יוון הקלאסית
| כרונולוגיה של יוון בתקופה הקלאסית | |||
|---|---|---|---|
| תאריך | אירועים | ||
| המאה ה-5 לפנה"ס |
| ||
| המאה ה-4 לפנה"ס |
| ||
יוון הקלאסית הוא כינוי מקובל לתקופה היסטורית בת כ־150–200 שנה בתולדות יוון העתיקה, שתחילתה במאה ה־5 לפנה"ס וסופה במאה ה־4 לפנה"ס. הייתה זו תקופת פריחה גדולה בכל תחומי החיים ביוון, ובה הגיעה התפתחות הפוליס לשיאה. בין השאר, נוסדו אסכולות מובילות בפילוסופיה, חלה התפתחות רבה במדע, בשיטות הלוחמה ובחיי החברה היווניים. התפתחות חשובה הייתה בתחומי האמנות, ובמיוחד בפיסול ובארכיטקטורה. בתקופה זו הונחו יסודות ההיסטוריוגרפיה עם פעילותו של הרודוטוס, שנחשב להיסטוריון הראשון.
בתקופת יוון הקלאסית נודעה השפעה רבה לפולֵייס[1] הגדולות – אתונה, ספרטה, ובמאה הרביעית גם תבאי. פולייס אלה נאבקו במשך כמאה שנה במאבק עיקש להשגת ההגמוניה ביוון, מאבק שהגיע לשיאו במלחמה הפלופונסית בין אתונה לבין ספרטה במחצית השנייה של המאה ה־5 לפנה"ס. ניצחונה של ספרטה במלחמה זו לא הביא שקט ליוון, והמלחמות על ההגמוניה נמשכו לאורך כל התקופה, עד אמצע המאה ה־4 לפנה"ס, אז עלתה לגדולה השכנה הצפונית, מוקדון, בהנהגתו של פיליפוס השני, אביו של אלכסנדר הגדול.
הפולייס לא פעלו בחלל ריק. מאפיין חשוב של תקופה זו הוא כינוס הפולייס לליגות, שהיו בריתות מדיניות וצבאיות ארוכות טווח. מקורן של הליגות בתקופה הארכאית, אך הן קיבלו דחיפה גדולה במהלך התקופה הקלאסית. בדרך כלל נשלטה הליגה על ידי פוליס חשובה, שסביבה התקבצו פולייס קטנות יותר. פרישה מברית כזאת הייתה נתקלת בדרך כלל בתגובה צבאית מצד הפוליס העיקרית, ולעיתים אף הוטל עונש על בעלת הברית הסוררת.
תקופה זו, אף שהייתה קצרה יחסית, סימנה את תחילתו של עידן תרבותי בתולדות אירופה. כיבושיו של אלכסנדר הגדול הביאו להפצת התרבות היוונית ברחבי העולם ההלניסטי. גם אחרי כיבוש יוון בידי הרפובליקה הרומית, שאימצה חלקים ניכרים מהתרבות היוונית, נפוצה התרבות היוונית בחלקים נרחבים של אירופה המערבית ואסיה.
כרונולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]התיחום הכרונולוגי של תחילת התקופה הקלאסית שונה מעט בין הגישות השונות. גישה אחת קובעת את ראשית התקופה הקלאסית במרד האיוני בשנת 500 לפנה"ס,[2] בעוד גישות אחרות קובעות את תחילת התקופה בקרב מרתון, בשנת 490 לפנה"ס, ולעיתים במלחמת פרס–יוון בשנת 480 לפנה"ס, או אף בתבוסת הפלישה הפרסית בשנת 478, כנקודת ההתחלה של התקופה.[3] לפי הגישות המתארכות את תחילת התקופה למאוחרת יותר, התקופה שבין הרפורמות של קלייסתנס (508–507 לפנה"ס) לתחילת מלחמות פרס-יוון נחשבת לתקופת מעבר. כך או כך, נהוג לקבוע את סוף התקופה עם קץ שלטונו של פיליפוס השני, מלך מוקדון, בשנת 336 לפנה"ס,[4] או עם מותו של אלכסנדר הגדול, בשנת 323 לפנה"ס.[5]
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – יוון העתיקה
רקע היסטורי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – יוון הארכאית
התקופה הארכאית, שנהוג לתארכה למאה השמינית עד החמישית לפנה"ס, הייתה עידן של שינויים רבים ביוון: מבנים פוליטיים חשובים שהתקיימו גם בתקופה הקלאסית נוצרו בתקופה הארכאית והתפתחו מאוד במהלך התקופה הקלאסית. עם זאת, מבנים אחדים נותרו כשהיו, ללא שינויים גדולים.
הפּוֹלִיס - עיר המדינה היוונית, שהייתה צורת הממשל העיקרית של התקופה הקלאסית, נולדה בתקופה הארכאית. כל פוליס הייתה ישות מדינית בפני עצמה, עם מערכת חוקים, ממשל, צבא ומשפט עצמאיים. כל פוליס ניהלה את ענייני הפנים והחוץ שלה באופן עצמאי. לעיתים קרובות התקבצו מספר פּולֵייס (צורת הרבים היוונית של המילה "פוליס") ביחד בברית זמנית או קבועה, המכונה במחקר "ליגה". בדרך כלל נוצרו הליגות על בסיס גאוגרפי.
צורת המשטר הדמוקרטית הישירה שהופיעה בסוף התקופה הארכאית התפתחה מאוד בתקופה הקלאסית, אך צורות משטר נוספות, ובמיוחד הטיראניה והאוליגרכיה, נותרו נפוצות. טיראנים היו שליטים יחידים שתפסו את השלטון בכוח הזרוע או הוצבו על ידי כוח דומיננטי ששלט באזור (כמו במקרה של הפולייס היווניות באסיה הקטנה, שבהן הוצב הטיראן בפקודת השלטון הפרסי). הטיראניה נעלמה ברובה ביוון גופא, אך הייתה נפוצה יחסית בפזורה היוונית, שנוצרה כתוצאה מהקולוניזציה הענפה, במיוחד במזרח, באסיה הקטנה ובמערב, בסיציליה.
רקע גאוגרפי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעת העתיקה לא הייתה קיימת מדינה ששמה "יוון". המונח "הֶלַאס" (Ελλάς), "יוון", ציין תרבות משותפת ושפה משותפת (שהייתה מחולקת לכמה ניבים) להלנים (יוונים) ולא מדינה אחת. יוון הייתה מפוצלת בין ערי מדינה רבות, שנקראו "פוליס". כל פוליס שלטה על שטח מצומצם ומספר תושביה היה נמוך. היוצאות מהכלל היו אתונה וספרטה, ששלטו על שטחים גדולים יחסית שהגיעו לכמה אלפי קמ"ר. מלבד ארץ האם, הביא תהליך הקמת מושבות (קולוניזציה) להרחבת גבולות ההתיישבות היוונית. חלק מהמושבות היווניות התפתחו לערים גדולות, והיוונים כתרבות כוללת שלטו על שטחים ניכרים באזורים רבים.
עיקר ההתיישבות היוונית היה: במערב, באזור המכונה "יוון הגדולה" – החלק הדרומי של חצי האי האפניני (איטליה) והחלק המזרחי של סיציליה; במזרח, באיוניה – החלק המערבי של אסיה הקטנה ולחופי הים השחור (בעיקר טורקיה של ימינו); ובדרום, באזור קירנאיקה שבצפון אפריקה (לוב של ימינו). ההתיישבות היוונית התרכזה בחופים, ואילו החדירה לפנים היבשת לא הייתה גבוהה ובדרך כלל לא עלתה על כמה עשרות קילומטרים.
ההלנים חילקו את עצמם לארבע קבוצות עיקריות: הדורים, שמרכזם היה בחצי־האי פלופונסוס ובאי כרתים ומספר מושבותיהם היה קטן יחסית. הפוליס הדורית החשובה והמפורסמת מכולן הייתה ספרטה. הדורים נודעו בעיקר במסורות הלחימה שלהם; האיונים שכנו בחבל אטיקה – עירם המפורסמת ביותר היא אתונה – ובתפוצה היוונית באיים, וייסדו מושבות רבות במהלך הקולוניזציה היוונית. האיונים נודעו בחיבתם לפילוסופיה ולאמנות. הקבוצה השלישית הייתה האיולים ששכנו במרכזה של יוון, בעיקר בבויאוטיה ובתסליה. הקבוצה האחרונה והקטנה מכולן הייתה האכאים, ששכנו באכאיה בצפון חצי האי פלופונסוס. האכאים התנחלו ביוון הגדולה בדרום חצי האי האפניני. בניגוד לשלושת השבטים הראשונים, לאכאים לא היה ניב משלהם והם דיברו בניב הדורי.
קבוצה נוספת, הפֶּלַסְגִים (Πελασγοί), נותרה עוד מהתקופה המיקנית. שרידי קבוצה זו המשיכו להתקיים לצד ההלנים. מספרם והליכותיהם לוטים בערפל ואזכורים אודותיהם בספרות היוונית העתיקה דלים.
רקע פוליטי
[עריכת קוד מקור | עריכה]העימותים הפוליטיים של התקופה הארכאית השפיעו מאוד גם על התקופה הקלאסית. העימות בין השלטון האוליגרכי שניסה לשמור על נכסיו למשטרים דמוקרטיים שעלו בשלהי התקופה הארכאית באו לידי ביטוי בתקופה הקלאסית. בפולייס רבות התחלף השלטון בין דמוקרטיה לאוליגרכיה וחוזר חלילה. כמו כן, ירשו הפולייס את היריבויות שנולדו בתקופה הארכאית.
האימפריה הפרסית שעלתה לגדולה באמצע המאה ה-6 לפנה"ס והשתלטה על המושבות היווניות בשלהי המאה ה-6 לפנה"ס הייתה הגורם החיצוני החזק ביותר שהשפיע על האירועים בתוך יוון. תחילה המעורבות הפרסית הייתה ישירה על ידי פלישות מזוינות וניסיונות כיבוש. לאחר שניסיונות אלה עלו בתוהו ניסו הפרסים להתערב בעייני הפנים של היוונים על ידי מימון פיננסי. כך מימנו הפרסים את הספרטנים במלחמתם באתונה וניסו למנוע בדרך זו לשמור[דרושה הבהרה] על נכסיהם באסיה הקטנה.
מדינות מן הדרג השני בתקופה הקלאסית
[עריכת קוד מקור | עריכה]מלבד המעצמות החשובות שנתנו את הטון – אתונה וספרטה במאה ה-5 לפנה"ס ותבאי באמצע המאה ה-4 לפנה"ס – התקיימו גם מעצמות מן הדרג השני והשלישי ביוון. בדרום-מערב יוון, בחצי האי הפלופונסי, לצד ספרטה, שהייתה הפוליס הדומיננטית בחצי האי, התקיימו מספר ערים חשובות נוספות: קורינתוס, שהייתה יריבה חשובה של אתונה על הסחר במימי הים התיכון, וארגוס, שהייתה יריבתה העיקרית של ספרטה בתקופה הארכאית. היריבות העתיקה בין ספרטה לבין ארגוס נמשכה אל תוך התקופה הקלאסית, ופעמים אחדות שילבו בני ארגוס כוחות עם פולייס נוספות כדי להילחם בספרטנים. מלבדם היו מספר גורמים חשובים נוספים, כגון הליגה הארקדית ואליס.
במרכז יוון שכנה תבאי, שהייתה מעצמה מן הדרג השני במאה ה-5 ועלתה לגדולה באמצע המאה ה-4 לפנה"ס. תבאי הייתה ראש הליגה הבויאוטית, שמקורה עוד בתקופה הארכאית, והיא נתנה את הטון במרכז יוון. במאה ה-5 לפנה"ס הצטרפה תבאי לברית ההלנית נגד פרס, אך אחר כך חזרה בה ושילבה כוחות עם פרס. לאחר התבוסה הפרסית הייתה בעלת ברית חשובה של ספרטה, ובהמשך הצליחה לבסס את עצמה כפוליס הדומיננטית באמצע המאה ה-4 לפנה"ס.
צפונית לתבאי שכנה תסליה, שבה נמצא ההר הקדוש ליוונים – האולימפוס. התסאלים לא היו מאורגנים בערי מדינה, בדומה לחלקים הדרומיים של יוון, אם כי במאה ה-5 לפנה"ס החלו להופיע כמה ערים גדולות יחסית. המעמד האריסטוקרטי היה בעל עוצמה גדולה בהרבה בתסליה מאשר בחלקים הדרומיים של יוון. התסאלים גם לא היו מאורגנים בברית מסודרת כלשהי, אף על פי שהיה להם מבנה פדרלי רופף, והם נותרו כוח משני בלבד בתקופה הקלאסית. יאסון מפראי ניסה לאחדם באמצע המאה ה-4 לפנה"ס, אך כשל בכך.
אזורים נוספים, כגון פוקיס, שבה נמצא האורקל המפורסם של דלפי, ויריבתה לוקריס, היו כוחות משניים. בעת מלחמת הקודש השלישית השתלטה פוקיס על דלפי, אך ניסיונותיה לזכות בעמדת בכורה במרכז יוון עלו בתוהו והיא נותרה חסרת השפעה של ממש על הפוליטיקה היוונית. אטוליה, שעלתה לגדולה בתקופה ההלניסטית, התאפיינה בחברה אגררית ולא נבנו בה ערי מדינה בולטות.
בצפון, בגבול עם תראקיה ועם מוקדון, שכנו מספר ערים, החשובה בהן הייתה אולינתוס(אנ'). חשיבותה עלתה במאה ה-4 לפנה"ס לאחר ירידת כוחה של אתונה ופירוק הליגה האטית-דלית. מלבד אזורים אלה, פולייס רבות התקיימו באיי הים האגאי. האיים החשובים ביותר מבחינה זו היו כיוס, ובמאה ה-4 לפנה"ס, ואחר כך ביתר שאת בתקופה ההלניסטית, רודוס.
