הממשלה והמעסיקים, תוך החלשה של העובדים בסקטור הציבורי וריסון תביעותיהם. מתוך שיקולים פוליטיים שנועדו לשמור על כוחה של מפלגת העבודה ורצון להציל מה שנותר מהמשק ההסתדרותי, ויתרה ההסתדרות על ההגנה על העובדים. ההסדר יצר מציאות בה גדלה יכולתם של האוצר ובנק ישראל לקבל וליישם החלטות גם תוך פגיעה בקבוצות עובדים שהיו חסינות לפני כן בזכות הגנת ההסתדרות. ההסתדרות לא ביקשה להיעזר בכוח הוועדים החזקים בסקטור הציבורי והם, מצדם, מימשו את הכוח שנותר בידם כדי להיכנס למשא ומן ישיר מול המעסיקים ברמה המפעלית. חולשת ההסתדרות יחד עם הסכמת הוועדים בתמורה לבונוסים מצד המעסיקים איפשרה הכנסת עובדי קבלן בלתי מאוגדים לסקטור הציבורי ואף עובדים זרים, לאחר 1993.
גם בדמותה המנוונת, והמרוקנת מרוב תוכנה, הייתה ההסתדרות מכשול רציני בדרכם של כוחות כלכלת-השוק – שלחצם הורגש בעולם משנות השבעים. כל עוד נשמרה העבודה המאורגנת בחלקים גדולים של המשק ובמפעלי ההסתדרות, קשה היה מאוד להעביר את המשק לתנאים שבהם חפצה כלכלת-השוק... כדי לבסס את כלכלת-השוק יש לחסל את האגודים המקצועיים, כפי שעשו זאת באנגליה של תאצ'ר ובארצות הברית. הליכוד הבין זאת תמיד וניסה, בכל תקופות כהונתו, לחסל או להחליש, את ההסתדרות.
— טניה ריינהרט, איך חוסלה ההסתדרות[50]
מצבה של ההסתדרות התדרדר משנה לשנה. חברת הביטוח "הסנה" פשטה רגל עקב ניהול כושל. בצמרת ההסתדרות פשתה שחיתות (גזבר ההסתדרות באותה עת, ארטור ישראלוביץ', הורשע בכך שהעביר יותר מ-100 אלף שקל מכספי דמי החבר למטה הבחירות של ישראל קיסר במהלך הבחירות המוקדמות במפלגת העבודה בשנת 1992 ובהעברת כ-600 אלף שקל למטה הבחירות של חיים הברפלד לראשות ההסתדרות בשנת 1994[51]). קופת חולים כללית לא הצליחה לעמוד בתחרות ומבוטחיה זכו לשירות גרוע ביחס למבוטחי קופות חולים אחרות ומי שנותר בה היו מבוטחים שלא יכלו לעזוב אותה בשל פריסת הסניפים הרחבה שלה ונכונותה לקבל כל מבוטח, גם קשישים, מעוטי ההכנסה, חולים ומובטלים. משכורתם של עובדי מפעלים הסתדרותיים עוכבה חודשים רבים (כגון עובדי חברת "הארגז", עובדי קופת חולים, סולתם, שיכון ובינוי ועוד).[52]
שינוי המבנה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – הסתדרות העובדים הכללית החדשה
בראשית שנת 1994 הציב חיים רמון, מבכירי מפלגת העבודה, לעצמו מטרה לשחרר את ההסתדרות מהקיום ה"דו ראשי" של מעסיק שהוא איגוד עובדים ו"לברוא אותה מחדש" כ"איגוד עובדים רזה ושרירי".
לצורך מטרה זו הקים רמון באפריל 1994 את סיעת ר"ם - חיים חדשים בהסתדרות. הסיעה נתמכה בקשת פוליטית רחבה הן משמאל (מפ"ם, ורצ) והן מימין (שינוי וחברים בודדים מסיעת תכלת לבן). כמו כן נתמך המהלך של רמון על ידי תעשיינים וגורמים עסקיים אחרים במשק.[50]
לדברי רמון:
אני קיבלתי לידיי אוניית-ענק בעלת עבר מפואר ומוניטין היסטוריים, אבל "טיטאניק" זאת הייתה נקובה ורקובה, והיא הייתה בדרכה למצולות, בשעה שעל סיפונה העליון עוד חגגו החוגגים.
