לדלג לתוכן

בית עבאס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הח'ליפות העבאסית
ٱلْخِلافَةُ ٱلْعَبَّاسِيَّة
דגל
ממשל
משטר ח'ליפה
ראש המדינה חליף עבאסי עריכת הנתון בוויקינתונים
חליף עבאסי א-ספאח
שפה נפוצה ערבית, ארמית, ארמנית, שפות ברבריות, גאורגית, פרסית, טורקית
עיר בירה בגדאד
גאוגרפיה
יבשת אירואפרסיה
היסטוריה
הקמה המהפכה העבאסית
תאריך 750
פירוק פלישת המונגולים
תאריך 1258
ישות קודמת בית אומיה
ישות יורשת האימפריה המונגולית
כלכלה
מטבע דינר
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הח'ליפות העבאסיתערבית: الدولة العباسية, בתעתיק מנוקד: אַ־דַּ֫וְלַה (א)לְעַבַּّאסִ֫יַּה, מילולית: "המדינה העבאסית", לפעמים – الخلافة العباسية אַל־חִ'לַ֫אפַה אל־עַבַּّאסִ֫יַּה) הייתה אימפריה ערבית-מוסלמית בהנהגת שושלת בית עבאס שהתקיימה בשטחים נרחבים במזרח התיכון ובצפון אפריקה בין שנת 750 לשנת 1258. הח'ליפים לבית עבאס הביסו את שושלת הח'ליפים הקודמת של בית אומיה בשנת 750, והעבירו את בירת האימפריה מדמשק לבגדאד ולכן המדינה נודעה בהיסטוריה גם כח'ליפות בגדאד. בשנים הראשונות לקיומה בירת הח'ליפות הייתה כופה ומאוחר יותר עברה זמנית לתקופות קצרות לערים א־רקה ולסאמרא, בהתאמה בסוריה ובעיראק של ימינו. אחרי נפילת בגדאד בידי המונגולים ב-1258 הח'ליפות העבאסית שרדה רק כסמכות דתית סמלית בקהיר בשנים 1261–1517, תחת חסות השליטים הממלוכים של מצרים.

עם תחילת שלטונם של העבאסים נכנסת האימפריה המוסלמית לראשית תקופת תור הזהב שלה, בה פורחת בארצות המוסלמיות, בין היתר, אמנויות של שירה ופרוזה[1].

עלייתו של בית עבאס לח'ליפות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – האשמיה

אל-עבאס היה דודו של מוחמד, ואף על פי שכנראה לא התאסלם מעולם, הוא נחשב לאחד מידידיו הטובים. בנו עבדאללה היה אחד ממקבצי החדית' – המקבילה האסלאמית לתורה שבעל-פה, אך כנראה היה חסר שאיפות פוליטיות. נינו של עבאס, מוחמד בן עלי אל-עבאסי היה פעיל בקרב תאים מהפכניים בעיראק וצפון מערב פרס שביקשו לנקום את רצח חוסיין אבן עלי מייסד השיעה. העובדה שהיה גם נצר למשפחת הנביא וגם לוחם כנגד בית אומיה נתנה לו את מעמדו המיוחד. בתחילת הדרך העבאסים קיבלו את ברכתו של האימאם השיעי, ג'עפר א-צאדק, שמצדו חשב שבהיות העבאסים גם הם מבני משפחת הנביא (אך לא שיעים) – הם מעוניינים להחזיר את השלטון לראוי לו ביותר. לרוע מזלו, העבאסים ניצלו את ברכתו כאסמכתא דתית שגייסה לצדם את השיעים, אך ברגע שעלו לשלטון הם ראו בא-צאדק ובשיעים כאיום והחלו לרדוף אותם אף יותר מאשר בימי האומיים.