יחסים בין פולייס
[עריכת קוד מקור | עריכה]היחסים בין הפולייס השונות נעו בין יריבות גלויה וארוכת שנים שנמשכה לעיתים לאורך דורות לבין כריתת בריתות. חלק מהבריתות הפכו ל"ליגות" קבועות כמעט בראשותה של פוליס דומיננטית, כדוגמת הליגה האטית-דלית, הליגה הבויאוטית והליגה הפלופונסית, או ליגות אחרות כמו האיגוד הארקדי. לעיתים, המדינות הוכנסו בכפייה לליגה ונאסר עליהן לפרוש ממנה תחת איום צבאי מצד הפוליס הדומיננטית בליגה.
עם זאת, הבריתות לא היו קבועות. כך, למשל, אתונה כרתה ברית עם תבאי בשנת 395 לפנה"ס, למרות העובדה שתבאי דרשה את הריסתה בתום המלחמה הפלופונסית, רק עשור אחד לפני כן, ואילו באמצע המאה ה-4 לפנה"ס כרתה ברית עם ספרטה, יריבתה הוותיקה, נגד תבאי, כשנדמה היה לה שתבאי מתחזקת יתר על המידה ומשתלטת על יוון.
מוסדות דיפלומטיים מקצועיים לא התקיימו ביוון, אך היו מנהגים שונים שהבטיחו את שלום הנציגים. לעיתים החוזים הבטיחו גם פתרון מחלוקות בדרכי שלום, למשל בתיווכו של צד נייטרלי,[6] אם כי לא היה מוסד משפטי מוסכם שבו ניתן היה לערוך משפט מסודר.
המאה ה-5 לפנה"ס
[עריכת קוד מקור | עריכה]מלחמות פרס יוון
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – מלחמת פרס–יוון
המרד האיוני
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – המרד האיוני
בראשית התקופה הקלאסית, ניצבה יוון מול איום מפרס. הפרסים כבשו את אסיה הקטנה עוד בימיו של כורש, מייסד האימפריה הפרסית, באמצע המאה ה-6 לפנה"ס. כך נפלו המושבות היווניות באסיה הקטנה, שמקורן בקולוניזציה שביצעו היוונים, לידי השלטון הפרסי.
במשך שני דורות התנהלו הדברים על מי מנוחות, והפרסים לא התערבו בענייני הפנים של היוונים, אך לבסוף פרץ מרד גדול נגד הפרסים בשנת 500 לפנה"ס, הידוע בשם המרד האיוני. הרודוטוס הוא המקור המשמעותי היחיד למהלכי המרד. על פיו, אריסטגורס (Aristagoras Αρισταγόρας), החתן של היסטיאיוס (Histiaeus Ἱστιαῖος), מושל מילטוס יזם את המרד כי לא יכול היה לשלם את חובו על איסוף צבא לכיבוש נקסוס.[7] עם זאת, נראה שהיו סיבות עמוקות יותר למרד זה.[8]
יהיו אשר יהיו הסיבות למרד, הוא דוכא תוך כמה שנים, וכבר בשנת 494 לפנה"ס תמו מעשי האיבה האחרונים עם תבוסת היוונים בקרב לאדה. בכך היה אמור להסתיים פרק זה של המפגש בין היוונים לפרסים, אלמלא שלחו המורדים בתחילת המרד בקשת עזרה לאתונה ולעוד מספר פולייס. האתונאים הסכימו ושלחו כוח צבאי קטן. לכוח קטן זה לא הייתה השפעה של ממש על מהלך המרד, אך הפרסים נטרו טינה לאתונאים.
הפלישות ליוון
[עריכת קוד מקור | עריכה]הנקמה הפרסית לא איחרה לבוא וכמה שנים לאחר דיכוי המרד שלחו הפרסים בשנת 490 לפנה"ס משלחת עונשין גדולה שכללה כמה עשרות אלפי חיילים להעניש את אתונה על תמיכתה במרד. הפלישה הפרסית נהדפה בקרב מרתון.
בינתיים עלה מדינאי בולט באתונה בשם תמיסטוקלס. תמיסטוקלס חשש שהפרסים עשויים לחזור, הפעם עם כוח גדול יותר. הוא הצליח לשכנע את האתונאים להשתמש בהכנסות מפיתוח מכרות כסף להרחבת הצי האתונאי. ראיית הנולד של תמיסטוקלס הניחה את היסודות לניצחון היווני במלחמה נגד הפרסים ובהמשך לכינון הכוח הימי של אתונה.
תמיסטוקלס לא טעה. הפרסים גייסו בשנת 480 לפנה"ס צבא עצום בממדי העולם העתיק - 300,000 רגלים ועוד 60,000 פרשים בראשותו של מלך פרס, חשיארש הראשון.[9] לא היה זה מסע עונשין, אלא מסע כיבוש של ממש והיוונים התייחסו אליו בהתאם. כונסה ועידת פסגה גדולה בקורינתוס והוסכם על הקמת ברית הגנה כלל יוונית נגד האיום הפרסי. תמיסטוקלס היה בין יוזמי הברית ומקדמיה. הברית, המכונה הליגה ההלנית, כללה את כל הפולייס החשובות של יוון העתיקה באותה תקופה ובראש כוחותיה הצבאיים הועמד מפקד ספרטני. הייתה זאת הפעם הראשונה והאחרונה שבה כמעט כל היוונים שילבו כוחות יחד נגד פולש זר. למרות האיחוד, כוחות הברית היו קטנים בהרבה מהכוח הפרסי ולא עלו בהרבה על 100,000 לוחמים.[10]
הפרסים נחלו הצלחות אחדות והצליחו לפרוץ את דרכם במרכז יוון אחרי ניצחונם בקרב תרמופילאי ובקרב ארטמיסיון. הפרסים אף הצליחו לשרוף את אתונה, אך ניגפו בקרב ימי ליד סלמיס ליד אתונה. לאחר הפסדם בקרב, הסיג חשיארש את מרבית צבאו חזרה לפרס, תוך כדי שהוא משאיר צבא גדול בראשותו של מרדוניוס. צבא זה הובס בקרב פלטאיה בשנת 479 ובכך תמה הפלישה היבשתית ליוון.
התבוסה הפרסית לא סיימה את המלחמה. אתונה הקימה ברית גדולה ויצאה לבדה בלי עזרתה של ספרטה, להילחם בפרסים. מעשי האיבה האחרונים תמו בשנת 449 לפנה"ס.
עליית אתונה וכינון הברית האטית דלית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – הליגה האטית-דלית
הברית האטית דלית, נוסדה במקור בשנת 478/477 לפנה"ס כדי להילחם בפרסים ולשחרר את היוונים באסיה הקטנה מעול השלטון הפרסי. מרכז הברית היה באתונה וחברות הברית העיקריות היו איי הים האגאי והחוף המערבי של אסיה הקטנה. הברית אכן המשיכה את המלחמה בפרסים, פולייס רבים באסיה הקטנה שוחררו, משלחות צבאיות נשלחו עד מצרים בשנת 460 לפנה"ס כדי לתמוך במרד המצרי נגד הפרסים.
בהתחלה הייתה הברית שוויונית, אך עד מהרה השתלטה אתונה על הברית. גם קופת הברית שנשמרה באי דלוס הועברה על ידי פריקלס לאתונה בשנת 454 לפנה"ס. אפילו תום המאבק נגד פרס, הסיבה הרשמית לכינון הברית, לא סיים את השליטה האתונאית. פולייס שביקשו לפרוש נענשו קשות על ידי אתונה.
הכספים הרבים שהתקבלו כמס שהוטל על חברות הברית נוצלו לא רק למלחמה נגד הפרסים, אלא בעיקר לביצור מעמדה של אתונה. מיזמי בנייה ענקיים שיזמו האתונאים מומנו על ידי כספי הברית.
מלחמות בין אתונה לספרטה
[עריכת קוד מקור | עריכה]המלחמה הפלופונסית הראשונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – המלחמה הפלופונסית הראשונה
האחדות היוונית הייתה קצרת ימים. פחות מ-20 שנים לאחר תבוסת הפלישה הפרסית פרצה מלחמה גדולה בין בעלי הברית לשעבר. היחסים בין ספרטה לאתונה היו טובים והאתונאים אפילו הגלו את תמיסטוקלס באוסטרקיזם ובמקומו עלה קימון, הפרו-ספרטני, לקדמת הבמה הפוליטית באתונה. עם זאת, ביטלה אתונה את הברית שלה עם ספרטה ואף חברה לארגוס, יריבתה הוותיקה של ספרטה. רעידת האדמה בלאקוניה בשנת 464 לפנה"ס גרמה למרד גדול של הלוטים נגד ספרטה. קימון שכנע את האתונאים לשלוח כוח גדול לעזרת הספרטנים, אך הספרטנים לא רצו את עזרתם והחזירו את החיילים בחזרה לאתונה. האתונאים רתחו על קימון והגלו אותו באוסטרקיזם. אירועים אלה ואחרים היו הגורמים לפרוץ המלחמה בשנת 460 לפנה"ס.
הצדדים הלוחמים היו הליגה הפלופונסית בראשותה של ספרטה ובעלות ברית נוספות והליגה האטית דלית בראשותה של אתונה. הספרטנים נהנו מעדיפות בצבא היבשה ואילו האתונאים היו בעלי הצי החזק יותר. המלחמה החלה בהצלחה אתונאית, אך התבוסה של חיל המשלוח האתונאי למצרים בשנת 454 לפנה"ס הייתה מהלומה קשה לאתונה. לפחות 40 אוניות על צוותיהן - כ-8,000 אנשים אבדו בקרב.[11] אירועים אלה גרמו לאתונאים לפנות לקימון, שהגלייתו הסתיימה, כדי שינהל משא ומתן לשביתת נשק עם ספרטה. קימון הצליח להגיע לשביתת נשק לחמש שנים ובכך תמו מעשי האיבה בין הצדדים. אתונה ניצלה את ההפוגה לחיזוק כוחה בים האגאי, אך נאלצה לוותר על החזקותיה במרכז יוון אחרי תבוסתה בידי תבאי בשנת 447 לפנה"ס בקרב קורונאה. שביתת הנשק שהשיג קימון אושררה על ידי הצדדים ונחתם חוזה שלום בין אתונה לספרטה ל-30 שנים.
המלחמה הפלופונסית השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – המלחמה הפלופונסית
המלחמה הפלופונסית השנייה, הידועה יותר בשם המלחמה הפלופונסית (431 לפנה"ס - 404 לפנה"ס) נפתחה, על פי עדותו של תוקידידס, בעיקר בגלל חששה של ספרטה מעליית כוחה של אתונה[12] והיסטוריונים מודרניים מקבלים את הערכתו.[13]
נהוג לחלק את המלחמה לשלושה שלבים: המלחמה הארכידמית (431 לפנה"ס - 421 לפנה"ס), המשלחת האתונאית לסיציליה (415 לפנה"ס - 413 לפנה"ס) ומפלתה של אתונה (413 לפנה"ס - 404 לפנה"ס).
המלחמה הארכידמית
[עריכת קוד מקור | עריכה]השלב הראשון, שנמשך עשר שנים ומכונה "המלחמה הארכידמית" על שמו של מלך ספרטה ארכידאמוס, התנהל בפשיטות ספרטניות לאטיקה ופעולות נגד של הצי האתונאי נגד בעלות בריתה של ספרטה ופשיטות על חופי לאקוניה. בשיטת הלוחמה הזאת, הספרטנים לא הצליחו לגרום לנזק ממשי לכלכלה האתונאית. הם הצליחו אמנם לפגוע באופן חלקי בספר החקלאי האתונאי, אך חיל הפרשים האתונאי מנע מהספרטנים את ההרס המוחלט של השדות. יתרה מכך, צי הסוחר הגדול של אתונה אפשר לה לייבא את כל צורכי המזון שלה מבחוץ, כך שלא היה די בפשיטות אלה כדי להכניעה.
גם האתונאים מצדם נכשלו בניסיונם לגבור על הליגה הפלופונסית. חרף ניצחונותיהם הימיים, כגון קרב ריון וקרב נאופקטוס, לא נגרמה פגיעה משמעותית בספרטה או בבעלות בריתה.
עם זאת, אילצו הפשיטות התכופות על אטיקה את האתונאים להסתופף בתוך אתונה עצמה והצפיפות הרבה סייעה להתפשטות מגפות. באחת המגפות נפטר המנהיג הפוליטי הבולט ביותר של אתונה - פריקלס. פריקלס, שהיה בין המדינאים החשובים של אתונה, הצליח לשכנע את העם להגיע להחלטות סבירות שלא סיכנו את עצם קיום הברית האטית דלית. לאחר מותו, נוצר חלל גדול שלא מולא די צורכו עד סוף המלחמה. התוצאה הייתה החלטות פזיזות רבות שקיבלה אספת העם שהביאו בסופו של דבר להפסד אתונאי במלחמה.
בסופו של דבר הסתיימה המלחמה לאחר ניצחון אתונאי בקרב פילוס. המצביא האתונאי, הצליח לכתר כמה מאות הופליטים מצבא הליגה הפלופונסית, מהם כ-200 בני ספרטה. הספרטנים לא יכלו להרשות לעצמם לאבד כמות גדולה כל כך של לוחמים (מספרם של כל בני ספרטה בשירות צבאי לא עלה על כמה אלפים) וביקשו שלום. שלום ניקיאס נכרת בשנת 421 לפנה"ס.
המסע לסיציליה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – מסע המלחמה לסיציליה
שלום ניקיאס שהיה רווי במעשי איבה כמו קרב מנטינאה, שהיה בין הקרבות היבשתיים הגדולים ביותר בתולדות יוון, לא החזיק מעמד זמן רב. תוך שש שנים פרצה מלחמה כוללת. בשנת 415 לפנה"ס החליטו היוונים לתקוף את סירקוסאי, העיר החשובה ביותר בסיקיליה (בשטחי סיציליה המודרנית). אלקיביאדס, שהיה התומך הבולט ביותר בעד היציאה למסע סולק בסופו של דבר מהנהגת הצבא שנשלח לסיקיליה וסילוקו היה בעוכרי חיל המשלוח. ניקיאס, שבהתחלה התנגד ליציאה למסע זה, מונה בסופו של דבר למפקדו.