בוועידה ה-17 שהתקיימה ב-10 במאי 1994 זכתה סיעת ר"ם ברוב ולראשונה הדיחה מראשות ההסתדרות את סיעת מפלגת העבודה, בראשות חיים הברפלד.[53] הוקמה קואליציה "מקיר לקיר" בהשתתפות סיעות הליכוד, ש"ס ומק"י. חיים רמון נבחר למזכ"ל ההסתדרות ושינה את שם התפקיד ל"יו"ר ההסתדרות". לראש האגף לאיגוד מקצועי התמנה עמיר פרץ. בחברת העובדים החלו תהליכי הפרטה מואצים ונכסים רבים (רובם נדל"ן) של ההסתדרות נמכרו על מנת לכסות הפסדים וחובות וכן את ההוצאות שנגרמו על ידי הניסיון הכושל של רמון להעביר את המוסדות המרכזיים העיקריים של ההסתדרות מתל אביב לירושלים. חלק מאגפי הוועד הפועל בוטלו ומנגנון המינהל של ההסתדרות עצמה קוצץ. במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי שיזם רמון, נותקה קופת חולים כללית מההסתדרות, כאחד ממספר ספקי שירותי בריאות במשק הישראלי. הוצאת קופת חולים מן ההסתדרות צמצמה את מספר חברי ההסתדרות החדשה לכדי 36% ממספרם שנה קודם לכן. ההסתדרות, ששמה שונה ל"הסתדרות העובדים הכללית החדשה" קיבלה ערבויות ממשלה, בעיקר לכיסוי חובות קופת חולים וקופות הפנסיה והמהלך נתמך על ידי ראש הממשלה יצחק רבין ונציגי הממשל האמריקאי, הבנק העולמי וקרן המטבע הבין-לאומית.
מהלך הפירוק של ההסתדרות ארך כשנה אחת בלבד. בתום המהלך הפכה ההסתדרות לאיגוד מקצועי המוקף במספר פונקציות היסטוריות בתחום קביעת מדיניות, מחקר שוק העבודה, חקיקה וסיוע משפטי ושליטה מסוימת ב"הפועל" ובתנועת "הנוער העובד והלומד". בנובמבר 1995, לאחר רצח יצחק רבין, התמנה חיים רמון לשר בממשלה, עמיר פרץ התקדם לראשות ההסתדרות, מינה את שלמה שני ואחריו, ב-1999, את עופר עיני לראש האגף לאיגוד מקצועי.
חיסול ההסתדרות התקבל בתשואות לכל אורך ביצועו. התחושה הקולקטיבית הייתה של שחרור וניצחון – צעד ענק מהעבר המאובן אל עידן הקידמה. לא רק הבורסה חגגה, גם רבים מהעובדים היו שותפים לקריאות הצהלה.
— טניה ריינהרט[50]
חיים ברעם מסכם את כל שכללה ההסתדרות ואבד:
אין "דבר", אין כוח כלכלי-ציבורי, אין מעגל שלם של חיים הכולל את תנועות הנוער של ארץ-ישראל העובדת, בתי-ספר של זרם העובדים, קופת-חולים הכללית, הדגל האדום, ההימנונים הסוציאליסטיים (תחזקנה והאינטרנציונל) וערכי הערבות ההדדית שלא לדבר על מיסודם.
מתנגדי המהלך רואים בו "חיסול שבעים שנות הישגים של תנועת העבודה הישראלית". ההפרטה גרמה לכניסה בלתי מבוקרת של עובדים מוחלשים, עובדי חברות כוח-אדם, עובדים זרים ועובדים שקיבלו תוספות בחוזים אישיים ללא ביטחון סוציאלי. חוק ביטוח בריאות ממלכתי נתפס כחוק המעקר מתוכן את הרפואה הציבורית והופך אותה ל"רפואה לעניים" בעוד העשירים רוכשים שירותי בריאות מתקדמים במערכות פרטיות, בעוד שקופת חולים של ההסתדרות, גם בשעותיה הקשות, סיפקה רמת בריאות טובה למבוטחיה.[55]
קשרים עם ערביי ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנות העשרים חייבו מנהיגי הציונות הסוציאליסטית (בעיקר בן-גוריון ובן-צבי) את הקשר עם הפועל הערבי מתוך שיקולים מעמדיים. הם ביקשו להפריד בין "הפועל הערבי", בן דמותו של הפועל היהודי, לבין ה"אפנדי", בן דמותו של הקפיטליסט המנצל. הרעיון של בן-גוריון ובן צבי היה למצוא נתיבות לפועלים הערביים כדי לחברם כבני ברית לציונות הסוציאליסטית.[56] מנהיגים אחרים כשלמה קפלנסקי צעדו אף מעבר לכך עד כדי התקרבות לרעיון מדינה דו-לאומית.