בראשית הדרך בסיס כוחם של העבאסים היה במחוז ח'וראסאן שבפרס, שתושביו היו ערבים ופרסים, וסבלו קשות משלטונם של בני אומיה. כיוון שהמחוז שכן בגבול המזרחי של האימפריה המוסלמית הוא שימש לגיוס כספים וכוח אדם למלחמות הבלתי נגמרות עם עמי מרכז אסיה והעמים הטורקים. בשנת 745 נשבע בכיר אבן מאהאן, אחד ממנהיגי ח'וראסאן, אמונים לאימאם אבראהים אבן מוחמד (בנו של מוחמד אל-באקר) אך זה הוצא להורג על ידי האומיים אחרי זמן קצר, ואת מקומו תפס אחיו אל ספאח שהוכתר בשנת 749 לח'ליפה הראשון לבית עבאס. אף על פי שא-ספאח היה מנהיג חלש שמשל רק ארבע שנים ולא השתתף באופן ממשי בשלטון אלא שימש בעיקר כדמות ייצוגית, השושלת שיצר משלה ביד חזקה לפחות עד מותו של הארון א-רשיד בשנת 809.

שלטון בית עבאס בראשית דרכו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שבמובנים מסוימים שלטון בית עבאס הוא המשכו של שלטון בית אומיה, יש הבדלים אחדים בין השושלות. בירת העבאסים הייתה ממוקמת בדרום-מרכז עיראק, מרכז האוכלוסייה הגדול של העולם המוסלמי, בניגוד לאומיים שקבעו את בירותם במחוז הסורי הפחות מאוכלס. העברת הבירה לאזור העשיר והמאוכלס יותר בעיראק הקלה על השליטה באוכלוסייה, שהייתה מרוכזת כולה בתחום הצר שבין הפרת לחידקל. העברת מרכז האימפריה לעיראק גם איפשרה שיתוף של עמים מוסלמים לא ערבים בצבא ובפקידות הבכירה כמו פרסים ומאוחר יותר טורקים, והפכה את האימפריה ליותר קוסמופוליטית.

בראשית דרכו התאפיין בית עבאס בשלטון מרכזי. מושלי המחוזות היו אחראים על גביית מיסים וגיוס לצבא. הח'ליפה לא היסס לפטר מושלים שלא עמדו במכסות המס, והעברת השלטון במחוזות בדרך כלל לא הייתה בירושה מאב לבן.
במיסים הרבים שנגבו השתמש השלטון לבניית ארמונות ומוסדות ציבור עצומים בערי השלטון בגדאד וסאמרא, וכן לשדרוג מערכת תעלות המים מן הפרת והחידקל. מדיניות השלטון המרכזי יצרה שגשוג כלכלי חסר תקדים שכונה "תור הזהב של בית עבאס", והגיע לשיאו בימי הח'ליפה הארון א-רשיד. תור הזהב הגיע לקיצו עם פרוץ מלחמת הירושה בין בניו של הארון א-רשיד – אל-אמין ואל-מאמון.

התקופה האמצעית בחליפות בית עבאס (816–937)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה האמצעית לשלטונו של בית עבאס מתאפיינת בחיזוק השלטון המרכזי על חשבון המחוזות, העברת הבירה לעיר סאמראא', הכנסת פקידים וחיילים זרים במקום הערבים, וחיכוכים בין השיעים לסונים.

מלחמת הירושה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שושלת בני עבאס

עם מותו של הארון א-רשיד ב-809 מתחלקת למעשה האימפריה בין שלושת בניו: אל-אמין, אל-מאמון, ואל-מעתצם. הארון א-רשיד נתן את השלטון בבגדאד לאל-אמין, את אל-מאמון שם בח'וראסאן ואת בנו הצעיר אל-מעתצם שלח להרי הטאורוס להילחם באימפריה הביזנטית. הארון א-רשיד קבע כי כאשר ימות אחד מבניו, ירשו האחרים את מקומו. אל-אמין, בניגוד לצוואת אביו, הכריז על בנו כיורשו לעתיד. הפרה זו של צוואת האב גררה מלחמת אחים בין מאמון לאמין (811). אל-מאמון גייס לעזרתו צבא ח'וראסאני בראשותו של טאהר בן-חוסיין, הביס את צבאותיו של אמין ושם מצור על בגדאד. אל-אמין נבגד על ידי צבאו (אבנאא אל-דולה), נרצח, ושערי בגדאד נפתחו לרווחה בפני אל-מאמון ב-813 (למעשה, אל-מאמון הוכרז כחליפה בבגדאד רק ב-819).