למרות ההכנות הקפדניות וצבא גדול שכלל כ-6,000 הופליטים, מהם כ-5,000 מאתונה והיתר מבנות בריתה ו-1,300 חי"ר קל, לא הצליחו האתונאים לגבור על סירקוסאי. היו לכך שתי סיבות: ראשית, האתונאים לא לקחו איתם פרשים כי סמכו על שיתוף פעולה של פולייס עוינות לסירקוסאי באי ושנית, המשלחת הייתה חלשה מדי. סירקוסאי הייתה פוליס גדולה מאוד במונחי יוון העתיקה.[14] תוקידידס טוען שהיה לה צבא של למעלה מ-5,000 הופליטים ועוד 1,200 פרשים[15] (לעומת כ-16,000 הופליטים ועוד כ-1,200 פרשים בצבא האתונאי כולו בתחילת המלחמה הפלופונסית[16]).
במקום לנטוש את המשימה ולשוב לביתם, החליטו האתונאים לשלוח עוד 5,000 הופליטים וחיילים רבים קלי חימוש. הסירקוסאים יצרו קשר עם ספרטה ואלה שלחו לסירקוסאי את אחד ממצביאיהם בשם גליפוס. גליפוס הצליח לארגן את ההגנה הסירקוסאית ולמרות התגבורות האתונאיות, הצליחה סירקוסאי לנצח את כוח המשלוח בשנת 413 לפנה"ס. הניצחון היה מוחץ וכל חיילי המשלחת נהרגו או נפלו בשבי ונמכרו לעבדות.
התאוששות אתונה ומפלתה
[עריכת קוד מקור | עריכה]המפלה האתונאית הפיחה רוח קרבית חדשה בספרטנים. הם בנו צי של 100 אוניות וחלק מבעלות בריתה של אתונה החלו לנטוש אותה. האתונאים נאלצו להשתמש בעתודה הכספית האחרונה שלהם שנשמרה לעת צרה לבניית צי חדש. גרוע מכך, ספרטה החלה להתקרב לפרס ובשנת 412 לפנה"ס כרתו הספרטנים ברית עם הפרסים. ברית זו זכתה לאשרור מחדש בשנת 411 לפנה"ס. הספרטנים הסכימו להחזרת המצב באסיה הקטנה לקדמותו, לפני שחרור הערים היווניות על ידי הברית האטית דלית. הפרסים הבטיחו עזרה צבאית (שלא הגיעה מעולם) ומימון כספי בהיקף ניכר.[17]
התבוסה בסיציליה הייתה זרז לחידוש המאבק הפוליטי מבית באתונה. האוליגרכים, שמזה זמן רב טפחו תקווה לשוב לשלטון, הצליחו להשתלט על אתונה בשנת 411 לפנה"ס וכוננו משטר המכונה הארבע מאות. המשטר לא היה פופולרי ושרד רק חודשים אחדים.
בינתיים, התאוששו האתונאים והצליחו להדביר את המרידות בערים החשובות בברית האטית דלית ואף זכו במספר ניצחונות חשובים כמו קרב קיזיקוס (410 לפנה"ס) וקרב ארגינוסאי (406 לפנה"ס). עם זאת, בקרב ארגינוסאי ספגו האתונאים אבדות כבדות בשל טביעתם של מלחים רבים בים. האתונאים זעמו על המצביאים שלא עשו די להצלת הנפשות והוציאו אותם להורג. ההוצאה להורג הייתה מהלומה קשה למאמץ המלחמתי והתבוסה לא איחרה לבוא. יתרה מכך, האירועים גרמו לחזרתו של ליסנדרוס הפעלתן לעמדת בכורה. בעזרת תושייתו ניצחו הספרטנים בקרב אייגוספוטמוי (404 לפנה"ס). הצי האתונאי הושמד והאתונאים, שהיו נתונים במצור נאלצו להיכנע.
תוצאות המלחמה היו קשות לאתונה. הספרטנים המנצחים כוננו משטר אוליגרכי - משטר שלושים הטיראנים ואף מינו נציב (הרמוסט) בעיר. המשטר האוליגרכי החדש לא החזיק מעמד ובדומה למשטר ה-400 נפל עד מהרה. בנוסף לכך, ספגה אתונה מכה כלכלית קשה. מחצית מאוכלוסייתה נהרגה במלחמה והצי המלחמתי צומצם לכדי תריסר אוניות בלבד.[18] כתוצאה ממפלתה של אתונה, עלתה במאות הבאות חשיבותן של ערים אחרות, במיוחד רודוס, כמרכזי סחר חשובים בים האגאי.
מסע הרבבה
[עריכת קוד מקור | עריכה]האירועים שסגרו את המאה התרחשו לא על אדמת יוון, אלא על אדמת פרס. דריווש השני, מלך פרס, נפטר ובנו, ארתחששתא השני, ירש אותו בשנת 404/405 לפנה"ס. אך אחיו הצעיר של ארתחששתא השני, כורש הצעיר, לא קיבל את הדין. כורש היה בעל עמדת כוח גדולה במערב אסיה הקטנה והחליט לגייס צבא גדול ואף שכר חיל שכירים יווני גדול שמנה כ-12,000 חיילים, מהם 10,000 הופליטים שעל שמם נקרא המסע "מסע הרבבה". אירועי המסע מתוארים בספרו של קסנופון, אנבסיס, שלקח חלק במסע והיה אחד ממפקדי הכוח היווני. המרד נכשל בסופו של דבר, אך השפעת קרב קונקסה על פרס הייתה גדולה. הקרב סימן נקודת מפנה ביחס הפרסים לשכירי החרב היוונים ומאותו הקרב גייסו פרסים שכירי חרב רבים מקרב היוונים.
חשוב מכך, היה הרושם שהותיר מסע חיל השכירים היווני בחזרה לביתם בתוך לבה של ארץ עוינת. הם הצליחו להגיע ליעדם מבלי שהשלטון הפרסי והמושלים המקומיים הצליחו לעכבם. המסע היה קרקע פורייה לתעמולה אנטי-פרסית במאה ה-4 לפנה"ס והיווה השראה ליוונים רבים לצאת למסע מלחמה נגד הפרסים.[19] בסופו של דבר, מימש אלכסנדר הגדול את החזון הזה וכבש את פרס.
המאה ה-4 לפנה"ס
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההגמוניה הספרטנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]כינון ההגמוניה הספרטנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]ספרטה הייתה המנצחת בעימות הארוך עם אתונה. במקום לשחרר את חברות הליגה האטית דלית, ניכסה אותם לעצמה. בנוסף, החליטה בעצמה כיצד לנהוג באתונה המובסת, בלי התחשבות בטענות בעלות בריתה.[20]
כדי להתאים את עצמה למצב החדש נאלצה ספרטה, שהייתה רגילה לבדלנות, לצאת את גבולות פלופונסוס. מבנה החברה הספרטנית לא התאים למצב החדש. ספרטה ניסתה לשמר את כוחה ככוח הדומיננטי ביוון. לצורך כך פעלו הספרטנים להחלפת השלטון הדמוקרטי בפולייס רבות לאוליגרכי ובראשן קבוצה של עשרה נאמנים ועליהם הועמד בדרך כלל נציב ספרטני.[21] האוליגרכים, שהיו בעלי קרקעות, נטו פחות להרפתקאות מלחמתיות ונטו לשמור על השלום, בניגוד למשטרים דמוקרטיים. ליסנדרוס היה אחד המצביאים הספרטנים הבולטים שניסה לממש את החזון הזה, אך למרות מאמציה של ספרטה, הדבר לא עלה בידה. המשטרים האוליגרכים לא החזיקו מעמד. ספרטה הטילה מס כבד על הערים היווניות אותן "שחררה" מהשלטון האתונאי וגרמה למרמור רב בקרבם. וגם בעלות בריתה לשעבר לא נטו לה חסד וביקשו להצר את דרכיה.
ספרטה עצמה, אף שיצאה מנצחת מהמלחמה הפלופונסית נחלשה מבפנים. רעידת האדמה הגדולה של שנת 464 לפנה"ס פגעה באוכלוסייתה והאבדות במלחמה גרמו לירידה נוספת במספר האזרחים. גרוע מכך, זרם הממון למדינה בדלנית זו שאפילו מטבעות כסף לא היו מקובלות בה גרם לזעזוע עמוק בחברה. בנוסף, נראה שבתקופה זו משפחות רבות ויתרו על חלקות האדמה שלהם ובכך איבדו את אזרחותן.[22] מגמה זו המשיכה לאורך המאה ה-4 וגרמה לדלול הולך וגובר במספר האזרחים הספרטנים ועל ידי כך להקטנת צבאה: מספר הספרטנים ירד משיא של כ-9,000 במאה ה-7 לכ-1,000 בשנת 330 לפנה"ס.[23]
הפעולה הצבאית הראשונה שנקטה ספרטה לאחר מלחמת פלופונסוס הייתה הפלישה לאליס, חבל ארץ בצפון מערב חצי האי פלופונסוס בשנת 401 לפנה"ס.[24] הסיבות לפלישה נעוצות בהסתלקותה של אליס מהליגה הפלופונסית לאחר שלום ניקיאס או ייתכן אפילו שהסיבות היו אימפריאליסטיות גרידא ונגעו לרצון הספרטני לספח חלק משטחי חבל ארץ זה.[25] המלחמה עצמה הייתה חסרת מאורעות. אליס לא יכולה להתנגד למעצמה הספרטנית ולאחר הפלישה הסכימה לדרישות הספרטניות.
המלחמה בין ספרטה לפרס
[עריכת קוד מקור | עריכה]מלבד מלחמותיה ביוון, הסתבכה ספרטה במלחמה עם פרס. הפולייס היווניות באסיה הקטנה ששוחררו בעקבות מלחמת יוון-פרס של ראשית המאה ה-5 לפנה"ס נמסרו לידי פרס בהסכם שנכרת בשנת 411 לפנה"ס בין ספרטה לפרס כדי להבטיח את העזרה הכספית הפרסית למלחמתה נגד אתונה. ערים אלה, כמו גם פולייס ביוון גופה תמכו בכורש הצעיר. לאחר תבוסת המרד והחזרת השלטון הפרסי חשו ערים אלה מאוימות, וביקשו את עזרת הספרטנים בהגנה מפני הפרסים.[26] בתגובה, שיגרו הספרטנים בסתיו 400 לפנה"ס[26] או בראשית 399 לפנה"ס[27] צבא שכלל כ-5,000 חיילים רגלים ו-400 פרשים בראשותו של המצביא תיברון.
בהמשך, צירף תיברון כ-6,000 חיילים משרידי מסע הרבבה.[27] תיברון לא הצליח להביס את הכוחות הפרסיים בפיקודו של טיספרנס והוחלף על ידי דרקילידס, אך גם הוא לא היה טוב ממנו. בעקבות כישלונם של תיברון ודקרילידס יצא מלך ספרטה, אגסילאוס השני, בראש כוח של 8,000 חיילים נוספים לאסיה הקטנה.[28] אגסילאוס הצליח לגבור על הצבא הפרסי שהוצב נגדו ולהגיע עד סרדיס, אך העדר ציוד מצור ונחיתותו בחיל הפרשים לא אפשרה לו להשיג הכרעה.[29] הפרסים העדיפו להימנע מקרבות הכרעה ובמקום לצאת למאבק גלוי בחיל המשלוח הספרטני החזק, בחשו בתוך הפוליטיקה היוונית והפיחו את אש המלחמה בתוך יוון.
המלחמה הקורינתית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – המלחמה הקורינתית
העילה המידית למלחמה הייתה סכסוך גבול פעוט בין פוקיס, שנתמכה על ידי ספרטה ללוקריס, שנתמכה על ידי תבאי,[30] אך שורשיו ברגשי הזעם שעוררה ספרטה נגדה והחשש היווני מעלייתה של רודנות ספרטנית.[30] המלחמה פרצה בשנת 395 לפנה"ס, והיריבים נחלקו לשני מחנות: המחנה הספרטני, יחד עם בעלות בריתה בליגה הפלופונסית, כנגד אוסף פולייס חשובות ביוון כגון אתונה, תבאי שהייתה בעבר בעלת ברית ספרטנית וכעת אחת מיריבותיה העיקריות, ארגוס, קורינתוס ועוד כמה בעלות ברית שוליות יותר. בנוסף לכך, צידדה ממלכת פרס החזקה באויביה של ספרטה ותמכה בהן מבחינה כספית ואף שלחה כוחות צי ניכרים.