באפריל 1925 החל יצחק בן-צבי להוציא את העיתון "אתחאד אל-עמל" בירושלים על מנת "לעורר את הפועל הערבי, לפתח את הכרתו המעמדית ולהביאו לידי פעולה בעד הטבת מצבו והעלאת ערכו בחברה".[57] בשנת 1927 הקימה ההסתדרות את "ברית פועלי ארץ ישראל" (בערבית: "איתיחאד עומאל פלסטין"[58]) כמסגרת לפועלים ערביים, לה היו סניפים בערים ערביות ומעורבות אחת מהפעולות הראשונות של "הברית" הייתה הקמת החזית הפרולטרית של עובדי עיריית תל אביב עם עובדי עיריות טולכרם וחברון. ההסתדרות דאגה לתעסוקה ותמכה בשביתות ובהתארגנות בקרב הפועלים הערבים. ב"דבר" התפרסמו ברכות לרגל התכנסות ועידות פועלים ערבים, ביטאון מועצת פועלי חיפה יצא גם בערבית. במקביל דאגה ההסתדרות לתעסוקה עברית מלאה ככל האפשר ולהפרדה בין מפעלים ערביים ליהודים.
לדאגה לתעסוקה בקרב הפועלים הערבים היה גם היגיון ציוני. אחד הטיעונים להגבלת העלייה בספר הלבן של פאספילד (1930) היה שהארץ שקועה באבטלה ולכן "העלייה תוגבל בהתאם ליכולת הקליטה הכלכלית ובהתחשב במצב התעסוקה ברחוב הערבי, כל עוד קיימת אבטלה ברחוב הערבי לא יוכלו עולים חדשים לעלות".
שיתוף הפעולה עם הפועל הערבי הגיע לקיצו עם המרד הערבי הגדול ב-1936. לאחר קום המדינה שולבו במסגרת הנוער העובד גם נערים ערביים עובדים, כמסגרת ארגונית. במקביל פעלה בחסות השומר הצעיר תנועת הנוער הערבי החלוצי אשר קיבלה סיוע מהמרכז לקואופרציה של ההסתדרות כדי לקדם הקמת קואופרטיבים בריכוזים הערביים (בעיקר בוואדי עארה).
ב-1936 ביקש משה שרת בוועידת מפא"י ליצור הסברה ציונית בערבית וקבע כי "פעולה זו לא תוכל להיעשות בלי כוחות מתאימים (עיתון ערבי!), ואלה אינם ברשות המחלקה המדינית".[59] בשנת 1937 החלה ההסתדרות להפיץ את השבועון "חקיקת אלאמר" (حقيقة الأمر, "אמיתו של דבר"; הופיע עד 1959 בעריכת איש "דבר" מיכאל אסף) שדן בעיקר בנושאי פועלים ועבודה.[60]
בשנת 1964 ביקש ראש הכנסייה היוונית קתולית בישראל, הארכיבישוף ג'ורג' חכים להתקבל כחבר בהסתדרות, תוך שהוא מצהיר שאין סתירה בין עקרונות ההסתדרות לבין עקרונות הכנסייה.[61] בעקבותיו הצטרפו להסתדרות ערבים רבים מן הגליל ובד בבד עם סיום הממשל הצבאי על ערביי ישראל שינתה ההסתדרות שאת שמה מ"ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל" ל"ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל", בהשמיטה את התיבה "העבריים" ועל ידי כך עיגנה את הכלליות של ההסתדרות גם לציבור הערבי.