עלייתו של אל-מעתצם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 833 כבש (לאחר מותו של אחיו הבכור) אל-מעתצם את בגדאד אך על מנת למנוע את הבעיות איתן התמודדו אחיו כאשר גייסו צבאות מקומיים החליט אל-מעתצם לרכוש עבדים ולהכשיר אותם כלוחמים מקצועיים (ממלוכים).

אל-מעתצם עשה זאת על מנת לוודא שהצבא אכן יהיה נאמן לו ולו בלבד. בהמשך ייעל אל-מעתצם את השיטה על ידי ייבוא עבדים היישר מאסיה המרכזית, ואלה שימשו לא רק כלוחמים מן השורה אלא השתלבו בכל הדרגות, כולל כמפקדי הצבא ומושלי מחוזות.

היתרון שבשימוש בעבדים לוחמים הוא נאמנותם המוחלטת לשליט, אך עם זאת, אליה וקוץ בה, שכן על מנת לשמור על נאמנותם המוחלטת של חייליו הוא נאלץ לבודדם מהאוכלוסייה. אל-מעתצם אף הקים עיר בירה חדשה, סאמראא (سامراء, שמה נובע מהמשפט سر من رأى – "הרואה אותה שמח"), ובה הוא שיכן את כל הלוחמים ואת חצר הח'ליפה. כמו כן נאסר על הלוחמים להתרועע עם האוכלוסייה המקומית. בידוד החיילים היה כה מוחצן עד כי הובאו נשים במיוחד בשבילם מאזורי הספר, והשידוכים נעשו על ידי הח'ליפה עצמו. חסרונות השיטה הפכו לחולשות העיקריות שיאפיינו את השלטון הערבי למשך מעל 1,000 שנה. השימוש בעבדים לתפקידים בכירים בשלטון מנע כל אפשרות להתפתחות אליטה לגיטימית. הצבא, שהיה כלי חשוב לניידות חברתית, הפך בהדרגה לנחלתם של עבדים חסרי קשרים חברתיים, עד שהצבא והפקידות השלטונית כולה הפכו זרים לגמרי לציבור הערבי.

כפועל יוצא ממדיניותו של אל-מעתצם לנתק את הערבים מן השלטון, ביטל הח'ליפה את הקצבאות שניתנו לצאצאי המשפחות הערביות המכובדות שהפיצו את האסלאם בסמוך לתקופת מוחמד, והגביל את הקצבאות לאנשי צבא בפועל בלבד. מדיניות זאת גרמה לסכסוכים קשים עם המשפחות הוותיקות, ובראשם בני הח'ליפה עלי, ותומכיהם השיעים.

בשנת 841 נפל אל מעתצם למשכב. רופאו האישי מת שנה קודם לכן, ומטפלו החדש לא עקב אחר הטיפול המקובל, מה שהחמיר את מחלתו של הח'ליפה והביא לבסוף למותו ב-842.

החלשות השלטון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף חיזקו הח'ליפים האמצעיים את שלטונם במחוזות וכפו עליהם תשלום מס לרשות המרכזית, זאת בזכות נוכחותם של מושלים וחיילים זרים שלא היו בעלי מעצורים בכל מה שנוגע לגביית מס.

בשנת 861 נרצח הח'ליפה אל-מתוכל הראשון על ידי חייליו הטורקים שחששו משינויים שתכנן הח'ליפה לעשות בקצונה הבכירה. הרצח הביא לתשע שנות אנרכיה, מרידות חיילים והתקוממויות של עבדים לשעבר מקבוצות אתניות אחרות כמו הברברים מצפון אפריקה והארמנים, ותקיפות מצד הביזנטים. כמו כן סבלה הח'ליפות ממרד הזאנג', מרד נרחב של עבדים אפריקאיים, וכן מהשתלטות שושלת טולון על מצרים ואחר כך הלבנט.

עם עלייתו לשלטון של הח'ליפה אל-מואפק בשנת 875 תמה האנרכיה והמדינה חזרה לשלם את משכורת הצבא. עם זאת, נדרשו עשורים לבית עבאס להחזיר לשלטונו את השטחים הרבים שאבדו לו בזמן האנרכיה. עם זאת מימון הצבא הפך לנטל קשה על המדינה עד שלא נותרו די תקציבים פנוים לשיפור התשתיות הציבוריות, בעיקר זו של תעלות ההשקיה היוצאות מן החידקל.