הספרטנים יצאו כשידם על העליונה בקרב היבשה הגדול הראשון במלחמה - קרב נמאה, אך הובסו בקרב ימי - קרב קנידוס (שניהם בשנת 394 לפנה"ס). התבוסה הימית שברה את כוחו של הצי הספרטני שהושמד למעשה. כתוצאה מתבוסת הצי הסתלקה ספרטה מרוב החזקותיה בחלקו המזרחי של הים האגאי ובמיוחד לאורך חופי איוניה. הדבר לא הטריד את ספרטה יתר על המידה, שכן כוחה תמיד היה בצבא היבשה ולא בצי. אתונה ניצלה את התבוסה הספרטנית כדי לחזור ולבנות את החומות הארוכות שחיברו את העיר עם נמל פיראוס. חומות אלה נהרסו בסוף המלחמה הפלופונסית וכעת חשו האתונאים בטוחים בעצמם די הצורך כדי לשקמם. המלחמה נמשכה עם ניצחונות ספרטניים נוספים, מלבד תבוסתם בקרב לכאיון (391 לפנה"ס) שבמהלכו איבדו כ-250 הופליטים מידיו של איפיקרטס.[31]
כוחה של ספרטה לא עמד לה נגד כוחן המשולב של בעלות הברית שאליהן נוספה העוצמה הפרסית. בסופו של דבר, נאלצה ספרטה לבקש את תיווך הפרסים. הפרסים איימו שאם בעלות הברית היווניות לא יקבלו את תנאי ההסכם, יעניקו את תמיכתם לספרטה ובכך גרמו להפסקת המלחמה. ההסכם שסיים את המלחמה ידוע בשם שלום אנטלקידס[32] (387 לפנה"ס). על פי ההסכם קיבלו הפרסים השפעה ניכרת בתוך הפוליטיקה היוונית ואף קיבלו לידם בחזרה את כל ערי איוניה ואת קפריסין. ספרטה יצאה מנצחת מהמלחמה וחיזקה את אחיזתה ביוון. ההגמוניה שלה הוכרה על ידי קבלת הסכם אנטלקידס. אחיזתה של תבאי על בויאוטיה נשברה ופלטאיה הוקמה מחדש. ייתכן שאף נאלצה להיכנס בעל כורחה[33] לברית עם ספרטה.
שיא ההגמוניה הספרטנית וקריסתה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בדומה למעשיה לאחר סיום המלחמה הפלופונסית, גם לאחר המלחמה הקורינתית בשנת 385 לפנה"ס יצאה ספרטה למלחמה נגד בעלת ברית סוררת - הפעם מנטינאה. העונש היה חמור - חומות העיר נהרסו והפוליס חולקה לכמה כפרים.
לאחר מכן יצאה ספרטה בשנת 382 לפנה"ס להסדיר עניינים בכלקידיקי ולהצר את צעדיה של אולינתוס שביקשה לבסס את עצמה כפוליס הדומיננטית באזור. תבאי סירבה לקחת חלק במסע המלחמה, והגנרל הספרטני פבידס (אנ') כבש את המצודה התבנית - הקדמאה, וכונן משטר פרו ספרטני בה ובערי בויאוטיה אחדות. הפעולה נעשתה ללא אישור הרשויות הספרטניות, אך לבסוף הוחלט להשאיר נוכחות ספרטנית בקדמאה. הספרטנים החליפו מספר מפקדים, ובשנת 379 לפנה"ס הסתיימה המלחמה בניצחון הגנרל הספרטני פוליביאדס במצור על אולינתוס. העיר נענשה בצורה מתונה: היא אולצה להיכנס לברית עם ספרטה ונאלצה לוותר על הליגה הכלקידיקית בראשותה. במקביל, ניצח אגיסלאוס את פילוס, עיר קטנה בדרום מערב פלופונסוס. בתקופה זו הגיעה ההגמוניה הספרטנית לשיאה.
הצרות החלו בשנת 379/8 לפנה"ס - הגולים התבנים חזרו והפילו את המשטר הפרו-ספרטני, והמפקד הספרטני נסוג מקדמאה. הספרטנים פלשו כמה פעמים לבויאוטיה. פולייס נוספות, ביניהן אתונה, התערבו לטובת תבאי. בכך לא תמו הצרות הספרטניות - בשנת 375 לפנה"ס הובסו שתי מורות ספרטניות בקרב טגירה על ידי התבנים.[34] ההכרעה הסופית הייתה בקרב לאוקטרה בשנת 371 לפנה"ס; המצביא התבני אפמינונדס הצליח להביס את הצבא הספרטני העיקרי תחת קלאומברוטוס הראשון, שנהרג בקרב. ההפסד הספרטני בקרב זה סימן את סופה של ההגמוניה הספרטנית ביוון. הבכורה עברה לזמן קצר לתבאי, מנצחת קרב לאוקטרה. המשבר הגדול קרה לא רק בשל מותו של מלך ספרטה והאבדות הכבדות שספגו הספרטנים - היו קרבות שבהם הספרטנים הפסידו והיו קרבות שבהם ספגו אבדות כבדות, אך הייתה זו הפעם הראשונה שבה כוח כלשהו הצליח להביס בצורה מוחצת כל כך צבא ספרטני שלם שנהנה מעדיפות בכוח אדם. בקרב זה נשבר מיתוס העוצמה הצבאית הספרטנית.
שיקומה של אתונה והקמת הברית האתונאית השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אתונה נפגעה בצורה קשה מאוד במלחמה הפלופונסית וירדה מגדולתה, אף שהמשיכה להיות פוליס חשובה. חלק ניכר מהמסחר עבר לרודוס וקורינתוס, אך עדיין נותרו מקורות הכנסה איתנים לאתונה. מצבת האזרחים קוצצה באופן דרסטי; מלמעלה מ-50,000 בתחילת המלחמה הפלופונסית, לכ-25,000 בסופה.[35] למרות צירופה לברית בראשות ספרטה, נותרה אתונה אויבת והמשיכה לבחוש בפוליטיקה היוונית. אתונה נמנעה מלצאת בגלוי כנגדה, אך סייעה לכוחות אופוזיציוניים לספרטה: כך למשל קיבלה פליטים מתבאי ואולינתוס אחרי שאלה הסתבכו עם ספרטה, ואילו המצביא האתונאי קונון היה מפקד הצי הפרסי בקרב קנידוס (394 לפנה"ס) שבו מוטטו הפרסים את העוצמה הימית הספרטנית.
אתונה ניצלה את מעורבותה של ספרטה במלחמה הקורינתית, והחלה לשקם את עצמה במהירות. חומות פיראוס נבנו מחדש בשנת 394/395 לפנה"ס, ובשנת 392 לפנה"ס החלה לשקם את צייה ולהחזיר לעצמה כמה מהאיים שאבדו לה.[36] מסירת השליטה על האוכלוסין היוונים באסיה הקטנה לידי פרס על פי תנאי שלום אנטלקידס נראתה לרבים כבגידה מבישה[37] והיוותה קרקע פורייה ליצירת ברית אתונאית חדשה[38] בשנת 378 לפנה"ס, אם כי ניצניה נזרעו עם כריתת ברית הגנה עם כיוס בשנת 384/3 לפנה"ס. בניגוד לברית הראשונה שכוונה בראש ובראשונה נגד פרס, כוונה הברית הנוכחית כנגד ההגמוניה הספרטנית, אך לא זנחה גם את היוונים תושבי אסיה הקטנה.[39] אתונה הבטיחה שיתוף רב יותר של בעלות הברית בקבלת ההחלטות, אך עד מהרה חזרה לשלוט בברית ביד רמה.[40] הקלרוכיות (צורת התנחלות צבאית) השנואות נאסרו, ויתרה מכך, אזרחים אתונאים לא הורשו להחזיק ברכוש כלשהו על אדמות חברות הברית.[41] בעקבות כינון הברית וחוסר שביעות הרצון הכללית מהתנהלותה של ספרטה, העזה אתונה לצאת נגדה בגלוי. כבריאס הביס את הצי הספרטני בקרב נקסוס בשנת 376 לפנה"ס, ובהמשך כרתה אתונה ברית עם תבאי לאחר שזו הביסה את ספרטה בקרב לאוקטרה (371 לפנה"ס).
אף על פי ששוקמה וייסדה ברית חדשה, לא חזרה אתונה לעמדת הבכורה שהייתה לה במאה ה-5. אמנם מסחרה שגשג וחיי התרבות פרחו עם פעילות הפילוסופים הבולטים של העת העתיקה, אך זה לא הספיק לשימור מעמדה. הברית השנייה פורקה בעקבות מלחמה עם בעלות בריתה בשנים 355-357 לפנה"ס ודור אחד לאחר מכן, ולאחר תבוסתן של אתונה ותבאי בקרב כירונאה (338 לפנה"ס), עברה ההגמוניה באופן סופי לידי מוקדון, שהותיר את אתונה כפוליס בולטת, אך לא חשובה כבעבר.
ההגמוניה התבנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
תבאי הייתה פוליס חשובה בבויאוטיה וחלק ניכר מהזמן הנהיגה את הליגה הבויאוטית, אך השפעתה הייתה מוגבלת לתחומי בויאוטיה בלבד ובמהלך התקופה הקלאסית נותרה מעצמה מהדרג השני. הניצחון הדרמטי בקרב לאוקטרה פתח תקופה חדשה, ותבאי הוזנקה לעמדת בכורה בפעם הראשונה בתולדותיה.
שחרור קדמאה והחזרת המשטר הדמוקרטי הציבה את תבאי במסלול התנגשות ישיר מול ספרטה. מעשי האיבה לא איחרו לבוא. קרב טגירה הסתיים בניצחון תבני בשנת 375 לפנה"ס ואחריו באו ניצחונות בפוקיס ובפלאטיה שנהרסה על ידי תבאי בשנת 373/2 לפנה"ס. בנוסף, כרתה ברית עם יאסון מפראי, מדינאי תסלי חשוב שניסה לאחד את תסליה תחת הנהגתו. בשנת 372/1 לפנה"ס יצאה שוב תבאי נגד פוקיס והפעם הגיבו הספרטנים במלוא כוחם. צבא ספרטני גדול נשלח בפיקודו של המלך קלאומברוטוס הראשון, אך הניצחון התבני המפתיע בקרב לאוקטרה בפיקוד אפמינונדס שבר את הכוח הספרטני.
התבנים לא הסתפקו בניצחון בלאוקטרה, אלא פלשו לתוך פלופונסוס עצמו בחורף שנת 370/369 לפנה"ס. המדינות האחרות חששו מעליית כוחה של תבאי. אתונה ניתקה את עצמה מהברית עם תבאי וצידדה בספרטה. מעשי האיבה חודשו בשנת 362 לפנה"ס בהתנגשות גדולה בקרב מנטינאה. התבנים ניצחו, אך אפמינונדס נהרג בקרב. תבאי נותרה הפוליס החזקה ביותר ביוון עד סוף מלחמת הקודש השלישית, אך איבדה את ההגמוניה עם מותו של אפמינונדס שהיה אחראי במידה רבה להצלחותיה.[42]
שידוד המערכות בפלופונסוס
[עריכת קוד מקור | עריכה]האבדות הכבדות במלחמה נגד תבאי הותירו את ספרטה מרוקנת מכוחה. גרוע מכך - הליגה הפלופונסית התפרקה למעשה. מנטינאה שחומותיה נהרסו רק לפני 15 שנים הקימה את חומותיה מחדש בשנת 370 לפנה"ס והליגה הארקדית התכנסה מחדש. מסניה הוּצאה משליטת ספרטה, מה שפגע באופן קשה ביותר בבסיס כוחה הכלכלי.[39] יסוד מגלופוליס הייתה בעיה חריפה נוספת שספרטה נאלצה להתמודד עמה. בהמשך נוסדה הליגה האכאית בחלקו הצפוני של הפלופונסוס. כל אלה הביאו לירידה תלולה בכוחה של ספרטה שירדה מעמדת הבכורה שלה לעמדה משנית בתקופה ההלניסטית.
עליית מוקדון
[עריכת קוד מקור | עריכה]מוקדון לפני פיליפוס
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מוקדון הייתה מלוכה בצפונה של יוון. היוונים ראו את המוקדונים כחצי ברברים,[43] אך המוקדונים עצמם ראו עצמם כבני התרבות היוונית.[44] במשך מאות בשנים הייתה מוקדון מחוץ למשחק הפוליטי היווני. השלטון המרכזי בה היה חלש, מלכיה היו תלויים בגורמים פוליטיים רבי עוצמה וצבאה היה חסר סיכוי מול היוונים.
במהלך התקופה הקלאסית נותרו המוקדונים בשולי הפוליטיקה היוונית. בעת הפלישה הפרסית לסקיתיה בשנת 514 לפנה"ס נכנע להם אמינטס הראשון. בעת הפלישה הפרסית בשנים 480 לפנה"ס - 479 לפנה"ס היה אלכסנדר הראשון, מלך מוקדון בעל ברית פרסי, אך שמר על יחסים טובים עם היוונים והשתתפותו במלחמה הייתה מועטה. בעת המלחמה הפלופונסית הצליח פרדיקס הראשון לנווט את ארצו בין המחנות הנצים מבלי להסתבך במלחמה עצמה. יורשו ארכלאוס ביסס את הממלכה, חיזק את השלטון המרכזי והעביר את הבירה מאגַאי (ורגינה המודרנית) לפלה. מותו של פרדיקס השלישי בשנת 359 לפנה"ס הובילה להכתרתו של פיליפוס השני.
הכתרתו של פיליפוס
[עריכת קוד מקור | עריכה]פיליפוס השני, אשר בילה את שנות נעוריו בתור בן ערובה בתבאי ועלה לכס המלוכה בשנת 359 לפנה"ס, היה השליט החשוב ביותר של מוקדון בכל שנות קיומה מאז היווסדה של הממלכה. הוא ירש ממלכה מרוששת ומפולגת, נתונה לאיומי האילירים והתראקים מבחוץ ושסועה ממאבקים פוליטיים מבפנים. הוא הצליח לייצב את הממשל המרכזי, פתח מכרות ישנים וביסס את כלכלת הממלכה וערך רפורמות מקיפות בצבא המוקדוני.
פיליפוס לא הסתפק בביסוס הכלכלי של הממלכה, אלא יזם שורה ארוכה של מסעות כיבוש. נלחם עם שכניו התראקים והאילירים ובסדרת מאבקים ארוכה הצליח להכניעם. המערכה נגד התראקים והאילירים הייתה הארוכה מכולן ונמשכה למעשה עד סוף שלטונו ורק בנו, אלכסנדר, הצליח להדבירם באופן סופי.
מלבד שכנותיו הברבריות, ניהל פיליפוס מלחמה ארוכה נגד אמפיפוליס. המאבק נגד אמפיפוליס היה חשוב במיוחד כי פתח בפני מוקדון את הגישה לים, שנמנעה ממנה לפני כן,[45] והמאבק הסתיים בכיבוש העיר בשנת 357 לפנה"ס. אתונה לא ראתה בעין יפה את בחישותיו בשטח שהיה בתחום השפעתה, אך לא הייתה יכולה למנוע מפיליפוס את כיבושיו.