רשימות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הוועידות הכלליות בין השנים 1920–1994
[עריכת קוד מקור | עריכה]מספר | מועד הבחירות | תאריכי התכנסות | מספר חברים | מספר צירים | החלטות חשובות |
---|---|---|---|---|---|
1 | 28 בנובמבר 1920 | 4–9 בדצמבר 1920 | 4,433 | 87 | ועידת הייסוד. עקרונות ההסתדרות נקבעו בחוקת ההסתדרות, הוחלט על הקמת בנק הפועלים ועל איחוד המפעלים השונים של ההסתדרויות המתאחדות לארגון יחיד. המפלגות שהתחרו בבחירות היו הפועל הצעיר, אחדות העבודה והעולים החדשים.[62] |
2 | 21 בינואר 1923 | 7 בינואר – 20 בפברואר 1923 | 6,581 | 130 | השלמת ניסוח חוקת ההסתדרות תוך ויכוחים קשים על דמותה. הסדרת מערכת הארגון, שיטת הבחירות ובתי הדין של ההסתדרות, הסדרת החברות בקופת חולים, החלטה על הקמת חברת העובדים, תחילת הוצאת העיתון "דבר" והחלטה על הצטרפות לאינטרנציונל (האיגוד הבין-לאומי של) האיגודים המקצועיים. את מושב הפתיחה של הוועידה כיבדו בהשתתפותם אלברט איינשטיין, יהודה לייב מגנס ואחד העם. |
3 | 26 בדצמבר 1926 | 5–22 ביולי 1927 | 22,500 | 201 | הוועידה התרכזה בארגון המשק ההסתדרותי בלב משבר אבטלה חמור. ההחלטות התרכזו בקביעת ההנהלה של חברת העובדים, בארגון מחדש של "סולל בונה", העברת קפא"י לרשות ההסתדרות, רכישת חברת הביטוח "הסנה" ויצור מקומות עבודה על ידי עבודות ציבוריות. בתחום התרבות הוחלט על הקמת הוצאת הספרים "עם עובד" ותיאטרון "האהל" והוסדרו תקנות "הנוער העובד". |
4 | 25 בדצמבר 1932 | שני כנסים: 12–18 בפברואר 1933 |
22,341 | 201 | הוועידה הראשונה בה הופיעה מפא"י המאוחדת ככוח בעל רוב מוחלט (165 צירים), מתכונת שתאפיין את ועידות ההסתדרות בחמישים השנים הבאות. בוועידה יוסד ניר שיתופי – המסגרת הכלכלית של ההתיישבות העובדת, הודגש העיקרון לפיו יש להגיע לחוזים קיבוציים של ועדי העובדים עם מעסיקיהם ונקבעו עקרונות הניהול של חברת העובדים ושל החברות לשיכון עובדים. הכנס השני עמד בסימן אזכרה לחיים ארלוזורוב. |
5 | 30 בנובמבר – 1 בדצמבר 1941 | 19–23 באפריל 1942 | 88,198 | 424 | בוועידה נדונו נושאי ביטחון וחירום עקב מלחמת העולם השנייה. הוסכם על המלצה לצעירי היישוב להתנדב למלחמה בנאצים במסגרת הצבא הבריטי והיערכות לכיבוש גרמני של ארץ ישראל. עם זאת הוועידה שלחה גינוי חריף לממשלה הבריטית בשל פרסום הספר הלבן. הוועידה גם ברכה את ברית המועצות על עמידתה כנגד הנאצים בד-בבד עם דרישה לשחרר אסירי ציון יהודים. |
6 | 7 באוגוסט 1944 | שלושה כנסים: 20–21 בנובמבר 1944 |
106,420 | 423 | הכנס הראשון ייוחד להדגשת הצורך לפעול באמצעים מדיניים נגד הבריטים תוך גינוי "הפורשים" (האצ"ל והלח"י). הכנס השני עמד בצל האבל על מותו של ברל כצנלסון, כמו כן נדונו ענייני מועצת הפועלות ושוגרה קריאה לפועל המזרחי ולהסתדרות המורים להצטרף להסתדרות הכללית. בבחירות התמודדו מפא"י (53.7% מהקולות), העובד הציוני, סיעה ב', עלייה חדשה עובדת, ופועלי ציון שמאל[62] |
7 | 13 בפברואר 1949 | 24–30 במאי 1949 | 190,000 | 501 | הוועידה הגדירה את תפקיד ההסתדרות במדינה החדשה: "הוועידה רואה במעמד פועלים מאוחד בהסתדרות הכללית מבצר עוז למדינה ואת המכשיר המבצע של המשימה ההיסטורית העומדת בפני היישוב והמדינה" כנגזרת מכך הוחלט שההסתדרות תסייע לממשלה בקליטת העלייה והרחבת המשק. בבחירות התמודדו מפא"י, מפ"ם, העובד הדתי, העובד הציוני והקומוניסטים. |