בעיה נוספת שהתגלתה בשימוש בצבא קבוע היא שלמרות העלות העצומה של הצבא במשך תקופת השלום, בתקופת מלחמה הפך הצבא ללא יעיל כיוון שאין אפשרות להגדילו על ידי גיוסי חרום, למעשה צבא השלום הוא גם צבא המלחמה. בעיות כלכליות ביחד עם מדיניות לא מקצועית של הח'ליפה אל-מקתדר ויורשיו גרמו לקרעים חדשים בין הח'ליפה לבין האוליגרכיות הצבאית והמנהלית שהביאו לסדרה של מלחמות בסופן מן האימפריה העבאסית נותרה רק בגדאד האזורים הסמוכים. כל המחוזות המרוחקים קיבלו דרגות שונות של עצמאות למרות זאת מעמדו המיוחד של בית עבאס כשושלת הח'ליפים הלגיטימית היחידה נשמר, כך נוצר חבר העמים המוסלמיים.

התפוררות ודעיכה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מטיף למאמינים במסגד, וברקע הנסים השחורים שהיו הסממן המובהק ביותר לנוכחות העבאסית. איור מתוך המקאמה של אל-חרירי, מאת אל-ואסטי, 1237

סופה של האימפריה העבאסית ככוח של ממש התרחש לאורך תקופה ארוכה, במהלכה קבוצות שונות של שכירי חרב נלחמו עד להחרבתו של סואד – האזור החקלאי שסביב בגדאד. סימלו של החורבן הוא הרס תעלת נהואן שהשקתה את רוב הסואד במהלך לחימה בין המצביאים אבן ראאק ובג'כם. משמעות הרס התעלה היה הרס החקלאות ויוצא מכך הרס יכולתו של כל שלטון מבגדאד לגבות מס לקיומו.

עם החלשות השושלת עלו מספר שושלות נוודים ומכובדים מקומיים כמו בני עקיל, הבויהים, החמדאנים, הקרמטים, הפאטימים ועוד. שושלות אלו יסדו מדינות שהתקיימו מספר עשורים שלאחריהן פורקו וחולקו בין מדינות שכנות. הבויהים אף הקימו מלוכה בסגנון פרסי בבגדאד לצד הח'ליפה.

אף על פי שמדינות אלו היו עצמאיות לחלוטין הן קיימו ביניהן מערכת של הסכמות שיצרו את חבר העמים האסלאמי:

ראשית, שפת השלטון בכל המדינות החדשות הייתה ערבית – גם במדינות שאינן ערביות, כמו אלו שצצו בפרס, ארמניה וכורדיסטן, שפת השלטון נותרה ערבית. כמו כן, הערבית כשפת ממשל אפשרה לפקידים רמי דרג לעבור בין מדינה למדינה ולהמשיך לבצע את עבודתם ללא מגבלה.

שנית, רוב מדינות החבר שמרו על נאמנותם לח'ליפה העבאסי מבגדאד, אף על פי שהח'ליפות איבדה את כל כוחה הצבאי, זאת משום שהצהרת נאמנות לח'ליפה נחשבה כמחזקת את הלגיטימיות של ההנהגה. אפשר להשוות את הח'ליפות של תקופת חבר העמים האסלמי לקיסרות הרומית הקדושה, בשני המקרים לשליט העליון כוח סמלי בלבד.

שלישית, מבחינה כלכלית המדינות החדשות לא הציבו הגבלות על תנועה של סחורות או בני אדם. כך נשאר העולם המוסלמי יחידה כלכלית וחברתית אחת. רביעית, כוחם הצבאי של מדינות החבר התבסס על צבאות קטנים של עבדים לוחמים הנקראים "ע'למאן" (החל מן המאה ה-11 נקראו החיילים האלה ממלוכים). חיילים אלו, לרוב ממוצא טורקי, לעיתים קרובות לא דברו ערבית ולא היו מעורבים בחיי יום יום של התושבים המקומיים. בכך נותקו המוני העם מן המחלוקות הצבאיות בן השליטים. מכאן, שלמרות המלחמות בין המדינות השונות, לא הייתה איבה בין התושבים המקומיים. אף על פי שהע'למאן היו לרוב ממושמעים מאוד וחסרי אידאולוגיות עצמאיות הסכנה שבהעסקתם הייתה אי תשלום משכורתם – במקרים מסוימים אי תשלום סדיר עלול היה לגרום למרידה.