מלחמת הקודש השלישית
[עריכת קוד מקור | עריכה]מלחמת הקודש השלישית (355 לפנה"ס[46] - 346 לפנה"ס) פרצה כתוצאה מהשתלטות פוקית על אוצרות המקדש בדלפי. פוקיס הייתה אזור בצפון מרכז יוון בעל חשיבות משנית בתקופה הארכאית והקלאסית ולא היו לה שאיפות להגמוניה. עם זאת, המלחמות הבלתי פוסקות שהרעידו את יוון במשך מאה השנים האחרונות פתחו את הדרך לניסיונות פוקיים לבסס את מעמדם באזור.
ההשתלטות הפוקית על אוצרות המקדש גרמה להכרזת מלחמת קודש מצדה של הליגה האמפיקטיונית של דלפי. ראשיתה של ליגה זו עוד בתקופה שקדמה להיווסדות הפוליס כישות פוליטית נפוצה. הליגה הייתה חסרת השפעה פוליטית של ממש, אך דאגה לניהול תקין של המקדש בדלפי. כמו כן, הייתה לה סמכות דתית להעניש את החוטאים על פגיעתם בקדושת דלפי. הפוקים השתמשו בכסף הרב שהיה אגור במקדש להקמתו של צבא שכירי חרב גדול והמלחמה עירבה את מרבית הערים החשובות ביוון, כשחלקן תמכו בפוקים מסיבותיהן שלהן וחלקן, ובראשותן תבאי, התנגדו לה.
המלחמה התרחשה כמעט ללא אירועים חשובים והסתיימה בתבוסתה של פוקיס כשהתרוקנו אוצרות המקדש ולא היה באפשרותם לשלם לשכירים. האירוע החשוב במלחמה נגע למעורבותו של פיליפוס, אשר נכנס למלחמה לצדה של תבאי ובשנת 352 לפנה"ס הצליח לנצח את הפוקים בקרב שדה הכרכום. הניצחון זה היה חשוב במיוחד כי כתוצאה ממנו נפלה תסליה לידיו והוא התמנה לטגוס - שליטה של תסליה.[47] יתרה מכך, הפוקים שהפסידו במלחמה איבדו את מושביהם במועצת האמפיטיונית ואלה עברו לפיליפוס - וכך קיבל פיליפוס דריסת רגל חשובה בתוך הפוליטיקה היוונית. תוצאה חשובה נוספת היא דילול כוחן של ערי המדינה העיקריות ביוון. תבאי, שלקחה חלק פעיל במלחמה, נחלשה והדבר היקשה עליה להתנגד לניסיונותיו של פיליפוס לכבוש את יוון כמה שנים לאחר סיום המלחמה.
ביסוס כוחה של מוקדון וכיבוש יוון
[עריכת קוד מקור | עריכה]פיליפוס לא הסתפק בצירופה של תסליה למוקדון, אלא ניצל את מעורבותן של ערי המדינה העיקריות במלחמת הקודש השלישית, כדי לבסס את אחיזתו בצפון יוון ובתרקיה. עיקר פועלו נגד היוונים היה באזור כלקידיקי. היריבה העיקרית באזור הייתה אולינתוס - העיר החשובה ביותר באזור זה, ופיליפוס ניהל מערכה דיפלומטית מתוחכמת נגדה: בהתחלה אף כרת עמה ברית הגנה נגד אתונה ומסר לה בשנת 356 לפנה"ס את פוטידיה, אך במקביל המשיך לחתור תחתיה, ובשנת 349 לפנה"ס, כשחש עצמו בטוח בניצחונו, הטיל עליה מצור. אתונה שקלה להתערב ויריבו הראשי, דמוסתנס, כמעט שכנע את האספה לתמוך באולינתוס, אך פיליפוס ניצל את המרד באביה נגד אתונה, והצליח להימנע מהתנגשות עמה. אולינתוס נכבשה בשנת 348 לפנה"ס ודמוסתנס טען שפיליפוס הוא זה שמימן את המורדים והפך ליריבו המר.[48]
פיליפוס המשיך בהרחבת גבולותיה של מוקדון בשנות ה-40 ובתחילת שנות ה-30 של המאה ה-4 לפנה"ס, ועסק בעיקר בהרחבת השפעתו בתראקיה ובאיליריה בגבולה הצפוני והמזרחי. אזורים אלה היו חסרי שלטון מרכזי ולכן ניצחון נגד שבט אחד לא הבטיח את כניעתו של השבט האחר. הדבר גרם לכך שהיה צורך במסעות מלחמה רבים כדי להכניע את שבטי האזור כולם, ולמנוע מהם את האפשרות לפלוש למוקדון למטרות שוד וביזה.
אתונה מצדה, הייתה מעורבת במלחמה נגד בעלות בריתה. המלחמה הייתה קצרה (357 לפנה"ס – 355 לפנה"ס) והסתיימה בתבוסתה של אתונה ובפירוקה של הליגה האתונאית השנייה. הדבר הותיר את אתונה חלשה וחשופה להתקפתו של פיליפוס שהגיעה לאחר שביסס את מעמדו.
בשנת 339 לפנה"ס פרצה מלחמת קודש נוספת. הפעם על טענות פעוטות של חילול קודש אתונאי. המועצה קראה לפיליפוס כדי שיגן על האל אפולו והוא שמח להיענות לבקשה, כשהוא בשיא כוחו הפוליטי והצבאי. דמוסתנס טען שהכל פרי מזימתו של פיליפוס, שגם שיחד את הנציגים במועצה.[49]
אתונה הצליחה לשים בצד את מחלוקותיה ארוכות הימים עם תבאי, וכרתה עמה ברית. ערים נוספות הצטרפו והקרב הסופי נערך במישור כירונאה בשנת 338 לפנה"ס. פיליפוס יצא מקרב כירונאה כשידו על העליונה, הצבא היווני הובס, וצבאות מוקדון איימו על אתונה ותבאי. בכינוס בקורינתוס שנערך בשנת 337 לפנה"ס הכריז פיליפוס על כינונה של הליגה הקורינתית וכל היוונים מלבד ספרטה קיבלו על עצמם את בכורתו. חילות מצב הוכנסו לכמה ערי מדינה, ביניהן תבאי וקורינתוס. אתונה איבדה את מרבית החזקותיה מלבד כמה איים. כך זכה פיליפוס בהגמוניה על יוון.
התרבות בתקופה הקלאסית
[עריכת קוד מקור | עריכה]הספרות היוונית בתקופה הקלאסית
[עריכת קוד מקור | עריכה]לצד השירה האפית והשירה הלירית מן התקופה הארכאית, התפתחו בספרות היוונית בתקופה הקלאסית סוגות חדשות: בשירה, התפתחו שירי המקהלה של התקופה הארכאית לדרמה, המשלבת דקלום ושירי מקהלה. בפרוזה, שראשיתה ב"לוגוגרפים" של שלהי התקופה הארכאית, התפתחה הכתיבה ההיסטורית, הפילוסופית והרטורית.
שירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]שירה אפית ולירית
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביוון העתיקה היו מקובלים שלושה סגנונות שירה: אפית, לירית ודרמטית. השירה האפית, שמשורריה העיקריים הם הומרוס והסיודוס, הייתה הבסיס לפירוש הדת היוונית. בדומה לשירה הלירית, הייתה גם שיאה של השירה האפית בתקופה הארכאית, אך השפעתה חרגה מגבולות תקופת השיא שלה והיא ניכרת גם בתקופה הקלאסית. בתקופה זו המשיך סידור וכינוס הפואמות נמשך על ידי מלומדים יוונים במשך כמה מאות שנים עד שהגיע לצורתו הסופית רק במאה ה-2 לפנה"ס.[50]
שירה לירית, כלומר שירה המלווה בנגינה בלירה, הייתה אחת הצורות הנפוצות של שירה ביוון העתיקה (לצד שירי מקהלה). שיאה של השירה הלירית היה בתקופה הארכאית, אך היא המשיכה גם מחצית הראשונה של התקופה הקלאסית. השירה המונודית, כלומר שירתו של אמן יחיד המלווה בלירה התפתחה כבר תקופה הארכאית במאה ה-6 לפנה"ס ושירה לירית מקהילתית נעלמה כמעט לחלוטין בין תקופתו של סטייכסיכורוס (Stesichorus Στησίχορος; 640 לפנה"ס - 555 לפנה"ס) עד תקופתו של סימונידאס (556 לפנה"ס - 468 לפנה"ס) בעקבות העלייה בפופולריות של החגיגות הדתיות וניצחונות על הפרסים במזרח ועל הקרתגים במערב הפיחו רוח.[51]
שירה לירית הוצגה בפסטיבלים רבים, בתחרויות ספורטיביות ובחגיגות דתיות. סימונידס השפיע רבות על פינדרוס, שנחשב למשורר הלירי המבריק ביותר של התקופה הקלאסית. עבודתו מתפרסת על חצי מאה משנת 498 לפנה"ס עד 446 לפנה"ס. שירי הניצחון של פינדרוס הם העבודות החשובות ביותר של פינדרוס ששרדו עד ימינו והם היצירות המקהלתיות ליריות החשובות ביותר שנוצרו ביוון.[52] שירה לירית המשיכה גם לאחר אמצע המאה ה-5 לפנה"ס, אך הפופולריות שלה ירדה והיא פינתה את מרכז הבמה לשירה הדרמטית.
שירה דרמטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]השירה הדרמטית, שראשיתה בשירת מקהלה בחגיגות דתיות, קיבלה תנופה גדולה מאוד בתקופה הקלאסית וזהו סוג השירה הנפוץ בתקופה זו. הדרמה התחלקה לשלושה סוגים: קומדיה, טרגדיה ומחזה סטירים. המחזות שהשתמרו הם בעיקר ממקור אתונאי וכתובים בניב האטי של השפה היוונית. השפעת הדרמה היוונית חרגה מעבר לגבולות התקופה והמשיכה לעבר התקופה ההלניסטית ועברה גם לרומא העתיקה. הדיאלוגים נכתבו בדרך כלל במשקל הטרימטר היאמבי ואילו שירי המקהלה נכתבו על פי כללי המקהלה הלירית.
הטרגדיה התבססה בדרך כלל על אירוע מיתולוגי כלשהו, שהיה מוכר היטב לצופים, ובמרכזה הקונפליקט הגורם לגורלו הטרגי של הגיבור. הגורם לאירוע הטרגי משתנה בהתאם להשקפת עולמו של המחזאי: האלים, האדם, או שילוב של השניים - האדם שבמעשיו חטא וחרג מהגבולות שהוקצו לו על ידי האלים (היבריס). ההזדהות עם גיבור הטרגדיה וסיפור עלייתו ונפילתו אמורה, לפי אריסטו, לעורר רגשות עזים של פחד וחמלה אצל הצופה ולהביאו לידי קתרזיס - חוויית היטהרות והזדככות.
הקומדיה באתונה הייתה קומדיה אקטואלית שניזונה מחיי היומיום. אתונה בשיאה הייתה דמוקרטיה מלאה בעלת חופש ביטוי לא מוגבל, עיר פתוחה מחשבתית, תוססת פוליטית ורוחנית, שדיונים ציבוריים בענייני המדינה ובענייני האמנות, הרוח והפילוסופיה, היו חלק מחיי היומיום שלה ונחלת מרבית אזרחיה. תאוריות חברתיות, פילוסופיות ומדעיות נולדו חדשות לבקרים, והאוויר היה מבעבע ורוחש רעיונות חדשים.
באווירה כל כך פעילה, רוגשת ורוחשת, התבקש אמצעי לתגובה ולביקורת על הקורה סביב, והקומדיה, שהייתה מסגרת בידורית היתולית וסאטירית, משוחררת מתכתיבי תוכן (להבדיל מהטרגדיה שנשענה בעיקר על המיתוסים), התאימה להיות כלי קיבול לביקורת כזו. הקומדיה הפכה לבמה לביקורת פוליטית חברתית חינוכית, שניזונה מהחיים באתונה והשפיעה עליהם בחזרה.
עיון ופרוזה
[עריכת קוד מקור | עריכה]תיעוד אירועים היסטוריים לא החל ביוון בכלל ובתקופה הקלאסית בפרט. קדמו להם לוחות עם תיאור קצר של אירועים, כתיבת דברי ימיו של מלך מסוים, תיאור אירועים על קירות מקדשים וכיוצא באלה. עם זאת, כתיבה היסטורית המבוססת על חקירה (פירוש המלה "היסטוריה" ביוונית הוא "חקירה") פעילה של העבר החלה ביוון בתקופה הקלאסית. הרודוטוס, המכונה "אבי ההיסטוריה" בגלל הצורה שבה הציג את האירועים והמחקר הענף שביצע, התחיל את פועלו בראשית התקופה הקלאסית. כתיבה היסטורית המשיכה גם אחרי מותו. תיאורים של תוקידידס, קסנופון ואחרים מתארים בפירוט רב אירועים מהמאות ה-5 לפנה"ס וה-4 לפנה"ס. כתיבת ההיסטוריה לא הייתה מוגבלת לתיאור קורותיו של שליט מסוים או עיר מסוימת, אלא נעשה ניסיון לתאר את האירועים החשובים שעברו על כלל יוון והארצות הגובלות בה.
הפרוזה הפילוסופית נכתבה הן בצורת דיאלוגים והן כחיבורים עיוניים. שיאה במחצית השנייה של התקופה הקלאסית, החל מהמאה ה-4 לפנה"ס. סוקרטס פעל אמנם במאה ה-5 לפנה"ס, אך לא השאיר כתבים אחריו וחלקים ממשנתו הגיעו לעת המודרנית הודות לתלמידיו וממשיכי דרכו שפעלו במאה ה-4 לפנה"ס והעלו את הדברים על הכתב.