8 | 8 במאי 1955 | 18–20 במרץ 1956 | 410,451 | 801 | הוועידה, שהתקיימה עם רוב מוחלט של צירי מפא"י (56%) חידדה את תפקיד ההסתדרות כזרוע ביצועית לתפקידים הלאומיים וקיבלה את ביטול זרם העובדים בחינוך. |
9 | 17 במאי 1959 | 3–5 בפברואר 1960 | 635,464 | 801 | ההחלטה החשובה ביותר של הוועידה הייתה ההצהרה לפיה יש לפתוח את שערי ההסתדרות לפני הפועלים הערבים. הצהרה שמומשה רק ב-1966. |
10 | 19 בספטמבר 1965 | 3–7 בינואר 1966 | 826,019 | 801 | הוועידה דנה בהסדרת נושאי יחסי עבודה ונושאי פרט לרווחת העובד, הוחלט על הקמת מכון למדעי העבודה באוניברסיטת תל אביב. שם ההסתדרות שונה והושמטה ממנו המילה "העבריים".[63] כמו כן הופיעה לראשונה בוועידות ההסתדרות סיעת תכלת לבן שייצגה את איגוד עובדי תנועת החרות. |
11 | 2 בספטמבר 1969 | 9–12 בדצמבר 1969 | 977,703 | 1,001 | התפקידים והייעודים של חברת העובדים הוגדרו מחדש כך שיאפשרו לה יתר עצמאות. התקבלה החלטה הצהרתית להעברת מוסדות ההסתדרות לירושלים (הצהרה שלא מומשה) בנוסף נדונו ענייני יחסי עבודה והתארגנות. |
12 | 11 בספטמבר 1973 | 11–13 במרץ 1974 | 1,172,000 | 1,501 | הוועידה התקיימה בצל מלחמת יום הכיפורים וקבעה נהלים להבטחת מרב הכנסתו של חבר ההסתדרות המגויס לשירות מילואים ממושך. |
13 | 21 ביוני 1977 | 7–9 בנובמבר 1977 |
1,365,711 | 1,501 | הוועידה התקיימה בצל המהפך הכלכלי, אמנם רוב מוחלט של הצירים השתייכו למערך, אך 40% מהצירים השתייכו לסיעות לא-סוציאליסטיות (ליברלים עצמאיים, הליכוד, "העובד הדתי"). ההסתדרות הצהירה על המשך המדיניות הסוציאליסטית אל מול המצב החדש שנוצר כאשר היא נאלצת לראשונה לעמוד מול ממשלה לא אוהדת. |
14 | 7 באפריל 1981 | 8–10 בספטמבר 1981 | 1,474,900 | 1,501 | התמודדות מול משבר ביטול הסובסידיות לחברת העובדים וקרנות הפנסיה. הבעת התנגדות לחוק ביטוח בריאות ממלכתי והלאמת קופת חולים. |
15 | 15 במאי 1985 | 5–7 בנובמבר 1985 | 1,569,000 | 1,501 | קבלת הסדרי הסכם המסגרת של תוכנית הייצוב הכלכלית. פרישת ירוחם משל לאחר עשור בתפקיד מזכ"ל ההסתדרות. |
16 | 13 בנובמבר 1989 | 1989 | 1,656,600 | 1,501 | |
17 | 10 במאי 1994 | 10–12 במאי 1994 | כמיליון ו-800 אלף (הערכה) | 1,501 | חיים רמון וסיעת ר"ם זוכים בבחירות. |
מזכ"לים
[עריכת קוד מקור | עריכה]מספר | תמונה | שם | תקופת כהונה |
---|---|---|---|
1 | דוד זכאי | 1920–1921 | |
2 | דוד בן-גוריון | 1921–1935 | |
3 | דוד רמז | 1935–1944 | |
4 | יוסף שפרינצק | 1944–1949 | |
5 | פנחס לבון | 1949–1950 | |
6 | מרדכי נמיר | 1950–1956 | |
7 | פנחס לבון | 1956–1961 | |
8 | אהרן בקר | 1961–1969 | |
9 | יצחק בן אהרן | 1969–1973 | |
10 | ירוחם משל | 1973–1984 | |
11 | ישראל קיסר | 1984–1992 | |
12 | חיים הברפלד | 1992–1994 | |
13 | חיים רמון[64] | 1994–1995 | |
14 | עמיר פרץ | 1995–2006 | |
15 | עופר עיני | 2006–2014 | |
16 | אבי ניסנקורן | 2014–2019 | |
17 | ארנון בר דוד | 2019–מכהן |
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקורות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- חיים גורי, דן גלברט, שלמה שבא, סיפור המעשה, חמישים שנה להסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, תל אביב: הוצאת עם עובד, תש"ל 1970.
- דוד בן-גוריון, הפועל העברי והסתדרותו: מבחר דברי דוד בן-גוריון על ההסתדרות, (עורך: יהודה ארז), תל אביב, 1964.