במאה ה-10 סבל אזור ארצות הליבה של העולם המוסלמי (עיראק, סוריה חג'אז) מהזנחה כלכלית ומלחמות בלתי פוסקות, ואף האימפריה הביזנטית כבשה כמה חלקים ממסופוטמיה, לעומת זאת התפוררות שלטון בית עבאס הוביל לפיתוח כלכלי חסר תקדים של מחוזות שהיו מוזנחים מאז הכיבוש האסלאמי כמו אנטוליה באסיה הקטנה ופארס שבאיראן. גם בתחומי התרבות והאמנות תקופת חבר העמים מצטיינת בפריחה חסרת תקדים של התרבות האסלאמית בחלקים מסוימים של העולם המוסלמי. אנשי רוח כגון המשורר אבו אל-עלאא אל-מערי, הרופא אבן סינא, הגאוגרף מוקדסי והיסטוריון אל-מסעודי הקדימו ב 500 שנה את תקופת הרנסאנס באירופה הנוצרית.

קץ בית עבאס

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – נפילת בגדאד (1258)
קברי הח'ליפים העבאסים בקהיר, צילום מהמאה ה-19

קיצה של תקופת חבר העמים ואיתה בית עבאס הגיע עם פלישת הסלג'וקים: במאה ה-11 פלשו שבטים מאזור ימת אראל שבמרכז אסיה למזרח התיכון. אחד ממנהיגי השבטים, ארסלאן איסראאיל, בנו של סלג'וק, הוביל את אנשיו לכיבושים במזרח האימפריה הביזנטית וצפון עיראק.

בינתיים בבגדאד, מנהיג הע'ולמן אל בסאסירי זמם להשליט את ממשל הפאטמים (שושלת ששלטה במצרים ובסוריה) על עיראק. הווזיר של הממלכה ההויהית ששלטה במרכז עיראק הזמין את הכוח החדש למגר את הע'ולמן. בשנת 1055 נכנס לבגדאד המצביא הסלג'וקי תע'ריל-בג, לאחר שכבש את פארס וח'וזסתאן, המנהיג הסולג'וקי הדיח את כל מנהיגי בגדאד ובכללם את הח'ליפה אל-קאאם שבשלב זה לא היה עוד בעל חשיבות מדינית.

עם זאת, גם תחת שלטון הסלג'וקים נותר ח'ליפה עבאסי בתפקיד רשמי בלבד, ורק עם הגעת המונגולים ב-1258 הסתיימה השושלת העבאסית.

מוסדות שהוקמו בידי העבאסים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. חיסבה: 'מוסד השוק'. לאחראי קראו 'מוחתסב'. היא ראתה חשיבות בשליטה על השוק על ידי אדם מטעמה כדי שידאג שהכלכלה תפעל לפי טעמם, לשלוט על המחירים, על המונופולין, לשמור על ההלכה האסלאמית (שריעה), וכן תגבה מסים. אבל הוא לא היה רק ממונה על השוק אלא גם מינוי דתי שנגע גם בנושאים אחרים כמו אכיפת חוקי הדת בכל שטחי המסחר שלו. אמנם, לא הייתה לו קדימות בעניינים שלא נגעו לשוק – אם שוטר היה תופס ראשון עובר עבירה בשוק, הוא היה 'זוכה' להענישו. בסיכום – הם דאגו לכך שייצא שם טוב לשוק שלהם כדי שהוא יתפתח ויביא כסף.
  2. שורטה: משטרה, במינוי של הח'ליף. תפקידה היה לשמור על החוקים הכלליים והדתיים. החשיבות שלה הייתה בשמירת החוק בעיר ובדרכים, וכך האוכלוסייה נהנתה משקט, ומנראות של אנשים מטעם השלטון שדואגים לסדר. דבר נוסף שהיא דאגה לו הוא איסוף מודיעין על התארגנויות של מרידות (משטרה חשאית).
  3. הקאדי: השופט המוסלמי. איש דת שממונה על נושאים אזרחיים (נישואין, גירושין, ירושה, סכסוכים, גישור ועוד). מה שלא נפתר על ידי המוחתסב – הועבר לקאדי. הוא פסק גם בעניינים דתיים. בצמוד אליו פעל הווקף (ההקדש), שגם אותו ניהל. לשם הועברו כל מה שהמוסלמים הקדישו לכלל האוכלוסייה, וזה ניהל את ההקדשים (מכירה או השכרה) והפיק מהם כסף לאוכל לעניים וכדומה. גם השליט היה מלווה כסף לווקף. יותר מכל היו הקדשות של עריריים.
  4. משפט הח'ליף: המוסד הגבוה מכולם. לשם הגיעו משפטים משני סוגים: א. בגידה. ב. מיסים.