תיאטרון ביוון הקלאסית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – תיאטרון ביוון העתיקה
התיאטרון ביוון העתיקה, שהתבסס על השירה הדרמטית היוונית, התפתח והגיע לשיאו בסוף המאה ה-6 לפנה"ס ובמהלך המאה ה-5 לפנה"ס ומרכזו היה באתונה. שירה זו השפיעה רבות על הספרות המערבית כולה והתוותה את יסודות הספרות הדרמטית עד ימינו. פריחתה הפוליטית והמדינית של אתונה השליכה על התפתחות החיים הרוחניים והתרבותיים כפועל ישיר של הקשר ההדוק בין הפוליס לחיי האזרחים, ובמרכזם הטרגדיה שהתפתחה בתקופה זו, העמיקה והעשירה עד שהפכה למחזה הפיוטי הגדול.
ההצגות הוצגו תחת כיפת השמים. התיאטרון היווני נבנה על מורד גבעה לא תלולה, אך גבוהה דיה לאפשר ליושבי השורות האחרונות לראות. האודיטוריום נבנה בצורת פרסה והקיף כשני שלישים של חלל ההצגה - האורכסטרה, ששימשה את המקהלה. מאחורי האורכסטרה ניצבה הסקנה (skene), מבנה בן שתי קומות ולו שלושה פתחים ששימשו לכניסה ויציאה של שחקנים. במת השחקנים, הפרוסקניון (proskenion), הייתה בין הסקנה לאורכסטרה. בתקופה הקלאסית הייתה הבמה מוגבהת במעט מן האורכסטרה ובתקופה ההלניסטית היה גובהה שלושה מטרים מעל משטח המקהלה.
כל השחקנים היו גברים, שביצעו גם את התפקידים הנשיים. השחקנים נהגו לעטות מסכות בעת ההצגה. בתקופה הקלאסית פעלו מאות מחזאים, אך רק יצירות של ארבעה מהם שרדו בצורה טובה: סופוקלס, אייסכילוס, אוריפידס ואריסטופאנס. שלושת הראשונים חיברו מחזות טרגיים והאחרון מחזות קומיים.
פילוסופיה ביוון הקלאסית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – פילוסופיה יוונית
הפילוסופיה הפרה-סוקראטית שהתקיימה בתקופה הארכאית עסקה בעיקר בקוסמולוגיה, אונטולוגיה ומתמטיקה. היא אופיינה בדחיית הסברים המתבססים על המיתולוגיה, בהעדפה של דיון מנומק המתבסס על עובדות ובניסיון למצוא חוקים כלליים. הפילוסופים הפרה-סוקרטיים הסתובבו ברחבי יוון ולימדו רטוריקה, אסטרונומיה, קוסמולוגיה וגאומטריה.
התקופה הקלאסית מתחילה עם לידתו של סוקרטס ב-470 לפנה"ס, תאריך זה נחשב לנקודת מפנה של הפילוסופיה המערבית ושל הפילוסופיה היוונית בפרט. בתקופת חייו עברה הפילוסופיה להתמקד באדם במקום עולם הטבע. הנואם והפוליטיקאי הרומי קיקרו אמר על כך כי "סוקרטס הוא הראשון שהוריד את הפילוסופיה מהשמיים, הציבה בערים, ואף אל תוך הבתים הביא אותה, והכריחה לבחון את דרכי החיים, המנהגים, הטוב והרע".[53]
סוקרטס ותלמידיו אפלטון ואריסטו הניחו בחקירותיהם את היסודות למטאפיזיקה, אפיסטמולוגיה, אתיקה, לוגיקה, תורת הספרות, תורת המדינה והמתודה המדעית. הם חקרו שאלות של ידע ואמת וכיצד ניתן להגיע אליהם. כתביו של אריסטו נחשבים גם לספרים המדעיים השיטתיים הראשונים. תורתו ותצפיותיו היוו בסיס למחקרים בתחומי האסטרונומיה, הפיזיקה והביולוגיה.
הפילוסופיה הקלאסית התווה את נתיב הפילוסופיה והמדע במשך אלפיים השנים הבאות. בתקופה ההלניסטית היא השפיעה על האסכולה הסטואית, האסכולה האפיקוראית, הפירוניזם והנאופלאטוניזם, ומאוחר יותר גם על הפילוסופיה המוסלמית והנוצרית בימי הביניים. השפעה מכריעה זו מתבטאת בדבריו של הפילוסוף והמתמטיקאי בן המאה העשרים אלפרד נורת' וייטהד כי "הפילוסופיה האירופאית מאופיינת כסדרה של הערות למשנתו של אפלטון".[54]
אמנות בתקופה הקלאסית
[עריכת קוד מקור | עריכה]האמנות עברה שינוי גדול בתקופה הקלאסית, היא הפכה למזוהה יותר עם הלכי רוח דמוקרטיים ומפסלי הקורוי שאפיינו את הדומיננטיות האריסטוקרטית עברו לפסלים מציאותיים יותר דוגמת הרכב מדלפוי. ניכרת גם השאיפה לממדים אידיאליים. הפסלים היו גם נפוצים יותר ומקדשים רבים, דוגמת הפרתנון קושטו בעשרות פסלים שונים. כמו כן, שמותיהם של חלק מהפסלים, דוגמת פידיאס, שפעלו בתקופה הקלאסית ידועים לנו. ציור הכדים המוכר מתקופה זו מתאפיין בדמויות אדומות על רקע שחור.
פיסול
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – פיסול יווני
ניתן לראות בשני מישורים את ההתפתחות שחלה בפיסול מהתקופה הארכאית ועד התקופה הקלאסית. ראשית, חלה התפתחות ניכרת בתיאור האנטומי של גוף האדם. התפתחות זו בולטת בייחוד בתיאור גופם של הגברים. לעומת זאת, בתיאור דמויות הנשים עדיין לא הגיעו האמנים לכדי תיאור חופשי, אפילו בעיטורים המאוחרים יותר. התקדמות נוספת בתיאור הגוף היא העובדה כי נעדר מן הדמויות "החיוך הארכאי" המאפיין את הפיסול מן התקופה הארכאית. שנית, ניכרת התפתחות בבניית מערך הפיסול לקראת תכנון מערך פיסולי דינאמי יותר ובעל עומק פיסולי רחב יותר. הדמויות הותאמו לצורתו המשולשת של הגמלון בתנוחות טבעיות.
בפיסול הקלאסי שידרו הדמויות בעיני החוקרים שלווה סטואית והתעלו מעל מצוקות הגוף והנפש. עבור גוטהולד אפרים לסינג "מהותה של שפת העיצוב היוונית מתגלה בכל זאת במרותו של האיפוק הרגשי, הכפוף לאידיאל היופי וההרמוניה הפלאסטית של הגוף".[55] מבחינה אמנותית הציגה האמנות הקלאסית יכולת בפתרונן של בעיות פיסוליות אשר העסיקו את האמנות היוונית בדורות הקודמים - שלמות ביכולת לתאר את האנטומיה של הגוף ותנוחתו הטבעית, אשר הובילה את האמנים הקלאסיים לתיאור עלילתי של האדם ושל העולם היווני.
עבודתו של פוליקליטוס גיבשה את נוסח הפיסול של האמנות הקלאסית. הישג פיסולי מרכזי בעבודתו היה יצירתו של קאנון פיסולי, המכונה גם "הקאנון של פוליקליטוס" (או "הקאנון הפוליקליטי") ובמסגרתו גובשו מעין כללים לתיאור הגוף ולפרופורציות בין חלקי הגוף השונים, באופן המקביל לפילוסופיה של האסכולה הפיתגוראית ולהגדרות הפרופורציה של הסדרים הקלאסיים באדריכלות. הקאנון הפוליקלטי גילם לא רק את היחס הגופני הפנימי, אלא ביסס אסתטיקה שנקודת המוצא שלה נשענה על הרעיון כי יש קשר בין מידות גוף האדם "וליחסים הפנימיים השוררים בטבע".[56]
תרומה משמעותית נוספת הייתה גיבוש תנוחת ה"קונטרה פוסטו". התנוחה, על פיה עוצבה עמידתן של דמויות פיסוליות רבות, אפשרה ליצור שילוב בין מתח לרפיון השרירים בתנוחת הגוף. לשם כך יצרו הפסלים מערכת של צירי תנועה בין חלקי הגוף השונים, צירים המנוגדים זה לזה. כל איבר שרוי בתנועה אינדיבידואלית משלו וחיבורם בגוף השלם יצר תיאור הרמוני. בתנוחת ה"קונטרה פוסטו" רגל אחת היא פעילה, והשנייה רק משיקה לקרקע. היד הנגדית לרגל הפעילה, פעילה, וכל הגוף (והראש בפרט) נוטה לכיוון הרגל הפעילה. תנוחה זו גרמה לפסלים להיות היקפיים, ניתן לנוע סביבם ולהבין את האיזון שלהם מכל כיוונם, ולא רק מהחזית.
בתקופה הקלאסית המאוחרת מזוהה התקדמות בתיאור הגוף הנשי. בעבודותיהם הצליחו הפסלים היוונים הקלאסיים, אשר הנורמות החברתיות של התקופה מנעו מהם לתאר עירום נשי, לתאר את הגוף הנשי דרך תיאור עיצובם של בגדי הדמויות וליצור קפלי בד מפוסלים בטבעיות. בנוסף התחולל ערעור על מעמדם של האלים על ידי הצגתם באור אנושי. לצד שינוי תפיסת האלים, הוצגה בסיום התקופה שבירה של תנוחת הפיסול הקלאסי, וניתן ביטוי להיעלמותו של האיפוק הפיסולי בעיצוב דמות האישה. הגוף תואר כדינמי ומלא בתנועה וכיוצר דגמים המנותקים מן התיאור האנטומי של הגוף.
התקופה הקלאסית השפיעה רבות על סגנונות פיסול מערביים מאוחרים יותר. הפיסול הרומי היה המשך ישיר להתפתחותו של הסגנון היווני. פסלים רומיים, כמו גם אמנים ואנשי רוח רומיים בתחומים אחרים, ראו עצמם כממשיכי דרכם של הפסלים של יוון העתיקה. פסלים רומיים רבים אף העתיקו בשלמותם פסלים יווניים ידועים תוך ניסיון ליצור העתק מושלם ללא שום פרשנות חדשה. בתקופת הרנסאנס והבארוק, ניסו פסלים שונים באיטליה להחיות את סגנון הפיסול היווני, גם אם "סגנון" זה לא תאם תמיד לרוח הפיסול היווני כפי שידוע בימינו.[57] פסלים כגון מיכלאנג'לו וברניני יצרו פסלים של דמויות תנ"כיות, במקום דמויות מן המיתולוגיה היוונית, ואימצו את סגנון הפסלים העתיקים אשר נתגלו מחדש בתקופתם. בפיסול מתקופת הרנסאנס נעשתה הקפדה על שלמות, פרופורציות ודיוק אנטומי בדומה לפיסול היווני. כמו כן הושם דגש על מרכזיותו של האדם ואידיאליזציה של המציאות, בדומה לפיסול של התקופה הקלאסית. פסל דוד של מיכלאנג'לו הוא דוגמה ידועה ומוצלחת במיוחד של החייאת הסגנון הפיסולי.
ציור
[עריכת קוד מקור | עריכה]עיטורי כדים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אף על פי שבתקופה הקלאסית התבטא הציור בטכניקות שונות, כגון ציורי קיר או בפסיפסים, הרי שמרבית העדויות על אמנות הציור השתמרו כעיטורים על גבי כלים ככדים, קערות וכלי קרמיקה אחרים. מבט על היצירות שנשתמרו מציג את המעבר של האמנות בתקופה מתיאור סכמתי לתיאור נטורליסטי. הביטוי להשתרשות שפה אמנותית חדשה שהתבטאה בתוכן ובצורה חדשים.
מיכאל אבי יונה ציין כי ביצירותיהם של אמנים מסוף התקופה הארכאית, כאופרוניוס ואותימדס, או ביצירותיו של אמן צעיר מהם - אפיקטטוס הצעיר - ניתן להרגיש את המעבר של האמנות מתיאור טקסי וסכמטי, לכזה המעמיד במרכזו ביטויי רגש אנושיים, אף בתיאור של דמויות אויב.[58]
סגנון הדמות האדומה מתאים יותר להצגת האנטומיה האנושית הגוף והתנועה.[59] בנוסף ניתן לראות את היעלמותם של המוטיבים הדקורטיביים מן הרקע של התיאור, לטובת עיצוב מרחב ממשי.[60] גם בעיצוב הכלים. הדבר התבטא בעיצוב כלים מעודנים יותר, כגון כלים בעלי צוואר מאורך ועדין.[61]
מבחינה עיטורית הקדרות היוונית בתקופה זו מאופיינת בשימוש בשתי טכניקות עיטור עיקריות - "סגנון הדמות השחורה" ו-"הדמות האדומה". הכינוי "סגנון הדמות שחורה" מתייחס אל סגנון ציור שראשיתו המאה ה-7 לפנה"ס. ביצירות בסגנון זה נצבעו הדמויות בצבע שחור והפרטים נחרתו בצבע לפני השרפה על ידי שימוש בהחסרה של צבע. במהלך המאה ה-6 לפנה"ס[62] הופיע סגנון שונה שכונה "סגנון הדמות האדומה", ובו הדמויות הושארו ללא חיפוי צבע, וצבען היה צבע החומר האדמדם. הדמות האדומה הראשונה מתוארכת לשנת 530 לפנה"ס[62] בתחילה הופיעו הדמויות האדומות יחד עם דמויות שחורות, אך בהמשך הופיעו בלעדיהן. ציור הדמויות האדומות החל בטכניקה דומה לציור הדמות השחורה, אך בהמשך השתמשו בשיטות שאפשרו ליצור גוונים נוספים מחום עד צהוב וציפוי הכד בחומר מחזיר ברק כדי להשתמש במשחק האור בצבע. במהלך המאה ה-4 לפנה"ס קיבלו הכדים צורה מעודנת יותר והופיעו כדים עם צוואר מוארך ועדין יותר.[61]
סגנון זה תפס את הבכורה בתקופה הקלאסית. טכניקה זו אפשרה לצייר את פרטיהן של הדמויות בקווים חופשיים, שעזרו לתיאור אנטומי מדויק יותר. הדמויות, כמו ב"אמפורה של תסאוס התוקף אמזונה", לא נדמו עוד כקפואות, והציירים החלו להשתמש בתיאור דמויות בפרופיל 3/4, שהדגישו את נפח הגוף ואת התנועה שבו. יתר על כן, מגמה זו באה לביטוי גם בנושאי הציור בכל הקשור לתיאור בגדי הדמויות. במקום תיאור גאומטרי, נטו האמנים לתיאור של קפלי בגד, בדומה לפיסול בן התקופה.[63] בין האמנים שעשו שימוש בטכניקה זו "צייר קליאופרדס" (Kleophrades Painter), "צייר ניאוביד" (Niobid Painter) ואחרים.