- בצלאל שחר, תרבות וחינוך בהסתדרות, תל אביב, תשכ"ה–1965.
- צבי רוזנשטיין (אבן שושן) (עורך), ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל, תל אביב 1949.
- אריה שנידרמן, אנו מאשימים! הירידה והרקבון בהסתדרות העובדים בא"י, ארגון עובדי הצה"ר ובית"ר בארץ ישראל, המזכירות הארצית, הוצאת איש ברוריה, 1933.
מחקרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יוסף גורני, יצחק גרינברג, אבי בראלי, מחברת עבודה לארגון עובדים: לקט מאמרים על הסתדרות העובדים בימי היישוב והמדינה, שדה בוקר: המכון למורשת בן-גוריון, 2000.
- דב בן מאיר, ההסתדרות, ירושלים: הוצאת כרטא, 1978.
- גבריאל ברטל, ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל: 1920–1990, ירושלים: מרכז ההסברה – שירות הפרסומים, תשנ"א–1991.
- גבריאל ברטל, ההסתדרות הכללית, מבנה ופעולות – חוברת שנתית בהוצאת הוועד הפועל שיצאה לאור בין השנים 1984–1991.
- אניטה שפירא, ברל, א–ב, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1980.
- לב גרינברג, ההסתדרות מעל הכל, ירושלים: הוצאת נבו, 1993.
- גצל קרסל, ההסתדרות: מדריך ביבליוגרפי, תל אביב: 1970.
- גצל קרסל, המוסדות המשקיים של ההסתדרות: ביבליוגרפיה, תל אביב: תש"ו–1946.
- אהרון הראל, בין בניין להרס: ההסתדרות ותנועת העבודה 1956–1965, פרקי מחקר ועדות, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2004
- זאב צחור, בדרך להנהגת היישוב: ההסתדרות בראשיתה, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשמ"ב–1982.
- ברוך כנרי, לבטי הגשמה – דיון בעשייה הציונית-סוציאליסטית בשנות העשרים של המאה העשרים, רמת אפעל: יד טבנקין, 2007
- אמיר בשה, תיאוריה ופרקטיקה בפעילות ועדי עובדים וארגוני עובדים, הוצאת נבו, 2019
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ההסתדרות החדשה – אתר האינטרנט של הארגון
- ההסתדרות הכללית במט"ח
- טבלת המבנה הנהולי של ההסתדרות 1920–1977, באתר תנועת העבודה הישראלית
- ביבליוגרפיה של מאמרים מקוונים, באתר תנועת העבודה הישראלית
- ביבליוגרפיה של ספרים בנושא, באתר תנועת העבודה הישראלית
- ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
- תמונות מאוסף משה ורטמן – ההסתדרות במרחב חיפה מתוך האוספים הדיגיטליים של ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
- נתן אקסלרוד, ההסתדרות בת שלושים, אוסף יומני כרמל באתר YouTube , חגיגה בבאר שבע, 1950
- עצרת בחירות להסתדרות במעמד בן-גוריון. יומני כרמל, אפריל 1955 (התחלה 3:07)
- יורם א. שמיר ואורי שמיר, אוסף כרזות ההסתדרות, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, מאי 2020
- אסף צבי, מהצרכנייה ועד ההגנה: ד"ר מרדכי נאור על עוצמת ההסתדרות בעשורים הראשונים לקיומה, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 4 בדצמבר 2020
- 100 שנה להקמת ההסתדרות הכללית, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי – כאן, 5 בדצמבר 2020
- ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ אטלס כרטא לתולדות ארץ ישראל מראשית ההתיישבות ועד קום המדינה, עמ' 129.
- ^ דן הורוביץ ומשה ליסק, מיישוב למדינה, תל אביב, עם עובד, 1977
- ^ ראו למשל: שלמה אבינרי, הרעיון הציוני לגווניו, עם עובד, 1980, עמ' 171–173 (בורוכוב); עמ' 233–238 (בן-גוריון); אניטה שפירא, ברל, עמ' 124–126, 151, 174.
- ^ אלקנה מרגלית, תנועת העבודה הציונית-סוציאליסטית בארץ ישראל בשנות העשרים, קתדרה 16, תש"ם, עמ' 87. הציטוט הוא מדברי שלמה קפלנסקי בוועידת ההסתדרות השלישית (1927).
- ^ דב בן מאיר, ההסתדרות, כרטא, 1978, עמ' 141–167.
- ^ ההוכחה על תשלום המס הייתה בול, אותו הדביק החבר במקום המיועד לכך בפנקסו.