ארבעת המוסדות החשובים ביותר שנותנים תמונה של משטר חפץ חיים, עם סדר אזרחי הוגן, ללא הפקרות, עם כתובות ברורות לפתרון כל בעיה. זה החזיק מעמד הרבה זמן, ואכן הישרה תחושת ביטחון על האוכלוסייה.

יחסי העבאסים והשיעה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הח'ליפות העבאסית זכתה ללגיטימציה בגין העובדה שמייסד השושלת אל-עבאס היה בן דודו של הנביא מוחמד. למרות זאת, במשך כל זמן שלטון העבאסים קיימו העבאסים יחסים אמביוולנטיים עם ענף אחר של משפחת הנביא: בני הח'ליפה עלי, בן-דודו של הנביא וחתנו, שבהם תמכו השיעים. בראשית שלטון בית עבאס שילם הח'ליפה קיצבה לצאצאי עלי וכך ניסה לקנות את תמיכת חסידיהם. עם זאת, הח'ליפים היו מעורבים לא אחת ברצח, במאסר ובהרעלת טוענים לכתר מצד משפחת הנביא. מדיניות זו צלחה חלקית כיוון שעוד בימיו של הח'ליפה אלמנצור פרצה מרידה של בני עלי שדוכאה בקלות. לאחר שהופסקו הקצבאות הללו בידי הח'ליפה אל-מעתצם (833842) חזרה והתגלעה האיבה בין שתי הקבוצות ביתר שאת, ולקראת סוף שלטונם של בני עבאס, במאה ה-10, היא התפרצה כמלחמת אזרחים מלאה בין שיעים לסונים. צעד פייסני כלפי השיעים ומתריס כלפי שליטי בית אומיה היה השימוש בתואר אימאם על ידי הח'ליפים מבית עבאס – תואר המבטא את מחויבות השלטון לתפקידו הדתי. היבט נוסף הוא השימוש בתארים דתיים בעלי הקשר שיעי, כמו אל-מהדי. למרות זאת בראייה היסטורית השיעים רואים את בני עבאס כשליטים לא לגיטימיים המתחזים למשפחת הנביא האמיתית.

בעיה נוספת בשושלת בית עבאס הייתה סידרי הירושה. בניגוד למרבית השושלות המערביות, בהן הבן הבכור הוא היורש הטבעי, לא היו בבית עבאס הסדרי ירושה קבועים, לכן לאחר מות הח'ליפה מונתה מועצה (שורא) שהורכבה מן הפקידות המדינית הצבאית והדתית הבכירה והם בחרו את הח'ליפה הבא. מובן שמשמעותה של שיטה זאת הוא שאין יורש טבעי וזהו מתכון בטוח למלחמות ירושה כמו זאת שפרצה בין בניו של הארון א-רשיד, אל-אמין ואל מאמון בשנת 812. מלחמות אלו היו סיבה לאי יציבות כרונית שהחלישה את האימפריה.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בית עבאס בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ אמנות אסלאמית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה


pFad - Phonifier reborn

Pfad - The Proxy pFad of © 2024 Garber Painting. All rights reserved.

Note: This service is not intended for secure transactions such as banking, social media, email, or purchasing. Use at your own risk. We assume no liability whatsoever for broken pages.


Alternative Proxies:

Alternative Proxy

pFad Proxy

pFad v3 Proxy

pFad v4 Proxy