ציירי התקופה הקלאסית בשיאה, כגון פוליגנוטוס, הצליחו ליצור בעבודותיהם תיאור מרחבי, תוך שהם עושים שימוש בטכניקות של שימוש במישורים שונים, בהסתרה של דמויות ופרטים. בנוסף, טכניקת הציור שלהם אפשרה ליצור גוני ביניים ביצירתו.
סגנון ציור נוסף, שהופיעה בסוף המאה ה-6 לפנה"ס ונעשה בו שימוש רב בתקופה נקרא "סגנון הרקע הלבן", והוא התבסס על עיטור כדים שנוצרו מחומר לבן. על האמנים המרכזיים שעשו שימוש בטכניקה בתקופה זו נמנים "צייר אכילס" ו-"צייר פיסטקסון" (Pistoxenos Painter). בעבודות, כמו ב"כד המוזה", שצויר בטכניקה זו, האמן צייר את קווי המתאר על הרקע הבהיר, והבליט את חלקי הדמויות בעזרת צבע. טכניקה זו ידועה בעיקר בציורי כדים מסוג לקיתים, ששימשו כמנחות מוות. ביצירות אלו בולט הרגש האנושי, המבוטא על ידי רמיזות גופניות כתנוחות ידיים.[64]
שיטות ציור נוספות
[עריכת קוד מקור | עריכה]מלבד עיטור הכדים היה גם הציור על קירות ועל לוחות עץ נפוץ מאוד. ציורי הקיר היו בעיקר מסוג פרסקו - הצבע הונח על הטיח הלח והתייבש איתו. לוחות עץ שויפו בעדינות כדי להציג חזית חלקה ככל האפשר. הצבעים היו מבוססים על חלמון ביצה ועל צבעי שמן. הציור בתקופה הארכאית התאפיין בשימוש בארבעה צבעים בלבד: (לבן, אדום, אוכרה ושחור).[65] ושאבו השראה מארבעת יסודות הטבע - אוויר, מים, אדמה ואש. הציור בארבעה צבעים נותר אחד הסגנונות הנפוצים ביוון העתיקה, אך בתקופה הקלאסית נוספו צבעים נוספים.
הדמויות בציור התקופה הארכאית היו דו-ממדיות וקפואות במידת מה, אך הצייר אפלודורוס, שפעל ברבע האחרון של המאה ה-5 לפנה"ס, הצליח להעביר דמות תלת־ממדית על לוח דו־ממדי באמצעות שימוש בהצללה וגוונים שונים של צבע אפור.[66]
הפסיפס הופיע רק לקראת סוף המאה ה-5 לפנה"ס באמנות היוונית. הפסיפסים הראשונים היו עשויים מאבנים קטנות והצבעים היו מוגבלים לארבעת צבעי הבסיס. ההופעה של הפסיפס מיוחסת לשינוי בסגנון האירוח היווני - כינוסים בבתים פרטיים נהיו תכופים יותר וכך גדל הצורך לעטר את חדר האירוח בצורה אקסקלוסיבית יותר.[67] הפסיפסים השתכללו במהלך המאה ה-4 והפכו גדולים יותר, אך חומרי הגלם הבסיסיים נותרו עד התקופה ההלניסטית, בה נעשה שימוש בטכניקות ריצוף מתקדמות שאפשרו הצגת תמונות מורכבות יותר בפסיפס.
כלכלה ביוון הקלאסית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
חקלאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]החקלאות הייתה הענף הכלכלי העיקרי ביוון העתיקה בכלל ובתקופה הקלאסית בפרט. הקרקעות היו מחולקות בדרך כלל לחלקות משפחתיות קטנות שאפשרו את פרנסת המשפחה הגרעינית, כאשר תנובת מזון על חלקה של עשרה דונמים הספיק לתזונתו של אדם אחד.[68]
החקלאות התבססה על משקעים טבעיים והשקיה מלאכותית הייתה מועטה.[69] באדמות החקלאיות הפוריות גידלו את "השלישייה הים תיכונית": ענבים, דגנים (בעיקר חיטה ושעורה) וזיתים. מזונות אלה סיפקו כ-70-75% מהצריכה הקלורית.[69] גידול הדגן ביוון לא הספיק לצורכי האוכלוסייה והיוונים נאלצו לייבא כמויות דגן גדולות בעיקר מהחופים הצפוניים של הים השחור, אפריקה וסיציליה. ענבים וזיתים לעומת זאת היו בעודף והיו מוצר יצוא.[70] גידולים חשובים נוספים היו קטניות שונות שהשלימו את התזונה וסייעו להחזרת החנקן לקרקע. עצי פרי השלימו את הגידול החקלאי.
למעלה ממחצית מהאדמות ביוון לא התאימו לגידול דגנים. אדמה זו נוצלה לרעיית צאן. בנוסף, גדלו בשטח זה אגוזים, עשבי תבלין ונבנו בה כוורתות.[71] בנוסף, אדמות אלה סיפקו חרסית לתעשיית הקדרות, עצים ואבנים לבנייה, מתכות מהמכרות וכיוצא באלה.
כוח עבודה והון
[עריכת קוד מקור | עריכה]כוח העבודה במשק היווני בעידן הקלאסי התבסס על שני מרכיבים עיקריים: אנשים חופשיים ועבדים. צורכי המשק האגררי דרשו נפח עבודה גבוה, ומשום כך עבדה מרבית האוכלוסייה בעבודות קשות מבחינה פיזית, ורק שכבה קטנה התפרנסה מעמלם של אחרים.[72] מרבית האזרחים עיבדו את חלקותיהם הפרטיות ועבודה בשכר של אזרח אצל אחרים לא הייתה מקובלת, מלבד כשכיר חרב בצבא או חותר באוניות משוטים. בדרך כלל מי שביקש לעבוד כשכיר בתחום אחר, היגר לפוליס אחרת והיה למטויקוס.[73] אפשרות תעסוקה אחרת הייתה בעבודות ציבוריות בפוליס עצמה.
עבדות ביוון העתיקה הייתה עניין מקובל. לעיתים אוכלוסיות שלמות דוגמת ההלוטים שועבדו לפוליס. העבדים עסקו בכל קשת העבודות החל מעבודות בית קלות עד לעבודות קשות ומסוכנות במכרות.
מטבעות הונהגו ביוון עוד בתקופה הארכאית במאה ה-6 לפנה"ס, אך ריכוז ממון נזיל ניכר בידיים פרטיות לא היה נפוץ עד המאה ה-4 לפנה"ס. מרבית ההון הנזיל רוכז בידי המדינה שניצלה אותו לעבודות ציבוריות שונות והקמת חיל שכירים.[74] מאידך, מערכת מיסוי מסודרת טרם הוקמה, ולא נוהל תקציב מדינה במובן המודרני של המילה. לרוב הוטלו מיסים עקיפים בשיעור נמוך, ובנוסף לכך תרמו האזרחים העשירים כסף לפרויקטים ציבוריים או למלחמה.
מרבית המטבעות היו עשויים כסף והמקור העיקרי להן היה מכרות כסף בסיפנוס שליד לאוריון באטיקה, רכס פנגואיה ליד אמפיפוליס בחוף הצפוני של הים האגאי וליד תסוס שבאפולוניה. מקורות הון משניים היו מקורות זרים, דוגמת הפרסים, ששכרו את שירותי היוונים בצבאם. כל פוליס טבעה את מטבעותיה אך השימוש הכללי בכסף איפשר את המסחר בין הפולייס השונים. ספרטה הייתה יוצאת דופן וטבעה מטבעות ברזל שלא היה להן שימוש מחוץ לשטחה.
מסחר ושינוע סחורות
[עריכת קוד מקור | עריכה]אמצעי השינוע הפשוטים של העת העתיקה הקשו מאוד על שינוע סחורות למרחקים גדולים בדרכים יבשתיות. בנוסף לכך, חופיה המפורצים של יוון היו אידיאליים לשינוע דרך הים, שהיה יעיל בהרבה. וכך, פולייס רבות הקימו נמלים לקליטת סחורה. הים האגאי סוער בחורף, ומרבית השינוע הימי התקיים בחודשים נוחים יותר לשיט.
הסוחרים ניהלו חוזי מסחר מסודרים וייתכן שאף קיימו רישום חשבונאי פשוט.[75] המסחר הקמעונאי התנהל בדרך כלל באגורה. מחירי הסחורות לא היו קבועים ונקבעו על פי תנאי השוק, אם כי מחירי דגן גבוהים הובילו לעיתים לניסיונות המדינה להתערב באופן מלאכותי במחירים כדי להבטיח אספקת דגן לאוכלוסייה.[76] אף על פי שהמדינה לא נטתה להתערב במחירים, המסחר באגורה היה מפוקח על ידה. תפקיד המפקחים היה לדאוג לתקינות סחורה ולהבטחת איכותה.[77]
לוחמה בתקופה הקלאסית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – לוחמה יוונית בעת העתיקה
לוחמה ביבשה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
התקופה הקלאסית הייתה לא רק עת פריחת הפילוסופיה, האמנות והחיים האזרחיים. גם הלוחמה התפתחה מאוד בתקופה זו. מקורם של מרבית המבנים הטקטיים והחידושים הטכנולוגיים שאומצו בתקופה הקלאסית, הגיע מהתקופה הארכאית. בתקופה הקלאסית זכו החידושים הללו לתנופת פיתוח שהגיעה לשיאה בשלהי התקופה, עם פלישתו של אלכסנדר הגדול בראש צבא יווני-מוקדוני לפרס.
המבנה הטקטי הבסיסי בשדות הקרב נותר כשהיה הפלנקס. שורות צפופות של הופליטים נלחמו אלה באלה להשגת הכרעה. עם זאת חלו שינויים טקטיים חשובים בצבא ובשדה הקרב. בתקופה הארכאית כמעט שלא היה נהוג להשתמש בפרשים או בכוחות רגלים קלים. ניצחונו של איפיקרטס בקרב לכאיון בשנת 391 לפנה"ס בראש כוחות קלים על מורה (יחידה צבאית גדולה) שלמה (כ-600 הופליטים) סימן את סוף שליטת ההופליטים בשדות הקרב. הפולייס שלא החזיקו כוחות פרשים בתקופה הארכאית החלו להקים יחידות כאלה בתקופה הקלאסית. אתונה הצליחה להקים חיל בן 1,200 פרשים. אפילו הספרטנים שמעולם לא היו מיומנים בתחום זה, הקימו חיל פרשים קטן. שיתוף הפעולה בין החילות השונים היה עדיין בחיתוליו, אך לעיתים כמו בקרב דליום (424 לפנה"ס) היה מכריע.
החידושים היו לא רק בתוספת חילות חדשים, אלא גם חידושים טקטיים חשובים. המצביא התבני אפמינונדס שפעל במחצית הראשונה של המאה ה-4 לפנה"ס ושבר סופית את ההגמוניה הספרטנית נודע בחידושיו הטקטיים, כגון החלוקה הלא שוויונית של אגפי הפלנקס כדי ליצור יתרון מקומי בנקודת הכובד. חידושיו קיבלו תנופה גדולה בדורות הבאים בשכנתה הצפונית של יוון - מוקדון. פיליפוס שהעלה את מוקדון לגדולה ובמיוחד אלכסנדר ניצלו היטב את הגמישות הטקטית שהקנה להם צבאם כדי להשיג הכרעה בקרב.
חידושים גדולים היו גם בתחום החימוש האישי: ההופליטים ויתרו על שריון גוף כבד והסתפקו לרב בשריון בד - לינותורקס. זהו שריון העשוי משכבות פשתן דבוקות זו לזו. ראשיתו של השריון הזה עוד בתקופה הארכאית. שריון זה היה קל בהרבה משריון הארד הנהוג בתקופה הארכאית והיה חזק די הצורך כדי לעמוד בתנאי שדה הקרב. בשלהי התקופה הקלאסית ויתרו מרבית ההופליטים על שריון גוף כלל והסתפקו בהגנה שסיפק להם המגן הגדול. גם הקסדה עברה שינוי: מקסדה קורינתית שכיסתה את כל הראש עברו להשתמש מרבית הצבאית בקסדה מסוג פילוס שנראית כמו חרוט ולא מסתירה את אוזני הלוחם ומשאירה פתח רב יותר בפנים כדי לאפשר מבט טוב יותר על שדה הקרב. חנית הדורי היוונית שאורכה כ-2 מטר התפתחה במוקדון לרומח בשם סריסה באורך שהגיע עד 5 או 6 מטרים בשלהי התקופה הקלאסית.