- ^ חיים רמון, 'ההסתדרות והבריאות, באתר של חיים רמון
- ^ דורון וגרינברג
- ^ אפרים צבי חרל”פ, 2022
- ^ התאגדויות פועלים לפני הקמת ההסתדרות, באתר תנועת העבודה הישראלית
- ^ אניטה שפירא, ברל, עמ' 73–76.
- ^ 100 שנות התאחדות בעלי מלאכה
- ^ רחל רוז'נסקי, מגבית הארגונים המקצועיים למען ההסתדרות ופעלי ציון באמריקה 1924–1932, בתוך: מחברת עבודה לארגון עובדים עמ' 529–555.
- ^ מרדכי נאור, לכסיקון כח המגן – ההגנה, הערך "ההסתדרות הכללית של העובדים וההגנה", עמ' 124.
- ^ יונתן שפירא, המעבר של מרכז הכובד להסתדרות בתוך מחברת עבודה לארגון עובדים עמ' 118–150
- ^ אניטה שפירא, ברל, עמ' 278.
- ^ אניטה שפירא, ברל, עמ' 379, אריה שנידרמן, אנו מאשימים! הירידה והריקבון בהסתדרות העובדים בא"י עמ' 54–56.
- ^ אניטה שפירא, המאבק הנכזב: עבודה עברית 1929–1939, תל אביב: הוצאת אוניברסיטת תל אביב והוצאת הקיבוץ המאוחד, 1977. וכן יהודה לפידות, לידתה של מחתרת, באתר "דעת"
- ^ על פי אניטה שפירא, ברל, עמ' 280.
- ^ 1 2 3 יעקב שביט, ההסתדרות הכללית בת 65 – לקראת הבחירות לוועידה ה-15 מתוך סקירה חודשית 1985/5 משרד הביטחון – ההוצאה לאור
- ^ ריכוז שביתות בשנים 1920–1933 נמצאת אצל אריה שנידרמן,אנו מאשימים! הירידה והריקבון בהסתדרות העובדים בא"י, בעמ' 38–40.
- ^ כן, לשבור!
- ^ יואב קרני, ז'בוטינסקי על ההסתדרות הכללית: "כן, לשבור!"
- ^ בנימין גונן, 90 שנה להסתדרות: הקומוניסטים והמאבקים המעמדיים באתר "הגדה השמאלית"
- ^ מבוסס על "מאפייניו הייחודיים של המקרה הישראלי", דברי מבוא למאמרו של לב גרינברג, עובדים חלשים, עובדים חזקים: זרמים בכלכלה הפוליטית הישראלית 1967–1994 בתוך מחברת עבודה לארגון עובדים, עמ' 712; יונתן שפירא, אחדות העבודה ההיסטורית, עם עובד, 1975; ולב גרינברג, ההסתדרות מעל הכל, ירושלים: 1993.
- ^ יצחק גרינברג, חברת העובדים וקליטת העלייה הגדולה בשנות החמישים בתוך מחברת עבודה לארגון עובדים עמ' 570–586.
- ^ הנתונים מתוך הסתדרות הכללית בעשור הראשון למדינה, באתר תנועת העבודה הישראלית
- ^ מרים קצ'נסקי, המעברות מתוך מרדכי נאור (עורך), עולים ומעברות, 1948–1952: מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, באתר מט"ח
- ^ כגון בבאר שבע ובאשקלון, ראו חיים דרין-דרבקין, שיכון וקליטה בישראל תש"ח–תשט"ו, הוצאת גדיש 1956, עמ' 70–73.
- ^ יצחק גרינברג, חברת העובדים וקליטת העלייה הגדולה בשנות החמישים בתוך מחברת עבודה לארגון עובדים עמ' 572.
- ^ דברי אברהם זברסקי מובאים על ידי יצחק גרינברג, חברת העובדים וקליטת העלייה הגדולה בשנות החמישים בתוך מחברת עבודה לארגון עובדים עמ' 582.
- ^ מרדכי נאור, פנקס חבר, באתר תנועת העבודה הישראלית
- ^ תום שגב, 1949 – הישראלים הראשונים, דומינו 1984
- ^ צבי צמרת, בן-גוריון ולבון: שתי עמדות כלפי הקליטה הראויה של העולים, בתוך: דליה עופר (עורכת), בין עולים לוותיקים, ישראל בעלייה הגדולה, יד בן צבי, 1996 עמ' 92.
- ^ יוסף אלמוגי, בעובי הקורה, עידנים, תש"ם.