השימוש בשכירי החרב החל עוד בתקופה הארכאית, אך התרחב מאוד בתקופה הקלאסית וביתר שאת במאה ה-4 לפנה"ס. אפילו פולייס כמו ספרטה התחילו לגייס שכירי חרב ופולייס אחדות כמו פוקיס ביססו את רוב כוחן על השכירים. שכירי החרב היו בדרך כלל מאומנים טוב יותר מהמיליציה העירונית, אך היו אמינים פחות.[78]
חידושים רבים נוספו בשיטות המצור: השיטה העיקרית בתקופה הארכאית לכיבוש עיר הייתה הקפתה בכוחות צבא שמנעו הספקה והרעבת האוכלוסייה. שיטות אלה השתכללו במאה ה-5 לפנה"ס והגיעו לשיאן במאה ה-4 לפנה"ס. במאה ה-4 לפנה"ס הומצאו כלי מצור מתקדמים מאוד כגון קטפולטה ובליסטרה שאפשר את פריצת החומות ולא רק המתנה לכניעת העיר.
לוחמה ימית
[עריכת קוד מקור | עריכה]גם תחום הלוחמה הימית השתנה: אוניית הקרב העיקרית של התקופה הקלאסית היא התלת-חתרית, שמקורה עוד בתקופה הארכאית. תלת חתרית היא ספינת משוטים מהירה המסוגלת להכריע את האויב בניגוח. פולייס רבים החזיקו ציים גדולים של תלת חתריות ואחדות מהן, דוגמת אתונה, החזיקו ציים שהגיעו ל-100 אוניות ויותר. אוניות אלה אפשרו את ביסוס השליטה על הימים ומסעות הרחק מבסיס האם.
כמו ביבשה, לא נעצרו החידושים רק בחידוש סוג אוניית הקרב, אלא גם בטקטיקה: תמרונים טקטיים מורכבים שהיו מעורבות בהן אוניות רבות היו נפוצים מאוד בתקופה הקלאסית. האוניות ניסו להתקרב לצד האחורי והלא מוגן של היריב (פריפלוס) או לשבור את משוטיו (דייקפלוס) היו שיטות תקיפה נפוצות. להגנה נהגו להסתדר בשורה או מול כוח עדיף במעגל כך שאיילי הניגוח בולטים החוצה (קיקלוסיס).
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקורות עתיקים
[עריכת קוד מקור | עריכה]היסטוריונים עתיקים רבים עסקו בתיאור התקופה הנדונה. יצירות רבות אבדו, אך חלק גדול מהן שרד עד ימינו. להלן רשימה של היצירות העיקריות ששרדו מהעת העתיקה שעניינן התקופה הקלאסית בתולדות יוון.
- כתבי הירודוטוס. מתורגמים מיוונית עם מבוא והערות מאת ד"ר אלכסנדר שור. ירושלים, הוצאת ראובן מס, תרצ"ה-תרצ"ו. 2 כרכים. עותק דיגיטלי בתוך: אתר דעת.
- הרודוטוס, היסטוריה. תרגמו וכתבו מבואות: בנימין שימרון ורחל צלניק-אברמוביץ. תל אביב, פפירוס, בית ההוצאה - אוניברסיטת תל אביב, 1998.
- תוקידידס, תולדות מלחמת פילופוניס. תרגם מיוונית והוסיף הערות א"א הלוי. הקדים מבוא א' פוקס. ירושלים, מוסד ביאליק, תשי"ט.
- קסנופון, הלניקה (לא תורגם לעברית)
- פלוטארכוס חיי אישים - אנשי יוון. תרגם מיוונית והוסיף הערות א"א הלוי. ירושלים, מוסד ביאליק, תשל"א. (הביוגרפיות של סולון, תמיסטוקלס ואלקיביאדס תורגמו על ידי מ"ה בן שמאי.) (קיימים תרגומים נוספים)
- דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה (לא תורגם לעברית)
מקורות מודרניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- איתן בורשטיין, לקסיקון לעולם הקלאסי, תל אביב: הוצאה לאור pertinax, 2015
- משה עמית, תולדות יוון הקלאסית, ירושלים: מאגנס, 1984, מסת"ב 965223513X
- בנימין שימרון, התרבות הקלאסית - שער להכרת תרבות יוון ורומא, תל אביב: פפירוס, 1993, מסת"ב 9653060406
- ג'.ב. ברי, דברי ימי יוון, כרך שני, תל אביב: ש. פרידמן, 1975
- P. J. Rhodes, A history of the Classical Greek world: 478–323 B.C., Blackwell, 2010
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אתר שמוקדש לכמה ערים יווניות עתיקות (באנגלית)
- יוון הקלאסית, באתר ערוץ ההיסטוריה (באנגלית)
- נשים ביוון הקלאסית, באתר מוזיאון המטרופוליטן לאמנות (באנגלית)
- יוון הארכאית והקלאסית, באתר אוניברסיטת מסצ'וסטס (באנגלית)
- Military and political participation in archaic-classical Greece, באתר אוניברסיטת פרינסטון (באנגלית)
- Classical Greece And The Hellenistic World, באתר אוניברסיטת ידיטפה (באנגלית)
- Genital Depilation and Power in Classical Greece, באתר אוניברסיטת קליפורניה (באנגלית)
- יוון הקלאסית, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ פּוֹלֵייס היא צורת הריבוי של המילה "פּוֹלִיס"
- ^ Thomas R. Martin, Ancient Greece, Yale University Press, 1996, p. 94
- ^ כך למשל בסדרת הספרים של קיימברידג' על תולדות העולם העתיק: Cambridge Ancient History
- ^ כך למשל משה עמית, בספרו תולדות יוון הקלאסית
- ^ כך למשל ג'ון בגנל ברי, בספרו דברי ימי יוון
- ^ D.J Muray, Diplomacy and Dissunion in Ancient Greece, p. 318
- ^ הרודוטוס, היסטוריה 5.30-38
- ^ George Cawkwell, The Greek Wars, Oxford University Press, 2005, pp. 61 - 62
- ^ המספרים העתיקים שמוסר הרדוטוס מגיעים למיליונים, אך חוקרים מודרניים מצמצים את המספר לכמה מאות אלפים. ההערכה הכתובה לעיל היא הרווחת ביותר ראו: משה עמית, עמ' 265
- ^ משה עמית, עמ' 265
- ^ Donald Kagan, The Outbreak of the Peloponnesian War, Cornell University Press, 1969, p. 97
- ^ תוקידידס, תולדות מלחמת פלופונסוס, ספר ראשון, פרק 23
- ^ משה עמית, עמ' 354
- ^ D.M. Lewis, Cambridge Ancient History, 2008, Vol 6, p. 124
- ^ תוקידידס, תולדות מלחמת פלופונסוס, ספר 6, פרק 67, פסקה 2
- ^ Philip Sabin, Hans Van Wees, Michael Whitby (editors), The Cambridge history of greek and roman warfare vol I, Cambridge university press, 2008, pp 138 - 139
- ^ P. J. Rhodes, A history of the Classical Greek world: 478–323 B.C., Blackwell, 2010, pp. 151 - 152
- ^ P. J. Rhodes, p. 161
- ^ משה עמית, עמ' 425
- ^ P. J. Rhodes, p. 224
- ^ משה עמית, עמ' 422
- ^ P. J. Rhodes, p. 242
- ^ Robin Lane Fox, The Classical World, Penguin Books, 2006, p. 86
- ^ ישנם תאריכים מקובלים נוספים. לפרטים אודות התאריכים האחרים ראו: C. Falkner, Sparta and the Elean War, ca 401/400 B. C.: Revenge or Imperialism?, Phoenix, Vol. 50, No. 1, Spring 1996, pp. 17-25
- ^ C. Falkner, p. 17
- ^ 1 2 P. J. Rhodes, p. 226
- ^ 1 2 משה עמית, עמ' 427
- ^ משה עמית, עמ' 428
- ^ משה עמית, עמ' 229
- ^ 1 2 P. J. Rhodes, p. 227
- ^ קסנופון, הלניקה, ספר 4, פרק 5, פסקאות 11 - 18
- ^ ידוע גם בשם שלום המלך
- ^ Cambridge Ancient History, Vol 6, 2008, p. 156
- ^ מורה היא יחידה צבאית גדולה בצבא ספרטה שבה כ-700 לוחמים. בסך הכל היו 6 מורות בצבא ספרטה, כך שתבוסה של שתי מורות היא משמעותית
- ^ Robin Lane Fox, p. 176
- ^ P. J. Rhodes, p. 262
- ^ P. J. Rhodes, p. 263
- ^ ברית זו נקראת לעיתים "האימפריה האתונאית השנייה"
- ^ 1 2 P. J. Rhodes, p. 265
- ^ P. J. Rhodes, p. 268
- ^ P. J. Rhodes, pp. 265-6
- ^ P. J. Rhodes, p. 291
- ^ לעניין היחס היוונים למוקדונים ראו: Peter Green, Alexander of Macedon 356 - 323, University of California Press, 1970, pp. 6-7
- ^ לעניין יווניות המוקדונים העתיקים בעיני היוונים ראו: Ian Worthington, Alexander the Great, Routledge, 2003, p. 122
- ^ משה עמית, עמ' 500
- ^ משה עמית, עמ' 501
- ^ משה עמית, עמ' 503 - 504
- ^ משה עמית, עמ' 506 - 508
- ^ משה עמית, עמ' 516 - 519
- ^ G. S. Kirk, Homer in The Cambridge History of Classical literature, p. 42
- ^ David A. Campbell, Choral lyric in the fifth century in The Cambridge History of Classical literature, p. 222 - 223
- ^ David A. Campbell, Choral lyric in the fifth century in The Cambridge History of Classical literature, pp. 226-7
- ^ Marcus Tullius Cicero, Tusculan Disputations, V 10–11 (or V IV).
- ^ Alfred North Whitehead, Process and Reality, Part II, Chap. I, Sect. I
- ^ דובב, לאה, "העלמה המוזיקה, המוות", סטודיו, גיליון מס' 47, נובמבר 1993.
- ^ ברש, משה, פרקים בתאוריה של אמנות הרנסאנס והבארוק, מאגנאס, ירושלים, 1989, עמ' 16.
- ^ הדוגמה הבולטת לכך היא ההנחה המוטעית כי הפיסול היווני היה פיסול של דמויות שיש לבנות.
- ^ ראו: מיכאל אבי יונה, תולדות האמנות הקלאסית, מוסד ביאליק, 1978, עמ' 84-82.
- ^ Jeffrey M. Hurwit, in The Cambridge companion to Archaic Greece p. 278
- ^ ראו: מיכאל אבי יונה, תולדות האמנות הקלאסית, מוסד ביאליק, 1978, עמ' 80-78.
- ^ 1 2 Thomas Mannack in Tyler Jo Smith and Dimitris Plantzos (eds.), A Companion to Greek Art, Blackwell Publishing, 2012, p. 57
- ^ 1 2 Thomas Mannack in Tyler Jo Smith and Dimitris Plantzos (eds.), A Companion to Greek Art, Blackwell Publishing, 2012, p. 52
- ^ ראו: רבקה מרחב, מתנת יאן מיטשל למוזיאון ישראל, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1974, עמ' 14.
- ^ ראו: מיכאל אבי יונה, תולדות האמנות הקלאסית, מוסד ביאליק, 1978, עמ' 141-136
- ^ Dimitris Plantzos in Tyler Jo Smith and Dimitris Plantzos (eds.), A Companion to Greek Art, Blackwell Publishing, 2012, p. 173
- ^ Dimitris Plantzos in Tyler Jo Smith and Dimitris Plantzos (eds.), A Companion to Greek Art, Blackwell Publishing, 2012, p. 175
- ^ Ruth Westgate in Tyler Jo Smith and Dimitris Plantzos (eds.), A Companion to Greek Art, Blackwell Publishing, 2012, p. 186
- ^ John K. Davies, The Cambridge Economic History of the Greco-Roman World (edited by Walter Scheidel, Ian Morris, Richard Saller), Cambridge University Press, 2008, p. 349
- ^ 1 2 John K. Davies, p. 342
- ^ John K. Davies, p. 343
- ^ John K. Davies, p. 339
- ^ John K. Davies, p. 352
- ^ John K Davies, pp. 352 - 353
- ^ John K Davies, p. 355
- ^ Astrid Moller, The Cambridge Economic History of the Greco-Roman World (edited by Walter Scheidel, Ian Morris, Richard Saller), Cambridge University Press, 2008, p. 369
- ^ Astrid Moller, p. 373
- ^ Astrid Moller, p. 374
- ^ P. J. Rhodes, p. 284
| יוון הקלאסית על ציר הזמן |
|---|
 |
| יוון העתיקה | ||
|---|---|---|
| תקופת המעבר | איונים • דורים • הפלישה הדורית • התקופה הגאומטרית |  |
| התקופה הארכאית | פוליס • הקולוניזציה היוונית • טיראניה • הומרוס • הסיודוס | |
| התקופה הקלאסית | מלחמת פרס–יוון • אתונה העתיקה • ספרטה • תבאי • התיאטרון ביוון העתיקה | |
| התקופה ההלניסטית | התרבות ההלניסטית • הממלכה הסלאוקית • מוקדון • מצרים • יוון • פונטוס • פרגמון • אפירוס | |
| היסטוריה צבאית | פלנקס • הופליט • הצבא הספרטני • הצבא המוקדוני | |
| נושאי רוחב | אדריכלות • אמנות • דת • החברה • כלכלה • מטבח • תיאטרון • מיתולוגיה • מתמטיקה • פילוסופיה • ספורט • ספרות | |
| פורטל יוון העתיקה | ||
| היסטוריה של יוון | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|
| יוון בעת העתיקה |
|
| ||||
| יוון בימי הביניים | יוון תחת שלטון ביזנטיון • יוון תחת שלטון הצלבנים | |||||
| העת החדשה | יוון העות'מאנית • מלחמת העצמאות היוונית | |||||
| יוון העצמאית | ממלכת יוון • מלחמות הבלקן • יוון במלחמת העולם הראשונה • מלחמת יוון–טורקיה • יוון במלחמת העולם השנייה • מלחמת האזרחים ביוון • המשטר הצבאי ביוון | |||||