- ^ נמרוד אשל, כן לשבות מול כן לשבור באתר "הגדה השמאלית"
- ^ דב בן מאיר, ההסתדרות, עמ' 98, 100.
- ^ חוק יישוב סכסוכי עבודה, התשי"ז–1957, באתר הכנסת
- ^ נועם דביר, גלויות מהשנים היפות של בתי ההבראה של ההסתדרות, באתר הארץ, 30 במאי 2009
- ^ לפי דב בן מאיר, ההסתדרות; אברהם דורון, ההסתדרות, מדיניות רווחה ושוויוניות ולב גרינברג, עובדים חלשים, עובדים חזקים: זרמים בכלכלה הפוליטית בישראל 1967–1994 בתוך מחברת עבודה לארגון עובדים, עמ' 693–735
- ^ אברהם דורון, ההסתדרות, מדיניות רווחה ושוויוניות עמ' 639–706.
- ^ דב בן מאיר, ההסתדרות, כרטא, 1978, עמ' 98–100.
- ^ מאיר אביזוהר, כסף לכל, הוצאת הדר, 1978, עמ' 41.
- ^ מ. בן-שלמה, ביטוח בריאות ממלכתי יועלה לדיון בממשלה, הצופה, 6 בינואר 1960
ועידת קופ"ח תינעל היום בהחלטה נגד ביטוח בריאות ממלכתי, מעריב, 20 בדצמבר 1979 - ^ דב בן מאיר, ההסתדרות, כרטא, 1978, עמ' 92.
- ^ פרק זה מבוסס ברובו על לב גרינברג, עובדים חלשים, עובדים חזקים, זרמים בכלכלה הפוליטית הישראלית 1967–1994 בתוך מחברת עבודה לארגון עובדים עמ' 707–720.
- ^ יעקב רוט, תהליכי הקמת סיעת ׳תכלת לבן בתנועת החרות, עמ' 424.
- ^ פרק זה מבוסס ברובו על לב גרינברג, עובדים חלשים, עובדים חזקים, זרמים בכלכלה הפוליטית הישראלית 1967–1994 בתוך מחברת עבודה לארגון עובדים עמ' 720–735.
- ^ יוסף גולן, עצרת בתל־אביב במקום השביתה, דבר, 27 בנובמבר 1979
- ^ 1 2 3 טניה ריינהרט, איך חוסלה ההסתדרות
- ^ ynet, מת ארטור ישראלוביץ, מי שהיה האיש החזק בהסתדרות, באתר ynet, 2 ביולי 2001
- ^ 1 2 חיים רמון, 'ההסתדרות: מ"טיטאניק" שוקעת שקיבלתי בירושה לספינה חדשה', פורבס, מרץ 2005.(הקישור אינו פעיל, 3 במרץ 2017)
- ^ גיל פלוטקין, הניאו-ליברל שכבש את ההסתדרות, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 22 במאי 2017
- ^ חיים ברעם, חזות קשה, באתר "הגדה השמאלית", 8 ביולי 2005
- ^ ראו טניה ריינהרט לעיל, את המאמר חיים ביאור, נלחמים על המשך קיומה של העבודה המאורגנת, באתר וואלה, 27 באפריל 2007 ועוד.
- ^ אניטה שפירא, ברל, עמ' 304.
- ^ הציטוטים והעובדות להלן מדוחות שאסף אריה שנידרמן באנו מאשימים! הירידה והרקבון בהסתדרות העובדים בא"י, עמ' 49–51.
- ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 16: ארגוניו ומוסדותיו של הציבור הערבי, עמ' 362.
- ^ דברים בוועדה הפוליטית של מפא"י 16.6.1936, ארכיון משה שרת
- ^ דן כספי ומוסטפא כבהא, מירושלים הקדושה ועד המעיין בתוך: פנים-תרבות חברה וחינוך, 2001, גיליון 16 – מרץ 01'
- ^ אורי שטנדל, ערביי ישראל בין הפטיש לסדן, בתוך צבי צמרת וחנה יבלונקה (עורכים), העשור השני תשי"ח–תשכ"ח, יד יצחק בן-צבי 2000, עמ' 193–218.
- ^ 1 2 הפועל קובע היום את קו ההסתדרות, מעריב, 13 בפברואר 1949
- ^ כלומר "ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל" ולא "ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל"
- ^ שינה את שם התפקיד ל"יו"ר ההסתדרות" ואת שמה של "ההסתדרות הכללית של העובדים" ל"ההסתדרות החדשה"